שפיטת הבוררים כפופה לחוק הבוררות. חוק הבוררות אינו מעניק זכות ערעור על פסק הבוררות למעט כאשר "נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין;" (סעיף 29ב לחוק הבוררות), וגם זאת רק כאשר הסכימו הצדדים כי ניתן יהיה להגיש ערעור על פסק הבוררות. ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים פ"ד נז(6) 605 (2003), התייחס בית המשפט העליון להיקף התערבותו של בית המשפט בהליכי הבוררות: "מושכלות-יסוד הם כי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב... התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נימנית על עילות הביטול... בית המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא- אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות-יסוד שעניינין, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות." קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התערבות בית המשפט בהליכי בוררות: לפני בקשה למתן סעד הצהרתי שלפיו נוסח שטר בוררין אינו עומד בדרישות הדין והוא מנוגד לתקנת הציבור. כן נתבקש צו מניעה זמני האוסר על המשיב ליתן כל החלטה בתיק הבוררות שמתנהל אצלו.  1.         הרקע (א) המשיב הוא גוף שהתאגד כעמותה פרטית רשומה, שמטרתה כפי שנוסחה בתקנון המשיב היא "ליסד ולהפעיל בית הוראה לשאלות הציבור בעניני דת ודין על פי דיני התורה, והשכנת שלום בין אדם וחברו, ועשית צדקה וחסד למען הכלל והפרט...". (ראו: נספח "ב" לתשובת המשיב). במסגרת זו מפעיל המשיב מערך בוררות המכונה "בית דין צדק". מדובר בגוף תורני פרטי, אשר הוקם על ידי רבנים, חברי העמותה, שבין יתר עיסוקיו הוא נותן שירותי בוררות על פי דין תורה בסכסוכים המתגלעים בקרב בני המגזר החרדי, באמצעות מספר דיינים המכהנים כדיינים בבית הדין. (ב) המתדיינים לפני המשיב, מחוייבים לחתום על מסמך המכונה "שטר בוררין" (ראו נספח "א" לתובענה) (להלן: "שטר הבוררין"), המהווה הסכם בוררות. (ג) המבקש, עו"ד במקצועו, היה צד לעסקת מכר מקרקעין בה רכש עם אחרים נכס מקרקעין ממר ויזל מאיר (להלן: "ויזל"). בשל מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים לעסקת המכר כאמור, הגיש המבקש תביעה נגד מר ויזל לפני הרכב בוררים הפועל בארגונו של המשיב. (ד) ביום ט"ז אייר תשס"ו, 14.5.06, ניתן על ידי הרכב הבוררים של המשיב פסק ביניים ראשון בבוררות (להלן: "פסק הביניים הראשון"). (ה) המבקש שלא היה מרוצה מתוצאת פסק הביניים הראשון, עתר לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לביטולו (ה.פ 5227/06) (להלן: "בקשת הביטול"). (ו) ביום 7.12.06 ניתן פסק דינו של כב' השופט עדיאל הדוחה את בקשת הביטול, בקובעו שהמבקש לא הוכיח קיומה של עילה לביטול פסק הביניים הראשון ופסק הביניים הראשון אושר. (ז) ביום 8.2.07, שב המבקש לבוררים וביקש שיוצא כתב סירוב נגד מר ויזל וכן כי יינתן היתר לפנות לערכאות. (ח) ביום יא בסיוון תשס"ז, 28.5.07, ניתן על ידי הבוררים פסק ביניים נוסף שעסק בתביעות הכספיות ההדדיות שבין המבקש למר ויזל (להלן: "פסק הביניים השני"). (ט) ביום 7.7.07 עתר המבקש פעם נוספת לבית משפט המחוזי בירושלים, הפעם בבקשה לאשר את פסק הביניים השני (ראו: נספח "ו" לתשובת המשיב). (י) ביום כ"ה בכסלו תשס"ט ניתן על ידי הבוררים פסק ביניים נוסף (להלן: "פסק הביניים השלישי"). (יא) ביום 14.5.09 הגיש המבקש לבית משפט זה תובענה בה עתר לסעד הצהרתי נגד המשיב ונגד מר ויזל אברהם ומר ויזל יצחק יהודה, שלפיה נוסח שטר הבוררין של המשיב בטל מעיקרו וכן נתבקשה העברת הבורר מתפקידו (ה.פ 10424-06-09). בהתאם להצעת בית המשפט נמחקה התובענה בהסכמה, לאחר שהצדדים הסכימו שהמבקש יהא רשאי לעתור לבית המשפט המחוזי בירושלים שאישר את פסק הביניים הראשון בבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, אם לא הופקד הכסף שהיה אמור להיות מופקד בקופת בית הדין והמשיבים יהיו רשאים לפנות גם הם לבית המשפט המחוזי בירושלים לפי פקודת ביזיון בית משפט, אם לא תימחק הערת האזהרה לאחר הפקדת הכסף, כאשר כל צד שומר על זכויותיו וטענותיו. יש לציין כי על אף מחיקת התובענה כאמור, הגיש המבקש ביום 3.1.10 בקשה לפתיחת התיק מחדש וכן נתבקש צו מניעה נגד המשיב, שלפיו לא תינתן כל החלטה נגד המבקש בתיק הבוררות בינו לבין מר ויזל. בקשה זו טרם הוכרעה. (יב) ביום 17.6.09 הגיש המבקש את התובענה דנן (ה.פ 13354-06-09), בה מתבקש בית המשפט להצהיר כי שטר הבוררין של המשיב אינו עומד בדרישות החוק, קרי, נתבקש חלק מהסעד שנתבקש זה מכבר בה.פ 10424-06-09. (יג) ביום 3.9.09 התקיימה ישיבת בית משפט ובה הועלתה, בין היתר, שאלת שמו הנכון של המשיב. איפשרתי למבקש לתקן את התובענה באופן ששם המשיב ישונה מ-"בית הדין הרבני לממונות בנשיאות הרב קרליץ" לשם "בית הוראה ודין צדק בני ברק". איפשרתי גם למשיב להגיש תשובה לתובענה. המשיב אכן הגיש תשובה המחזיקה 35 עמודים ותצהיר תומך של שמואל הלל קרליץ, חבר ועד הנהלת העמותה - המשיב. (יד) ביום 28.10.09 התקיימה ישיבה נוספת בנוכחות הצדדים, ובה הוסכם כי המבקש יהא רשאי להגיב תגובה קצרה על טיעוני המשיב וכי על סמך כל החומר המצוי בתיק בית המשפט יינתן פסק דין. המבקש פעל על פי המוסכם והגיש סיכומים בכתב. (טו) ביום 15.12.09 הגיש המבקש "הודעה דחופה" בנוגע להחלטות המשיב מיום 14.12.09 נגדו. בהודעה ציין המבקש כי המשיב נתן החלטה בתיק הבוררות לאחר שזה נסגר וכן ממשיך המשיב ומטעה בשימוש בשם שאינו נכון ואף אין לו אישור ניהול תקין לשנת 2009. המשיב ביקש למחוק את ההודעה בטענה שאינה רלוונטית ומהווה הרחבת חזית אסורה ושימוש לרעה בהליכי משפט. בתגובה לכך, טען המבקש כי בסמכותו של בית המשפט ליתן דעתו על ההודעה וציין כי התחייבות המשיב לדון דין תורה, ומשהפר התחייבותו זו, הרי ששטר הבוררין בנוסחו פסול. המשיב הגיב לטענות אלו והתנגד להן בטענה כי אין לשולחן ערוך ולהלכה שהובאה על ידי המבקש כל מרות על בית המשפט. (טז) ביום 20.12.09 הגיש המבקש בתובענה דנן,בקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד נגד המשיב, שלא ליתן כל החלטה נגד המבקש בתיק הבוררות שמתנהל עם מר ויזל, עקב החלטת המשיב מיום 14.12.09 כאמור לעיל (להלן: "צו המניעה"). המשיב הגיש תגובתו שלפיה יש לדחות הבקשה על הסף, ואף לגופו של עניין. יש לציין כי הסעד המבוקש בצו המניעה זהה לסעד המבוקש בצו המניעה הזמני שהוגש בה.פ 10424-06-09, וטרם הוכרע. 2. טענות הצדדים טענות המבקש (א) המבקש טוען כי המשיב מחייב לחתום על שטר הבוררין אשר אינו עומד בדרישות הדין ואף סותר את תקנת הציבור. תוצאות הסירוב לחתום על שטר הבוררות הן חרם הלכתי וחברתי לדורות. (ב) בשטר הבוררין לא צויין כי החתימה על גביו נעשית לאחר מתן הסבר לחותם מה משמעות חתימתו ולאחר ציון כי החתימה נעשית מרצון ולא מתוך אונס או כפייה ולפיכך יש לקבוע כי הבוררים לא עמדו בתנאי סף להחתמת שטר הבוררין וכי הוא נוגד את החוק. (ג) עוד טוען המבקש כי סעיפים שונים בשטר הבוררין, תוכנם פסול, אינו חוקי ומנוגד לתקנת הציבור וגם משום כך יש להיעתר לתביעתו. (ד) המבקש מתנגד לטענות הסף של המשיב שיפורטו להלן וטוען כי המשיב כלל לא היה צד להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים, ומשכך, אינו יכול לטעון למעשה בית דין. כן נטען כי אין ביכולתו של המשיב לטעון למעשה בית דין כאשר הוא מעלים פרטים באשר לזהותו ואף נטען כי המבקש ממילא זכה בפסק הבוררות ומשכך אין לו אינטרס אישי בתובענה. (ה) בבקשה לצו המניעה הזמני טוען המבקש כי הבורר סיים את תפקידו וניתן פסק בוררות סופי ומשכך אין מקום לפתיחת הליך הבוררות מחדש. טענות המשיב (א) המשיב טוען כי דין התובענה להידחות על הסף מכוח מעשה בית דין, השתק פלוגתה, השתק עילה, מאחר שאותן עילות ופלוגתות נושא תובענה זו, כבר נדונו, הוכרעו ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, בהליך אחר כאמור. (ב) בנוסף, טוען המשיב כי דין התובענה להידחות על הסף בשל שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן התובענה הוגשה בחוסר תום לב, מתוך כוונה לגרור את בית המשפט להליך סרק נוסף, כשהמבקש מעלים מבית המשפט את דבר ההליכים שהתנהלו והוכרעו. (ג) עוד טוען המשיב כי דין התובענה להימחק על הסף בשל היעדר עילה. כתב טענותיו של המבקש אינו עומד בתנאי תקנות 89,255 ו- 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"). התובענה מושתתת על טענות שונות לאי חוקיות שטר הבוררין, כאשר המבקש לא ציין מהם אותם חיקוקים הגורמים לשטר הבוררין לסתור את תקנת הציבור ומכוח מה נדרש בית המשפט לבחון האם שטר הבוררין עולה בקנה אחד עם המשפט העברי אם לאו. המבקש לא הביא כל אסמכתה משפטית לתמיכה בטענותיו, והן טענות סתמיות שאינן מבוססות ואף מפתיעות את הצד שכנגד שלא כדין. (ד) המבקש לא הראה איזו עילת תביעה יש לו כנגד המשיב דווקא, ומאין צומחת זכותו כלפי המשיב, שאינו גוף ציבורי, ואף לא הוכח מכוח מה מוסמך בית המשפט ליתן למבקש את הסעד המבוקש. (ה) לגופו של עניין טוען המשיב כי אין שחר לטענות המבקש נגד שטר הבוררין וכי הוא אינו בלתי חוקי או מנוגד לתקנת הציבור. (ו) באשר לצו המניעה הזמני- טוען המשיב כי הבקשה הוגשה שלא בהתאם לתקנות, שכן אינה נתמכת בתצהיר, אין כל קשר בין עילת התביעה לעילת הבקשה לצו מניעה, וממילא, המשיב אינו הבורר, אלא עמותה המהווה מסגרת ארגונית לבוררים שפועלים באמצעותה והבקשה לצו המניעה לא מגלה כל עילה כנגד המשיב. כמו כן טוען המשיב כי הצד הנכון לבקשה לצו מניעה הוא מר ויזל. לגופו של עניין טוען המשיב כי יש לדחות את הבקשה.  3.       דיון והכרעה (א) אפתח דווקא בהתייחסות קצרה לבקשה שהגיש המבקש לצו מניעה זמני. סבורה אני כי יש למחוק את הבקשה על הסף וכך אני מורה. לבקשה לא צורף תצהיר כנדרש בתקנות 365 ו- 241 (א) לתקנות, על אף העובדה שצויינו בה עובדות רבות. סבורה אני גם כי צודק המשיב בטענתו שאין כל קשר בין עילת התובענה לבקשה לצו מניעה ודי בשתי סיבות אלו כדי להביא לדחיית הבקשה. אף לגופו של עניין סבורה אני כי אין להיעתר לבקשה לצו המניעה שכן, לא הוכח על ידי המבקש כי הבוררות אכן הסתיימה וכי יש מקום ליתן צו כמבוקש, לא הוכחה עילת תביעה לכאורה, ואף לא הוכח מהו הנזק שעלול להיגרם למבקש, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. כמו כן, היה על המשיב לצרף את מר ויזל כצד לבקשה, שעלול להיפגע ממנה, ולא את המשיב שכלל אינו הצד הנכון לבקשה לצו המניעה הזמני. באשר לתובענה עצמה - בפי המשיב טענות מקדמיות, וביניהן, הטענה שלפיה דין התובענה להימחק על הסף מחמת חוסר עילה נגד המשיב ובהיותה קנטרנית וטורדנית. תקנה 13 לתקנות קובעת כי: "כתב התביעה צריך שיראה כי הנתבע יש לו, או טוען שיש לו, ענין בנושא התובענה ושיש מקום לחייב את הנתבע להשיב עליה.". לאחר עיון מעמיק בתובענה ובכל הטענות שהועלו על ידי המבקש, לא שוכנעתי שהמבקש הבהיר מהו העניין שיש לו בתובענה, מהי עילת התביעה ומכוח מה תוקף המבקש את שטר הבוררין בהליך דנן. כל שנאמר בכתב התביעה הוא כי שטר הבוררין אינו חוקי, בלא שצורפו אסמכתאות להוכחת איזו מהטענות. כדי שהמבקש יזכה בדין, היה עליו להניח בתובענתו תשתית עובדתית המוכיחה את טענותיו, היה עליו לפרט ביתר שאת מדוע סעיפי שטר הבוררין אינם חוקיים, היה עליו להפנות למקורות רלוונטים להוכחת טענותיו ולצרף את כל המסמכים הרלוונטיים (תקנות 89, 241(א), 255 לתקנות). המבקש בחר לצרף אסמכתאות לטענותיו רק בשלב הסיכומים, מעשה פסול כשלעצמו (ראו לעניין זה: ע"א 5080/90 קפלן נ' מנהל מס שבח מקרקעין, אזור נצרת, פ"ד מו (4) 561 (1992); ע"א 675/82 סלמן אסדי נ' כהן, פ"ד לח(4)449 (1984)) אולם, לא צרף לתובענה ולו בדל של תימוכין לביסוס טענתו בדבר אי חוקיותו של שטר הבוררין. מטעם זה בלבד ניתן היה למחוק את התובענה על הסף. המשיב טען טענות מקדמיות נוספות, ואולם משקבעתי כאמור, איני נדרשת לבדיקתן ואף איני נדרשת לדון בתובענה לגופה. (ג) על אף האמור לא אעשה מלאכתי קלה ואדון בכל זאת בטענות המבקש בכל הנוגע לחוקיותו של שטר הבוררין, דיון - המביא בסיומו למסקנה שיש לדחות התובענה גם לגופו של עניין. מקריאת פסק דינו של כב' השופט עדיאל בבית המשפט המחוזי בירושלים, עולה כי עניין זה של אי חוקיות שטר הבוררין הועלה זה מכבר על ידי המבקש במסגרת אותו הליך ונדחה. וכדברי כב' השופט עדיאל (סעיף 6 לפסק הדין) : "משחתמו המבקשים על שטר הבוררות הם מנועים מלטעון כיום לאחר שתביעתם לא צלחה, כי שטר הבוררות פסול. גם לגופו של עניין לא מצאתי בשטר הבוררות פגם שיש בו כדי לפסול את השטר.". לאחר שנקבע כאמור, דומה כי תובענה זו מוטב לו כלל לא היתה מוגשת. שטר הבוררין הוא הסכם בין בעלי הדין ולא בין בעלי הדין לבוררים, שטר הבוררין מקנה סמכות לבוררים לדון ותו לא, ומשכך הדרך היחידה לביטולו היא הגשת בקשה לביטול פסק בוררות. לאחר שבמסגרת אותו הליך תקף המבקש את שטר הבוררות וניתנה לכך התייחסות במסגרת פסק הדין, דומה כי הגשת תובענה זו נגד המשיב אשר אינו צד לבוררות עצמה, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. אבחן כעת את טענות המבקש בכל הנוגע לסעיפי שטר הבוררין: (אא) החתימה על גבי שטר הבוררין המבקש טען כי אין בשטר הבוררין איזכור לפיו החתימה על גביו נעשתה מתוך רצון חופשי, ולכן יש בכך כדי לפגום בתוקפו של שטר הבוררין. יש לציין כי המבקש לא טען בהליך דנן כי חתימתו על שטר הבוררין נעשתה בכפייה וכי סרב לחתום על גביו, המבקש טען את הטענה הנ"ל באופן כללי, בשם ציבור המתדיינים אצל המשיב. הטענה נטענה בעלמא, בלא שהובאה לה כל הפנייה לחוק או פסיקה רלוונטיים ואף לא הובאה לה כל אסמכתה אחרת. אף טענתו של המבקש כי לא היתה לו יכולת להימנע מלחתום על שטר הבוררות בשל הסנקציות הכבדות המוטלות על מי שמסרב לחתום, לא הוכחה. פרט לאמירה כללית ביותר, לא הוצג ולו מקרה אחד שסנקציה זו ננקטה, ואין די באמירה כה כוללנית וסתמית כדי להגיע למסקנה שאכן עסקינן בכפיה לא לגיטימית. חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), אינו קובע כי בהסכם בוררות חובה לציין כי נחתם לאחר שתוכנו הובהר לצדדים וכי נחתם מתוך רצון חופשי וכיוצ"ב. המבקש אף לא הצביע על כל מקור אחר אשר קובע כך. בעניין זה יש לפנות אף להלכה שנקבעה שלפיה, אדם מוחזק כמי שיודע מהו תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ומי שלא טרח לקרוא הסכם עליו חתם, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד (ראו: ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשוילי (לא פורסם, 24.6.07)). יתר על כן, טענה זו תמוהה שבעתיים כאשר היא נטענת על ידי עורך דין, אף אם היא נטענת בשמם של מתדיינים אחרים. המבקש לא טען כי סרב לחתום על שטר הבוררין, לא טען כי ביקש לתקנו או למחוק ממנו סעיפים מסויימים ואף לא טען כי אין אפשרות לעשות כן אם היה הדבר נתבקש. המבקש הוא שפנה לבוררות מלכתחילה, שהרי אין כל חובה להתדיין בהליך זה וניתן היה מלכתחילה לפנות לבית המשפט, מקל וחומר, אם סבר כי שטר הבוררין אינו הוגן ואינו מקובל עליו לא היה חייב לפנות מלכתחילה, ולא היה מחוייב לחתום עליו. יש לציין כי גם הטענה שלפיה המזכיר הוא זה אשר מחתים על שטר הבוררין ולא המשיב אינה מסייעת למבקש, שכן לא הוכח כי קיימת על בית הדין חובה לפעול אחרת. (בב) "יהא תוקף שטר זה כתוקף כל שטרי בירורין המועילים עפ"י התורה הקדושה, וכתוקף קאמפראמיס עפ"י חוקי הממשלה". לטענת המבקש הכוונה בסעיף זה היא להלכה היהודית ולשולחן ערוך בכלל. לפיכך, לטענתו יש לבחון האם תכנו של שטר הבוררין מנוגד להלכה ולשולחן ערוך. המשיב טוען כי ממילא אין חל על בית המשפט , אלא הדין הישראלי על חוקיו, תקנותיו ופסיקותיו, וזאת כל עוד לא נקבע אחרת. הפנייה למשפט העברי נעשית רק כאשר יש לקונה בחוק ובית המשפט פונה להלכה כדי להשלימה. כפועל יוצא מכך, טוען המשיב כי, גם לו היה המבקש זכאי שבית המשפט יכריע בשאלה אם תוכנו של שטר הבוררין מנוגד להלכה ולשולחן ערוך, היה עליו להוכיחו כפי שנדרשים להוכיח דין זר. לחלופין, טוען המשיב כי מקום שהסכים המבקש להתדיין עם איש ריבו לפני דין דתי, "חזקת תקינות" היא שפעולותיו של בית הדין הדתי תקינות ונעשות בהתאם להלכה. לחילופי חילופין טוען המשיב כי המבקש נדרש להוכיח טענתו שלפיה שטר הבוררין סותר דין תורה, ומשלא עשה כן יש לדחות טענה זו. אכן, בתי המשפט פונים לעיתים, לעקרונות המשפט העברי בעיקר כאשר קיימת לקונה והם נדרשים למלאה. ברם, איני סבורה שבמקרה זה נדרש בית המשפט בהליך זה לבחון האם שטר הבוררין עולה בקנה אחד עם ההלכה ושולחן ערוך אם לאו. בענייננו, המבקש לא תמך את עמדתו בתובענה שלפיה מנוגד שטר הבוררין לשולחן ערוך ולהלכה בכל אסמכתה, היה על המשיב לכל הפחות לתמוך עמדתו בראיות ולהפנות את בית המשפט למקורות ההלכתיים הרלוונטיים עליהם הוא מסתמך, כפי שמוכיחים כל דין זר אחר, לרבות הגשת חוות דעת וכיוצ"ב. בענייננו, נטענה הטענה בעלמא, ומשכך ממילא היא נדחית. ספק בעיני אם היה בכך כדי להועיל למבקש במקרה דנן, גם אם היה מצליח להרים נטל זה. עוד טוען המבקש בעניין זה מכיוון ששטר הבוררין מציין במפורש שהוא כפוף לחוקי הממשלה , קרי לחוק הישראלי, אזי יש לבחון את שטר הבוררין בהתאם לחוק ולפסיקה בישראל. לטענתו סעיפים רבים בשטר הבוררות פסולים מעיקרם, שכן, פסקי הבוררות שניתנים על ידי המשיב אינם נדרשים להנמקה, חסינים מכל טעויות ואחריות וכיוצ"ב. טענותיו אלו של המבקש נטענו גם הן בעלמא ובלא שהובא להן כל תימוכין ומשכך יש לדחותן. מעבר לנדרש אוסיף כי חוק הבוררות אינו מחייב הנמקת פסק הבוררות, והדבר נתון לשיקול דעתם של הצדדים שיכולים להסכים בהסכם הבוררות כי הבורר יידרש לנמק את פסקו. סעיף י"ד לתוספת לחוק הבוררות קובע כי הבורר יפעל "בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו; הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט", זאת כמובן כל עוד לא קבעו הצדדים אחרת, ומשכך לא ברורות לי טענותיו של המבקש, בעיקר בשל היותו עו"ד. (גג) "הבד"צ יוכל לקיים תחילת דיון וקבלת עדות בלילה" טוען המבקש כי הסעיף הנ"ל נוגד את ההלכה היהודית בשולחן ערוך, שלפיה הדיונים יתנהלו ביום בלבד. בדיוני חצות הלילה לא ניתן לקיים את החיוב ההלכתי, הנוגע לחקירת עדים ומי שמגיע נחקר בשטחיות ומהירות, ההחלטות ניתנות מתוך עייפות ולא מתוך צלילות. גם בסעיף זה איני מוצאת משום פגם כלשהו, שכן המבקש לא הביא כל ראייה להוכחת טענתו זו. באשר לדין החל על הסכמי בוררות, הרי שאין מניעה בהתאם לחוק הבוררות לקבוע תנאי שכזה ומשכך טענה זו נדחית. (דד) "בלא זכות ערעור לפני שום בית משפט שבעולם כלל" לטענת המבקש, רק הסנהדרין הם הערכאה הרבנית העליונה עליה אין מערערים וכי בשום בית משפט בעולם לא שוללים את הזכות החוקית להגיש ערעור על תוכן פסק הדין. גם טענה זו דינה להידחות. שפיטת הבוררים כפופה לחוק הבוררות. חוק הבוררות אינו מעניק זכות ערעור על פסק הבוררות למעט כאשר "נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין;" (סעיף 29ב לחוק הבוררות), וגם זאת רק כאשר הסכימו הצדדים כי ניתן יהיה להגיש ערעור על פסק הבוררות, דבר אשר ממילא לא התקיים בענייננו. ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים פ"ד נז(6) 605 (2003), התייחס בית המשפט העליון להיקף התערבותו של בית המשפט בהליכי הבוררות: "מושכלות-יסוד הם כי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב... התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נימנית על עילות הביטול... בית המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא- אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות-יסוד שעניינין, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות." (ההדגשות שלי- ה.ג). לנוכח דברים אלו, ולאחר שקראתי את שטר הבוררין בעיון, לא מצאתי כי יש בו משום התנייה על חוק הבוררות בעניין זכות הערעור או איסור לעתור לביטולו בהתאם לחוק הבוררות. יש לציין בעניין זה כי המבקש בעצמו עתר בבקשה לביטול פסק הביניים הראשון, כאמור לעיל, קרי שטר הבוררין בהחלט מאפשר לפעול בהתאם לאמור בחוק הבוררות, ולפיכך נדחות טענות המבקש גם בעניין זה. (הה) "מוסכם כי הבד"צ יהיה פטור מסדרי הדין, מחובת הראיה, ומרישום פרוטוקולים, או מישיבה בהרכב חסר...ואנו מוותרים מראש על מתן נימוק כל שהוא לפסק הדין ו/או לכל החלטה ו/או כל טענה בקשר עם סדרי הדיון.". לטענת המבקש, הוראה זו מנוגדת להלכה ולשולחן ערוך, מנוגדת לכלל המוציא מחברו עליו הראייה, אינה מאפשרת לקרוא פרוטוקולים, מאפשרת קיום ישיבות בהרכב חסר ומשכך אינה חוקית. בעניין זה טען המשיב כי הוראה זו מכוונת לסדר הדין האזרחי ודיני הראיות האזרחיות בלבד, שכן בשולחן ערוך אין סדרי דין וראיות במובנם הישראלי. מבלי להיכנס לטענות בכל הנוגע לשולחן ערוך, אשר ממילא לא הוכחו על ידי המבקש, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים סבורה אני כי, טענות אלו, אין בהן דבר. אפנה שוב לסעיף "יד" לתוספת לחוק הבוררות, אשר מאפשר לצדדים שלא לנהוג בהתאם לדיני הראיות והדין המהותי. חוק הבוררות מאפשר לצדדים להסכם הבוררות לקבוע בעצמם את התנאים להסכם ומשנקבע כאמור איני מבינה על מה מלין המבקש. באשר לחובה לרשום פרוטוקול, הרי שתיקון תשס"ט לחוק הבוררות קבע בעניין זה כי החובה לערוך פרוטוקולים חלה רק על מצב שבו החליטו הצדדים בהתאם לסעיף 29ב(ב) לחוק הבוררות כי על הבורר לפסוק בהתאם לדין, והסכימו כי פסק הבוררות ניתן לערעור לפני בית המשפט. רק במצב כזה קמה החובה לתעד את ישיבות הבוררות בפרוטוקול. בסעיף 21א לחוק הבוררות נקבע כי: "(א)קבעו צדדים להסכם בוררות כי פסק הבוררות ניתן לערעור לפני בורר ... (1) ינמק הבורר את פסק הבוררות הניתן לערעור; (2)יחולו הוראות התוספת השניה נוסף על הוראות התוספת הראשונה ככל שאינן סותרות את הוראות התוספת השניה, והכל אלא אם כן קבעו הצדדים אחרת.". (ההדגשות שלי- ה.ג). סעיף א לתוספת השנייה לחוק הבוררות, קובע כי ישיבות הבוררות יתועדו בפרוטוקול או בדרך אחרת שקבעו הצדדים בהסכם הבוררות, כאשר הפרוטוקול ישקף את הדיון ואת דברי בעלי הדין. בענייננו, לא ניתנה הסכמה להגשת ערעור על פסק הבוררות ומשכך אף לא היתה כל חובה לתעד את ישיבות הבוררות כאשר המבקש לא הצביע מהיכן לטענתו נובעת החובה לנהל פרוטוקולים בהליך המדובר. יש לציין כי לדברי המשיב בתגובתו ממילא כדבר שבשגרה נרשמים פרוטוקולים בכתב יד או במחשב והם עומדים לרשות הצדדים. באשר לטענה הנוגעת למותב חסר, הרי שגם בעניין זה לא נטען כי המבקש ביקש לבצע שינוי בתנאי הסעיף. כמו כן איני סבורה שההוראה כאמור אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיפים א' ו- ב' של התוספת הראשונה לחוק הבוררות ואיני סבורה כי יש בסעיף זה משום אי חוקיות. גם בעניין הנמקת פסק הבוררות, לא הצביע המבקש מניין החובה לעשות כן (ראו לעיל). תיקון תשס"ט מטיל חובה לנמק את פסק הבוררות רק במצב בו קבעו הצדדים להסכם הבוררות כי פסק הבוררות ניתן לערעור לפני בורר (ראו: סעיף 21א לחוק הבוררות שצוטט לעיל), מה שאינו רלוונטי בענייננו. מעבר לכך, אין חובת הנמקה אלא אם כן נקבע בהסכם הבוררות במפורש (סעיף 24 (6) לחוק הבוררות). לפיכך גם טענה זו אין לה על שתסמוך והיא נדחית. יש לציין כי בעניין זה ציין המשיב כי הנוהג הוא שההנמקה נמסרת למתדיינים בעל פה, קרי מעבר לנדרש אף ניתנת הנמקה. (וו) "הרשות ביד הבד"צ להוציא צווים... ולרבות החלטות על דרכי אכיפתם וביצוע בעין." מציין המבקש בעניין זה כי סעיף זה מייתר את ההוצאה לפועל. שטר הבוררין, מהווה הסכם בוררות, כאשר המבקש לא הצביע על כל איסור בדין האוסר על הבורר לקבוע את דרכי אכיפת פסק הבוררות. יש להוסיף בעניין זה כי המשיב אף ציין בתגובתו כי בית הדין ממילא אינו משמש כהוצאה לפועל, ובמקרים נדרשים ניתנת רשות לפנות לערכאות לרבות ללשכת ההוצאה לפועל. (זז) "כן אנו מוסרים להם את הסמכות לפרש ו/או להכריע בכל הקשור לשטר בוררות זה...". איני מבינה מה פסול מצא המבקש בסעיף זה. אין כל מניעה שהבורר, ובמקרה זה הבוררים מטעם המשיב יפרשו את תוכנו וכוונתו של שטר הבוררות, שכן שטר הבוררות אינו חל על הבורר אלא רק על הצדדים לו. (חח) "תוקפו יפה לכל מקום בעולם" - "ולזמן בלתי מוגבל" הצדדים להסכם בוררות רשאים לקבוע ככל העולה על רוחם ואין מניעה גם לקבוע כאמור לעיל. לא ברור לי על מה מתבססת טענתו של המבקש בעניין זה, ולא ניתנו כל תימוכין לטיעונים בעניין זה. (טט) "ורשאים הבד"צ להוציא צווים... אפילו לאחר זמן מופלג מאוד מהדיונים". "אנו מוותרים מראש על הופעת הרבנים הגאונים הנ"ל... בפני שום מוסד משפטי מכל סוג שהוא, ואנו מוחלים מראש על כל תביעת ממון ו/או תביעות אחרות שיכולות להיות לנו עליהם" בעניין זה טוען המבקש כי לבוררים ניתנה חסינות שאינה מתקבלת על הדעת ומשכך סעיף זה אינו חוקי. המבקש לא טען כי בענייננו הבוררים מעכבים פסקי בוררות באופן שאינו סביר ואף לא הבהיר מדוע אין הצדדים להסכם הבוררות יכולים להסכים שפסק הבוררות ינתן גם זמן רב לאחר שהתקיימו הדיונים, ומשכך גם טענה זו נדחית. באשר לטענה שלפיה הבוררים אינם נדרשים להופיע לפני ערכאה שיפוטית, הרי שזוהי הוראה לגיטימית. הבורר אינו קשור למתדיינים, טענות נגד פסק הבוררות, אף אם נטענו בנוגע לעבודת הבורר, מתבררות בין המתדיינים, בבית המשפט הדן בבקשה על פי חוק הבוררות. הבורר אינו צד לסכסוך ואין צורך לערב אותו בהליכים בין הצדדים. כמובן שאם בית המשפט ירצה לזמן את הבורר כעד או ליתן נגדו סעדים אחרים, הרי שהוא מוסמך לעשות כן מתוקף סמכותו בהתאם לסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984, וזאת על אף האמור בהסכם הבוררות. לנוכח האמור איני סבורה שיש בסעיף זה משום אי חוקיות או שהוא עומד בסתירה לתקנת הציבור. הסעיף אף עולה בקנה אחד עם סעיף 8 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), המעניקה לבורר חסינות מפני תביעה נזיקית, כאשר ברור שאין ביכולתו של הסעיף כאמור לפטור את הבורר מאחריות פלילית. לנוכח כל האמור לעיל, הרי שדין התובענה להידחות. טרם סיום, אתייחס למספר טענות נוספות שהעלה המבקש במסגרת סיכומיו והודעותיו השונות לבית המשפט. במסגרת סיכומיו חזר המבקש על טענתו שלפיה המשיב אשר התחייב לנהל את הבוררות בהתאם לדיני התורה, לא נוהג כך. לגרסתו, דין תורה מאפשר הכרעה על פי פשרה כדרך אופציונלית בלבד ואילו שטר הבוררין קובע פשרה כאופציה יחידה. מעבר לאמור חזר המבקש על טענותיו ואף צרף לחלקן קטעים רלוונטים לטענתו מתוך שולחן ערוך, חושן משפט. באסמכתאות אלה אין די, והן אינן מסייעות למבקש בהוכחת טענותיו כי שטר הבוררין מנוגד לדין. זאת ועוד, בסיכומיו טען המבקש כי הוכח שהמשיב פעל בניגוד לחוק המחייב אותו להירשם בשמו הרשמי בלבד. לטענתו, המשיב נהנה מהטעייה זו במשך 10 שנים, וכך על אף שהוגשו תביעות נגדו לא חלה עליו חובת דיווח לרשם העמותות אשר אפשר לו כל שנה "ניהול נקי". כן נטען כי קיים חשש ממשי למשוא פנים, שכן מנהל המשיב הוא שמואל קרליץ, המנצל לרעה את שמו של אביו. טענות אלו אינן רלוונטית להליך זה העוסק באי חוקיותו של שטר הבוררין, ומשכך איני נדרשת להתייחס אליהן. טרם סיום אדגיש שוב כי שולחן ערוך אינו הדין המחייב כאמור בבית המשפט, והסוגייה כולה נבחנה כאמור לעיל מהפן המשפטי גרידא. אף על פי כן, גם אם צודק המבקש בטענותיו כי שטר הבוררין מנוגד להלכה אין בכך ממילא כדי להביא לביטולו בהתאם לדין. עוד אציין כי, דומה שהמבקש ניסה באמצעות תובענה זו לעקוף את ההחלטות שניתנו על ידי הבוררים מטעם המשיב ואת הכרעת בית המשפט המחוזי בירושלים אשר דחה את תקיפת שטר הבוררין ואת ההסכמה שמכוחה נמחקה התובענה בה.פ 10424-06-09. מן הראוי היה שהמבקש בהיותו עו"ד ימנע מהגשת תובענה זו, בעיקר כשהוא עצמו פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ראה בפרק 1 לעיל) בבקשה לאישור פסק הביניים השני. דומה שלעיתים בוחר המבקש לקבל את מרותו של המשיב ואת שטר הבוררין וכאשר אין התוצאה נראית לו הוא תוקף את חוקיותו. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה ואת הבקשה לצו מניעה זמני. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.יישוב סכסוכיםבוררות