התקף פסיכוטי עקב סמים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התקף פסיכוטי עקב סמים: השופט עודד גרשון: 1. אדם ביצע מעשי עבירה בעת שהיה במצב פסיכוטי על רקע שימוש בסמים מסוכנים. האם יחול בעניינו הסייג בדבר אי השפיות לפי סעיף 34ח' לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - "החוק")? זוהי השאלה העומדת להכרעה בערעור שלפנינו. 2. מבוא לפנינו ערעורה של המדינה על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' השופט וויליאם חאמד) בתיק פלילי 4060-03-09 מיום 9.6.09 בה קבע כי מתקיימת בעניינו של המשיב הגנת אי השפיות לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - "החוק"), "ומשלא היה בר עונשין עת ביצוע המעשים המיוחסים, אני מורה על הפסקת ההליכים נגדו". 3. כתב האישום, השתלשלות הדברים והכרעת דינו של בית משפט קמא א. כנגד המשיב הוגש ביום 6.3.09 כתב אישום שבו יוחסו לו עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק, וניסיון לתקיפה סתם, עבירה לפי הסעיפים 25+ 379+ 382(ב)(1) לחוק, שבוצעו על ידי המשיב, כך נטען, כנגד אשתו. בכתב האישום טענה המאשימה לאמור: "1. בערב ה - 26/2/09 בבית מגורי הנאשם ואשתו דלאל קאדריה (להלן: המתלוננת) בשפרעם, איים הנאשם בפגיעה שלא כדין במתלוננת באומרו לה: את שולחת אנשים לרצוח אותי, אין בעיה, אחסל אותך לפני שתחסלי אותי, בכוונה להפחיד. 2. בהמשך, שעות הבוקר המוקדמות ב - 27/2/09, נטל בידו הנאשם סכין יפני, שעה שלהב הסכין גלוי כלפי חוץ, הניף הסכין וניסה לתקוף את המתלוננת בהתקרבו במהירות אל עבר מקום עומדה של המתלוננת בקוראו: אני רוצח אותך, בכוונה להפחיד". ב. במקביל להגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. במסגרת הדיון בבקשה זו הורה בית המשפט על עריכת בדיקה פסיכיאטרית למשיב. המשיב נבדק בבית חולים "מזרע" וניתנו בקשר אליו מספר חוות דעת ותעודות רפואיות. בישיבה שהתקיימה ביום 19.3.09, במסגרת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ביקשה ההגנה, על סמך חוות הדעת הפסיכיאטריות שניתנו בעניינו של המשיב, להכריז על המשיב כמי שאינו בר עונשין לפי סעיף 34 ח' לחוק העונשין. המערערת/המאשימה התנגדה ובית המשפט קמא (כב' השופט ר. צמח, סגן נשיא) דחה את בקשת ההגנה, בקובעו כי אין מדובר במחלת נפש אצל המשיב כאמור בסעיף 34 ח לחוק העונשין (החלטת כב' השופט ר. צמח צורפה כנספח ד' להודעת הערעור). המשך הדיון בבקשה להארכת המעצר עד לתום ההליכים הועבר לכב' השופט זיאד סאלח. ג. בישיבה שהתקיימה ביום 3.5.09, בפני כב' השופט זיאד סאלח, חזרה ההגנה על טענתה כי המשיב אינו בר עונשין. בית המשפט נעתר לבקשה וקבע כי המשיב אינו בר עונשין על פי סעיף 34 ח' לחוק העונשין והורה על הפסקת ההליכים הפליליים נגדו (החלטת כב' השופט ז. סאלח צורפה כנספח ה' להודעת הערעור). ד. המערערת/המאשימה ערערה על ההחלטה הנ"ל וערעורה התקבל על ידי מותב זה ביום 14.5.09 (ע"פ 1201-05-09). בפסק הדין שניתן על ידנו ביטלנו את החלטת כב' השופט ז. סאלח והורינו על החזרת הדיון לבית משפט השלום בעכו, למותב שטרם דן בתיק. בפסק הדין נקבע כי נפלה טעות תחת ידו של בית משפט קמא כאשר התקבלה החלטה לגופו של עניין בטרם נטענו טיעונים, בטרם התקיים משפט כהלכתו ובלא שניתנה לצדדים הזדמנות להביא ראיות, חוות דעת נוספות או לחקור את המומחים לעניין הכשרות הנפשית של הנאשם (פסק הדין בע"פ 1201-05-09 צורף כנספח ז' להודעת הערעור). ה. בעקבות כך הוחזר הדיון בעניינו של המשיב לבית משפט השלום בעכו והתיק נקבע לשמיעת ראיות בפני כב' השופט ו. חאמד. בישיבה שהתקיימה ביום 21.5.09, להקראת כתב האישום הודיעה סניגוריתו של המשיב כי "לסיכום ביחס לשני האישומים מפאת שאינו זוכר - לא כופרים בהתנהגות אבל כופרים בכך שהיה לו יסוד נפשי הדרוש להרשעה בעבירות הללו. (...). אנחנו מודים ביסוד העובדתי כפי שמתואר בעובדות, אבל טוענים שלא מתקיים היסוד הנפשי הנדרש לעבירות המיוחסות בשל היותו במצב פסיכוטי בזמן ביצוע המעשים". ההגנה טענה שחלה על המשיב הגנת אי השפיות לפי סעיף 34 ח' לחוק ולחילופין כי חלה עליו הגנת השכרות לפי סעיף 34 ט' לחוק. המערערת טענה כי מצבו של המשיב בעת ביצוע העבירה נבע משימוש בסמים, ועל כן לא חלה בנסיבות העניין הגנת אי השפיות. בישיבה שהתקיימה ביום 7.6.09 נחקר הפסיכיאטר ד"ר גהאג'אה על חוות דעתו בעניינו של המשיב, ולבית המשפט הוגשו הודעות המתלוננת, בנו ובתו של המשיב וכן הודעות המשיב עצמו. ביום 9.6.09 נתן בית המשפט קמא את ההחלטה נשוא הערעור במסגרתה דחה את הטענה בדבר תחולת סייג השכרות לפי סעיף 34 ט' לחוק, וקיבל את הטענה בדבר תחולת סייג אי השפיות לפי סעיף 34 ח'. באשר לסייג השכרות קבע בית המשפט קמא, בין היתר, כי: "(...), תנאי הכרחי לקיומו של סייג השכרות הינו כי מצב השכרות לא נגרם עקב התנהגותו הנשלטת של העושה ומרצונו החופשי של זה ועל דעתו, אלא ששכרות כאמור נגרמה עקב גורם שלא היה לעושה שליטה עליו ושלא בהסכמתו. עצם צריכת הסם ע"י הנאשם שבפניי היתה מרצון ומהווה מעשה שבשליטתו, ומשכך, לא מתקיים הסייג של שכרות" (עמ' 21 לפרוטוקול). בית המשפט הוסיף וקבע בהקשר זה, כי אין נפקא מינה אם מצב השכרות נגרם לעושה העבירה עקב הליך גמילה אותו עבר הנאשם אותה עת, או עקב נטילת סמים תוך עשיית מעשה אסור. בשני המקרים, כך נקבע, ההתנהגות הינה מרצון והיא נשלטת ועל כן לא חל הסייג לאחריות פלילית. בית המשפט קמא אבחן בין סייג השכרות לסייג אי השפיות, כדלקמן: "אציין עוד כי ההבחנה בין הגנת השכרות לבין הגנת אי השפיות נעוצה בכושר הבנתו של עושה העבירה את הפסול שבמעשה. נאשם המבצע עבירה פלילית בהיותו נתון במצב של אי השפיות, אין הוא מבין את הפסול שבמעשהו ואינו מסוגל להבחין בין מותר לאסור, הכל בשל ליקוי ממשי בכושר השיפוט שלו. בעוד שנאשם המבצע עבירה כאמור בהיותו במצב שכרות, מבדיל הוא בין מותר לאסור ומבין את הפסול שבמעשהו, וחרף זאת הוא מבצען לאחר ששכרותו הביאה אותו לאבד את המעצורים להימנע מכך, כפי הגדיר זאת ד"ר גאהגאה, בעדותו בפניי ביום 7/6/09" (עמ' 21 לפרוטוקול). ובהמשך: "בעניינו של הנאשם, כפי שיפורט בהמשך החלטה זו, הנאשם עשה את המעשה המיוחס בהיותו במצב פסיכוטי, מבלי שיבין את הפסול במעשה ומבלי שיוכל להימנע ממנו, ומשכך, אין מצבו נופל בגדר הסייג של שכרות" (שם). לעניין אי השפיות, ניתח בית המשפט את התנאים לתחולת הסייג הקבועים בסעיף 34 ח' לחוק העונשין. בית משפט קמא ציין כי תנאי מקדמי הוא קיומה של "מחלת נפש". בהמשך הפנה בית המשפט קמא לפסיקה ולחוות דעתו ועדותו של הפסיכיאטר ד"ר ג'האג'אה בפניו. בית המשפט קבע כי הפסיכוזה אותה חווה הנאשם בעת ביצוע העבירות היא בבחינת "מחלת נפש", ובהיעדר חוות דעת לסתור, אימץ את המסקנות האמורות בחוות דעתו של ד"ר ג'האג'אה. בית המשפט קמא קבע שעקב מחלת הנפש ממנה סבל הנאשם אותה שעה, ולא בשל היותו נתון להשפעת סמים מסוכנים, לא הבין את הפסול במעשהו, לא הבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור ולא יכול היה להימנע מעשיית המעשה. בית משפט קמא דחה את טענת המאשימה לפיה מקום שהפסיכוזה נגרמה עקב שימוש הנאשם בסם אין תחולה לסייג אי השפיות, בקובעו: "אומנם, לפי חוות הדעת הנ"ל, וכן לפי עדותו בפניי של ד"ר גהאגאה, הסיכוי לכך שהפסיכוזה נגרמה אצל הנאשם כתוצאה משימוש בסם מסוכן או גמילה מסמים, גבוה מהסיבה כי זו נגרמה עקב סיבה אחרת, וזאת לאור התקופה הקצרה שחלפה עד לשיפור במצבו של הנאשם, דבר המעיד כי הרקע למחלה הנ"ל הינו שימוש בסם או הליך גמילה ממנו (עמוד 13 שורות 9-10 וכן שורה 21 ושורות 22- 24 לפרוטוקול)". (עמ' 24 לפרוטוקול). ואולם, למרות דבריו הנ"ל המשיך בית המשפט קמא וקבע כי: "לא מצאתי בכך, היינו, באפשרות לפיה הפסיכוזה נגרמה עקב שימוש בסם או גמילה ממנו, כדי להביא למסקנה לפיה לא מתקיימת, בעניינו של הנאשם, הגנת אי השפיות. המבחן הקובע לעניין ההגנה הנ"ל הינו קיומה או אי קיומה של מחלת נפש בזמן הרלבנטי לאישום, וכן קיומו של קשר סיבתי בין מחלה זו לבין חוסר יכולתו של העושה להבין את הפסול במעשה ולהעדר היכולת להימנע מעשייתו. בעוד שלגורם לגרימתה או להתפרצותה של המחלה באותו זמן נתון אינו רלבנטי כלל, לצורך בחינת הגנת אי השפיות. אין נפקא מינה האם מחלת הנפש (הפסיכוזה) נגרמה או התפרצה אצל הנאשם עקב השימוש בסם, או שמא ללא זיקה לשימוש בסם המסוכן. הנאשם שבפניי סבל ממחלת נפש, היא מצב פסיכוטי חריף, שנגרם עקב שימוש בסם או עקב גמילה ממנו או עקב סיבה אחרת כעדות הרופא, והוא עשה את המעשה כתוצאה מאותה מחלת נפש מבלי שיוכל להימנע מכך ולהבין את הפסול שבו, ומשכך, קמה לו הגנת אי השפיות, יהא הרקע או הגורם לגרימתה אשר יהיו. אילו קבע הפסיכיאטר המחוזי כי הנאשם עשה את המעשה בהיותו נתון תחת השפעת סם, אך מצבו כאמור לא הגיע לכדי מחלת נפש, לא היתה קמה ההגנה הנ"ל. לא כך הוא בעניינו של הנאשם, כפי שתיארתי לעיל" (עמ' 24 - 25 לפרוטוקול; ההדגשה במקור. ע.ג.). לאור כל האמור לעיל, קבע בית המשפט קמא כי בעניינו של הנאשם מתקיימת הגנת אי השפיות, לפי סעיף 34 ח' לחוק העונשין, ומשלא היה בר עונשין בעת ביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב האישום, הורה בית המשפט על הפסקת ההליכים נגדו בתיק הפלילי. על כך, כאמור, הגישה המערערת (המאשימה) את הערעור שבפנינו. 4. טענות המערערת א. המערערת, באמצעות עו"ד גב' ענת נשר, טענה כי שגה בית המשפט קמא בקביעת גדרי הגנת השכרות ובפרשנות המשפטית של סעיף 34ט' לחוק העונשין. נטען, כי בית משפט קמא פרש את הסעיף באופן מצמצם ושגוי ובסתירה ללשונו הברורה של החוק, למטרתו ולרוחו. לטענת המערערת, הסייג הרלוונטי בעניינו של המשיב הוא סייג השכרות החל גם על מי שצרך סם מסוכן מרצון ובשליטה, ואולם, תוצאת החלת הסייג איננה בהכרח פטור מאחריות פלילית, בשונה מסייג אי השפיות. גם נאשם המבצע עבירה בהיותו במצב שכרות אינו מבדיל בין מותר לאסור ואינו מבין את הפסול במעשהו, כך עולה בבירור מלשון הסעיף. ב. המערערת טענה כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי מתקיימת במשיב הגנת אי השפיות, על פי סעיף 34 ח' לחוק. קביעת בית המשפט קמא לפיה די בכך שהנאשם שרוי במצב פסיכוטי, הפוגע קשות ביכולתו להבין את טיב מעשיו והפסול שבהם, כדי להחיל את סייג אי השפיות, ללא קשר לשאלה מה היה הגורם שהביא למצב הפסיכוטי - בין אם הגורם היה שימוש באלכוהול, סמים, מחלת נפש או סכיזופרניה - קביעה זו של בית המשפט קמא הינה מוטעית ומנוגדת להוראות סעיף 34ח' ו- 34ט' לחוק. ג. המערערת לא חלקה על כך שהמשיב היה שרוי במצב פסיכוטי בעת ביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. ואולם, לטענתה, על פי הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, המצב הפסיכוטי ומחשבות השווא שהיו למשיב במהלך ההתקף הפסיכוטי נגרמו כתוצאה ועל רקע השימוש שעשה בסמים מסוכנים ובתרופות ולא כתוצאה ממחלת נפש שקיננה בו. להוכחת טענה זו, הפנתה המערערת לחוות הדעת והתעודות הרפואיות שהוגשו בעניינו של המשיב בבית משפט קמא בהן צויין, בין היתר, כי בעת שהתקבל המשיב לאשפוז הוא היה במצב פסיכוטי פעיל ככל הנראה על רקע שימוש בסמים או גמילה מהם, הסמים יצרו את המחלה ולא גרמו להתפרצות מחלה קיימת (עמ' 15 לעדות המומחה) ועוד. ד. המערערת הוסיפה וטענה כי המומחה ד"ר ג'אהג'אה גילה חוסר הבנה של ההסדרים החוקיים הנוגעים להגנות השכרות ואי שפיות הדעת, ובכך הטעה את בית המשפט קמא, ובהשראתו אף פירש בית המשפט קמא באופן שגוי את הוראות הסעיפים 34 ח' ו- 34 ט' לחוק. ה. על שום כל אלה, טענה המערערת כי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולקבוע כי לא מתקיימת בעניינו של המשיב הגנת אי השפיות. כן בקשה המערערת כי בית משפט זה יורה על החזרת הדיון לבית משפט השלום בעכו להמשך דיון מהשלב שבו ניתנה ההחלטה נשוא הערעור "היינו להכרעה באשר לתחולת סעיף 34ט(ב) על המעשים שיוחסו למשיב בכתב האישום ושבעשייתם הודה". 5. טענות המשיב א. באי כח המשיב (עו"ד ד"ר אורנה אליגון דר ועו"ד פיראס עבד) טענו כי בנסיבות המקרה דנן לא ניתן לראות את הנאשם כמי שהייתה לו היכולת לגבש את היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעה בעבירות בהן הוא מואשם. לטענת ההגנה, בנסיבות דנן קיים סייג לאחריות פלילית וזאת הן מניתוח הדברים לפי סעיף 34ח' לחוק (אי שפיות), 34ט' (שכרות), ואף שילוב בין סעיף 34יח' (טעות במצב דברים) עם הסייגים של הגנה עצמית או צורך. ב. באי כח המשיב טענו בסיכומי טענותיהם בפנינו כי מהתעודות הרפואיות בתיק עולה כי המשיב נכנס למצב הפסיכוטי על רקע ניסיון גמילה מסמים, בהם הוא משתמש משך שנים רבות. (ס' 22 לסיכומי המשיב). ואולם, לטענת המשיב, ובניגוד לטענת המערערת, תיתכן פסיכוזה על רקע שימוש בסמים או גמילה המהווה "מחלת נפש" וממלאת את התנאי הקבוע בסעיף 34ח' לחוק. בהקשר זה נטען, כי הלכה היא שמחלת נפש הינה מונח משפטי ולאחר תיקון 39 ניתנה בפסיקה הגדרה רחבה וגמישה יותר למונח "מחלת נפש" וכיום המבחן הינו מהותי ולא סיווגי-טכני כפי שהיה בעבר. בהקשר זה הוסיפו באי כח המשיב וטענו, כי הנאשם הינו גבר בן 51 המשתמש בסמים מאז גיל 19. עם זאת, כך נטען, הוא מעולם לא חווה פסיכוזה ועל כן המצב בו היה שרוי בעת ביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום הינו מצב חריג אותו חווה לראשונה בחייו. מכאן, כך נטען, ברור שלא מדובר בהשפעה "הרגילה" של הסם, אלא במשהו אחר. מכל מקום, ציינו באי כח המשיב כי טענת המערערת לפיה בכל מקרה שמחלת נפש נגרמת עקב שימוש או גמילה מסמים לעולם לא יהא הנאשם זכאי לסייג של אי שפיות הינה טענה אבסורדית. כן נטען, כי במקרה שלפנינו ברור כי למשיב לא הייתה מחשבה פלילית, וכן ברור כי יש קשר הדוק בין ההזיות הפסיכוטיות בהן היה שרוי הנאשם לבין מעשיו, כאשר ככל הנראה הוא סבר שהוא בסכנת חיים. ג. באשר לסייג השכרות, טענו באי כח המשיב כי גם לפי שיטת התביעה, לפיה הסייג הרלוונטי בענייננו הוא סייג השכרות, עדיין יוצא הנאשם פטור מאחריות פלילית. בהקשר זה נטען כי לא מדובר בכניסה רצונית ונשלטת של הנאשם למצב השכרות משום שהליך גמילה ותוצאות גמילה כפי שהתרחשו בפועל הן תוצאות שלא היה ניתן לצפותן. זו הפעם הראשונה בחיי המשיב שהוא נקלע למצב פסיכוטי. ד. בכל מקרה, טענו סניגורי המשיב, מדובר בנאשם הנעדר את היסוד הנפשי הנדרש לעבירות המנויות בכתב האישום, ועל כן לא ניתן להרשיע אותו. על שום כל אלה, טענו באי כח המשיב כי יש לדחות את הערעור ולהסתפק בתקופת מעצרו של המשיב, שעצור מיום תחילת ההליכים בתיק ה- 27.2.09. 6. דיון א. לאחר עיון בהכרעת דינו של בית משפט קמא, בחוות הדעת הרפואיות, בחומר הראיות שבתיק בית המשפט קמא, בסיכומים המפורטים שהגישו הצדדים, ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי אכן, כטענת המערערת, נפלה טעות תחת ידו של בית משפט קמא ועל שום כך דין הערעור להתקבל. ב. בעניינו של המשיב (הנאשם) ניתנו, כאמור, חוות דעת ותעודות רפואיות, כדלקמן: (ההדגשות שלי. ע.ג.): במסגרת הבקשה להארכת תקופת ההסתכלות מיום 14.1.09 (נספח ג' להודעת הערעור), כתב ד"ר ג'הג'אה בסיכום: "הרושם המתקבל הוא שכאשר הנבדק התקבל לאשפוז היה במצב פסיכוטי פעיל, ככל הנראה על רקע שימוש בסמים או גמילה מהם, (...)". במסגרת חוות הדעת מיום 15.3.09 (נספח ד' להודעת הערעור) כתב ד"ר ג'הג'אה בחלק הדיון והסיכום לאמור: "(...) התרשמותנו שבקבלתו היה במצב פסיכוטי על רקע שימוש בסמים, לדבריו תוך ניסיון גמילה של מספר ימים, בהם שינה הרגלי צריכת הסמים שלו באופן שהשתמש בכדורי טרמדקס בכמות גדולה, ובחצי מנה של הרואין. לא טופל תרופתית בהסתכלות למעט כדור לשינה. היה בהשגחת שוטר לפי החלטת משטרת ישראל. בבדיקות פסיכיאטריות חוזרות במהלך ההסתכלות מצבו הנפשי התייצב, תיאר את "ההזיות" שהיו לו ואת "המחשבות המוזרות" כלפי אשתו והסובבים. מבין את הקשר בין התוכן ההזייתי שהוא עבר לבין השימוש בסמים. ברקע קיימת הפרעת אישיות. כיום מבין את ההליך המשפטי ויכול לקחת חלק בו. מבין את תפקידו של בימ"ש, השופט, ויכול לסייע לעורך דינו בהגנה עליו. מסוגל לעמוד לדין ולא זקוק לאשפוז פסיכיאטרי". במסגרת חוות דעת משלימה מיום 19.3.09 (נספח ה' להודעת הערעור) כתב ד"ר ג'הג'אה לאמור: "(...) התרשמותנו: בקבלתו היה במצב פסיכוטי על רקע שימוש בסמים, לדבריו תוך ניסיון גמילה של מספר ימים, בהם שינה את הרגלי צריכת הסמים באופן שהשתמש בכדורי טרמדקס בכמות גדולה ובחצי מנה של הרואין. (...) לדבריו לא חווה מצב דומה בעבר. כיום יש לו תובנה לכך שמצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה נבע מהשפעת סמים ותרופות בהם הוא משתמש לרעה מזה שנים. לדעתנו בעת ביצוע העבירה לא הבין את המתרחש, לא ידע לבקש טיפול, ושיפוטו היה פגום. לדעתנו בעת ביצוע העבירה לא הבין את משמעות מעשיו ולא יכול היה להימנע מביצועם. לא היה בר עונשין". מעיון בחוות הדעת והתעודות הרפואיות שלעיל, עולה מסקנה ברורה כי בעת ביצוע העבירות המתוארות בכתב האישום היה המשיב (הנאשם) נתון למצב פסיכוטי פעיל שנבע מהשפעת סמים שנטל. מסקנה זו עולה גם מעיון בעדות המומחה ד"ר ג'הג'אה בבית המשפט קמא, מעמ' 13 ואילך לפרוטוקול הישיבה מיום 7.6.09: "ש: אני מפנה אותך לחוות הדעת שלך מיום 15.3.09 ושם נרשם שהמצב שאליו הגיע הנאשם הוא על רקע השימוש בסמים, האם נכון להגיד שהמצב שלו לא נבע ממחלת נפש? ת: בשבילי הוא היה במצב פסיכוטי. שבאיזה שהוא מובן הוא מחלת נפש. מה שהיה חשוב לי שהשיפוט היה לקוי והיה ברור לי עוד מהבדיקה הראשונה, מה שהיה חשוב לי שהוא במצב אחר לגמרי שיכול להיות תהליך של מחלת נפש, סכיזופרניה או מצב אפקטיבי פסיכוטי, או פסיכוטי אחר שלא על רקע סמים. מה שחשוב שהיה במצב פסיכוטי והתוכן ששמענו חיזק את המסקנה. זה שהוא התאושש מהר מחזק יותר את המסקנה כי הדבר היה על רקע של שימוש בסם או גמילה ופחות שזה היה על רקע של סכיזופרניה או מחלה אחרת. אבחנו במצב פסיכוטי חריף, על זה אין לי ספק. המצב הפסיכוטי יתכן על רקע שונה, אנו חשבנו שזה על רקע סמים, אך זה במסגרת חשד. הרקע הפסיכוטי החריף הוא מחלה לכל דבר. (...) ש: האם המצב המסויים נגרם עקב מחלה, או כתוצאה מהשילוב של שימוש בסמים. ת: לא יודע, יתכן שיש לו סיכוי כמוני. אני לא יודע אם הוא לא היה לוקח סמים האם הוא היה מגיע למצב הזה, עובדה שהוא לקח ולקה במחלה זו". ובעמ' 15 לפרוטוקול משורה 10 השיב המומחה לשאלת בית המשפט: "ש: האם הסמים גרמו לזה? הסמים יוצרים מחלה? ת: יוצרים הפרעה מהסוג הזה שיכולה לחלוף. הסמים יכולים לגרום להתפרצות מחלה ויכולים גם לגרום למחלה. במקרה שלנו לפי איך שהכרנו את האנמנזה שלו זה הקרין ממצב הסמים עצם המצב הוא שהסמים יצרו את המחלה ולא גרמו להתפרצות מחלה שקיימת". בעמ' 17 לפרוטוקול אישר המומחה שהסיבה למצב הפסיכוטי היא סמים או גמילה מסמים, והן בלבד, כך בשורות 5-6: "ת: במקרה זה מסיבה אחרת לא יכול להיות, זה או מסמים או מגמילה. אבל מה שכן זה היה פסיכוזה". ג. לאור הדברים שהובאו עד כה, הן במסגרת חוות הדעת והתעודות הרפואיות והן בעדות המומחה ד"ר ג'האג'ה, אין ספק שהנאשם שלפנינו היה נתון בזמן ביצוע העבירות במצב פסיכוטי שהתפתח אצלו כתוצאה משימוש בסמים או גמילה מהם. מכאן אעבור לבחינת סייג אי השפיות והתנאים להחלתו. ד. השאלה העומדת במרכזו של ערעור זה הינה משפטית בעיקרה, והיא, כאמור לעיל, האם חל הסייג של אי שפיות לפי סעיף 34ח' לחוק כאשר המצב הפסיכוטי שבו היה הנאשם נתון בעת ביצוע מעשי העבירה נבע משימוש בסמים, או גמילה מסמים. ה. בית המשפט קמא סבר כי אין זה משנה מהו הגורם שהוביל למצב הפסיכוטי אלא כל שמשנה הוא שהנאשם היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירות, מצב ששלל ממנו את ההבנה של מעשיו ואת יכולת הבחירה או הרצייה, וכדברי בית המשפט קמא בעמ' 24- 25 לפרוטוקול הכרעת הדין: "לא מצאתי בכך, היינו, באפשרות לפיה הפסיכוזה נגרמה עקב שימוש בסם או גמילה ממנו, כדי להביא למסקנה לפיה לא מתקיימת, בעניינו של הנאשם, הגנת אי השפיות. המבחן הקובע לעניין ההגנה הנ"ל הינו קיומה או אי קיומה של מחלת נפש בזמן הרלבנטי לאישום, וכן קיומו של קשר סיבתי בין מחלה זו לבין חוסר יכולתו של העושה להבין את הפסול במעשה ולהעדר היכולת להימנע מעשייתו. בעוד שלגורם לגרימתה או להתפרצותה של המחלה באותו זמן נתון אינו רלבנטי כלל, לצורך בחינת הגנת אי השפיות. אין נפקא מינה האם מחלת הנפש (הפסיכוזה) נגרמה או התפרצה אצל הנאשם עקב השימוש בסם, או שמא ללא זיקה לשימוש בסם המסוכן. הנאשם שבפניי סבל ממחלת נפש, היא מצב פסיכוטי חריף, שנגרם עקב שימוש בסם או עקב גמילה ממנו או עקב סיבה אחרת כעדות הרופא, והוא עשה את המעשה כתוצאה מאותה מחלת נפש מבלי שיוכל להימנע מכך ולהבין את הפסול שבו, ומשכך, קמה לו הגנת אי השפיות, יהא הרקע או הגורם לגרימתה אשר יהיו. אילו קבע הפסיכיאטר המחוזי כי הנאשם עשה את המעשה בהיותו נתון תחת השפעת סם, אך מצבו כאמור לא הגיע לכדי מחלת נפש, לא היתה קמה ההגנה הנ"ל. לא כך הוא בעניינו של הנאשם, כפי שתיארתי לעיל" (ההדגשה במקור. ע.ג.). סבורני כי בכך, בכל הכבוד, טעה בית משפט קמא טעות היורדת לשורשו של עניין ועל שום כך יש מקום לקבל את הערעור. ו. סעיף 34ח' לחוק מצוי בפרק ה'1 אשר כותרתו "סייגים לאחריות פלילית". סעיף 34ח' קובע סייג לאחריות פלילית בגין אי שפיות, וזו לשונו: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה". תכליתם של חלק מהסייגים לפטור מאחריות פלילית בכלל, והפטור בגין אי שפיות בפרט, היא למנוע מצב שבו מענישים אדם שעשה את מעשיו בלי שהבין את משמעותם או בלי שהייתה לו יכולת בחירה לגביהם (ראו: ע"פ 3795/97 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 97, 102 - 103 (2000); ע"פ 7761/95 אבו חאמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, 250 (1997 ) ). סעיף 34ח' קובע סייג לאחריות פלילית בהתקיים כמה תנאים מצטברים. האחד, על הנאשם להיות חולה ב"מחלה שפגעה ברוחו" או שיוכח "ליקוי בכושרו השכלי". השני, על הנאשם להיות, מחמת מחלתו, "חסר יכולת של ממש" להבין את מעשיו או את הפסול שבהם, או להימנע מעשייתם. והשלישי, כי קיים קשר סיבתי בין התנאי הראשון לשני, משמע בין המחלה או הליקוי השכלי לבין חוסר היכולת להבין את מהות המעשה או להימנע מעשייתו (ראו: ע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 49, 69 (2000); ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 724, 732 (2004) ). עיון בתנאים המפורטים בסעיף 34ח' מלמדנו כי על-מנת שיחול הסייג בדבר אי-שפיות יש להראות כי בשל מחלת הנפש, ולא בשל הצורך בסם, מחוסר הנאשם יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה: ראו את דברי כב' השופטת א' חיות בע"פ 8562/99 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 759, בעמ' 767, מול האותיות א-ב. ובהמשך הוסיפה כב' השופטת חיות לאמור: "(...). כפי שכבר צוין, קביעתו של ד"ר הלמוש כי המערער לא היה מסוגל להפעיל מנגנוני ריסון רציונליים, קשורה קשר בל יינתק להתמכרותו לסם, התמכרות שהיא, גם להערכת ד"ר הלמוש, גורם עיקרי להתנהגות הבלתי מרוסנת שנצפתה אצלו בעבר. מימצא זה אין בו כדי להועיל למערער, מפני שאין הוא מקים את הקשר הסיבתי הנדרש בין מחלת הנפש הנטענת ובין חוסר היכולת להפעיל מנגנוני ריסון, גם לשיטתו של ד"ר הלמוש". (וראו את יישום ההלכה בפסיקת בתי המשפט המחוזיים: ת"פ (ת"א) 0305/05 מדינת ישראל נ' חלצקי קונסטנטין ( ניתן ביום 11.12.2006), סעיף 8; ת"פ (י-ם) 3167/07 מדינת ישראל נ' דוד טויטו ( ניתן ביום 15.7.08), בסעיף 6). שאלת מקורו של הדחף, אפילו הדחף עצמו מתקיים, עניינה את המלומדים ואת בתי המשפט בארץ ובעולם מאז ומתמיד: ראו בספרו של פרופ' ש"ז פלר, "יסודות בדיני עונשין", כרך א' (תשמ"ד), בעמ' 660- 662. בבוא בית המשפט לקבוע אם עומדת לנאשם הגנת אי שפיות, יש משקל לחוות דעתו של המומחה בתחום בריאות הנפש. אך, חוות דעת זו, ככל ראייה אחרת, איננה ראייה בלעדית. חוות הדעת היא רק חלק ממכלול הראיות הנוגעות להתנהגותו ולמעשיו של הנאשם, ובית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות העובדתיות, הרפואיות והמשפטיות (ראו: ע"פ 870/80 לדאני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 29, 35 (1981)). ייתכנו מקרים בהם למרות חוות דעת המומחה בית המשפט יפסוק כי מהבחינה המשפטית הנאשם לא עומד בתנאי הפטור (ראו: ע"פ 476/81 אייזנברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 819 (1983); רע"פ 2111/93 יוסף אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 133, 140 (1994)). כפי שהראיתי לעיל, הגדרת אי השפיות היא משפטית ולא רפואית, ובדומה להבחנה הקיימת בדיני נזיקין בין קשר סיבתי רפואי לקשר סיבתי משפטי, כך לא פעם מחלת נפש במובן הפסיכיאטרי - רפואי איננה בהכרח מחלת נפש במובן המשפטי, כזו המקימה סייג לאחריות פלילית. הוא הדין, לעניין תחולת התנאי השלישי בדבר קיום הקשר הסיבתי. על הנאשם להראות כי חוסר היכולת הרצונית, או חוסר היכולת הקוגניטיבית, מקורם במחלה או בליקוי שפגעו במערכת התפקוד ההכרתי או הרצוני. לכן, מי שלא היה מסוגל לכבוש את הדחף שלו, לא יזכה להגנת הפטור אם הדחף לא נבע ממחלת נפש: ע"פ 476/81 אייזנברג נגד מדינת ישראל, פד"י לז' (1) עמ' 819. (וראו: ביקורת על מגמה זו במאמרו של ע' פרוש, "אי-שפיות, היעדר שליטה וסעיף 34ח של חוק העונשין", עיוני משפט כא(1) 139, 151 - 152, מכל מקום, זו ההלכה הקיימת). מכל האמור לעיל נובעת המסקנה שכאשר עסקינן בסייג לאחריות פלילית לפי סעיף 34 ח' לחוק, הרי שנדרש שמחלת הנפש תהיה המצע עליה נזרע והתפתח המצב הפסיכוטי, ולא גורם אחר, לרבות שימוש בסמים או גמילה מהם. ז. מן הכלל אל פרט. בענייננו, אין חולק כי המשיב היה במצב פסיכוטי פעיל בעת ביצוע המעשים המנויים בכתב האישום. כך עולה מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו בעניינו ומעדות המומחה. אף המערערת תמכה במסקנה זו ולא הגישה מטעמה חוות דעת לסתור. ואולם, הגם שהמעשים בהם מואשם המשיב נעשו בתקופה שהוא היה במצב פסיכוטי, הרי שמצב זה, כפי שהוכח באמצעות התעודות הרפואיות, חוות הדעת ועדות המומחה, נבע משימוש בסמים או גמילה מהם ולא היה תוצאה של מחלת נפש שקיננה במשיב עובר לאירוע המתואר בכתב האישום. תימוכין לכך ניתן למצוא בעובדה שהמשיב לא היה מוכר לרשויות בריאות הנפש עובר לאירוע הנטען בכתב האישום. יתרה מכך, לאחר המקרה אושפז המשיב במחלקה לבריאות הנפש ושוחרר לאחר מספר ימים לביתו, ללא הוראות בדבר נטילת תרופות פסיכיאטריות כלשהן או המשך טיפול בתחום הנפשי. כעולה מן הפסיקה המאוזכרת לעיל, גם אם מדובר בחולה נפש, וגם אם הוכח כי לנאשם לא היתה יכולת תובנה או רצייה בשעת המעשה, עדיין יש להוכיח כי חוסר יכולתו של הנאשם נבע ממחלת הנפש בה הוא לקה קודם לכן, ולא כי התנהגותו הינה תוצאה של שימוש בסמים או גמילה מהם. במקרה כזה אין לומר כי מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בסעיף 34 ח' לחוק העונשין, בין מחלת הנפש לבין חוסר היכולת להימנע מעשיית המעשה. 7. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי הנכבדים כי נקבל את הערעור ונורה כדלקמן: א. כי החלטתו של בית משפט קמא מיום 9.6.09 מבוטלת בזה וכי לא מתקיים בעניינו של המשיב הסייג בדבר אי שפיות כאמור בסעיף 34ח' לחוק העונשין. ב. התיק יוחזר לבית המשפט קמא כדי שיחדש את ההליכים נגד המשיב (הנאשם) מהמקום בו הופסקו. עודד גרשון - שופט השופט ר' שפירא (אב"ד): אני מסכים. רון שפירא - שופט[אב"ד] השופט א' קיסרי: אני מסכים. אלכס קיסרי - שופט אשר על כן הוחלט פה אחד, כאמור בחוות דעתו של השופט עודד גרשון, היינו: א. כי החלטתו של בית המשפט קמא מיום 9.6.09 מבוטלת בזה וכי לא מתקיים בעניינו של המשיב הסייג בדבר אי שפיות כאמור בסעיף 34ח' לחוק העונשין. ב. התיק יוחזר לבית משפט קמא כדי שיחדש את ההליכים נגד המשיב (הנאשם) מהמקום בו הופסקו. התחום הנפשיפסיכוזהסמים