קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוב עבור סחורה: התביעה, טענות הצדדים וראיותיהם. לפני תביעה כספית לתשלום חוב עבור סחורה שספקה התובעת לנתבעת ותמורתה לא שולמה. לטענת התובעת, חברה העוסקת בשיווק תקרות אקוסטיות ומחיצות גבס, היא ספקה לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") סחורה בזמנים הרלבנטים לתביעה ואגב כך פתחה לה כרטיס לקוח (נ/4). הנתבע 2, מנהל ובעל מניות של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבע" או "יואב") התחייב בכרטיס זה, לערוב אישית לפרעון חובות העסק של הנתבעת. במהלך 2007 הזמינה הנתבעת סחורה, בשווי 224,261 ₪. היא קיבלה את הסחורה שהזמינה אך לא שילמה עבורה, למעט סחורה בסך 16,931 ₪ אשר הוכנה עבורה ולא נלקחה מהמפעל של התובעת, מטעמיה. הנתבעת נתנה לתובעת שיק בסך 3,961 ₪ ז.פ 5/10/07 שחולל מחמת א.כ.מ. ביום 26/12/07 ניתן פסק דין נגד הנתבעים בהיעדר הגנה. הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הדין נגדו, רק נגדו, ולא נגד הנתבעת שבבעלותו/ניהולו. פסק הדין נגדו בוטל. כעבור חצי שנה , ביום 10/6/08, הוגשה בקשה לפירוק הנתבעת לבית המשפט המחוזי בחיפה בתיק פש"ר 1233/07 וניתן נגדה צו פירוק. התובעת הגישה תביעת חוב לכונס הנכסים הרשמי בגין החוב מושא תביעה זו (שיש לגביו פסק דין), ונותרה למעשה רק התביעה נגד הנתבע אישית בהתאם לערבותו האישית לחובות הנתבעת כפי שניתנה בכרטיס הלקוח. הנתבע נקט בכתב ההגנה בטענה לפיה הוא לא מאשר ולא מכחיש שהסחורה הוזמנה בסכומים הנטענים וסופקה וכי לא שולמה התמורה עבורה, אלא שלטענתו קיים סכום של כ- 80,000 ₪ הנובע מסחורה שהוזמנה אך לא סופקה לנתבעת הואיל ובשלב זה נכנסה לקשיים והקבלן הראשי עבורו עבדה (חברת ברן) הפסיק את עבודתה, קיבל את הסחורה מהתובעת ישירות ושילם לה. בשים לב לכך, סך זה מהווה לפי הטענה, דרישה כפולה לתשלום. עוד נטען כי שני מסמכים (נספחים ב'1, ב'2 לתצהיר יואב) מתייחסים כביכול להזמנה מיום 30/11/07 שעה שהחברה חדלה מלפעול חודש לפני כן ולכן ברור שמדובר במסמך מזויף היינו כי התובעת זייפה את התאריך (או את המסמך כולו). אשר לתביעה האישית, לטענתו לא חתם על כרטיס פרטי לקוח, החתימות על אותו כרטיס אינן חתימותיו ומדובר בזיוף. הנתבע נתן הסכתמתו למינוי מומחה ע"י בית המשפט. (סעיף 10.8 לתצהירו). למקרה שבית המשפט יקבע שהחתימה אותנטית טוען הנתבע כי המסמך מטעה הואיל ולא מציג עצמו ככתב ערבות, וכי אין בו את המסוימות הנדרשת כדי להפכו להתחייבות חוזית. התובעת לא פעלה כחברה מסחרית סבירה ולא דאגה להחתים עו"ד לאימות על הערבות, כמו כן לא ביצעה כל בדיקה לגבי יכולתו האישית לשלם - הדברים הללו מעידים כי לא באמת חשבה שקיבלה ערבות אישית ממנו, ולא הסתמכה עליה ולא היתה רשאית להסתמך. דיון והכרעה הכחשת הנתבע את החוב של הנתבעת בחצי פה (טענת לא מכחיש ולא מאשר) היתה מלכתחילה, סתמית כללית, ובכל הכבוד, לא רצינית לאור צרוף כרטסת הלקוחות של הנהלת החשבונות, חשבוניות ותעודות המשלוח החתומות ע"י עובדי הנתבעת, ביחס לסחורה הנטענת וסכומיה. מן הראוי היה שאם קיימת טענה אמיתית ורצינית, יִכִּבד הנתבע ויפרט מה לא קיבל מכל החשבוניות שהוציאה לו התובעת. בכתב ההגנה המקורי (סעיף 14) מודה הנתבע כי הנתבעת קיבלה את הסחורה (כל הסחורה כנטען בסעיף 12 לכתב התביעה). בכתב ההגנה המתוקן הועלתה הטענה בדבר החיוב הכפול והזמנה לכאורה מזויפת. לגבי כל השאר הנתבע מודה אפוא כי הסחורה הוזמנה, סופקה ואלו בסכומים הנטענים. מנהל התובעת אף לא נחקר באשר לסכומים אלו ויש לראותם כמוכחים. לא מיותר להדגיש כי לא רק שהנתבעת לא שלמה את הסכומים לפי החשבוניות שהומצאו לה אלא שהדבר לא מנע ממנה להוסיף ולהתעשר שלא במשפט על דרך הזדכות בגין החשבוניות במס תשומות. אשר לטענה בדבר חיוב כפול של 80,000 ₪ - מנהל התובעת העיד כי לאחר שהפסיקה לספק את הסחורה לנתבעת, פנתה אליה חברת ברן והזמינה סחורה. הסחורה סופקה לחברת ברן, ומדובר במוצרים חדשים ואחרים שאין להם כל קשר לסחורה והמוצרים שהזמינה וקיבלה הנתבעת. מנהל התובעת מעיד בתצהירו המשלים (ת/3) לאחר שהתובעת הפסיקה לספק לנתבעת סחורה לאתר אינטל בקרית גת, פנתה אליה חברת ברן וביקשה לקנות ממנה סחורה ומוצרים חדשים ואחרים שאין להם קשר לסחורה ולמוצרים שהזמינה הנתבעת. הם סופקו לה ואין מדובר בהזמנות התובעת. המנהל מפרט ומצרף את החשבוניות של הזמנות ברן ומוכיח שהן לא הוכללו בדרישת החוב מהנתבעת למעט סכום פעוט שמצא לאחר שעשה השוואה והצלבות בין הסחורה שהוזמנה ע"י הנתבעת לבין מה שהוזמן ע"י ברן. בבדיקה זו נמצא כי יש חפיפה בסחורה בשווי של 1,175 ₪. (עמ' 20 לפרו' ש' 1-3). טענתו של הנתבע שהיא מסוג טענת "פרעתי" לא נתמכה אפוא בראיות מספיקות ואף הוזמה ע"י התובעת. את הסכום הזניח של 1,175 יש לנכות מהחוב של הנתבעת באופן שלאחר הניכוי עומד החוב הנומינלי של הנתבעת על סך 243,086 ₪. בענין הסחורה שמנהל התובעת אומר שהוזמנה ולא נלקחה (חלק מחשבוניות שפורטו בתצהיר מנהל התובעת בסך מצטבר של 16,931 ₪). בחקירתו הנגדית מסביר מנהל התובעת כי חלק מהדברים שלא נלקחו, ניתן לעשות בהם שימוש וחלק נתפרו במיוחד למידותיה של הנתבעת ולא ניתן לעשות בהם שימוש אחר. עדותו של מנהל התובעת היתה מהימנה ולא נסתרה. הואיל וכך פני הדברים, והנתבעת לא ביטלה את ההזמנה והסחורה נותרה כאבן שאין לה הופכין במחסני התובעת, (והנתבעת היתה זכאית לקחתה), אני קובעת כי אין מקום לקיזוז סכום זה מסך החוב. אשר לטענה לפיה נספח ב'1 מזויף הואיל והמועד הכתוב בו הוא חודש אחרי שהנתבעת הפסיקה לתפקד, אני דוחה את הטענה בשתי ידיים. הטענה כללית ועמומה ולא ברור אם התאריך זויף לפי הטענה או כל המסמך זויף. המסמך המדובר הוצא על נייר פירמה של הנתבעת והוא צילום הואיל ונשלח בפקס (שמה של שניידר מופיע באישור הפקס) ומכאן שהמקור לכאורה בידי הנתבעת. הנתבע לא הציג את המקור באופן שיחשוף כביכול שנשלח מסמך ללא תאריך והתובעת הוסיפה בו תאריך או שפוברקו בו פרטים אחרים. הוא גם לא העיד את עובדת החברה ששלחה את המכתב על מנת שתשפוך אור על המועד בו נשלח ועל תוכנו. הלכה פסוקה היא כי בשעה שעד רלבנטי אינו מוזמן להעיד נוצרת הנחה לפיה אילו הובא, היתה עדותו פועלת לרעת בעל הדין שנמנע מלהזמינו. וראה ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760 שם נאמר: "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה". וראה גם ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 וכן י. קדמי, על הראיות חלק ג', תשס"ד - 2003, עמ' 1656. ובכלל, לא ברור מה האינטרס של התובעת לכתוב דווקא תאריך מאוחר זה, שהרי לו רצתה לזייף הזמנה, היה הגיוני יותר שתכניס תאריך מוקדם יותר. סוף דבר, חוב הנתבעת לתובעת הוכח מעבר לנדרש במשפט האזרחי. אשר לערבות האישית יש לדון תחילה בטענת הנתבע לפיה לא חתם על נ/4 ושתי החתימות הנחזות להיות שלו על מסמך זה, מזויפות. מנהל התובעת מר מוטי הוד מעיד בתצהירו כי במהלך 2007 הגיע הנתבע למשרדו ונפגש איתו לשם קבלת דוגמאות עבור הפרויקט שהנתבעת ביצעה באותה עת. הוא הביא עימו לפגישה את כרטיס הלקוח וטופס קבלת מידע מחשבון בנק שנשלחו אליו בפקס עובר להגעתו, ומסר לו אותם חתומים. ע"פ עדותו, במעמד הפגישה שאל מנהל התובעת את הנתבע אם זו חתימתו על גבי המסמכים והנתבע אישר. בחקירתו הנגדית נשאל מדוע אין כותרת של כתב ערבות למסמך פרטי לקוח שעה שהוא מתיימר ליצור ערבות ומשיב:" אני חושב שזה ברור לגמרי. כשהוא הביא לי את המסמכים הוא ידע ושאלתי אותו אם לאחיו היה עסק. הוא אמר לי שהוא אחראי על העסק, זה עסק חדש והוא ערב, ושהוא אחראי שהעסק יתקתק והתשלומים ישולמו. אני לא חושב שהיתה חשיבות לכותרת, זה לא דבר שהוסתר, ולא נעשה בגניבה. ואני גם שאלתי אותו אם הוא חתם על הטפסים האלה" עמ' 17 לפרו' ש' 9-12.. לאור טענת יואב כי החתימות בתחתית מסמך כרטיס פרטי לקוח ובחלק העליון של הדף אינן חתימותיו, הגישה התובעת חוות דעת של הגרפולוגית גב' פנינה אריאלי. לאחר שזו ערכה השוואה בין החתימות במסמך זה (להלן: "החתימות שבמחלוקת"), לבין מסמכי השוואה אקראיים של מסמכים עלהם חתום יואב כמו גם חתימות בהכתבה, הגיעה למסקנה כי נמצאה התאמה בין החתימות שבמחלוקת לחתימות ההשוואה בתכונות רבות כגון זווית הכתיבה, מבנה בסיסי, מיקומים, פרופורציות, יחס לשורה, לחץ ושטף כתיבה, זווית פנימית וכי הם נכתבו ע"י אותו אדם. כ"כ לא מצאה סימני היסוס אטיות או מעצור המאפיינים זיוף. לאור האמור היא קובעת ברמת הסבירות הגבוהה ביותר (דרגה 1) כי יואב חתם בעצמו על המסמך הנקרא: כרטיס פרטי לקוח. הנתבעת הגישה חוו"ד של הגרפולוגית גב' תמר שביט שסברה שיש שוני בין החתימות שבמחלוקת לבין חתימות ההשוואה ולפי דעתה לא ניתן לקבוע ע"י מי נחתמו החתימות שבמחלוקת. חרף הצהרת הנתבע בתצהירו כי הוא מוכן למינוי מומחה מטעם בית המשפט, הביע בא כוחו התנגדות לכך בישיבת קדם המשפט מיום 13/4/10. מבלי להביע דעתי על השינוי בטעמו, סיבותיו, ומידת ההצדקה לחזרה מההסכמה, שגרמה להארכת ההליך שלא לצורך, החלטתי למנות כמומחה מטעם בית המשפט, את המומחה לבדיקת מסמכים מר יצחק חגג. בחוות דעתו (במ/1) כותב המומחה כי בדק את שתי החתימות שבמחלוקת במיקרוסקופ ולא מצא סימני זיוף אוביקטיבים כגון רעד, קווים הססנים, וניגודים במוטוריקה הקווית (מהירות קו כתיבה) בהשוואה לדוגמאות ההכתבה והמסמכים האקראיים. בתום הבדיקה הכוללת של כל המרכיבים וההשוואה, הגיע למסקנה שקיימת סבירות גבוהה ביותר (דרגת זהות מס' 1) ששתי החתימות במחלוקת נכתבו ע"י הנתבע. בחקירתו בבית המשפט הסביר כי דרגה זו היא דיוק בסבירות שבין 90% ל100%. ב"כ הנתבע חקר את המומחה מטעם בית המשפט ארוכות. המומחה ענה בסבלנות לכל שאלה, הבהיר כל ממצא ותהייה, וחזר על מסקנותיו. עסקינן במומחה נייטרלי, עתיר נסיון, שמונה מטעם בית המשפט ולא מטעם צד,יושרתו ומקצועיותו לא עורערו וצריכות להיות סיבות כבדות משקל ומשכנעות כדי שלא ינתן לחוה"ד המשקל המכריע, מה שלא התקיים בעניננו. הקביעה שלו מתיישבת ותומכת בעדות מנהל התובעת שהיתה מהימנה בעיני ולפיה לא רק שהנתבע אישר חתימתו אלא שאף אישר באותו מעמד את הבנתו שהוא אחראי לפי נ/4 לחובות הנתבעת. אני קובעת איפוא כי הכחשת הנתבע ביחס לחתימתו בשני מקומות בטופס פרטי לקוח, הוזמה וכי הוא זה שחתם. היה מוטב, אולי, להבליט את הגופן בענין הערבות או לכלול כותרת של ערבות אישית או לדרוש אימות עורך דין, ברם העובדה שדברים אלו לא נעשו לא יכולים ולא הגון שישמשו מגן ואמתלא להתחמקות מאחריות שעה ששוכנעתי וקבעתי כממצא עובדתי כי במעמד מסירת המסמך למנהל התובעת אישר הנתבע את ערבותו. בהתאם לכך קורסת אף טענת גמירות דעת או היעדר מסוימות הנשענת על אי בהירות באשר לאומד דעת הצדדים בעת החתימה. ההתחייבות לערוב לחוב הנתבעת אינו ענין משפטי מורכב ודי במילים : "אני ערב אישית להתחייבויות העסק להכט אפריים 2202 בע"מ" שאינן צריכות הררי פרשנות, כדי לענות על דרישת המסוימות. עוד אוסיף כי בחתימה בתחתית העמוד נרשם חתימה (ללא חותמת) ללמדך שברור שמדובר בהתחייבות אישית ולא בהתחייבות החברה (שאז נדרשת הוספת חותמת של העסק כפי שנדרש בטופס קבלת מידע מחשבון בנק. סוף דבר, חוב החברה (הנתבעת) הוכח וערבותו האישית של הנתבע הוכחה. אשר על כן אני מקבלת את התביעה נגד נתבע 2 ומחייבת אותו לשלם לתובעת סך 243,086 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (8/11/07) ועד התשלום בפועל. הנתבע ישפה את התובעת בגין אגרה משוערכת ובהוצאות משוערכות של המומחית מטעם התובעת כמו גם בחלק בו נשאה בשכ"ט המומחה מטעם בית המשפט. בנוסף ישא בשכ"ט עו"ד של התובעת בסך 34,800 ₪. בפסיקת שכר הטרחה הגבוה מתעריף מינימלי ביקשתי ליתן ביטוי הולם להארכת ההליך שלא לצורך, כפי שפורט בפסק הדין. סחורהחוב