יש להבדיל בין חוב בתיק ההוצל"פ לבין חוב על פי פסק הדין. במצב הרגיל ישנה זהות וצריכה להיות זהות בין שני אלה אולם במקום שמתברר כי מתוך טעות החוב בתיק ההוצל"פ אינו משקף את החוב על פי פסק הדין הרי שומה על החייב להראות כי פרע את החוב על פי פסק הדין ולאו דווקא את החוב בתיק ההוצל"פ סעיף 19 לחוק ההוצל"פ מטיל על חייב הטוען כי פרע את חובו, נטל להוכיח כי מילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו. סעיף 19 עניינו בחיוב על פי פסק הדין, ולא ברישום החוב בתיק ההוצל"פ. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוב על פי פסק הדין: א. ערעור על החלטה מיום 30.1.01 של כב' ראש ההוצל"פ (הרשם א' אטיאס) בתיק הוצל"פ 0 - 89 - 62898 - 02. כב' הרשם דחה את בקשתו של המערער בטענת "פרעתי" והורה להמשיך בהליכי הוצל"פ. ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלהלן: המשיב הגיש כנגד המערער תביעה כספית בת.א 2058/88. על פי הסכם פשרה שנכרת בין המערער והמשיב, ניתן כנגד המערער פסק דין ביום 9.3.89, לפיו חוייב המערער לשלם למשיב סכום של 38,558 ₪ בתוספת ריבית בשיעור 35.4 אחוז לשנה מיום 25.10.88 ועד לתשלום המלא בפועל, כאשר הריבית תצורף לקרן בכל סוף רבעון, ותהיה נתונה לשינויים על פי ריביות המשיב.   לאחר מתן פסק הדין, ומשלא פרע המערער למשיב את סכום פסק הדין, נפתח כנגד המשיב תיק הוצל"פ ביום 3.7.89, לביצוע פסק הדין מיום 9.3.89, כאמור. ביום פתיחת תיק ההוצל"פ, עמד שיעור החוב על סך 60,764 ₪, כמפורט בנספח ג' לעיקרי הטיעון מטעם המערער. ביום 15.1.96 הגיש המשיב ללשכת ההוצל"פ בקשה לעדכון קרן החוב, בריבית בנקאית, וביום 23.10.96 נתנה על ידי ראש ההוצל"פ החלטה "כמבוקש". סכום החוב עודכן, והועמד ביום 4.11.96 על סך של 278,474 ₪. לאחר הגשת הבקשה לעדכון החוב, אולם בטרם נתנה החלטת ראש ההוצל"פ נגבה מהמערער באמצעות עיקול צד ג', סכום של 58,975 ₪, סכום הקרוב לסכום שבו נפתח תיק ההוצל"פ ביום 15.6.89.   מן הראוי לציין, כי על החלטת ראש ההוצל"פ להגדיל את סכום החוב על פי הריבית הבנקאית, לא הוגש ערעור על ידי המערער וכן לא הוגשה בקשה לביטול החלטה זו.   מכל מקום, ביום 14.5.98 הגיש המערער ללשכת ההוצל"פ בקשה בטענת "פרעתי" על פי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ תשכ"ז- 1967 (להלן: "החוק") בה טען המערער כי ביום 19.2.96סילק באמצעות העיקול כאמור, את מלוא חובו למשיב , ויתרת תיק ההוצל"פ אופסה.   עוד טען המערער, כי הודע לו על ידי עו"ד מזורסקי מהמחלקה המשפטית של המשיב, כי לאחר גביית סך של 58,975 ₪, במסגרת העיקול, התיק סגור.   כב' ראש ההוצל"פ דן בטענות המערער, על פי עקרונות סעיף 19 לחוק ההוצל"פ. כב' ראש ההוצל"פ קבע כי נטל השכנוע, לפיו פרע את החוב על פי פסק הדין, מוטל תמיד על החייב, הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאיננו חייב עוד למלא אחריו. כב' ראש ההוצל"פ דחה בהחלטתו מיום 1.10.98 את בקשת המערער בטענת "פרעתי".   ג. על החלטת ראש ההוצל"פ מיום 1.10.98, הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי שנידון בפני כב' השופטת שטיין ז"ל.   בפסק דינה מיום 10.5.99 נתנה כב' השופטת שטיין ז"ל תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה בוטלה החלטת ראש ההוצל"פ והתיק הוחזר לראש ההוצל"פ לזימונו של עו"ד מזורסקי, עו"ד במחלקה המשפטית של בנק דיסקונט, "כדי לברר את סוגיית הויתור". הדיון הוחזר לראש ההוצל"פ לדיון בסוגיית הויתור, כאמור. עו"ד מזורסקי נחקר על ידי       הצדדים בפני ראש ההוצל"פ, ובהחלטתו מיום 30.1.01 מציין ראש ההוצל"פ לאמור: "...משאלות המבקש את עו"ד מזורסקי עולה כי ישנה ועדה פנימית במשיב הדנה בהצעות הסדר חוב. יש בכך משום חיזוק גרסת המשיב דווקא כי עו"ד מזורסקי אינו מוסמך לקבל הצעת חייב להסדר חוב... עו"ד מזורסקי מעיד כי הוא אמר למבקש שבקשתו נדחית וכי הוא לא מוסמך לסגור תיק. עדותו זו לא נסתרה ואיני רואה כל מניעה שלא לקבלה. ... אני מקבל גם את עדותו של עו"ד מזורסקי כי מעולם לא אמר למבקש כי התיק סגור."   כב' ראש ההוצל"פ חזר בהחלטתו מיום 30.1.01 ודחה את בקשת המערער בטענת "פרעתי". על כך הערעור שבפני.   ד. לטענת המערער (שאומנם לא נטענה בערעורו מיום 7.3.01 אלא על דרך ההפניה לערעורו הקודם ) התנהגותו של המשיב במשך כשבע שנים, משלא עודכן החוב בהוצל"פ, מעידה על ויתור מצד המשיב על יתרת החוב. לשון אחר, המשיב, כך לדעת המערער, הסכים לכך שחובו של המערער עומד על סכום של כ- 60,000 ₪, וזאת במשך למעלה משבע שנים, ובכך יש לראות ויתור של המשיב על דרישת הריבית.   עוד טוען המערער, כי נפגע עקב השיהוי החמור של הבנק, שלא עדכן את תיק ההוצל"פ במשך שנים ארוכות, משכך לא כלכל המערער את צעדיו ותוכניותיו, משהתבסס על כך שחובו למשיב הוא בסכום של כ- 60,000 ש"ח. כן טוען המערער כי אין לקבל את עדותו של עו"ד מזורסקי לפיה דחה את בקשת המערער להסדר. מדבריו של עו"ד מזורסקי למד המערער כי עו"ד מזורסקי ויתר על יתרת החוב. המערער טוען כנגד קביעת ראש ההוצל"פ לפיה "יש להבחין בין סמכות לדחות הצעת הסדר לבין סמכות לקבל הצעת הסדר. הסמכות לדחות הצעת הסדר לא גורמת על פניה כל נזק לבנק, ולכן הגיוני וסביר ליתן סמכות זו לעו"ד בודד מן המחלקה המשפטית מאידך הסמכות לקבל הצעת הסדר גורמת או עלולה לגרום למשיב נזק ועל כן הסמכות בענין זה מסורה לגוף מיוחד שהוקם על ידי המשיב". קביעה זו של ראש ההוצל"פ איננה מקובלת על דעתו של המערער, ולדעתו איננה סבירה. עוד טוען המערער, כי סמך על הבנק בחישוביו, סמך על כך שחובו הוא כ- 60,000 ₪ ולא סכום אחר, ומשכך נגרם לו נזק כבד כתוצאה ממהלכו של הבנק, אשר עדכן את הריבית לאחר שנים.   ערעורו הנוכחי של המערער מתמקד, בעיקרו, בהשגות המערער על קביעות ראש ההוצל"פ אשר קיבל את עדותו של עו"ד מזורסקי, חרף פגמים שמוצא בה המערער.   ה. לטענת המשיב, יש לדחות את כל טענות המערער, הבנק מעולם לא ויתר על חובו למשיב. חובו של המשיב לבנק הוא על יסוד פסק הדין, שניתן בהסכמה כזכור, והליכי ההוצל"פ אינם אלא אופן חישוב הסכום על פי פסק הדין. אם נפלה טעות בחישובי לשכת ההוצל"פ אין ספק כי חיובו של המערער הוא על פי פסק הדין.   עוד לטענת המשיב, מעדותו של עו"ד מזורסקי עולים דברים ברורים, ואין לקבל, כלל ועיקר, את טענת המערער לפיה זכה לויתור על חובו מפי עו"ד מזורסקי.   ו. סבורה אני כי דין הערעור להדחות. שתי טענות, למעשה, בפי המערער. האחת, טוען המערער כי לאחר שהבנק השתהה בעדכון החוב, סבר המערער כי החוב על פי פסק הדין נפרע. הטענה השניה היא כי הבנק, באמצעות עו"ד מזורסקי, מחל למערער על יתרת חובו.   וראשית, לטענה לפיה סבר המערער כי חובו על פי פסק הדין נפרע, מאחר שהבנק השתהה, כאמור, בעדכון החוב, משכך כלכל את מעשיו ופעילותו כאילו החוב עומד על סך 60,000 ₪, ולימים נפרע.   טענה זו אין בידי לקבל.   סעיף 19 לחוק ההוצל"פ מטיל על חייב הטוען כי פרע את חובו, נטל להוכיח כי מילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו. סעיף 19 עניינו בחיוב על פי פסק הדין, ולא ברישום החוב בתיק ההוצל"פ. מקובלת עלי קביעת ראש ההוצל"פ לפיה "יש להבדיל בין חוב בתיק ההוצל"פ לבין חוב על פי פסק הדין. במצב הרגיל ישנה זהות וצריכה להיות זהות בין שני אלה אולם במקום שמתברר כי מתוך טעות החוב בתיק ההוצל"פ אינו משקף את החוב על פי פסק הדין הרי שומה על החייב להראות כי פרע את החוב על פי פסק הדין ולאו דווקא את החוב בתיק ההוצל"פ". על המערער מוטל, איפוא, הנטל להראות כי פרע את סכום פסק הדין. נטל זה לא הורם על ידי המערער. למערער אין כל טרוניה כנגד החישוב המופיע בתיק ההוצל"פ. טענתו היא כי בנקודת זמן מסויימת כאשר תיק ההוצל"פ אופס לאחר ביצוע העיקול, נפרע חובו. טענה זו אין לקבל. אתחיל ואומר כי המשיב פנה ללשכת ההוצל"פ לעדכון החוב חודשים טרם הטלת העיקול. ההחלטה, מטעם בלתי ברור, השתהתה בלשכת ההוצל"פ ועדכון תיק ההוצל"פ בוצע חודשים אחדים לאחר מכן, ולאחר העברת כספי העיקול. למעשה, לו נעשה העדכון במועד, והחוב היה מתעדכן לפני ביצוע העיקול, היה סכום העיקול מפחית אומנם את סכום החוב על פי תיק ההוצל"פ, אבל לא מאפס את החוב. תיק ההוצל"פ אמור, אומנם, לשקף את החוב על פי פסק הדין, יחד עם זאת, משהחוב על פי תיק ההוצל"פ והחוב על פי פסק הדין אינם זהים, הסכום הקובע הוא, כמובן, סכום פסק הדין. לכן, נראה לי שיש לקבל את קביעת ראש ההוצל"פ לפיה אין לראות בעצם איפוס החוב בתיק ההוצל"פ משום פרעון החוב על פי פסק הדין.   ז. עולה מנספח ג' לעיקרי הטיעון של המערער, כי המערער שילם על חשבון חובו, במשך שבע שנים, סכומים זניחים בלבד. אין המדובר בחייב אשר פרע את חובו, וסבר במשך תקופה ממושכת כי פרע את חובו על פי פסק הדין. המערער לא שילם על חשבון חובו למשיב אלא, כאמור, סכומים זניחים, ורק משבסופו של דבר בוצע עיקול, אומנם אופס החוב, ועל דרך הטעות נראה היה מתיק ההוצל"פ כי לא נותר חוב על פי פסק הדין. אינני סבורה כי אפשר לקבל את טענת המערער לפיה, אכן סבר, באמת ובתמים כי בתשלום סכום של 58,975.63 ₪ פרע את חובו למשיב , שעמד שבע שנים קודם לכן על סך 60,764 ₪. לא מתקבל על הדעת כי המערער סבר שחובו למשיב הצטמצם במהלך השנים, למרות שלא שילם אלא סכומים זניחים. במיוחד כך, כשבפסק הדין מיום 9.3.89 נקבעו, בהסכמה ריביות משמעותיות על סכומי החוב. לא סביר, איפוא, כי המערער סבר, כאמור, באמת ובתמים, כי פרע למשיב את חובו על פי פסק הדין. סביר יותר להניח כי המערער מיהר להסתמך על הטעות שנפלה בתיק ההוצל"פ, בידיעה שטעות היא, לעשות שימוש בטעות זו בתמיכה לטענתו כי פרע את חובו לבנק.   ח. באשר לטענת המערער לפיה מחל הבנק, באמצעות עו"ד מזורסקי, על יתרת החוב. גם טענה זו אין בידי לקבל. עו"ד מזורסקי העיד בפני ראש ההוצל"פ ואמר דברים ברורים בהתייחסו לטענת המערער לפיה מחל על יתרת החוב. עו"ד מזורסקי דחה את טענת המערער מכל וכל. ראש ההוצל"פ קיבל את עדותו של מזורסקי כעדות אמינה ומהימנה, לפיה לא היתה לו כל סמכות למחול על יתרת חובו של המערער ובפועל לא עשה כן. מקובלת עלי קביעת ראש ההוצל"פ שקיבל את עדותו של עו"ד מזורסקי ואינני סבורה כי יש להתערב בקביעה זו, מה גם שהלכה פסוקה היה כי אך לעיתים רחוקות יתערב בית המשפט של ערעור בקביעות עובדתיות או קביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, והדברים ידועים.   ט. סבורה אני, איפוא, כי המערער שלא פעל על פי הסכם הפשרה, לא שילם למשיב את הסכום המוסכם, נתלה, כמוצא שלל רב, בטעות שנפלה בתיק ההוצל"פ שנבעה מכך שהקרן לא עודכנה במועד, למרות בקשת המשיב.   אכן, על פני הדברים נראה כי יש טעם לפגם בכך שהמערער, אשר חובו לבנק עמד ביום 9.3.89 על סך 38,558 ₪, נדרש מקץ 13 שנים לשלם סכומי עתק למשיב. יחד עם זאת, נראה לי כי הדבר נגרם אך ורק בשל התנהגותו של המערער, אשר מחד התקשר בהסכם עם הבנק ביום 9.3.89, בו נקבעו, בהסכמה סכומים וריביות, ומאידך, הפר את ההסכם, הפרה בוטה, משלא עמד בו, למעשה, מיום כריתתו. על יסוד הסכמות הצדדים, צמחו הסכומים בתיק ההוצל"פ לסכומים גבוהים ביותר, אולם נראה לי, כאמור, כי נובע הדבר בעיקר מהתנהגותו של המערער וסרבנותו.   י. סוף דבר, הערעור נדחה. המערער ישלם למשיב הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪, בתוספת מע"מ, שישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.  חובהוצאה לפועל