חשיפה לחומרים מסוכנים במקום העבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חשיפה לחומרים מסוכנים במקום העבודה: התובע טוען שנגרם לו נזק גוף בשל חשיפתו לחומרים מזיקים בעת עבודתו אצל הנתבעת. הצדדים חלוקים בעניינים רבים ובהם, הגדרת עבודתו של התובע, עברו הרפואי, מצבו הרפואי הנוכחי, מידת חשיפתו לחומרים מזיקים בעבודה. ממילא הם חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. למה "נחשף" התובע? בכתב התביעה נטען שהתובע נחשף בעבודתו לרסס של שמן וצבע. נטען שנחשף ל"חומרים כימים" וגם ל"אלרגנים". באמירות אלה אין מידע ממשי. כל החומרים הם "כימיים" ואינספור חומרים גורמים לאנשים שונים לתגובות אלרגיות. משמע, כל שטוען התובע הוא שנחשף בעבודתו לצבע ולשמן שבשמם לא נקב והיה בהם "משהו" שהזיק לו. בתצהיר עדותו הראשית לא סיפק התובע מידע נוסף. בחקירתו הנגדית אישר התובע (כפי שעשו שאר העדים) שהוא השתמש בעבודתו ב"מוצרי מדף" שניתן לרכוש בכל חנות "עשה זאת בעצמך", דהיינו, מוצרי שמן וצבע הנצרכים ע"י הציבור הרחב. הוא נקב בשם מותג אחד "יעקובי". התובע טען שנחשף למוצרים אלה באופן אינטנסיבי ויומיומי - ואינטנסיביות החשיפה היא נדבך מרכזי בתביעתו. איני מאמין שלמרות חשיפה אינטנסיבית יומיומית למוצרים שנטל ממחסן הנתבעת, לא ידע התובע לנקוב בשם כלשהו של אף אחד מהם ואף לא סיפק אודותיהם כל מידע. כפי שהתברר בחקירתו הנגדית, לתובע היתה היכרות עם מוצרי בניה עוד לפני שהחל לעבוד אצל הנתבעת. כאדם המורגל לעבוד עם חומרים כאלה פשוט אין זה סביר שלא ידע לומר עליהם שום דבר שיסייע בזיהויים. המסקנה היחידה היכולה להתיישב עם "אי הידיעה" המוצהרת של התובע היא, שאין התובע רוצה לסייע לזהות את המוצרים. קשה לראות התנהגות כזאת כמעוררת אמון. בסיכומיו מנסה התובע להעביר את הנטל אל הנתבעת להוכיח באילו חומרים עבד וגם להוכיח שלא התרשלה, שכן אלה היו "חומרים מסוכנים". מובן שטענה זו עצמה, שמדובר בחומרים מסוכנים, טעונה הוכחה שהתובע לא סיפק. העובדה שעל עטיפת מוצר רשומה אזהרה מפני מגע שלו עם עור או עיניים לא הופכת אותו לחומר מסוכן שהשימוש בו מחייב תיעוד ורישום. אזהרות דומות רשומות גם על גבי הרבה מאוד פריטים הנמצאים בשימוש יומיומי באמת. ככל שהוכח, התובע פשוט השתמש בצבעים ושמנים אשר אין על הנתבעת חובה כלשהי שבדין לנהוג בהם בדרך מיוחדת. לא היתה על הנתבעת חובה מיוחדת לתעד את השימוש בצבעים ושמנים במהלך עבודתו של התובע, בדיוק כפי שאין למשרד עו"ד חובה לתעד את השימוש בצבעי המחשב, או הדבק המשרדי שאליהם "נחשפים" עובדיו (וגם הם חומרים שמגעם עם העיניים או העור עלול להזיק). הנתבעת ניסתה להתמודד עם ה"שאלה הפתוחה" שהציג התובע במרכז המשפט, ככל שהדבר היה אפשרי. מומחה בטיחות מטעמה, מהנדס הכימיה גדעון אנגל, בדק את החומרים השונים שבהם משתמשים עובדי הנתבעת. הוא פירט את רכיביהם ומצא שאין בתוכם אף אחד מהאלרגנים שלהם נמצא שהתובע רגיש. גם לאחר עיון בחוות-דעתו של מר אנגל לא ביקש התובע לטעון פוזיטיבית, כי השתמש בחומר נוסף, ספציפי, שלא נזכר בה. תביעת נזיקין לא מתנהלת בעולם עיוני. בסופו של דבר נותר התובע כשבמרכז תביעתו פער ללא תקנה - הוא לא הוכיח מהו החומר שלטענתו נחשף אליו ואשר לטענתו גרם לנזקו - וגם לא הוכיח שנחשף לחומר זה במהלך עבודתו. ממילא, הוכחת קשר סיבתי בין אותה חשיפה, ככל שהיתה, לבין מחלתו, אינה אפשרית ולתביעתו אין תקומה. האם בכלל "נחשף" התובע? בתצהירו כתב התובע: "עבדתי בחברה כמתקין סורגים וטכנאי התקנות; עבודתי כללה ריסוס אינטנסיבי של סורגים וחלקי מתכת בשמן וצבע; אני נדרשתי לרסס סורגים בשמן וצבע, הדבר היה חלק מעבודתי, אני נדרשתי לרסס באופן יום יומי, כאשר מטרת הריסוס, כאשר המדובר בשמן להחליק הנעת סורגים, והצבע לצורך תיקוני צבע במקום.... ...כאשר הייתי מרסס היו השמן והצבע נדבקים לי ולעובדים האחרים על העור ובסיום כל יום הייתי צריך להוריד את השמן והצבע במקלחת." בחקירתו הנגדית של התובע התברר שמהות תפקידו אצל הנתבעת היה שונה למדי. הוא לא הועסק כ"מתקין" (תפקיד שנעשה ע"י צוותים אחדים שמנו שני עובדים כל-אחד) אלא עבד כאיש שירות יחיד, שטיפל בבעיות שנוצרו לאחר התקנה (שנעשתה ע"י עובדים אחרים). רק חלק מהעבודה כלל גם התקנה של סורגים קטנים. התברר גם, שבניגוד לרושם הברור שניסה ליצור, עבודתו כללה התזת צבע בתיקונים בלבד. ניראל דמתי, עד ההגנה, ממנהלי הנתבעת העיד על מהות עבודתו של התובע. לדבריו, עיסוקו של התובע לא היה ב"התקנה" אלא בשירות ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן, כשנדרשה התקנה של סורג קטן במיוחד, הוא עסק בהתקנה. לדברי עד זה, עסק התובע רק במעט פעולות צביעה והן היו מוגבלות הן במשכן והן בהיקפן: תיקונים קטנים שדרשו שניות ספורות של "חשיפה" לצבע. טענות התובע באשר למידת חשיפתו לצבע ולשמן, בלתי סבירות על פניהן ואין להן כל אחיזה בעובדות האמיתיות של צורת עבודתו. הטענה שהתובע נהג לרסס בצבע שחלק ניכר ממנו לא הגיע אל יעדו (הסורג הנצבע), אלא התפזר בסביבת העבודה וכיסה את גופו, אינה סבירה כלל. קשה להאמין שצורת עבודה כזאת אפשרית, כאשר העבודה מתבצעת בדירה או בעסק אצל הלקוח. גם אין זה סביר כלל שזו תהיה התוצאה של תיקון צבע קטן בסורג שהותקן, או של צביעת "סורג קטן" (שגם הוא הגיע צבוע מהמפעל) שהתובע התקין. ברור שהתובע לא צבע משטחים גדולים במהלך שנמשך שעות (כמו צביעה של דירות), שבו עלול גופו להתלכלך בצבע. מי שמתלכלך במעט טיפות צבע, מפעם לפעם יכול לנגב את עצמו, אפילו אינו לבוש בביגוד מיוחד המגן עליו. לענין היקף חשיפתו של התובע לצבע ושמן אין לנו אלא את עדותו שלו - עדות של בעל-דין אשר אין בצידה כל סיוע. לפי סעיף 54 לפקודת הראיות על בית המשפט הפוסק במשפט אזרחי על-פי עדות כזאת לפרט מה הניע אותו להסתפק בה. איני מוכן כלל להסתפק בעדות התובע לענין זה. טענתו נראית לי מופרזת מאוד, ומכלול עדותו, אינה אמינה כלל. חוסר אמינות זה נובע גם מדברים שפורטו קודם (דהיינו, ההתחמקות מלפרט את העובדות הנחוצות להוכחת התביעה אשר לדעתי חייבות להיות בידיעתו) והן מליקויים קשים בעדותו שיפורטו בהמשך. לאור זאת איני מקבל גם את הטענה העובדתית של התובע בדבר חשיפה אינטנסיבית לצבע ולשמן בעת עבודתו. סביר בעיני שהתובע נחשף במהלך העבודה אך ורק לכמויות קטנות מאוד של צבע ושמן, והדבר קרה מדי פעם, בוודאי שלא על בסיס יומיומי אינטנסיבי כטענת התובע הקשר בין חשיפת התובע לחומרים כלשהם לבין מצבו הרפואי התביעה נשענת על חוות-דעתו של ד"ר פליקס פבלוצקי. בין השאר נאמר בה: "במשפחה: אטופיה (אסטמה לאמא ודרמטיטיס אטופית לאח). מזה כ - 11 שנה יובש בולט של העור עם החמרה ניכרת ב - 5-7 השנים האחרונות תוך הופעת תפרחת מפשטת מלווה גרד עז. התפרחת מופיעה בעיקר בהקשר לתקופות של מתח נפשי בעבודה וחל שיפור כמעט מלא בתקופות של חופש ושפור קל בקיץ... מחלת אטופיק דרמטיטיס, אם כי יש בה אלמנט גנטי (אטופיה) לרוב תבוא לידי ביטוי קליני אצל אדם מבוגר, כאשר הנ"ל נחשף לגורם מעורר המביא להתפרצות המחלה. ה"גורם המעורר" יכול להיות כתוצאה מצב דחק נפשי, או גופני, כגון חשיפה לחומרים שונים. המחלה בכללה מתאפיינת בנסיגות והחמרות לסירוגין. לעתים הסימפטומים עשויים לחלוף לתקופות ארוכות, אולם המחלה בעינה עומדת.... אין ספק, שבמסגרת עבודתו כטכנאי התקנת סורגים, התרחשה חשיפה לאלרגנים רבים, אשר גרמו לביטויים קשים של דלקת עוד ממגע והחמרה של אטופיק דרמטיטיס... במקרה של מר דעוס מימון, אם לקבל את העובדות כפי שמפורטות בתצהיריו ובדיקות רפואיות, אין ספק שתנאי העבודה שלו היוו גורם לביטוי המחלה אצלו. הריני ממליץ להכיר במחלתו כנובעת ממקצועו..." מן הראוי לציין, שלמרות ה"המלצה" של ד"ר פבלוצקי, לא נכתב בחוות-הדעת במפורש שחשיפת התובע לחומרים כלשהם במהלך עבודתו גרמה למחלת אטופיק דרמטיטיס שממנה הוא סובל. כמו כן אין בחוות-הדעת אפילו רמז לזהותם של החומרים שגרמו לנזק. כל שנאמר עליהם הוא תיאורם כ"אלרגנים". כשנחקרו המומחים, אחד מהעניינים אשר בהם לא היתה מחלוקת היה ריבויים (האינסופי למעשה) של החומרים אשר אנשים שונים עלולים להגיב עליהם תגובה אלרגית. לא מדובר דווקא בחומרים אשר נמצאים דווקא ב"צבע" או ב"שמן". ענין מוזר נוסף עולה מחוו"ד ד"ר פבלוצקי הוא קשירת הופעת תסמיני המחלה למתח בעבודה - והרי הופעתו של המתח אינה קשורה כלל לחשיפה לצבע, לשמן או לאלרגנים! קשר הזמנים בין פריצת המחלה לבין העבודה אצל הנתבעת לא במקרה, עסק חלק נכבד בסיכומי הצדדים בניסיון לקבוע מתי בדיוק החלה המחלה. בחוות-דעתו של ד"ר פבלוצקי לא נאמר הרבה על הביטויים הקליניים של המחלה או על הדרך שבה היא מאובחנת. בחקירתו הנגדית, נשאל ד"ר פבלוצקי בענין זה והשיב: "האבחון שלה לא מתמטי, אין נוסחה חד משמעית למרות שניסו לעשות קריטריונים שהם מאוד קשים ליישום. אין גבול חד להגיד שמשניה זו היא נקראת כך ומכאן לא. לא מספיק סימפטום אחד כדי לאבחן את המחלה. המרכיב הכי חשוב באטופיק דרמטיטיס, ורוב המומחים מסכימים על כך, היא תתופעת הגרד. אני אבהיר את הנקודה הזו: התופעות האחרות משניות. בעקבות הגרד נוצרים נגעים בעור. אז התהליך עובד כמו כדור שלג..." מטעם הנתבעת חיווה את דעתו פרופ' מיכאל דוד. לדעתו, החלו בעיות העור של התובע לפני שהחל לעבוד אצל הנתבעת בשנת 1997. במשפחתו תחלואה אטופית - אסטמה אצל האם ודרמטיטיס אטופית אצל האח. בשנת 1976 (בגיל שנה) סבל מפריחה מקולו פפולארית עם גירוד בפנים ובעוד הגוף. ב - 1985 סבל מהרפס זוסטר. ב - 1993 סבל מפריחה בירך שמאל. בגיליון המרפאה מהמרכז הרפואי רבין מתאריך 13.7.03 נכתב "מגיל 18 סובל מיובש בעור ותפרחת אקזמטוטית מלווה בגרד בעור בכל הגוף". באוקטובר 2003 מתאר מכתב שחרורו מאשפוז באותו מרכז רפואי "מגיל 19 החולה מתאר הופעת יובש עורי שהחל בפנים ואיזורים של פוסה קוביטלית ופוליטלית דו"צ ובהמשך התפשט לגב וכן תפס אזורים אקסטנטוריים של הגפיים... ידוע גם על כתמי cafe au lait מרובים". את מצבו של התובע סיכם המומחה כך: "נכותו של התובע "הינה בשיעור של 20% לפי סעיף 80(3) לתקנות המל"ל. אולם, בנתונים אלה ברור כי בעיית העור הבסיסית קודמת לתחילת עבודתו ולהערכתי החשיפה הנטענת היוותה רק מרכיב חלקי בהתפתחות מחלתו בשיעור שאינו עולה על מחצית." בחקירתו, פירט פרופ' מיכאל דוד את הקריטריונים לאבחון המחלה (ודבריו היו יותר מפורטים מדבריו של ד"ר פבלוצקי). הוא ציין שיש 4 קריטריונים המכונים "סימנים גדולים" שדי בקיומם של שלושה מהם על מנת לקבוע שאדם סובל מאטופיק דרמטיטיס: (1) סיפור משפחתי, או אישי של מטיה אטופית אחרת (במקרה זה - לאם יש אסטמה ולאח אטופיק דרמטיטיס). (2) תופעה חוזרת וגלית של דלקת עור. (3)שינוי של צבע העור, כשהעור מתעבה עם צבע שונה מהרגיל. (4) גרד. המומחה סבר, לאור הציטוטים מ -2003, אודות מצבו של התובע בגין 18 - 19, שכבר אז סבל התובע מהמחלה. ממילא לא ניתן לייחס את פריצתה לעבודתו אצל הנתבעת. נזכיר, שד"ר פבלוצקי, המומחה שעליו מסתמך התובע בתביעתו, סבר שמכל התופעות, המרכיב החשוב ביותר לאבחון המחלה הוא גרד העור. גרד זה הופיע אצל התובע לפי התיעוד כבר בגיל 18 - הרבה לפני שהחל בעבודתו אצל הנתבעת. לאור זאת אני מקבל את הערכתו של פרופ' מיכאל דוד שהתובע חלה באטופיק דרמטיטיס עוד לפני שהחל בעבודה אצל הנתבעת. שני המומחים סברו שהתובע נחשף לחומרים כלשהם שהשפיעו על מצב העור שלו במהלך עבודתו והם הניחו שהתשתית העובדתית שהציג התובע, נכונה - ומכך גם הסיקו קשר סיבתי כלשהו בין מחלתו לבין עבודתו. אלא, שבראיות התובע לא הונחה תשתית עובדתית מתאימה למסקנות אלה, כפי שפורט קודם. הסברה שהתובע נחשף בעדותו לאלרגנים כלשהם לא הוכחה כלל. למעשה, ככל שניתן היה לבדוק זאת, הוכח ההפך: בחומרים שעמם עבד התובע אין אלרגנים שהוא רגיש להם. ממילא, הסברה שמשהו בעבודתו השפיעה על מצבו הבריאותי הופרכה ואין לקבל שמחלתו הוחמרה במשהו בשל עבודתו אצל הנתבעת. הקשר בין מועד תחילת המחלה לאמינות התובע בתצהיר עדותו הראשית, התובע טען שהחלה להופיע אצלו תופעה של גידולים, יובש קשה מאוד של העור ודלקות עוריות לאחר כשנה של עבודה אצל הנתבעת. בתצהיר תשובות לשאלון נקב בתקופה של חצי שנה - ובחקירתו הנגדית אישר שהתשובה האחרונה היא הנכונה. בתשובה 13 לתצהיר התשובות לשאלון שנשלח לו השיב התובע שלפני שהחל בעבודתו אצל הנתבעת לא סבל מבעיות עור כלל. לאור קביעתי הקודמת, ברור שזו לא היתה תשובת אמת והדבר מערער קשות את אמינות התובע, שעל עדותו היחידה נשענת התביעה כולה. האחריות המשפטית לקיומם של אלרגנים במקום העבודה לא מצאתי שבחומרים שאליהם נחשף התובע בעבודתו יש חומרים "מסוכנים", אשר העיסוק בהם יוצר למעסיק חובות מיוחדות על-פי דין. מכל מקום, לא הוכח שלחומרים שבהם עבד השפעה כלשהי על המחלה הספציפית של התובע. אפילו היה התובע מצליח להוכיח, שנחשף לחומרים אלרגניים כלשהם בעבודתו, היתה תביעתו נכשלת. לא כל פגיעה הנגרמת תוך כדי העבודה ובשל העבודה מקימה עילת תביעה בנזיקין. התובע טוען לעילה של רשלנות לפי פקודת הנזיקין. כזכור עילה זו קמה מקום שבו הפרה הנתבעת חובת זהירות שיש לה כלפי התובע. גם כאן הותיר התובע את טענתו מעורפלת - ולא במקרה. אנשים עלולים להיות רגישים לאלרגנים רבים עד מאוד. אין על אף מעסיק חובה לבדוק את מידת האלרגיה של עובדיו לכולם. לא הוכח כי יש למעסיק כלשהו חובה לבדוק את האלרגיה של עובדיו לכל חומר אפשרי - הרופאים הסכימו שבדיקה כזאת היא למעשה אינסופית ואיש אינו נוקט אותה בשום תחום עיסוק. אם התובע לא ידע לומר שהוא סובל מרגישות מסוימת, לא היה זה ביכולתם המעשית (ולכן גם לא מחובתם הנורמטיבית) של מעסיקיו, לנחש שהוא עלול ללקות באותה רגישות. איש מהרופאים לא סבר שיש לנתבעת חובה, או יכולת מעשית, לוודא מראש אם לעובד שלה יש נטיה להגיב תגובה אלרגית לחומר כלשהו. התובע לא הצביע על חובה כלשהי שבדין שבגללה חייבת היתה הנתבעת לבדוק את רגישותו לחומר מסוים שאליו הוא נחשף בפועל. מכאן, שאפילו היה מוקם הבסיס העובדתי לתביעה, לא בוססה אחריותה של הנתבעת לנזק הנטען. סוף דבר: התובע החל לעבוד אצל הנתבעת לאחר שכבר נחשף לצבעים ולחומרים שונים. עוד לפני שהחל לעבוד אצל הנתבעת פרצה אצלו מחלת עור שרקעה גנטי. בניגוד לטענותיו, התובע לא נחשף במהלך עבודתו באופן אינטנסיבי לצבעים או לשמנים וגם לא נחשף לאלרגנים שלהם היה רגיש. מחלתו לא נגרמה וגם לא החמירה בשל חשיפתו לחומר כלשהו במהלך עבודתו - ועבודה זו לא כללה מגע עם חומרים מסוכנים או חומרים אשר על הנתבעת היה להתייחס לעיסוק בהם כמסוכן לעובדיה. ממילא לא הפרה הנתבעת כל חובת זהירות כלפי התובע. בנסיבות אלה לא מצאתי לנכון לדון בשיעור הנזק. לאור זאת התביעה נדחית והתובע ישא בהוצאות התובעת. חשיפה לחומרים מסוכנים