המערער עבר טירונות בצה''ל, לאחר הטירונות, שובץ בבסיס גדנ"ע בג'וערה, תחילה כמדריך נוער ולאחר מכן, קודם לתפקיד של סמל מחלקה ורב סמל פלוגתי. לאחר כשנתיים בשירות בג'וערה, יצא המערער לקורס של מפקחי ירי ולאחר מכן שובץ לתפקיד של מדריך ירי. ועדת הערעור סקרה את תצהירו של המערער, ממנו עולה, בין היתר, כי במהלך שירותו כמדריך נוער, ליווה את כל בתי הספר שהיו מגיעים לבסיס לסדרת אימונים. במסגרת תפקידו, היה עליו לעמוד על הרגליים במשך שעות ארוכות ובחלק ניכר של הפעילות סחב ציוד כבד על הגב (כגון: נשק, אפוד מלא ומכשיר קשר). כן השתתף מדי שבוע במסעות רגליים, בריצות ובאימוני שטח. עוד הצהיר, כי נדרש לטפס פעמים רבות ביום ב"מדרגות הארוכות" שבבסיס, כשהוא עם ציוד כבד על הגב. עקב האמור לעיל, החל לסבול מכאבי ברכיים וממגבלות בכפות הרגליים ובקרסוליים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כאבי ברכיים בצבא: א. פתח דבר בפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט - 1959 [נוסח משולב] (להלן: "חוק הנכים") ב-ו"ע 417-07 מיום 7.12.08 שניתנה על- ידי כב' הש', ס. הנשיא בדימוס ר. חרסונסקי והחברים: פרופ' א. פלדי ומר ד. לוקוב ובה נקבע כי אין קשר של גרימה או החמרה בין הכאבים והמגבלות מהן סובל המערער בברכיים ובקרסוליים ובין שירותו הצבאי. ב. החלטת ועדת הערעור 1. כפי שיפורט בהרחבה להלן, המערער טען כי במהלך שירותו הצבאי כמדריך נוער בבסיס גדנ"ע, נדרש למאמצים פיזיים רבים הקשורים ברגליו וכי כאבי הברכיים מהם הוא סובל, נגרמו עקב תנאי שירותו אלה. ועדת הערעור, לאחר שבחנה באריכות את טענות הצדדים וחוות הדעת הרפואיות, קבעה, כי מדובר בתלונות סובייקטיביות על כאבים, ללא כל ממצא אובייקטיבי ועל כן "אין בפנינו הוכחה מובהקת על קיום ממצא אובייקטיבי אורגני לפגם בעצמותיו של המערער בכל גופו לרבות שתי ברכיו... למערער אין פגימה גופנית פיזקאלית פרט לתלונות על כאבים שהן תלונות סובייקטיביות שאין להן בסיס אובייקטיבי". לפיכך נקבע, כי אין למערער נכות מוכחת. 2. בסקירת ההשתלשלות העובדתית בעניינו של המערער, עולה מהחלטת ועדת הערעור, כדלקמן: א. המערער יליד 8.5.83, התגייס לצה"ל ב- 4.12.01 (בפרופיל 64 עקב בעיות נשימה). הוא עבר טירונות של שלושה וחצי חודשים במחנה 80. לאחר הטירונות, שובץ בבסיס גדנ"ע בג'וערה, תחילה כמדריך נוער ולאחר מכן, קודם לתפקיד של סמל מחלקה ורב סמל פלוגתי. לאחר כשנתיים בשירות בג'וערה, יצא המערער לקורס של מפקחי ירי ולאחר מכן שובץ לתפקיד של מדריך ירי. ב. ועדת הערעור סקרה את תצהירו של המערער, ממנו עולה, בין היתר, כי במהלך שירותו כמדריך נוער, ליווה את כל בתי הספר שהיו מגיעים לבסיס לסדרת אימונים. במסגרת תפקידו, היה עליו לעמוד על הרגליים במשך שעות ארוכות ובחלק ניכר של הפעילות סחב ציוד כבד על הגב (כגון: נשק, אפוד מלא ומכשיר קשר). כן השתתף מדי שבוע במסעות רגליים, בריצות ובאימוני שטח. עוד הצהיר, כי נדרש לטפס פעמים רבות ביום ב"מדרגות הארוכות" שבבסיס, כשהוא עם ציוד כבד על הגב. עקב האמור לעיל, החל לסבול מכאבי ברכיים וממגבלות בכפות הרגליים ובקרסוליים. ג. המערער טען עוד כי ב- 23.1.02 בעקבות נקיעת קרסול ימין תוך כדי השירות, בוצעו צילומים אשר שללו שבר ברגלו. ב- 6.2.02 שב ונבדק, נשללה נפיחות והוא טופל בחבישה אלסטית. לטענתו, בגין כאבים בכפות הרגליים, שהופיעו בעת מאמצים מינימלים בתפקידו, הופנה ע"י רופאי היחידה למרפאה אורטופדית צבאית. בבדיקה אורטופדית מ- 19.9.02 התלונן על כאבים בכפות הרגליים, נמצאו קלוזיטיס והומלץ על מדרסים ושימוש בנעלי ספורט למשך חודש. בהמשך שירותו התפתחו אצלו כאבי ברכיים שהצריכו מעקב קבוע החל מנובמבר 2003. נערכו לו צילומים ובבדיקה הודגמו כאבים במישוש ברך ימין. המערער נבדק מאוחר יותר במרפאת ברכיים ונמצא חשד סביר לפגיעה במיניסקוס מדיאלי ואותרה רגישות בסדק הבין פרקי עם התבלטות רקמתית. הוצעה בדיקת מיפוי עצמות ואפשרות של הזרקת סטרואידים מקומית וכן הומלץ על פסילת מקצוע, מאחר והוערך כי מנוחה של שבוע לא תביא לסיום הסבל. בדיקת המיפוי מ- 7.12.03 היתה תקינה. המערער השתחרר בחודש אוקטובר 2004 והמשיך להיות במעקב רפואי עקב כאבי ברכיים בגינם הוא מטופל עד היום. 3. באשר לפן הרפואי, סקרה ועדת הערעור את 2 חוות הדעת שהונחו בפניה בעניינו של המערער- א. חוות דעתו של פרופ' ביאליק, מטעם ק"ת, מיום 14.5.07 וסיכום מיום 25.7.07 (שניתן בהמשך לחוות דעת קודמת), בהם נקבע כי אין קשר של גרימה או החמרה בין השירות בצה"ל ובין בעיית הברכיים והקרסוליים של המערער. פרופ' ביאליק ציין כי תוצאות הבדיקות השונות מלמדות כי אין ממצא אובייקטיבי המעיד על בעיה בברכיים או בקרסוליים (למעט גידול שומני שפיר שהודגם בסריקת רנטגן בצוואר עצם עקב ימין, אשר ללא ספק אינו קשור לפעילות או לעיסוק כלל ולשרות בצה"ל בפרט). בחוות דעת משלימה מיום 7.10.08 הסביר פרופ' ביאליק, כי עמידה ממושכת, מסעות ונשיאת משקל כבד על הגב, מהווים עומס על הגב ואינם מהווים לחץ על קדמת הברכיים וכי "הבריאות של נער בעשור השני שלישי לחייו, כך גם עלייה במדרגות, אינם מהווים עומס מיוחד על הברכיים". עוד קבע פרופ' ביאליק, כי: "הטירונות והכרוך בו בנויה מסרגל מאמצים בעלייה הדרגתית וזו הדרך להכין את החיילים כמו את המערער לתפקידים אותם יבצעו במהלך השירות.. אין מדובר בפקיד זקן שנלקח לערוך פעילות בבני נוער, אלא בבחור צעיר שהוכשר לכך". לפיכך, הגיע פרופ' ביאליק למסקנה כי סף כאב נמוך שהודגם אצל המערער אינו תוצאה של השירות, אלא תכונה אישית. עוד ציין, בהתייחסו לחוות הדעת מטעם המערער, כי עורכה התעלם מהעובדה שבשנת 2005, לאחר סיום השירות, לא היה המערער חשוף עוד למאמצים. ב. בחוות הדעת של ד"ר קרת, מטעמו של המערער, נקבע, כי אין זה נכון שהשירות של המערער היה ללא לחץ או פעילות מאומצת על הרגליים והברכיים. תנאי שירותו כללו עליות מרובות במדרגות, עמידה ממושכת, מסעות רבים ונשיאת משקל כבד על גבו. כל אלה יחדיו גרמו לעומס יתר על ברכיו של המערער, כמי שאינו מורגל במסעות ובעלייה במדרגות. ד"ר קרת הסכים כי גם סף הכאב הנמוך של המערער, תרם לכך שהרגיש כאבים במהלך ועקב השירות. עוד עולה, אליבא דד"ר קרת ובניגוד לחוות דעת פרופ' ביאליק, כי הוכח שקיימת קליטה דיפוזית סביב ברך ימין. ממסמך שערך הרופא המומחה ד"ר סורין, לאחר שהתייחס לתשובת המיפוי עולה, כי "בגלל הקליניקה והרגישות איזור הסדק הבין פרקי הגובל בין הרצועה הפנימית לקופסית ולמניסקוס- איזשהו נזק קיים". בהמשך לכך קבעה ועדת הערעור, כי היה נזק באזור הסדק הבין פרקי בברכו הימנית של המערער, אשר גרם לכאבים. ד"ר קרת סבר כי מדובר בנכות של אחוז אחד, אך החשוב הוא להכיר בקשר של גרימה. בהתייחסו לטענת פרופ' ביאליק, לפיה המערער לא סבל בשנה הראשונה לשירותו מכאבים, גרס ד"ר קרת כי מדובר בתהליך וכי לוקח זמן עד אשר נגרם הנזק לברכיים הגורם לכאבים. לטענה לפיה סחיבת משאות היתה צריכה לפגוע קודם בגבו של המערער, גרס ד"ר קרת כי כנראה נקודת החולשה של המערער וגם יישור היתר של הברכיים, שהיה קיים לפני השירות, תרמו להתפתחות בעיית הברכיים ולפיכך לדעתו, מדובר בקשר של גרימה. ג. ועדת הערעור ציינה בהחלטתה, בין היתר, כי- * בתיק מצויות תוצאות בדיקות של MRI למפרקי הברכיים ולא הודגמו בהן כל ממצאים פתולוגיים. * בנוסף, מיפוי עצם שנעשה ב- 7.12.03 בכל הגוף, נמצא תקין. על ממצא זה חולק ד"ר סורין וקובע כי פרשנות הבדיקה האובייקטיבית, אינה תואמת את הבדיקה הקלינית, המעידה ההיפך. פרופ' ביאליק גרס בהקשר זה, בחוות דעתו מיום 7.10.08, כי אכן בבדיקת מיפוי עצם מיום 17.12.03, לא הודגמו ממצאים המעידים על תוצאת מאמץ בשלד כולל הברכיים וכי יש חסר בחוות הדעת מטעם המערער, לפיה "חוסר הממצא בבדיקת המיפוי, מצביע דווקא על טעות של הבודק". * שנים לאחר מכן, ב- 17.6.07, בוצע למערער בדיקת מיפוי עצם נוספת, שפורשה ע"י פרופ' אורה ישראל, לאחר שהזריק איזוטופ לשם הדמיה. נמצא, כי מיפוי השלד כולו כולל הברכיים- תקין ואין לראות קליטות פתולוגיות בשלד. 4. לאחר שועדת הערעור סקרה את האמור לעיל וכן פסיקה שונה, היא הגיעה לכלל מסקנה כי במקרה זה אין הוכחה מובהקת לקיומו של ממצא אובייקטיבי אורגני הקשור לפגם בעצמותיו של המערער בכל גופו לרבות בשתי ברכיו. "כדי להוכיח נכות ולזכות בזכות עפ"י חוק הנכים תגמולים ושיקום, אין די בהוכחת תלונות על כאבים או תלונות על פגיעה ממשית ויש צורך להוכיח את כל האלמנטים המוגדרים בחוק... במקרה שלנו, לא מדובר בחבלה נקודתית, אלא בטענה של פגיעות מיקרוטראומטיות מצטברות שגרמו לכאב, שמאחוריהן אין בסיס אובייקטיבי... למעשה, אין למערער נכות מוכחת, הכאבים הם ללא ממצא אורגני. בדיקות MRI היו שליליות, וכן שתי בדיקות מיפוי עצם". ג. הטענות בערעור 5. המערער חוזר בערעורו על ההשתלשלות העובדתית בכל הנוגע לתנאי שירותו, למגבלות ולכאבים שחש ולבדיקות שנערכו לו. אליבא דהמערער, נוכח העובדה שהוא לא נחקר ושתצהירו לא נסתר, המדובר ברקע עובדתי שאינו שנוי במחלוקת. 6. בפן המשפטי נטען, כי ועדת הערעור סתרה עצמה בכך שמחד קבעה כי אין לו "נכות מוכחת" ומאידך קבעה, כי בהתבסס על ממצאיו של ד"ר סורין ("בגלל הקליניקה והרגישות איזור הסדק הבין פרקי הגובל בין הרצועה הפנימית לקופסית ולמניסקוס- איזשהו נזק קיים") הרי שהיה נזק באזור הסדק הבין פרקי בברכו הימנית, אשר גרם לכאבים. 7. עוד נטען, כי בשל העובדה שהרקע העובדתי לו טען, בנוגע לתנאי שירותו ולמאמצים הרבים בהם היה נתון, אינו שנוי במחלוקת, הרי ששגתה ועדת הערעור בעת שקבעה, ללא הנמקה, כי לא נותרה כל נכות בברכיו. לדידו, אין זה מתפקידה של ועדת הערעור, בה לא ישב כל אורטופד, לקבוע קיומה או העדרה של נכות. 8. אליבא דהמערער, בשל האמור להלן, הרי ששגתה ועדת הערעור בכך שקבעה כי אין ממצאים אובייקטיביים לפגיעה בברכיים ובקרסוליים- א. לגבי הברכיים, הוא קיבל טיפולים רפואיים רבים, טיפולי פיזיותרפיה, אובחן חשד לפגיעה במניסק המדיאלי, אותרה רגישות בסדק הבין פרקי עם התבלטות רקמתית, אותרה קליטה דיפוזית סביב ברך ימין והוצעה אפשרות של הזרקת סטרואידים מקומית, נמצאו כאבים במישוש ברך ימין וקליקים בעת התנועות וניתן טיפול בנוגדי דלקת וכן הומלץ על פסילת מקצוע, שאכן נפסל בפועל והמערער הועבר לתפקיד יותר מנהלתי. ב. לגבי הקרסוליים, נמצא ממצא של קלוזיטיס והומלץ על מדרסים. 9. עוד נטען, כי ועדת הערעור התעלמה מהלכות פסוקות, לפיהן על מנת להכיר בנכות ובפגיעה לפי חוק הנכים, לא נדרש כלל להוכיח ממצא קליני או פגיעה אנטומית ברורה ולא נדרשת גם כמות מסוימת של תלונות (הגם שבמקרה זה, קיים תיעוד רפואי גם על ממצאים קליניים וגם על פגיעות אנטומיות). כפי שצוין בחוות דעת המומחה מטעם המערער, סעיף הליקוי 35(4)(א) לתקנות הנכים, דן במצב של כאבים כרוניים ללא ממצא אורגני וללא הגבלה בתנועות וסעיף 35(4)(ב) דן בהפרעה קלה בלי ממצא אובייקטיבי, ולפיכך, גם אם סברה ועדת הערעור כי אין ממצא אובייקטיבי, היה עליה להכיר בפגיעה. ד. עיקרי טיעון מטעם המשיב 10. לטענת המשיב, דין הערעור להידחות על הסף, שכן הטענות שבו מופנות נגד ממצאים עובדתיים ורפואיים שנקבעו ע"י ועדת הערעור. לפי סעיף 34(א) לחוק הנכים ובהתאם לפרשנות הפסיקה, לא ניתן לערער על החלטה של ועדת ערעור להעדיף חוות דעת רפואית אחת על פני רעותה. 11. עוד נטען, כי המשיב ויתר על חקירת המערער על תצהירו, אך זאת מבלי להודות באמור בתצהירו של המערער. ההלכה קובעת כי הימנעות מחקירה, אינה מחייבת את ביהמ"ש לקבל את גרסת המצהיר, אם התברר לו במהלך הדיון שבעל דין חולק עליה או אם ניכר כי היא אינה אמינה. 12. לגופו של עניין נטען, כי ועדת הערעור השוותה בין בדיקות הדמיה אובייקטיביות, שנעשו ע"י רופאים שאינם מטעם מי מהצדדים, לבין חוות הדעת שהוגשו ע"י הצדדים וקבעה, כי בדיקות ההדמיה תומכות בחוות הדעת של פרופ' ביאליק. 13. כן נטען, כי בתיקו הרפואי של המערער ישנם רישומים על כאבים בברכיים מחודש יוני 2002. מאז ובמשך שנה, לא נרשמה כל תלונה על כאבים בברכיים. בחודש נובמבר 2003 חזרו תלונותיו של המערער, ללא תיאור חבלה. מאז חודש ספטמבר 2006 ועד היום, אין כל תיעוד על תלונות חדשות על כאבי ברכיים. 14. בדיקות מיפוי עצם מיום 7.12.03 ומיום 17.6.07 לא הדגימו כל בעיה אנטומית-מבנית בברכיים ובקרסוליים וכך גם בדיקת הקרסוליים ע"י תהודה מגנטית מיום 7.7.07. על סמך בדיקות אלו נתן פרופ' ביאליק את חוות דעתו, אותה קיבלה כאמור ועדת הערעור. 15. אליבא דהמשיב, חוות הדעת מטעם המערער, אינה מבססת קשר סיבתי בין כאבי הברכיים והקרסוליים הנטענים לבין תנאי השירות - - אין הסבר מבוסס אודות תהליך הגרימה- ד"ר קרת אינו מפרט את מנגנון הפגיעה. - קביעת ד"ר קרת, לפיה העדר רישומים קודמים על כאבים בברכיים ובקרסוליים יוצרת קשר בין הכאבים הנטענים לבין תנאי השירות, מבוססת על ההנחה השגויה כאילו התרחשותו של אירוע מסוים לאחר אירוע אחר, מביאה בהכרח למסקנה כי האירוע הראשון בזמן גורם לאירוע השני, ולא כך הוא בהכרח. 16. עוד נטען, כי זמן רב לפני גיוסו לשירות צבאי ואף כיום, סובל המערער מעודף משקל, ומיישור יתר של הברכיים. ד"ר קרת מסכים עם פרופ' ביאליק בכך שיישור היתר של הברכיים היה קיים גם קודם לשירות. אין חולק כי שני נושאים אלו, מהווים עומס מתמיד ומצטבר על הברכיים ועל כן יכולים להסביר את תלונותיו של המערער, ואינם נובעים מתנאי שירותו. לטענת המשיב, ד"ר קרת אינו מסביר מדוע אפילו שהמערער סובל מעודף משקל ומיישור יתר של הברכיים, עדיין יש לייחס את כאביו הנטענים לתנאי השירות. 17. לגבי בדיקתו של המערער ע"י אורטופד ב- 8.3.05 לאחר שחרורו, בה נמצא כי "קיימת קליטה דיפוזית סביב ברך ימין", נטען, כי בהתאם לפרופ' ביאליק, המדובר בקביעה המבוססת על התרשמות סובייקטיבית של אותו אורטופד ובניגוד לבדיקות האובייקטיביות, ששללו בעיה כלשהי. 18. עוד נטען, כי המערער לא הוכיח קיומה של נכות ו/או פגימה תפקודית כתוצאה מהכאבים הנטענים. ע"פ הלכת אסולין (ע"א 493/79), על מנת לקבוע כי קימת נכות יש לעמוד בשניים- "מבחן ביולוגי" ו"מבחן תפקודי". ובענייננו, כאמור בחוו"ד של פרופ' ביאליק, אין ממצאים פתולוגיים לפגימות הנטענות. 19. כן נטען, כי גם בהנחה המיטיבה ביותר עם המערער לפיה הוא סובל מכאבים בברכיים ובקרסוליים, הרי שעדיין אין חוק הנכים חל עליו שכן בסעיף 1 לחוק הנכים נדרשת קיומה של מחלה או חבלה המהווה תנאי מוקדם להכרה ולזכויות. עוד נטען בהקשר זה, כי צדקה ועדת הערעור בקובעה כי כדי להוכיח נכות ע"פ חוק הנכים, אין די בהוכחת תלונות על כאבים ויש צורך להוכיח את כל האלמנטים המוגדרים בסעיף 1 לחוק הנכים. במקרה זה, קבעה ועדת הערעור כי אין המדובר בחבלה נקודתית, אלא בטענה של פגיעות מיקרוטראומטיות מצטברות שגרמו לכאב, שמאחוריהן אין בסיס אובייקטיבי. 20. בתגובת ב"כ המשיב, שלא קיבל את הצעתנו להחזיר את הדיון לבימ"ש קמא לה הסכים ב"כ המערער, הוסיף הראשון וטען כי לצורך יישום תקנה 35(4)(א) נדרש תיעוד של כאבים כרוניים ולא די בתיעוד אפיזודות פזורות וחולפות. עוד חזר וטען כי רישומי התלונות על כאבים בברכיים ובקרסוליים אינם עומדים בתנאים אלו. ה. דיון 21. ועדת הערעור קבעה בהחלטתה כי "במקרה שלנו לא הודגם ממצא אובייקטיבי, אלא יש תלונות סובייקטיביות על כאבים". ועדת הערעור הפנתה בהחלטתה ל"מסמך של רופא מומחה מיום 17.6.00 שהתייחס לתשובת המיפוי שבה לא נאמר כי יש ממצא חיובי והוא אומר במפורש כי בגלל הקליניקה והרגישות איזור הסדק הבין פרקי... איזשהו נזק קיים" (עמ' 9 להחלטה, פסקה 10). מעיון במסמכים הרפואיים וכן בחוות הדעת הרפואיות עולה כי הכוונה ככל הנראה לבדיקת מיפוי עצם מיום 7.12.03 ולהתייחסותו מ- 9.12.03 ומ- 8.3.05 של הרופא המומחה לאותה תוצאה: * בהתייחסו לבדיקת מיפוי העצם מ- 7.12.03 אשר סוכמה כתקינה, קבע האורטופד כי הוא מתייחס אל תשובת המיפוי כאל False negative"" שכן "בגלל הקליניקה: רגישות באזור הסדק הבין פרקי בצד הפנימי הגובל בין הרצועה הפנימית... לקופסית ולמניסקוס הפנימי. כלומר- איזשהו נזק קיים". * ב- 8.3.05 רשם האורטופד "במיפוי לפני מספר חודשים קליטה דיפוזית סביב לברך ללא ממצא". 22. ועדת הערעור בהחלטתה קבעה כי "אנו סבורים כי עפ"י האמור במכתבו של הרופא המומחה ד"ר סורין יש לקבוע כי היה נזק באזור הסדק הבין פירקי בברכו הימנית של המערער, אשר גרם לכאבים" (עמ' 9 להחלטה, פסקה 10). לכאורה, מדובר בקביעה עובדתית לפיה קיים ממצא אובייקטיבי, אלא, שעיון נוסף בהחלטה מעלה כי לא לכך התכוונה ועדת הערעור. שהרי, במסקנתה הסופית קבעה כי "לאור כל האמור לעיל, אין בפנינו הוכחה מובהקת על קיום ממצא אובייקטיבי אורגני לפגם בעצמותיו של המערער בכל גופו לרבות שתי ברכיו". לגבי בדיקת מיפוי עצם מ- 7.12.03 לגביה נטען כי פורשה בטעות כתקינה, ציינה ועדת הערעור, כי בבדיקה נוספת למיפוי משנת 2007, קבע רופא אחר כי התוצאה תקינה. כמו כן, אליבא דוועדת הערעור, פעמיים בוצעו למערער בדיקות MRI שפורשו כתקינות. 23. הוועדה קבעה, קביעה עובדתית, כי אין בנמצא ממצא אובייקטיבי אורגני בברכיו של המערער. "קביעתה" הלכאורה סותרת של ועדת הערעור, אינה אלא הבאת דברים בשם אומרם (הרופא האורטופד). לאור כל האמור לעיל קבעה ועדת הערעור כי "המצרף של כל אלה, מצביע כי למערער אין פגימה גופנית פיזקאלית פרט לתלונות על כאבים שהן תלונות סובייקטיביות שאין להן בסיס אובייקטיבי". עוד קבעה הוועדה כי "כדי להוכיח נכות ולזכות בזכות עפ"י חוק הנכים..., אין די בהוכחת תלונות על כאבים או תלונות על פגיעה ממשית ויש צורך להוכיח את כל האלמנטים המוגדרים בחוק הנכים... בסעיף 1... משמעות הדבר כי נחבל חייל באירוע שארע במהלך השירות... במקרה שלנו, לא מדובר בחבלה נקודתית, אלא בטענה של פגיעות מיקרוטראומטיות מצטברות שגרמו לכאב, שמאחוריהן אין בסיס אובייקטיבי". 24. עינינו הרואות, כי ועדת הערעור דחתה את הערעור כיוון שהגיעה לכלל מסקנה כי לא נמצא כל ממצא אובייקטיבי התומך בתלונותיו של המערער. בנוסף, אין מדובר בחבלה נקודתית, כי אם בטענה לפגיעות מצטברות שהובילו לכאב. המדובר בקביעות עובדתיות מנומקות. אין כל סיבה לסטות מהכלל לפיו לא יתערב בימ"ש של ערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה. יחד עם זאת, שומה עלינו להתייחס לטענות המשפטיות העולות בערעור זה. 25. מעיון בסעיפים מתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל - 1969 (להלן: "התקנות") אליהם מפנה ד"ר קרת בחוות דעתו עולה, כי ניתן להכיר בנכות גם כאשר מדובר ב"כאבים כרוניים מתועדים ללא ממצא אורגני וללא הגבלה בתנועה" ובלשון תקנה 35(4)(א) יש להכיר בנכות בשיעור של 1% בגין : "מחלה או חבלה בפרק גדול בגף א. כאבים כרוניים (monoarthralgia), מתועדים ללא ממצא אורגני וללא הגבלה בתנועות". בנוסף, הפרעה בצורה קלה בלי ממצא אובייקטיבי מהווה נכות בשיעור של 5% (סעיף 35(4)(ב)). אלא, שתנאי מוקדם לבחינת האמור לעיל הוא עמידה בתנאי סעיף 1 לחוק הנכים, הקובע כי: "'נכות' - איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתתו של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו: (1) מחלה; (2) החמרת מחלה; (3) חבלה;" בענייננו, כאמור, אין המדובר בחבלה נקודתית, כי אם כלשון ועדת הערעור "בטענה של פגיעות מיקרוטראומטיות מצטברות שגרמו לכאב". כאן המקום לציין גם כי טענת ב"כ המשיב כאילו הטענה המתבססת על תקנה 35(4)(א) עלתה לראשונה בשלב הערעור בפנינו, איננה נכונה, שכן כבר בחוות דעתו הראשונה של ד"ר קרת מטעם המשיב, הוא הפנה לתקנה זו. 26. פרופ' ביאליק ציין בחוות דעתו כי הכאבים אצל המערער החלו "ללא סיפור חבלה או כתוצאה ממאמץ". לעומתו סבר ד"ר קרת כי "... אותם מאמצים לוו את כל שרותו הצבאי והם שהוליכו באופן הדרגתי להתפתחות הכאבים..." [ההדגשה אינה במקור]. "תורת המיקרוטראומה" הנטענת לרוב בתביעות נגד המוסד לביטוח לאומי, פורשה בפסיקה כדלקמן: "11. על-פי תורת המיקרוטראומה, לא רק נזק שאירע כתוצאה מתאונה אחת ייחשב כ"תאונה", אלא גם נזק שאירע כתוצאה מהצטברותן של פגיעות זעירות אחדות שגרמו כולן יחד לנזק הסופי. מקורה של תורה זו הוא בפסק-הדין האנגלי בעניין Selvage v. Charles Burrell & Sons, LD. (1920) [36]. באותו מקרה, הפכה עובדת לנכה עקב הרעלה שנגרמה לאחר שאצבעות ידיה נשרטו תדיר בעבודתה ונוצרו בהן פצעים מוגלתיים, ומהם חדרה המוגלה והתפזרה בכל הגוף. נקבע, כי אף שלא ניתן לייחס את הנזק לשריטה מסוימת, ניתן לייחסו להצטברותן של השריטות, שכל אחת מהן בפני עצמה מהווה פגיעה זעירה. בית-הדין לעבודה אימץ תורה זו, וציין כי היא באה למלא חלל ריק שהותיר המחוקק, כאשר לא כלל ברשימת "מחלות המקצוע", מחלות שונות שהתפתחו לאורך זמן עקב תנאי העבודה. באחד מפסקי-הדין הראשונים בעניין זה נאמר: "...תורת ה'פגיעות המצטברות' או כפי שיש ומכנים אותן, 'הפגיעות הזעירות', micro-trauma, באה בעיקר, כדי לאפשר לבתי-המשפט לקדם את מטרת החוק באותם מקרים שהמחוקק או מחוקק המשנה לא מיצה, או לא מיצה בעיתו את הנדרש בהקשר להכרזה על מחלה כ'מחלת מקצוע', ולא במקום מבחן ה'פתאומיות'"..." (בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2) 529). תורה זו אומצה גם בערעורים לפי חוק הנכים (ראו למשל: ע"א (י-ם) 1340/00 קצין התגמולים נ' אוחיון (לא פורסם, 26.3.01)). 27. בענייננו, לא דנה ועדת הערעור בשאלת קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין הכאבים מהם סבל המערער ולא שקלה אם רצף הכאבים והטיפולים להם נזקק המערער בגינם, מכניס אותו בגידרה של תקנה 35 (4)(א) הנ"ל. זאת, כיוון שסברה כי בהעדר ממצא אובייקטיבי- אורגני, הרי שאין כל בסיס לטענות המערער. אלא, שכאמור, גם כאבים כרוניים מתועדים ללא ממצא אורגני יכולים לבסס נכות. אמנם כאבים אלו צריכים להיות תוצר של "חבלה" או "מחלה", אך כאמור, גם פגיעות זעירות ומצטברות יכולות להיכלל בגדר מונחים אלו. משכך, השאלות שנותר לדון בהן הן האם חוות הדעת של המומחה מטעם המערער- ד"ר קרת, מבססת קשר סיבתי בין פגיעות זעירות ומצטברות שאירעו (אם אירעו) למערער במהלך שירותו, לבין כאבי הרגליים מהם הוא סובל, הגם שאין כל ממצא אורגני המעיד על נזק אובייקטיבי שנגרם למערער ברגליו. וכן האם מדובר ב"כאבים כרוניים" מתועדים, כנדרש מלשון התקנה. 28. פרופ' ביאליק סבר בחוות דעתו כי התנאים בהם שרת המערער, לא יכלו לגרום לכאבים ברגליו וכי אין כל ראיה הקושרת בין הכאבים לבין תנאי השירות וכן כי נתוניו הפיזיולוגיים של המערער (יישור יתר של הרגליים והשמנת יתר) הם הגורמים לכאבים. 29. לעומתו סבר ד"ר קרת, כי המאמצים שליוו את המערער לאורך כל שירתו הצבאי "הם שהוליכו באופן הדרגתי להתפתחות הכאבים והקשיים..." וכי נתוניו הפיזיולוגיים רק עמדו ברקע תנאי השירות. עוד מציין ד"ר קרת כי במהלך שירותו הצבאי ולנוכח תלונותיו, הופנה המערער למעקב אורטופדי וטופל בתקופות של מנוחה, הקלות במילוי תפקידו, תכשירים נוגדי דלקת, פיזיותרפיה, מדרסים ואף הומלץ על זריקות לברכיים. ד"ר קרת כתב בחוות דעתו מ- 10.7.08 כי "אכן במקרה הנדון נעדרו ממצאים אובייקטיביים... לכן גם הותאם סעיף 35(4) ב' שדן במחלת פרק גדול ללא ממצא אובייקטיבי". עוד סבר ד"ר קרת, כי לא נתוניו הפיזיולוגיים של המערער הם שגרמו לכאביו, שכן "המשקל אינו כה בולט... לדברי הנבדק משקלו אף היה גבוה יותר טרם השירות ללא גרימת כאבי ברכיים" וכן כי "יישור היתר בברכיים הנו מזערי". 30. ועדת הערעור כאמור לא הכריעה בין חוות הדעת בעניין זה שכן סברה כי בהעדר ממצא אובייקטיבי המלמד על נזק ברגליו של המערער, אין כל ביסוס לטענתו. לפיכך, הננו מורים על החזרת הדיון לועדת הערעור על- מנת שתכריע האם חוות הדעת של ד"ר קרת, ככל שהיא נוגעת לקשר בין המאמצים שהיו מנת חלקו של המערער במהלך שירותו, אכן גרמו לאותם כאבים וכי מדובר ב"כאבים כרוניים מתועדים" ומתמשכים, או שמא היא מאמצת את חוות הדעת של פרופ' ביאליק, לפיה המאמצים בשירות לא יכלו לגרום לבעיות ברגלי המערער ואף אין כל הוכחה הקושרת בין תנאי השירות לכאבים וכי הכאבים חלפו. למען הסר ספק, מאחר והדיון מוחזר לוועדה לבחינת נקודות אלו, יהיה רשאי כל אחד מהצדדים להמציא חוות דעת משלימה בנקודה זו ואף לבקש לחקור את המומחים בפני הועדה בפניה יידון הערעור. המשיב ישלם למערער הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.ברכייםצבאקרסולשירות צבאי