כלב של השכנים לא מפסיק לנבוח - האם ניתן לפנות לבית המשפט ולבקש צו מניעה בטענה כי נביחות כלב מהוות מטרד ? מה הדין בסוגיית מטרד רעש כלבים נובחים ? ככל שמדובר במפגעים שמוסדרים בחוק ובתקנותיו, מספק לנו הדין אמת מידה "אובייקטיבית", מתוך כך שנקבעה בדין, על סמך קביעות של מומחים לנושא. זה הוא "דין מיוחד". אמת מידה זו שבדין המיוחד יוצקת אל עוולת המטרד ליחיד (סעיף 44 לפקודת הנזיקין) תוכן טכני-מדיד, באותם נושאים שבהם נקבעו אמות מידה כאלה בחוק ובתקנותיו. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מה עושים עם כלב נובח בלילה:## תביעה ותביעה שכנגד בין שכנים בבתים סמוכים ביישוב אבן יהודה. בתביעה העיקרית ביקשו התובעים, ה"ה לימור, צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעת, גב' דייויס, להחזיק כלבים בכל מקום בנכס שלה, שסמוך לבית התובעים. עוד תבעו התובעים פיצוי, על פי שיקול דעת ביהמ"ש, בגין המטרד שנגרם להם. התובעים טוענים כי הנתבעת מחזיקה את שני כלביה ליד הכניסה לביתה, במקום שנמצא מול חדר השינה של התובעים, וכי הכלבים מקימים רעש עז בכל שעות היום והלילה, באופן שמהווה מטרד כלפי התובעים. בתביעה שכנגד תבעה גב' דייויס מה"ה לימור פיצוי בסך 55,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיות וכן עלות גדר שלטענתה נאלצה להקים על מנת למנוע אותה פגיעה מצד הנתבעים שכנגד. בשלב הסיכומים ביקש ב"כ התובעת שכנגד למחוק את התביעה שכנגד (בעמ' 26 לפר'). על כן עומדת להכרעה רק התביעה העיקרית. התובעים טוענים כי הנתבעת מחזיקה שני כלבים שנמצאים דרך קבע ליד דלת הכניסה לביתה, במרחק של כ- 5 מטרים, בקו אווירי, מחדר השינה שלהם. לטענתם, הכלבים הללו נובחים במשך זמן רב ורצוף, יום ולילה, באופן שגורם להם מטרד קשה, והנתבעת לא שעתה לבקשותיהם לשנות את מקומם של הכלבים. מנגד טוענת הנתבעת כי מדובר ביישוב כפרי, שבו רבים מהתושבים מחזיקים כלבים. לטענתה, שני הכלבים שלה הם כלבי מחמד בעלי אופי נוח, ונביחותיהם אינן חורגות מהרגיל ואינן מקימות רעש בעוצמה בלתי סבירה. הנתבעת טוענת כי מתן הסעד שתבעו התובעים יהווה התערבות בלתי מידתית בזכותה לעשות שימוש סביר בקניינה, כפי שהיא עושה. התובעים תמכו את תביעתם בחוות דעת מומחה של מר אברהם דוכס. גם הנתבעת הגישה חוות דעת מומחה מטעמה, אך בא-כוחה משך את חוות הדעת, לאחר שהמומחה לא התייצב לישיבה הראשונה. המומחה מטעם התובעים ביקר במקום ביום 12.2.07 וביום 22.2.07, בשעות הבוקר. הוא מדד את נביחות הכלבים שלוש פעמים, בכל אחד מביקוריו, ומצא כי מדובר בנביחות פתאומיות וחזקות. על פי האמור בחוות הדעת, פורצות נביחות אלה על רקע של רעש-רקע "פסטוראלי" שקט, בעוצמה של כ - 33 דציבלים, בעוד שהנביחות מקימות רעש בעוצמה של בין 67 ל- 76 דציבלים. על פי חוות הדעת, רעש זה הוא בגדר רעש בלתי סביר על פי התקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג - 1992. המומחה העיד כי בשתי הפעמים שביקר במקום ראה את כלביה של הנתבעת ליד דלת הכניסה של ביתה, במקום אשר לטענת התובעים הוא מקומם הקבוע. העד העריך ב- 5 מטרים את המרחק, בקו אווירי, בין מקומם של הכלבים לבין חדר השינה של התובעים. הערכה זו אומצה אף על ידי הנתבעת (עדותה, בעמ' 24 לפר'), כך שמרחק זה אינו במחלוקת. מר דוכס אישר כי במדידת הרעש אין ניתן להבחין בין הנביחות של שני הכלבים ואין ניתן לדעת אם עוצמת נביחותיו של אחד מהם פחותה מזו של השני. לשאלה לגבי האפשרות כי המדידות שערך מדדו גם נביחות של כלבים אחרים, ולא רק של כלבי הנתבעת, השיב מר דוכס כי לפני עריכת המדידות הוא בדק את הסביבה והסתובב בה, אך מחדר השינה של התובעים ראה רק את שני כלביה של הנתבעת. בנסיבות אלה לא היה בידי מר דוכס לשלול את האפשרות כי המדידות שערך כללו גם נביחות של כלבים מחצרות סמוכות, נוסף על כלביה של הנתבעת. לשאלה כמה טונים של נביחות שמע, השיב כי שמע רק טון אחד. ב"כ הנתבעת טוען כי משקל חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים נגרע, כיוון שאין לו הכשרה מיוחדת למדידת רעש, והוא השתמש במדידות דנן במכשיר שאושר אמנם על ידי המשרד לאיכות הסביבה, לצורך מדידת רעש (מסמך האישור, נספח א' לחוות הדעת), אך הפעלתו אינה דורשת הכשרה מיוחדת, כך שכל אדם יכול להפעילו. כמו כן, חסר תיעוד (ניירות עבודה) וגרפים של הרישומים שנעשו במהלך הבדיקות עצמן, ואשר לא היה בידי העד להציגם (ראו למשל בע"מ 16 לפר'). לחוות הדעת צורף גרף של אחת הבדיקות בלבד. המומחה התבקש אף להציג תיעוד לגבי הכיול של המכשיר שבו השתמש, ולא היה בידו מסמך כזה. חשוב מכך: ביישוב אבן יהודה כלבים רבים, והמומחה לא וידא כי הנביחות שהוא מודד באות רק משני כלביה של הנתבעת, ואינן כוללות גם נביחות של כלבים נוספים מחצרות סמוכות. התובע העיד כי בבית התובעים התגוררו בעת הגשת התביעה בני משפחתו וכן זוג דיירים, אשר מקום רבצם של כלבי הנתבעת מצוי מול הסלון של דירתם. אותם דיירים התלוננו, לדבריו, על הנביחות פעם אחת, אך התובעים לא העידו מטעמם את הדיירים הללו. התובעת לא נחקרה חקירה נגדית בעניין המטרד של נביחות הכלבים, אלא לגבי טענות הנתבעת, כי התובעת מתייחסת באופן "גזעני" לבן זוגה של הנתבעת, וכי זה הרקע האמיתי לתביעתם של התובעים. למותר לומר כי התובעת שללה טענות אלה. הנתבעת העידה כי בפברואר 2007, מועד עריכת מדידות הרעש על ידי המומחה מטעם התובעים, היה אחד מכלביה בן שלושה חודשים, והכלבה השנייה - בת שלוש. לדבריה, בשלוש השנים שחלפו מאז ועד מתן עדותה בביהמ"ש, הכלבים גדלו, והם הרבה יותר רגועים. הנתבעת אישרה כי מקומם של הכלבים הוא ליד הכניסה לביתה. הנתבעת ציינה כי חדרי השינה של שתי בנותיה פונים אף הם אל כניסת הבית, מקום רבצם של הכלבים (התרשים נ/ 2), והכלבים אינם מפריעים לבנותיה. לשאלות מדוע אינה מעבירה את הכלבים אל השטח שמאחורי הבית או בצד אחר שלו, למקום שבו לא יהיו כה קרובים לחדר השינה של התובעים, השיבה הנתבעת כי העברת הכלבים למקום אחר תצריך אותה להקים גדר, נוסף על הגדר שהתקינה במקום שבו מוחזקים הכלבים כעת. הנתבעת שוכרת את הבית שבו היא גרה, אך היא לא בדקה עם בעל הבית את עניין הקמת הגדר הנוספת. בהמשך עדותה אמרה הנתבעת כי ממילא לא היתה מעבירה את הכלבים למקום שהוצע, כיוון ששם אין להם מספיק צל, אלא רק בכניסה לבית. הנתבעת אישרה כי התובעים הציעו לה להתקין, על חשבונם, גדר בצד אחר של הבית, על מנת שניתן יהיה להעביר את הכלבים לחלק האחר של חצר הנתבעת ולצמצם את העוצמה של נביחותיהם אל מול חדר השינה של התובעים. הנתבעת אישרה כי היא דחתה הצעה זו של התובעים. הטעם שהנתבעת מסרה לכך הוא שבמקום שהוצע אין לכלבים די מקום לרוץ, ויש שם ריצפה שאינה טובה להם. נימוק אחרון זה תמוה, כיוון שאחד היתרונות, שהנתבעת עצמה מנתה לגבי מקום רבצם הקבוע של הכלבים, הוא שיש בו ריצוף, באופן שמאפשר לה לשטוף את המקום, נוסף על הצל שיש בכניסה לבית. עולה איפוא שגם אליבא דנתבעת, קיומה של ריצפה אינו מזיק לכלבים. הנתבעת עומתה עם כך, שבמקום שאליו הוצע שתעביר את הכלבים יש דשא ולא ריצפה. על כך השיבה שיש שם גם שבבי עץ, שהכלבים אינם יכולים לדרוך עליהם, וחזרה על טענתה כי "זה לא המקום הכי טוב בשביל הכלבים שלי" (בעמ' 21 לפר'). ב"כ התובעים העלה הצעות נוספות: להעביר את הכלבים למקום אחר רק בשעות אחה"צ והלילה, אך גם הצעות אלה נדחו על ידי הנתבעת, והיא חזרה על טענתה כי התביעה קנטרנית, כיוון שהכלבים אינם מקימים רעש חריג, ולראייה: אף שכן אחר לא התלונן. 5. ב"כ התובעים טען כי למרות הפגמים שנפלו בחוות דעת המומחה, די במדידה אחת, שלגביה צורף גרף המדידה, ואשר הראתה רעש בעוצמה שחורגת מהמותר על פי החוק למניעת מפגעים, התשכ"א - 1961 (להלן: החוק), ותקנותיו - על מנת להוכיח כי הכלבים גורמים רעש בלתי סביר, בניגוד לחוק ולתקנותיו. עוד טען ב"כ התובעים כי הוכח שהנתבעת משתמשת בחוסר תום לב בזכויותיה לגבי השימוש בביתה. ניתן להסיר, או לפחות לצמצם, את המטרד שנגרם לתובעים בשל מיקומם של הכלבים מול חדר השינה שלהם, והתובעים הציעו לנתבעת מספר הצעות לשם כך, תוך הבעת נכונות לשאת בעלות ביצוען, אך הנתבעת דחתה הצעות אלה ללא טעם סביר. ב"כ התובעים טוען כי די בכל אלה כדי להצדיק מתן הסעדים שהתבקשו. מנגד טען ב"כ הנתבעת כי תלונתם של התובעים מופרזת מאד. לא הוכחה טענתם כי הכלבים נובחים בעוצמה חריגה, יום ולילה. התובע העיד כי בקומה התחתונה של בית התובעים, ממש מול מקומם של הכלבים, גרים דיירים אשר התלוננו על המטרד, לדבריו, רק פעם אחת. התובעים לא העידו דיירים אלה מטעמם, דבר שמצביע על חולשת טענותיהם. התובע לא ידע אם יש שכן נוסף שהתלונן על נביחות כלביה של הנתבעת, ואילו הנתבעת העידה כי איש מלבד התובעים לא התלונן. ב"כ הנתבעת טען כי מומחיותו של המומחה מטעם התובעים מוטלת בספק, כיוון שלא הציג כל תעודה על הכשרתו המקצועית לבצע בדיקות אקוסטיות. בחקירתו הנגדית של המומחה עלה כי הוא עוסק בעניינים של סכסוכי שכנים, לרבות מסירת כתבי בי-דין והתראות לדיירים סרבנים, טיפול בהשתלטות על מקלטים וכיוצ"ב, ואין לו כל מומחיות ספציפית בבדיקות אקוסטיות. כמו כן, כפי שצויין לעיל, המומחה לא המציא את ניירות העבודה שלו ולא צירף גרפים של מדידות הרעש, למעט אחד. עוד טען ב"כ הנתבעת כי לפי תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן - 1990 (להלן: תקנות רעש בלתי סביר), יש למלא אחר כללים טכניים מסויימים בעת ביצוע מדידות רעש, והמומחה לא הראה כי מילא אחר הכללים הללו. ב"כ הנתבעת עמד אף על כך שהמומחה אישר כי אין בידו לשלול שהרעש אשר מדד נבע גם מנביחות של כלבים אחרים, ולא רק של כלבי הנתבעת. עוד ציין ב"כ הנתבעת כי המומחה העיד ששמע רק "טון אחד", ועל כן אין ניתן לתת צו גורף לגבי שני הכלבים. 6. לסבל ממטרד, ובענייננו - כתוצאה מנביחות של כלבים, יש פן אובייקטיבי ופן סובייקטיבי. מידת הסבל של אדם מסויים ממטרד כזה או אחר היא סובייקטיבית. אפשר כי אדם אחד יסבול מאד מרעש, אשר אדם אחר לא ייחס לו חשיבות ולא יראה בו מטרד. ככל שמדובר במפגעים שמוסדרים בחוק ובתקנותיו, מספק לנו הדין אמת מידה "אובייקטיבית", מתוך כך שנקבעה בדין, על סמך קביעות של מומחים לנושא. זה הוא "דין מיוחד". אמת מידה זו שבדין המיוחד יוצקת אל עוולת המטרד ליחיד (סעיף 44 לפקודת הנזיקין) תוכן טכני-מדיד, באותם נושאים שבהם נקבעו אמות מידה כאלה בחוק ובתקנותיו (ראו הרישא לתקנה 2 לתקנות רעש בלתי סביר). לענייננו רלבנטיות שתי סדרות של תקנות על פי החוק: א. תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג - 1992 (להלן: תקנות מניעת רעש); ב. תקנות רעש בלתי סביר (שמן המלא אוזכר לעיל). בתקנות מניעת רעש מצוייה הוראה כללית לעניין רעש מבעלי חיים, הלא היא תקנה 13, שב"כ התובעים מסתמך עליה, וזו לשונה: "המחזיק בעלי חיים בביתו, בנכסו או בחצריו, יחזיקם במקום ובאופן שלא יגרום רעש חזק המפריע לשכנים". התוכן הטכני-המדיד של "רעש חזק המפריע לשכנים" נקבע בתקנות רעש בלתי סביר, שבהן מצויים מפרטים טכניים מדוייקים לעניין זה. אין מחלוקת כי עסקינן ב"מבנה ב'", כהגדרתו בתקנות רעש בלתי סביר, היינו: בניין באזור מגורים. גרף המדידה היחיד, שצורף לחוות דעת המומחה, משתרע על פני 10 דקות (מ- 10:44 עד 10:54). על פי תקנה 2, ביחד עם התוספת הראשונה, לתקנות רעש בלתי סביר - הגבול העליון המותר, בשעות היום, ב"מבנה ב'", לגבי רעש שנמשך בין 5 דקות לבין 15 דקות, הוא 70 דציבלים. מידת הרעש הגבוהה ביותר בגרף שצורף לחוות דעת המומחה היא 76 דציבלים, היינו - מעט מעל למותר. אולם כאמור, מדובר במדידה יחידה שלגביה צורף הגרף, מבלי שהומצא מסמך הכיול של מכשיר המדידה, והמומחה אף לא הראה כי ביצע את המדידה בהתאם לכללים בעניין אופן ביצוע המדידה, שנקבעו בתקנות רעש בלתי סביר. חשוב מכך, המומחה לא דאג לבודד את מדידת נביחותיהם של כלבי הנתבעת מנביחות של כלבים בחצרות שכנות. לפיכך, גם אם נמדד רעש בעוצמה העולה במעט על המותר - לא הוכח כי רעש זה הוא רק מנביחותיהם של כלבי הנתבעת, ללא "שותפים" מחצרות שכנות. הפועל היוצא מכך: התובעים לא הוכיחו כנדרש כי רעש הנביחות שעלה על המותר נגרם רק על ידי כלביה של הנתבעת. לכך יש לצרף את אי-הבאתם לעדות של הדיירים בבית התובעים, אשר סלון דירתם, בקומה התחתונה, פונה היישר אל מקומם של הכלבים; ואף העדר כל תלונה של שכן אחר. על פי כל אלה, מסקנתי היא כי גם אם נביחות הכלבים מפריעות לתובעים, הרי הם לא הוכיחו כי מדובר בנביחות שנמשכות יום ולילה, כפי שטענו, ואף לא הוכיחו כנדרש כי הנביחות של כלבי הנתבעת דווקא, הן שיוצרות רעש בעוצמה שעולה על המותר והסביר. כשמדובר ביישוב כפרי, אשר במרבית חצריו מצויים כלבים, הרי קיים בו רעש של נביחות כלבים. בנסיבות אלה, וכשמדובר בסכסוך בין שכנים בבתים צמודים, נעשו על ידי ביהמ"ש מספר ניסיונות להביא ליישוב המחלוקת ולמציאת פתרון שלא יצריך הכרעה שיפוטית, כפי שאמנם מן הראוי לפתור מחלוקת מסוג זה. למרבה הצער, ניסיונות אלה לא צלחו. כאשר מובאת המחלוקת להכרעה שיפוטית, על ביהמ"ש ליישם את הדין. מהטעמים שבוארו לעיל, מצאתי כי התובעים לא הרימו את נטל הראייה שעליהם ולא הראו כי על פי הדין הרלבנטי זכאים הם לסעדים שתבעו. על כן אני דוחה את התביעה. 7. החלטתי שלא לחייב את התובעים בהוצאות בגין דחיית התביעה, מהטעמים הבאים: אני מאמינה לתובעים כי הם סובלים מנביחות הכלבים, אשר הנתבעת מתעקשת לקבוע את מקום רבצם במקום שנמצא אל מול חדר השינה של התובעים. התובעים מצידם הציעו לנתבעת מספר הצעות מעשיות, להיכן להעביר את מקום רבצם של הכלבים, ואף היו מוכנים לשאת בעלות של התקנת גדר, או כל פתרון אחר, אך הנתבעת דחתה את ההצעות הללו והתבצרה בעמדתה להמשיך ולהחזיק את הכלבים באותו מקום, מבלי שנתנה טעם סביר לדחיית הצעות התובעים לפתרון הבעייה. אני מקבלת את טענת ב"כ התובעים כי בכך נהגה הנתבעת חוסר תום לב וחוסר התחשבות, בעניין מימוש זכויותיה לגבי ביתה, גם אם לא הוכח שפעלה בכך בניגוד לדין. לבר מן הדין, ניתן היה לפתור את הבעייה באופן שיפחית את סבלם של התובעים ויהיה מתאים גם לכלבים. משלא הוכיחו התובעים את זכותם - על פי הדין - לסעדים שתבעו, דחיתי את תביעתם, אך מצאתי להתחשב באמור לעיל, לעניין פסיקת ההוצאות. עם זאת, אחייב את התובעים בהוצאות בשל מחדל דיוני שלהם, לגבי התייצבות המומחה מטעמם: המומחה, מר דוכס, לא התייצב לדיון ההוכחות ביום 27.4.09, למרות שזומן כדין, ועל כן הוצא כנגדו צו הבאה, לבקשת ב"כ התובעים. למרות צו ההבאה, לא התייצב המומחה גם לדיון השני, ביום 8.11.09, ובשל כך התייצבו בעלי הדין וב"כ לריק. רק באותו מעמד מסר ב"כ התובעים כתובת "פיזית" של המומחה (הכתובת בחוות דעתו היא בתיבת דואר), והוצא כנגדו שוב צו הבאה, על פי אותה כתובת. בישיבה זו ביקש ב"כ הנתבעת לפסוק הוצאות בגין התייצבותו והתייצבות הנתבעת לריק, וכתבתי בהחלטתי מאותו מועד כי בקשה זו תישקל בהמשך ההליך. לאחר הוצאת צו ההבאה השני התייצב המומחה, לדיון ביום 10.3.10. עם מתן פסק הדין שקלתי את בקשתו של ב"כ הנתבעת והחלטתי להיעתר לה. הקשיים בעניין התייצבותו לעדות של המומחה מטעם התובעים התגלו כבר בישיבה הראשונה. לאותה ישיבה לא התייצב אף המומחה מטעם הנתבעת, וב"כ הנתבעת ויתר על עדותו. ב"כ התובעים החליט שלא לוותר על עדות המומחה מטעמו, אך לנוכח הקשיים שעורר המומחה לגבי התייצבותו לעדות, שומה היתה על התובעים לנקוט צעדים תכליתיים לשם הבטחת התייצבותו, כגון: המצאת כתובתו ה"פיזית" לפני הישיבה השנייה, ואף עריכת בירור אם צו ההבאה השיג את מטרתו, ואם לאו (כפי שאמנם אירע) - ביצוע מסירה אישית של זימונו לעדות. התובעים לא פעלו בחריצות הדרושה בעניין זה, וכתוצאה מכך היתה הישיבה ביום 8.11.09 ישיבת סרק. שקלתי אף את עניין התביעה שכנגד, אשר ב"כ הנתבעת משך אותה בשלב הסיכומים, לאחר שהתובעים הגישו כנגדה כתב הגנה ונערכו להתגוננות מפניה אף בדיון ההוכחות. עם זאת, התחשבתי בכך שלא חייבתי את התובעים בהוצאות בגין עצם דחיית תביעתם. באיזון מכלול השיקולים הללו, אני מחייבת את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 1,000 ₪, בגין ישיבת הסרק ביום 8.11.09. אם לא ישולם סכום זה תוך 30 יום, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.כלבבעלי חייםשאלות משפטיותמטרדמטרד רעש