בין התובע לבין הנתבע נכרת חוזה למכירת דירת התובע לנתבע תמורת 287,500$. לאחר ששולמו 76,000$ מסר התובע את החזקה בדירה לידי הנתבע. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מסירת החזקה בדירה לאחר תשלום חלקי: כתבי הטענות 1. על פי כתב התביעה ביום 2.3.04 נחתם זכרון דברים על פיו רכש הנתבע דירת מגורים מאת התובע תמורת 287,500$. הדירה היתה במצב "לא גמור" והנתבע ידע כי בדירה קיימות בעיות שונות הנוגעות לגודל הדירה ורישומה. בשל הפצרות הנתבע מסר לו התובע את הדירה ונתן לו להתגורר בה עם משפחתו לאחר תשלום של 76,000$. לאחר קבלת החזקה סירב הנתבע להעביר תשלומים נוספים. בזכרון הדברים סוכם בין הצדדים כי במקרה של חילוקי דעות יפנו להכרעתו של בורר מוסכם, ואכן נחתם שטר בוררות בפני כב' הרב צבי ברוורמן. נוהל הליך בוררות ובסופו נקבע כי על הנתבע לשלם לתובע סכומים שונים. הנתבע פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את פסק הבוררות אשר אכן בוטל ונקבע כי על הנתבע להעביר סך נוסף של 95,052$ בתוך 45 יום מיום מתן פסק הדין. כנגד הנתבע נפתח תיק הוצל"פ לביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביום 4.6.07 שילם הנתבע סך של 336,500₪ אך מאז מסרב לשלם את יתרת התמורה. לטענת התובע קביעתו של בית המשפט המחוזי יצרה חוזה מתוקן בין הצדדים אשר קבע את המחיר ואף השלים את המועד לתשלום. סירובו של הנתבע לשלם את יתרת התשלום לאחר חלוף המועד שקבע בית המשפט המחוזי עולה כדי הפרה יסודית של החוזה. עקב ההפרה היסודית וההתראה ששלח התובע לנתבע מבקש התובע לבטל את ההסכם ודורש את פנויו של הנתבע מהדירה. על פי כתב ההגנה כשנערך החוזה היתה הדירה במצב שלד וסוכם בין הצדדים כי היא תימסר כשהיא גמורה ומוכנה למגורים כאשר מלוא התשלום ייעשה רק לאחר השלמת כל התחייבויות התובע בקשר לדירה. אף על פי כן נמסרה הדירה כשהיא במצב לא גמור והנתבע נאלץ להשלים את בנייתה בעצמה תוך מתן הודעת קיזוז ככל הנוגע ליתרת התשלום. אכן פנו הצדדים לבורר ולאחר שניתן פסק דינו הגיש הנתבע בקשה לביטולו. בית המשפט המחוזי אכן ביטל את פסק הבורר אך בניגוד לעמדת התובע בית המשפט לא קבע פצוי בגין אי רישום תמידי של הנכס אלא רק פיצוי בגין העיכוב בהשלמת הרישום ולא פתר את התובע מלהשלים את ביצוע ההעברה על שם הנתבע, פעולה שטרם בוצעה. הן התובע והן הנתבע מעולם לא ראו את הסכסוך ביניהם כסכסוך שבסופו קיימת אפשרות של התובע לביטול ההסכם ופעלו למימושו. בשל אי רישום הזכויות על שמו נתקל הנתבע בקשיים לממן את יתרת התשלום באמצעות הלוואה מהבנק. הבטחות התובע או מי מטעמו לסייע בעניין זה לא קויימו והוא פתח תיק הוצל"פ לצורך קבלת התמורה. לטענת הנתבע לנוכח הנסיבות האמורות בקשתו של התובע לבטל כיום את ההסכם לא רק שמנוגדת לפסק דינו של בית המשפט המחוזי אלא גם להתנהלותו מאז נחתם ההסכם הראשוני בין הצדדים. 2. מטעם התובע הוגש תצהירו של התובע. מטעם הנתבע הוגש תצהירו של הנתבע. המצהירים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב. הטענות בסיכומים 3. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו פסק דינו של בית המשפט המחוזי יצר חוזה חדש בין הצדדים ואין מחלוקת כי הנתבע לא שילם לתובע את מלוא סכום פסק הדין. לטענת ב"כ התובע אמנם התובע ניסה בתחילה לקבל את כספו וליתן לנתבע להמשיך ולהחזיק בדירה אך כשראה שהנתבע ממשיך להחזיק בדירה בלא לשלם פנה לבית המשפט בבקשה לסילוק יד, דהיינו ביטול החוזה. מאז שהוגשה התביעה לא ניסה עוד התובע לגבות את החוב. לא הועלתה הטענה כי בהודעת הביטול הגלומה בהגשת התביעה הזמן הסביר למשלוח הודעת ביטול חלף לו. לטענת ב"כ התובע עקב הפרת החוזה זכאי התובע לבטל את החוזה. הנתבע הודה שלא התכוון לפרוע את יתרת התשלום שהרי על אף שנפתח תיק הוצל"פ כנגדו הוא הגיש טענת "פרעתי". מדובר בהפרה יסודית של ההסכם כאשר לנתבע ניתנו הזדמנויות אינספור לתיקונה. לטענת ב"כ התובע בפסק הדין דחה בית המשפט המחוזי את הטענה ולפיה יש לעכב את התשלום עד להעברת רישום הזכויות על שם הנתבע, ובנסיבות אלו טענת הנתבע המתנה את התשלום ברישום מעידה על הפרה, חוסר תום לב והיעדר כוונה לקיים את פסק הדין. הוכח כי התובע לא נקט שני הליכים מקבילים שהרי עובר לנקיטת הליכי הפנוי הפסיק את הליכי הגבייה. לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו משבוטל פסק הבורר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי חוזרים הצדדים למלא אחר ההסכם שכרתו ביניהם ביום 2.3.04 בשנויים שהוכתבו על ידי בית המשפט ולטענת הנתבע מניין הימים להשלמת ההתחייבויות ההדדיות הוא 45 ימים. בפסק הדין נקבע כי פסק הבורר בוטל אך לא ההסכם. מפסק הדין וההסכם עולה למעשה כי נוצרו חיובים שלובים בין התשלום האחרון על ידי הנתבע והסדרת כל הדיווחים לשלטונות המס והשגת אישורי המיסים על ידי התובע. ואולם התובע כלל לא עמד בהתחייבויותיו על פי ההסכם ואילו הנתבע פעל במרץ לקיומו אך נתקל בקשיים בגיוס הסכום האחרון בשל היעדר הרישום. לטענת הנתבע משבחר התובע בתרופת האכיפה, קרי גבייה באמצעות ההוצל"פ, אין הוא זכאי בעת ובעונה אחת לעמוד על הזכות לביטול החוזה כפי שהוא מבקש לעשות במסגרת התובענה הנוכחית. לטענת הנתבע התובע הוא שהפר את ההסכם באי השלמת הבניה ובמסרו דירה שאינה ראויה למגורים. התובע גם הפר את ההסכם בכך שלא שילם את תשלומי המיסים החלים עליו לפי החוק. מעדותו ניתן להסיק כי הנכס נמכר לנתבע כאשר הוא אינו נקי מחובות ונראה שלא רק על שם הנתבע אינו יכול להעביר את הנכס אלא גם על שמו שלו. בשל כך גם לא יכול היה הנתבע לקבל הלוואה לשם מימון יתרת התשלום עבור הדירה. לטענת ב"כ הנתבע הסעד של פנוי הנתבע מן הדירה אינו מידתי בנסיבות הענייו. ראשית, ביסוד התביעה עומדים עליית מחירי הדירות. שנית, מחדליו של התובע והימנעותו מלפעול על פי פסק הדין היא שגרמה להפרת ההסכם על ידי הנתבע. שלישית, מחדליו של התובע אילצו את הנתבע לנקוט בהליכים משפטיים כנגד צדדים שלישיים שמכרו את הדירה קודם לתובע על מנת להשיג את אישורי המיסים הרלוונטיים. רביעית, מפסק הדין עולה כוונת הצדדים לקיים את ההסכם. חמישית, שיקולים הומניטאריים תומכים באי פנויו של הנתבע מהדירה. עוד נטען בסיכומים כי סך של 336,500 ₪ מתוך 484,945 ₪ שנקבע בפסק דינו של השופט עדיאל שולם שלושה ימים לאחר המועד שנקבע לתשלום ואילו היתרת הופקדה בקופת בית המשפט לאחר הגשת התביעה. סירובו של התובע לקבל את הכספים שהופקדו בקופת בית המשפט עומדת בניגוד לחובת הקטנת הנזק ומהווה חוסר תום לב ושימוש לרעה בזכות לבטל את החוזה. לבסוף נטען בסיכומים כי ככל שיורה בית המשפט על ביטולו של ההסכם יש להידרש לשאלת ההשבה. לאחר שהוגשו סיכומי הנתבע הוא ביקש להוסיף תוספת לסיכומים בה הוא מציין כי מהחלטת בית המשפט העליון בערעור שהוגש על פסק דינו של כב' השופט עדיאל עולה כי אין המדובר בחוזה חדש בין הצדדים בעקבות פסק הדין אלא בפסק דין ולא ניתן לטעון בהסתמך עליו להפרה יסודית מצד הנתבע. עוד מציין ב"כ הנתבע כי הוא נכון להפקיד בשנית, כפי שעשה בעבר, את יתרת התשלום בסך 169,360 ₪ בקופת בית המשפט בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין. ב"כ התובע הגיש בתגובה התנגדות כשלטענתו כוללת התוספת לסיכומים ראיות ונספחים כמו גם טענות עובדתיות ומשפטיות חדשות. לטענת ב"כ התובע הציטוטים מההליך שהתנהל בבית המשפט העליון אינם רלוונטיים וטענות הנתבע והתנהלותו מהווים חוסר תום לב. דיון 4. העובדות העיקריות הדרושות לצורך הכרעה בתיק זה אינן שנויות במחלוקת. בין התובע לבין הנתבע נכרת חוזה למכירת דירת התובע לנתבע תמורת 287,500$ (ר' נספח 1 לתצהיר התובע). לאחר ששולמו 76,000$ מסר התובע את החזקה בדירה לידי הנתבע. בעקבות מחלוקות שנתגלו בין הצדדים ככל הנוגע ליתרת התמורה פנו הצדדים לבורר, הרב צבי ברוורמן (ר' נספח 2 לתצהיר התובע). בפסק הבוררות שניתן על ידי הבורר נקבע כי על הנתבע לפנות את הדירה לאחר שהתובע "יפקיד את הסכום שעליו להחזיר לבלוטניק בתוספת הקנס שנקבע על ידי, בסך 20,000$ אצל הח"מ או בכל גמ"ח שיוסכם בין הצדדים" (ר' נספח 4 לתצהיר התובע). בעקבות פסק הבורר הוגשה בקשה לביטולו ובקשה לאישורו לבית המשפט המחוזי (ר' נספחים א' ו-ב' לבקשת הרשות להגן). בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפני כב' השופט אוקון ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים ולפיה: "1. בית המשפט ימנה שמאי, אשר יבחן את טענות הצדדים. הצדדים יגישו לשמאי שאלות למענה בתוך 14 ימים מיום המינוי. השמאי ישיב לשאלות כפי שהוצגו לו. ואולם אין בעצם הצגת השאלות כדי להפוך אותן לרלבנטיות. 2. תשובות השמאי יוגשו לבית המשפט, ועל יסוד תשובות השמאי וטיעוני הצדדים, יחליט בית המשפט מהו המחיר שעל המבקש לשלם עבור הדירה, ובתוך כך יביא בית המשפט בחשבון את האיחור שנגרם עד כה בתשלום התמורה, או מהו הפיצוי המגיע למבקש, אם בכלל, כנגד פינוי הדירה, וכן מהו גובה ההשבה המגיע למבקש, כאשר המונח השבה יפורש בצורה רחבה, לרבות שינויים במחירי הדירות. בית המשפט יקבע את שני הסכומים, ולמבקש תינתן אופציה לבחור מהי הדרך המועדפת עליו. . . 4. על יסוד ההחלטה בשאלה 2 יאושר פסק הבורר, יבוטל או ישונה" (ר' נספח ג' לבקשת הרשות להגן). באותה החלטה מונה השמאי יהושע אבני כמומחה מטעם בית המשפט וחוות דעתו הוגשה (ר' נספח 5 לתצהיר התובע). לאחר דיון שהתקיים בפני כב' השופט עדיאל אליו הועבר התיק לאחר פרישתו של כב' השופט אוקון, דיון בו נחקר המומחה, הגישו הצדדים סיכומיהם וניתן פסק הדין על ידי כב' השופט עדיאל (ר' נספח ה' לבקשת הרשות להגן; נספח 6 לתצהיר התובע). בפסק דינו ביטל כב' השופט עדיאל את פסק הבורר, דחה את הבקשה לאישורו וקבע כי "...המחיר שאותו על המבקש לשלם למשיב תמורת רכישת הדירה במצבה הנוכחי הוא 171,052$ בניכוי הסכום ששילם בסך 76,000$, היינו, סך של 95,052$ כערכם לפי שער הדולר היציג ליום 1.9.2004 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה, תשכ"א-1961, החל מאותו מועד (1.9.2004) ועד למועד התשלום שיחול בתוך 45 יום ממועד פסק הדין. על המבקש לשלם סכום זה למשיב בתוך 45 יום מהיום" (פיסקה 17 לפסק הדין). פסק הדין ניתן ביום 17.4.2007. ביום 4.6.07 שילם הנתבע לתובע סך של כ- 336,000₪ (ר' סעיף 17 לכתב התביעה; סעיף 30 לבקשת הרשות להגן). סכום זה אינו מהווה את מלוא התמורה שנקבעה בפסק דינו של כב' השופט עדיאל. ביום 14.6.07 פתח התובע תיק הוצל"פ כנגד הנתבע ככל הנוגע ליתרת התמורה שנקבעה בפסק הדין בסך 169,360ש"ח. הנתבע הגיש התנגדות בטענת "פרעתי". ביום 22.10.2007 שלח ב"כ התובע לנתבע מכתב בו הוא מציין כי הסרוב לשלם את יתרת התשלום בחלוף המועד שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי מהווה הפרה יסודית של החוזה "שעוצב ותוקן ע"י בית המשפט, בו בזמן שהוא מפר גם את פסק דינו". במכתב דורש ב"כ התובע את פנוי הדירה והחזרתה לידי התובע (ר' נספח 7 לתצהיר התובע). ביום 18.11.07 הוגשה התביעה הנוכחית. לאחר שהוגשה התביעה הפקיד הנתבע את יתרת התשלום בקופת בית המשפט אך התובע סירב לקבלה. בעקבות זאת ביקש הנתבע את החזרת ההפקדה לידיו וניתנה החלטה בהתאם. 5. אלו הן העובדות. המחלוקת היא פשוטה. האם לנוכח אי תשלום מלוא הסכום שנקבע בפסק דינו של כב' השופט עדיאל במועד שנקבע רשאי היה התובע להודיע על ביטולו של הסכם המכר? בין מועד סיום ההוכחות לבין הגשת הסיכומים ניתנה החלטתה של כב' השופטת פרוקצ'יה בבקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דינו של כב' השופט עדיאל (רע"א 4392/07 צורפה כנספח לבקשה לתוספת לסיכומי הנתבע). וכך נאמר באותה החלטה: ""נכון הוא, כי תחילתו של הליך ההכרעה במחלוקת בין בעלי הדין היה בבוררות ובמתן פסק בורר, שהוגשו בגינו בקשות לאישור ולביטול פסק הבורר לבית המשפט המחוזי. עם זאת, בהסדר הדיוני שהושג בין הצדדים במסגרת קדם המשפט בבית המשפט המחוזי, נזנח לחלוטין פסק הבורר ובעלי הדין לא ראו בו עוד נקודת מוצא להמשך ההתדיינות ביניהם. הם הסכימו על מינוי שמאי, על מתן חוות דעת על ידו לאחר שמיעת טענותיהם, ועל מתן הכרעה חדשה במחלוקת de novo על ידי בית המשפט המחוזי, על בסיס חוות דעת השמאי וטענות הצדדים שיובאו בפניו. ההליך בבית המשפט המחוזי, שהחל כהליך על פי חוק הבוררות, שינה כוון, הבוררות ופסק הבורר נזנחו, ונפתח הליך דיוני חדש, על בסיס הסכם דיוני בין הצדדים, שסופו בפסק דין שיפוטי לגופה של המחלוקת כפי שהוגדרה בהסדר בין הצדדים. ביטול מלא של פסק בורר ומתן פסק שיפוטי במקומו אינו שקול כהליך לביטול פסק בורר על פי חוק הבוררות, אלא הוא מהווה הליך שיפוטי חיצוני, שבסיומו ניתן פסק דין המחליף את פסק הבורר, ובא במקום הליך הבוררות ופסק הבוררות (השוו סעיף 24 רישא לחוק הבוררות). על פסק שיפוטי כזה נתונה זכות ערעור, כמקובל" (סעיף 8 להחלטה). אין המדובר בראיה כי אם בהחלטה שיפוטית. אילו היתה ניתנת לגבי צדדים זרים בנסיבות דומות לאלו שבפני היה מקום ללמוד ממנה כיצד יש לפרש נסיבות כדוגמת אלו שבפני. ודאי שיש ללמוד ממנה כאשר מדובר באותם צדדים עצמם. מכל מקום כעולה מתאור העובדות לכל צד היו טענות כנגד משנהו בנושא קיום החוזה עובר לפנייה לבוררות. לתובע היו טענות בגין אי תשלום יתרת דמי המכר. לקונה - בגין אי התאמת הדירה למוסכם. הצדדים פנו להליך בוררות, לאחריו לבית המשפט לאישור/ביטול פסק הבורר, ובמסגרת ההליך בבית המשפט הגיעו להסדר דיוני ולפיו יקבע בית המשפט לאחר מתן חוות דעת השמאי ושמיעת טענות הצדדים את היתרה שנותרה לתשלום כאשר לנתבע תהא נתונה אפשרות הבחירה בין תשלום היתרה לבין ביטול העיסקה, השבה ואולי אף פצוי. כעולה מפסק דינו של כב' השופט עדיאל הוא פירש את ההסדר הדיוני שבין הצדדים בסוגיית השלמת המחיר כהסדר השקול להפעלת תרופת הניכוי על פי סעיף 28 לחוק המכר (ר' סעיף 12 לפסק הדין). אשר לאפשרות השנייה על פי ההסדר הדיוני ולפיה יבוטל זכרון הדברים נאמר בפסק הדין כי: "...בסיכומי הצדדים לא מצאתי כל התייחסות לאפשרות זו. אף שלפי ההסכמה בין הצדדים, המבקש רשאי להחליט באיזו מבין שתי האפשרויות הוא בוחר לאחר שבית המשפט יקבע את הסכומים שישולמו על ידו על פי כל אחת מבין שתי האפשרויות, על המבקש היה לפחות להתייחס לאפשרות זו בסיכומיו ולציין מהם סכומי הפצוי וההשבה המגיעים לו לשיטתו אם יבחר בדרך זו. משהדבר לא נעשה, אינני רואה מקום לקבוע את סכומי הפצוי וההשבה מיוזמתי, ובנסיבות אלה יש לראות את המבקש כמי שויתר על אפשרות זו של ביטול זכרון הדברים והחזרת הדירה, תוך קבלת פצוי והשבה" (פיסקה 16 לפסק הדין). רנר שירלי אין לאמר כיום כי פסק הדין של כב' השופט עדיאל השלים את החוזה בנקודת המחיר וכשלא שולמה היתרה יש לראות באי התשלום משום הפרת חוזה. החוזה לא היה טעון השלמה אלא היתה מחלוקת ככל הנוגע לבניה ולתשלום. מחלוקת זו עשויה היתה להקים טענות הדדיות בדבר הפרה. בהסכמה הדיונית נתנו הצדדים לנתבע לבחור בין ביטול וקיום. הנתבע בחר. התובע ויתר על זכותו לבחור ככל שהיתה נתונה לו אותה עת. ההסדר הדיוני מיצה את בחירות הצדדים ככל הנוגע להפרות החוזה. פסק הדין של כב' השופט עדיאל אמנם ניתן בעקבות ההסדר הדיוני, ואולם הוא פסק דין לגופה של מחלוקת. אין הוא מייצר עילות חדשות בגין הפרת חוזה. זכויות הצדדים ככל הנוגע להפרות החוזה כבר מוצו בשלב ההסדר הדיוני. עתה, משניתן פסק דין לגופה של מחלוקת, עברו יחסי הצדדים ממישור היחסים החוזיים למישור פסק הדין, ואי קיום החיובים מכח פסק הדין אינו בגדר הפרת חוזה אלא בגדר אי קיום פסק דין. אשר על כן התביעה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. חזקה בנכסמסירת דירה / איחור במסירת דירה