המערער נהג ברשלנות בכך שנהג ברכב לא תקין, אינו מובנה למגבלותיו, ללא עזרים מיוחדים המחויבים על פי הוראות משרד הרישוי לנהיגת נכה, לא בדוושות ולא בהגה, נהג במהירות בלתי סבירה לתנאי הדרך והמקום ובשל כך כשהגיע לעקומה, איבד שליטה, סטה ימינה, ירד לשול, פגע בעמוד תמרור, סטה שמאלה, התהפך ונפל לוואדי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נהיגה ללא עזרים מיוחדים לנכים: לפניי ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה אשר ניתן ביום 27/2/11 על ידי כבוד השופט שלמה בנז'ו בתיק 1660-08-09. המערער הובא לדין בבית משפט לתעבורה בגין העבירות הבאות: סטייה מנתיב נסיעה, עבירה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: התקנות), נהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) ביחד עם סעיף 38(2) לפקודה, אי האטה בכניסה לעקומה, עבירה לפי תקנה 52(4) לתקנות ביחד עם סעיף 38(3) לפקודה, נהיגה במצב השולל שליטה מלאה ברכב - עבירה על תקנה 26(4) לתקנות בצירוף סעיף 38(2)(3) לפקודה ונהיגה ברכב לא תקין - עבירה על תקנה 306 לתקנות. מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 5/4/08 נהג המערער ברכב משא בקרית אתא בדרך מנחם בגין עד הכניסה ליער נוף. מדובר בכביש דו-סטרי, חד נתיבי, תקין, יבש, ראות טובה, שדה ראיה פתוח למרחק של 90 מ' בכיוון נסיעת המערער, שוליים משני צדי הדרך צרים ובצד שמאל מצוי וואדי בעומק 8 מטרים. בכביש נמצאת עקומה שמאלה. המערער נהג ברשלנות בכך שנהג ברכב לא תקין, אינו מובנה למגבלותיו, ללא עזרים מיוחדים המחויבים על פי הוראות משרד הרישוי לנהיגת נכה, לא בדוושות ולא בהגה, נהג במהירות בלתי סבירה לתנאי הדרך והמקום ובשל כך כשהגיע לעקומה, איבד שליטה, סטה ימינה, ירד לשול, פגע בעמוד תמרור, סטה שמאלה, התהפך ונפל לוואדי. כתוצאה מהתאונה נחבלו בגופם ונזקקו לטיפול רפואי שני נוסעים ברכב המערער כשהאחרון סבל מחבלות של ממש ובין השאר, שברים מרובים בספקולה, שבר עם תזוזה בצלע 1, שברים עם תזוזה מינימאלית בצלעות 9-1 ושבר של צלעות 2 ו-3 מימין. המערער הועבר להמשך שיקום מוסדי. המערער כפר בעובדות כתב האישום ובית המשפט שמע את ראיות הצדדים והחליט להרשיע את המערער בעבירות שיוסחו לו. המערער לא התייצב לדיון שנקבע לטיעונים לעונש ביום 8/2/11, על כן גזר בית משפט לתעבורה על המערער את העונשים הבאים: 1,800 ₪ קנס, 10 חודשי פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, 4 חודשי פסילה על תנאי ולמשך 3 שנים. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין. המערער טען כי בית משפט לתעבורה טעה כאשר קבע שהוא נהג ללא פוליסת ביטוח ומבלי שהיה לרכב רישיון תקף. המערער טען כי הוא הציג ביטוח חובה וגם את האישור על כך שהרכב עבר מבחן רישוי וקיבל רישיון תקף, וכי הכרעת בית משפט לתעבורה מוטעית, ואין לה כל בסיס. עוד טען המערער כי בית משפט לתעבורה טעה כאשר לא נתן אמון בדבריו והביע תמיהה מדוע הוא זוכר דברים מפרטי התאונה לעומת פרטים אחרים חשובים ורלוונטיים שלא זכר אותם. היו עדים בפני בית משפט לתעבורה שהעידו לטובת המערער, אך משום מה בית המשפט לא קיבל את עדותם מבלי לנמק זאת. העדים שהעידו מטעם המערער תיארו מצב שבו הגיע רכב מהכיוון הנגדי שהפריע לו, עקב זאת סטה המערער ימינה. עוד טען המערער, כי הוא אדם נכה (קטוע רגל) וזקוק לרישיון, נסיבותיו קשות וכי קשה עד מאוד לתפקד ללא רכב. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור הואיל וערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. בית משפט לתעבורה לא האמין לגרסת עדי ההגנה ולעדות המערער שעשתה עליו "רושם עלוב", כפי שקבע. אין בידי המערער כדי להצביע על נימוקים שמצדיקים התערבות ערכאת הערעור בקביעות שבעובדה. הכרעת הדין מבוססת ומנומקת ואין כל מקום להתערב בה. גם העונש, לדעת המשיבה, הוא עונש ראוי והולם ואינו חורג במידה קיצונית מרמת הענישה שמצדיקה התערבות ערכאת הערעור. לאחר שעיינתי בהכרעת הדין של בית משפט לתעבורה, בגזר הדין, בהודעת הערעור, בפרוטוקול העדויות, במסמכים, ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור. בית משפט לתעבורה שמע את ראיות הצדדים, בחן את הראיות, הן של המערער והן של המשיבה, ובפרק דיון והכרעה קבע כי "גרסת המערער הוכחה כגרסה רעועה, בלתי אמינה ועל כן אני דוחה אותה מכל וכל", כשהוא מפרט את נימוקיו לכך, ובין השאר, שהמערער לא עמד בנטל להראות מדוע הרכב סטה מנתיב נסיעתו כשהוא אינו זוכר פרטים מהותיים וחשובים מהתאונה. בית משפט לתעבורה בחן את ראיות עדי ההגנה שהם שכניו של המערער ואף קרובי משפחתו כך שפעל בזהירות המתחייבת בבחינת ראיות כאלה שיש להן, במידה מסוימת, עניין בתוצאות ההליך. בית משפט לתעבורה התרשם כי עדי ההגנה תיאמו ביניהם את העדויות וזאת לאור הזהות בין הגרסאות, ולכן לא נתן בגרסתם כל אמון. המערער לא הצליח להראות שאכן רכב אחר אילץ אותו לסטות מהדרך ולו על ידי הצגת מספרו של הרכב, כך קבע בימ"ש לתעבורה. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהכרעת הדין של הערכאה הדיונית אשר מבוססת על קביעות עובדתיות, למעט מקרים חריגים ויוצאי דופן כפי שהוכרו בפסיקה ועל כך נאמר כי: " כלל שגור בידינו הוא כי מעטים ונדירים הם המקרים בהם תתערב ערכאת הערעור בממצאים שבעובדה אותם קבעה הערכאה הדיונית. דברים אלו יפים לכל קביעה עובדתית, וביתר שאת מקום בו ביסס בית-המשפט את ממצאיו על התרשמותו הישירה מהעדים שהופיעו בפניו (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 209 (2002); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 632 (2004)). אקדים ואומר כי גם לאחר שבחנתי את כלל השגותיו של ל', לא מצאתי כי עניינו נמנה עם החריגים המצדיקים סטייה מההלכה הנוהגת." - ע"פ 2638/10 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(1), 3813 , 3815 (2011). וגם עניינו של המערער לא נמנה עם המקרים החריגים ויוצאי הדופן - לעניין זה ראו גם ע"פ 2056/09 פלוני נגד מ"י (ניתן ביום 27.5.09); ע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני, (ניתן ביום 31.7.2008); ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 28.5.2007); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16.1.2006); ע"פ 7282/08 עיסאם אבו עמרה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.2010) וע"פ 1353/07 מחאמיד נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 17.3.08). הכרעת הדין של בית משפט לתעבורה מבוססת ומנומקת היטב ובנסיבות אלה לא מצאתי כל מקום להתערב בה. לכן, אני מחליט לדחות את הערעור, ככל שהוא מופנה להכרעת הדין. הוא הדין ביחס לגזר הדין שלקח בחשבון את מכלול השיקולים והנימוקים, הן לקולא והן לחומרא והטיל את העונש הראוי וההולם, עונש מדוד ושקול ולכן לא מצאתי מקום להתערב בו. אזכיר כי ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בגזר דין שהטילה הערכאה הדיונית, למעט מקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם הוטל עונש קיצוני וחמור החורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים - לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נגד ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10). בע"פ 6809/09 ויאצסלב מלינובסקי נ' מדינת ישראל, נאמר עוד כי: " כלל ידוע הוא כי אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לגזירת דינו של נאשם אלא בנסיבות חריגות, כאשר נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית הבולטת על פניה או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (לא פורסם, 18.11.2009); ע"פ 420/07 הנ"ל, בפסקה 94]. איני סבור כי המקרה שלפנינו הינו אחד מאותם מקרים חריגים כאמור, המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.". ע"פ 6809/09 ויאצסלב מלינובסקי נ' מדינת ישראל, ( 31.3.2011). עניינו של המערער אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן. העונש שהוטל על המערער, עונש מקובל בעבירות בהן הורשע. ועל כך אמר בית המשפט בע"פ 360/07 וייסמן נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 24.6.07), כי: "דובר כבר רבות בצורך של כל גורמי האכיפה והמניעה להירתם למלחמה הקשה בתאונות הדרכים הגובה קורבנות כה רבים. תפקידם של בתי המשפט הינו להרתיע באמצעות ענישה ממשית של הנוהגים ברשלנות בכבישים ומתעלמים מהסכנות הרבות הטמונות בכביש". ראו גם, ע"פ 8266/06 קוביאקוב נ' מדינת ישראל, פסקה ה (ניתן ביום 6.11.07 ). על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור על גזר הדין גם כן. סוף דבר: הערעור נדחה על שני חלקיו, לכן במידה וניתן צו עיכוב ביצוע העונש, הרי בטל בזה הצו. על המערער לשלם את הקנס, בהתאם להחלטת בית משפט לתעבורה, במידה וטרם שלמו, ולהפקיד את רישיונו במזכירות בית המשפט לתעבורה.משפט תעבורהנכותנהיגה רשלנית