עתירתו של העותר היא כי בית המשפט יורה על ניכויה מתקופת מאסרו את התקופה בה הוא שהה במעצר בהולנד לצורכי הסגרה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניכוי תקופת מעצר בחו''ל: ביום 15.6.1997 החל העותר לרצות עונש מאסר של 20 חודש שנגזר עליו ביום 5/6/97 בגין עבירות של החזקת סמים מסוכנים בהם הורשע עפ"י הודאתו במסגרת עסקת טיעון בבית המשפט השלום בחיפה. (ת.פ. 8271/97 ו-8263/97). גזר הדין שהושת על העותר ייקרא "גזר הדין". ביום 3.5.1998 לאחר שריצה תקופה של כאחד עשר חודש מתקופת המאסר, יצא העותר לחופשה ממנה לא שב לכלא. העותר ניצל את שהותו מחוץ לכותלי בית הסוהר ונמלט לחו"ל. כשש שנים לאחר מכן, ביום 23.3.2004, נעצר העותר בהולנד בחשד לביצוע עבירות סמים שם. חשד זה לא הבשיל לכלל הליך פלילי. ביום 5.4.2004 הגישה מדינת ישראל לבית המשפט באמסטרדם בקשה להסגרתו של העותר. בבקשה נאמר כי העותר מבוקש בישראל כדי שישלים את ריצוי העונש שהוטל עליו בגזר הדין (ראו בקשת ההסגרה בעמ' 1 סע' 3). בהחלטה להסגירו נאמר כי הסגרתו של העותר נועדה אך ורק לשם השלמת ריצוי המאסר שהוטל עליו בגזר הדין. (ראו החלטת ההסגרה מיום 4.6.2001). ביום 19.7.2004 הובא העותר לישראל ומאז הוא מרצה את יתרת עונשו בבית האסורים. עתירתו של העותר שבפנינו היא כי בית משפט זה יורה על ניכויה מתקופת מאסרו את התקופה בה הוא שהה במעצר בהולנד לצורכי הסגרה. לטענת בא-כוחו מדובר בסמכות חובה הנלמדת מסעיף 11 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן "החוק"). פרשנות זו של הסעיף, המאפשרת ניכוי תקופת המעצר בחו"ל לצורכי הסגרה מתקופת המאסר, מתחייבת לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ותואמת את המלצות מועצת אירופה בנושא ההסגרה. מדובר ב-119 ימים בהם שהה העותר במעצר בחו"ל לשם הסגרתו. העותר מרצה כיום את יתרת עונשו בכלא "שאטה", שהוא כלא מאובטח, נשללו ממנו כל ההטבות המוענקות לאסירים בשל בריחתו ובקשתו לשחרור על תנאי ממאסר נדחתה. ב"כ המשיבה מתנגד לבקשה וטוען כי אין חובה על בית המשפט לנכות את הימים בהם הוחזק העותר במעצר במסגרת הליכי ההסגרה. לשיטתו, ניסוחו של סעיף 11 לחוק אינו סובל את הפרשנות שב"כ העותר מציע. הסעיף חל רק על עונש או מעצר אותם נשא האדם במהלך הליכי חקירה או העמדה לדין בגין אותה עבירה ואינו חל על מעצר בגין הליכי הסגרה. כך למדים , לשיטתו, גם מתכלית הסעיף ומיקומו בספר החוקים. חרף קיומו של הליך דומה התלוי ועומד בבית המשפט העליון (רע"ב 4865/04 סוויסה נ' משטרת ישראל) ובשל דחיפות ההכרעה בעניינו של העותר, אשר אם תתקבל עתירתו עשוי הוא להשתחרר ממאסר בימים אלה, החלטנו לדון בעתירה לגופה מבלי לקשור את גורלה בהכרעתו של בית המשפט העליון בעתירה שבפניו. לאחר ששקלנו בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להתקבל ויש לנכות מתקופת מאסרו של העותר את ימי מעצרו בהולנד לצורכי הסגרה. הליך ההסגרה הוא המנגנון המשפטי היחיד המסדיר את נושא מסירתו של עבריין (נאשם או מתחייב בדין) לריבון זר לשם ענישתו. (ר' סע' 2א(2) לחוק ההסגרה, התשי"ד- 1954). לא תתכן הסגרתו של אדם למדינה זרה מבלי שעבר בה עבירה ברת- הסגרה בגינה נתבקשה הסגרתו. בקשת ההסגרה שהוגשה על ידי מדינת ישראל, בעניינו של העותר, הוגשה על מנת שהעותר ישלים את ריצוי עונשו בגין גזר הדין. זאת הייתה העילה למעצרו בהולנד. אלמלא העבירות אותן עבר העותר בישראל, אותן עבירות שהינן נשוא גזר הדין, לא הייתה מבקשת המדינה את הסגרתו וממילא הוא לא היה נעצר "לצורכי ההסגרה" בחו"ל. סעיף 11 לחוק קובע: "נשא אדם עונש בחוץ לארץ על עבירה, או היה נתון שם במעצר בגללה, ינוכה העונש או תקופת המעצר מן העונש שעליו לשאת בישראל בשל אותה עבירה" .(ההדגשה אינה במקור). הפרשנות ולפיה יש לנכות את תקופת המעצר לצורכי הסגרה מהעונש שעל העותר לשאת בישראל בשל אותה עבירה, בגינה מבקשים את הסגרתו, עולה הן מלשונו של החוק כאמור לעיל והן מדברי ההסבר להצעת החוק. לשון הסעיף כמו גם דברי ההסבר להצעת החוק אינם מבחינים בין סוגי המעצר לעניין חובת הניכוי. כך נאמר בדברי ההסבר להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב- 1992 שפורסמה בהצעות חוק התשנ"ב, עמ' 115 בעמ' 117: "הסעיף המוצע קובע חובה לנכות מן העונש שעל אדם לשאת בישראל את העונש שנשא בחוץ לארץ בשל אותה עבירה או בשל המעצר בו היה נתון. לפי הדין הקיים (סעיף 10 (ד) לחוק העונשין) מוטלת חובת התחשבות כזו, משום מה, רק לגבי העונש שהאדם נשא בחוץ לארץ ורק ביחס למקצת מן הזיקות האקסטריטוריאליות (לפי סעיפים 4, 5 ו-7 לחוק העונשין)". (ההדגשה אינה במקור). מטרתו של הסעיף היתה להרחיב את מעגל "הזיקות האקסטריטוריאליות" של העבירות שתקופת המאסר שעבריין ריצה בגינן בחו"ל תנוכה בארץ ולהוסיף את המעצר כעילה נוספת לניכוי מהעונש. הסעיף האמור אינו מפרט את סוג המעצר שיש לנכותו. עיקר הדגש בסעיף הוא על קיומה של זיקה בין המעצר בחו"ל לבין נשיאת העונש בארץ. לפיכך, די בכך שהעותר נעצר בחו"ל במסגרת הליכי ההסגרה הקשורים אינהרנטית ולצורך ריצוי עונשו על פי גזר הדין כדי להביאם בחשבון ולנכותם. פרשנות לשונית זו של החוק תואמת את עקרונות השיטה ואת הנהוג במשטרים דמוקרטיים אחרים בעולם (ר' את המלצות מועצת אירופה מס' R(86) 13 נספח ה' לעתירה). חזקה על החוק שהוא בא לקיים ולשמור על זכויות האדם במשטר דמוקרטי. מדינה דמוקרטית המניחה את כבוד האדם וחירותו בראש סולם ערכיה החוקתיים חייבת להיזהר מלתת גושפנקא חוקית למעצרו של אדם ללא משפט ולהגבלת חירותו בשל הליכים פרוצדורליים, גם אם היו לצורכי הסגרה וענישה של אסיר "נמלט". עניין זה מקבל משנה תוקף כאשר האדם מוחזק במעצר בידי ריבון זר שאין לישראל כל שליטה, מהותית או פרוצדורלית, על הליכי המעצר בה והתמשכותם. אין צורך לומר כי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו חל על כל פרט בחברה וגם על האסירים שביניהם. לעיתים אסיר נמלט שנתפס מוחזק בידי המשטרה במעצר ורק לאחר מכן מועבר למשמורת שירות בתי הסוהר. כלום יעלה על הדעת שתקופת המעצר האמורה לא תנוכה מתקופת המאסר? למעשה יש לומר כי מעת שהאסיר הנמלט נתפס, בין בארץ ובין בחו"ל, ומוחזק במשמורת בגין אותה עבירה, הרי מאותה עת הוא ממשיך בריצוי מאסרו. לא ראינו לנכון לדקדק בשאלת הפורום המוסמך לדון בעתירה מעין זו לאמור האם לערכאה זו, בהיות הסוגיה הנדונה "ענין הנוגע למאסרו או למעצרו" של העותר, מכח סעיף 62א (א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב- 1971, ולכך נוטה דעתנו, או שמא לבית המשפט שגזר את דינו של העותר. לשיטת ב"כ המשיבה, לערכאה זו וגם לערכאה שגזרה את דינו של העותר אין סמכות לדון בנושא העתירה, משל אין כל פורום שיפוטי שיוכל להטות אוזן לעתירתו של העותר, תוצאה שלא נוכל להשלים עמה. משלא הצביע ב"כ המשיבה על שום מה הסמכות מסורה לבית המשפט שגזר את דינו של העותר, שהרי לא כך הוא סובר, החלטנו לראות בנושא העתירה "ענין מינהלי" הנוגע למאסרו או למעצרו של העותר, מאטריה שמסורה לשיפוטנו. מסקנתנו האופרטיבית בהחלטה זו זהה לזו אליה הגיעה כב' השופטת אפעל-גבאי מבית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ב"ש (י-ם) 6451/04 ולזו אליה הגיעה עמיתתנו, כב' השופטת מוניץ בתיק עע"א 523/03 של בית משפט זה. אנו מורים איפוא כי מתקופת מאסרו של העותר, על פי גזר הדין, תנוכה תקופת מעצרו בהולנד מיום 23/3/2004 עד יום 19/7/2004. מעצר