קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה במדרגות משאית:   1. התובע הגיש ביום 4/3/01 תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - חוק הפיצויים). התובע הינו בעל עסק המשמש כבית ספר לנהיגה. לטענתו הוא נחבל, ברגל ימין, שעה שביקש לרדת מהמשאית במהלך עבודתו ובעודו יורד, הוא החליק במדרגות המשאית ונחבט בקרקע. (להלן - התאונה) .   2. התובע צירף לכתב תביעתו מסמכים רפואיים המלמדים על פציעתו הקשה. הנתבעות, בכתב הגנתן, הכחישו את האירוע וטענו כי: "לא כל נפילה ממשאית בעת הירידה ממנה מהווה "תאונת דרכים" על פי הפלת"ד. עד שלא תבוררנה בדיוק נמרץ כל הנסיבות בקשר לאירוע התאונה, מכחישות הנתבעות את העובדה כי התאונה היא "תאונת דרכים...". (סע' 6 לכתב ההגנה).   3. לאור הכחשת הנתבעות, הופרדה שאלת החבות משאלת הנזק ונשמעו, קודם כל, ראיות לעניין אופן התרחשות אירוע התאונה. מטעם התביעה העיד התובע, העד עלי נאסר, כמי שהעביר את התובע לביה"ח, מיד לאחר פציעתו (להלן - מר נאסר), העדה זועבי היבא, אחותו של התובע, כמי שנכחה בקרבת המקום בו התרחשה התאונה הנטענת (להלן - גב' זועבי). מטעם הנתבעות העיד החוקר אסל אורן, כמי שחקר את התובע וערך את המוצג נ/2 (להלן - חוקר מטעם חברת הביטוח). יש לציין כי עד זה העיד פעמיים - ועל כך אעמוד בהמשך. העד עוואדה מוריס העיד כממונה על הגמלאות במוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל); התובע הגיש תביעה למל"ל, נגבו ממנו שתי הודעות, שהוגשו בהליך זה, ולבסוף תביעתו במל"ל נדחתה, שכן הוא לא עמד בנטל המוטל עליו, כעובד עצמאי, ולא הוכיח כי אכן מדובר בתאונה שהתרחשה בזמן עבודתו. כן העיד העד מר זועבי פיראס כמי שהיה סוכן הביטוח של התובע שגבה, ראשון, מהתובע, הודעה ביחס לתאונה הנטענת (להלן - סוכן הביטוח).   לאחר שב"כ הנתבעות הכריז "אלה עדי", וניתן צו לסיכומים בכתב, ביקש ב"כ התובע לחקור את גובי ההודעות, מטעם המל"ל, והאחרונים אכן נחקרו על נסיבות ואופן גביית ההודעות שסומנו בהתאמה נ/6 ו- נ/7.   4. על מנת לדלות את גרסתו של התובע, שהופיעה בשינויים ובסתירות, בין הודעותיו השונות, לרבות הודעותיו במל"ל, יש לבחון את האמור בהודעות אלה בקפידה רבה. בחינת גרסת התובע נדרשת, קודם כל, לאור העובדה כי מדובר בתאונה עצמית - קרי תאונה שלאופן התרחשותה אין עדים, מלבד עדות התובע, ועדותו של התובע מהווה עדות יחידה כאמור בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח משולב], תשל"א - 1971.   קודם שנפנה לבחינת ההודעות ועדותו של התובע, יש להידרש לעדותו של חוקר מטעם חברת הביטוח; כאמור עד זה העיד פעמיים, לראשונה בישיבה ביום 22/11/01 והשניה ביום 27/12/01. בעדותו הראשונה ציין, בחקירה הנגדית, כי הוא אינו זוכר, בוודאות, האם הקריא לתובע כל משפט שכתב (פרטיכול עמ' 12). העד ביקש, בעדותו השניה, להוסיף לעדותו, ביחס לשאלה האם הקריא לתובע את הודעתו, האם לאו. העד, לאחר עדותו הראשונה, ומשלא נחה דעתו, בדק את התיק, בשנית, ומצא קלטת ותמליל המתייחסים להודעה שגבה מהתובע (מוצג נ/2). התנגדות ב"כ התובע להגשת מוצגים אלה, שסומנו נ/7 ונ/7א, נדחתה, ועתה העת לנמק דחייה זו; אומנם מן הראוי שעד ימסור את עדותו במלואה ויכין עצמו, כראוי וכנדרש, לעדותו בבית המשפט, אך דרישה זו, אינה מעוגנת בחקיקה באופן קטגורי, האוסר על חריגה ממנה. הסמכות להזמין עדים, הקבועה בסעיף 1 לפקודת הראיות, קובעת סמכות כללית - לביהמ"ש וזכות כללית - לצדדים, בכפוף לסייגים בפקודה, להזמין כל אדם ליתן עדות ובלבד שזו תהיה קבילה ושייכת לעניין. אין להכביר מילים בשאלת סמכותו הטבועה של ביהמ"ש לרבות היכן שהדבר דרוש לשם בירור השאלות שבמחלוקת. במקרה זה ישנה חשיבות להגשת הראיות - הקלטת והתמליל, שכן מהראיות ניתן ללמוד על העובדה כי התובע הבין היטב את השאלות וענה עליהן באופן מסודר וברור.   5. התובע העיד בבית המשפט ביום 22/11/01 ותיאר את נסיבות התאונה כדלקמן: "ביום ראשון אני עובד בד"כ על תאוריות זה אומר שכל התלמידים שלמדו תאוריה אני עולה איתם למשרד הרישוי ועושים תאוריה ומי שמצליח אני מחזיר אותו לבית הספר והוא לומד אצלנו נהיגה. באותו היום עליתי למעלה אני הייתי צריך לתת אגרת רישום לאיזה שהוא תלמיד שהיה צריך לחכות לי במשרד הרישוי בדרך למשרד הרישוי. בדרך נזכרתי שאני צריך להביא את שובר האגרה וחזרתי. באותו היום נסעתי במשאית לבד. חזרתי לבית על מנת להביא את שובר האגרה ואכן הבאתי אותו. כאשר הגעתי לבית חייגתי בפלאפון שהיה לי באוטו לאישה שתזרוק לי את השובר מלמעלה מהבית, לא ענה לי אף אחד ואז הצטרכתי לעלות למעלה ולהביא את האגרה. הרמתי אנברקס את מעצור היד, השארתי את הרכב מותנע וירדתי מהמשאית. תוך כדי הירידה החלקתי ונפלתי על הרגל".   בחקירתו הנגדית אומת התובע עם הודעתו הראשונה, בדבר התאונה, שנמסרה לסוכן הביטוח - (נ/1). הודעה זו שנמסרה ביום 25/5/98, כחודשיים לאחר אירוע התאונה הנטענת.   בהודעה זו נרשם, על ידי סוכן הביטוח, בסעיף תאור המקרה ותרשים מקום התאונה; "בבוקר יום 29/3/98 ובחזרה ממסלול העבודה לבית לקחת אגרת רישוי המשאית היתה במצב עצירה מוחלטת ליד הבית עליתי למשאית כדי להתקשר בפלאפון, סיימתי תוך כדי ירידה מהמשאית - רגלי החליקה נפלתי ארצה רגל ימין נשברה". ברי כי הגרסאות העולות, מההודעה הנ"ל ומעדותו בביהמ"ש, אינן מתיישבות האחת עם רעותה ואפילו סותרות האחת את השניה. התובע אומת עם מסמך זה (נ/1) ולדבריו; "שנ/1 זה אותו הדבר כמו שאני העדתי פה בבית המשפט. אני חתמתי על המסמך הזה אבל באותו הרגע שסוכן הביטוח כתב אני לא קראתי את מה שהוא כתב. אני אומר עכשיו כי מה שהעדתי בבית המשפט זה האמת אבל תואם את מה שכתוב במסמך נ/1 כי סוכן הביטוח כתב אני חתמתי והוא לא הקריא לי את מה שהוא כתב... אם סוכן הביטוח כתב מפי שקודם עליתי למשאית להתקשר - מה שהוא כתב זה לא נכון" (פרטיכול עמ' 5).   סוכן הביטוח, בחקירתו הנגדית, נשאל על נסיבות גביית ההודעה, השיב: "לשאלתך איך גביתי את ההודעה מהתובע - המבוטח מגיע אלי ואמר לי איך קרתה התאונה הוא סיים לדבר ואני כתבתי מה שהבנתי ממנו והוא חתם. אנחנו דיברנו בשפה הערבית ואני רשמתי בעברית. מה שאני רשמתי זה תרגום לדברים שהוא אמר. אני רשמתי את הדברים כאשר התובע היה אצלי. הוא דיבר איתי והוא סיפר איך זה קרה ואני לא זוכר אם אני הקראתי לו. אם הוא אומר לי מה קרה ואני רשמתי את מה שהוא אמר בשביל מה אני צריך להקריא לו". (עמ' 18 לפרטיכול).   הן סוכן הביטוח והן התובע העידו בפני בשפה העברית. התרשמתי כי השפה שגורה בפיהם ואין מקום לטענה לפיה בתרגומו של סוכן הביטוח, את דברי התובע, מערבית - שפת השיחה, לעברית - שפת הכתיבה, חל שיבוש כה משמעותי עד כדי כתיבת סיפור שונה לחלוטין.   הודעתו השניה של התובע נמסרה לחוקר מטעם חברת הביטוח (נ/2) בה תוארה התאונה באופן הבא: "... אז בדרך נזכרתי שהאיגרות והטפסים נישארו בבית חזרתי לקחת אותם, עצרתי את הרכב בחניה הפרטית ליד הבית, פתחתי את דלת הנהג, דרכתי על מכסה הכנף של הגלגל והתכוונתי לקפוץ למטה. כשהגעתי לקרקע נפלתי על הריצפה כאשר כף הרגל נוטה על צד סכין (כך המקור י.א.). הרגל וכל המשקל על הרגל...". (שם שורות 9-5). בחקירתו הנגדית אומת התובע עם שינוי זה, קרי אמירתו שנפגע מהריצפה ולא אמירה כי החליק תוך שימושו במכסה הכנף; התובע השיב: "איך שהוא שאל אותי אני עניתי לו. אני אמרתי לו שפתחתי את הדלת ושמתי את הרגל. מה שקרה היה יום גשום ושמתי את הרגל השמאלית על הכנף והרגל השמאלית החליקה ונפלתי על הריצפה והרגלית הימנית נפגעה". (פרטיכול עמ' 7). נדבך נוסף לגרסת התובע מצוי בשאלון שמילא (נ/3); התובע מתייחס, בשאלון, להודעתו כפי שנמסרה לסוכן הביטוח, ואומר בתשובותיו לשאלה מס' 27 ב' (3): "מה שמסרתי לסוכן היה אמת אבל הוא רשם את זה בצורה לא נכונה. הנני מסתייג מהאמור במה שרשם הסוכן בזה שעליתי למשאית כדי להתקשר בפלאפון זה לא נכון. נהגתי במשאית הגעתי לחצר התקשרתי לאשתי כדי שתוריד לי את אגרת רישוי, לא ענתה אז השארתי המנוע פועל וירדתי תוך כדי ירידה נפלתי". ובהמשך בתשובתו לשאלה מס' 30: "הגעתי למשרד הרישוי אך התברר לי כי שכחתי להביא את האגרת ואז ירדתי במשאית לבית שלי כדי להביא את האגרת הגעתי לחצר צילצלתי מהמשאית תוך כדי ירידה נפלתי במדרגות המשאית". התובע אומת, בחקירתו הנגדית, עם שינוי זה, קרי הצהרתו בשאלון כי נפל במדרגות המשאית בעוד שבעדותו טען כי קפץ מהמשאית על הכנף, והסביר: "אתה מקריא לי מסעיף 30 לשאלון - לשאלתך מדוע שם ציינתי שהחלקתי תוך כדי ירידה מהמשאית - שכתוב תוך כדי ירידה ממדרגות המשאית זה לא נכון כי מה שנכון זה מה שאמרתי כאן קודם שהחלקתי על הכנף עם רגל שמאל... לכל הנהגים של המשאיות הכנף הוא כמו מדרגה ולכן אמרתי מדרגות לפי זה כי הכנף זה כמו מדרגות" (שם עמ' 8-7 לפרטיכול). בהמשך חקירתו הנגדית טען התובע כי השובר, שבגינו חזר לביתו, היה מצוי בתוך ארנקו שנשכח, על העדר ציון עובדה זו תמהה ב"כ הנתבעות, ואין לי אלא להצטרף לדעתו. כאמור מטעם התביעה העיד מר נאסר, שהוביל את התובע לביה"ח בנצרת, וכן אחותו של התובע ששהתה, בעת אירוע התאונה, בחנות המכולת אליה נכנס מר נאסר דקות ספורות לפני שהגיע התובע למקום. שתי עדויות אלה, אינן רלבנטיות, ככול שהדבר נוגע לתאור האירוע התאונה, שכן שני העדים לא ראו את התובע, בעת נפילתו, אלא נזעקו לאחר ששמעו את צעקותיו. כאמור חוקרי המל"ל חקרו את התובע, פעמיים, והודעותיו הוגשו באמצעותם, כאשר הבסיס לדחיית תביעתו למל"ל היה, כאמור, סתירות שבגינן נקבע כי התאונה לא התרחשה תוך כדי עיסוק התובע במשלח ידו נ/5. לפני שנבחן את גרסת התובע, כפי שעולה מהודעותיו למל"ל, יש לומר כי אין בדחיית תביעתו למל"ל, כדי להשליך על קביעות בתביעה זו, שכן המל"ל לא קבע כי התאונה לא התרחשה כלל, אלא קבע כי התאונה לא התרחשה בזמן העבודה. אפילו היתה קביעה לפיה התאונה לא התרחשה, כפי שטוען התובע, עדיין בקביעה זו, כשלעצמה, לא היה כדי להביא לדחיית התובענה דנן. בהודעתו הראשונה למל"ל (נ/7), שנגבתה ביום 9/12/98, תיאר התובע את התאונה: "הגעתי למשרד הרישוי ונזכרתי באגרות של התלמידים שכחתי אותם בבית. מייד חזרתי הבייתה הייתי לבדי במשאית הגעתי לבית הרמתי את בולם היד והתכוונתי לקפוץ למטה אני קפצתי למטה ורגל ימין התכופפה ונפלתי עם כל המשקל שלי..." ראוי לציין כי התובע אינו מזכיר את עניין שיחת הפלאפון. בהודעתו השניה (נ/6), שנגבתה ביום 12/5/99, חוזר התובע, למעשה, על גרסתו כאשר אין זכר לעניין נסיון ההתקשרות של התובע, באמצעות פלאפון, מהרכב לביתו, אלא רק לקראת סוף ההודעה עלה עניין זה לפיו התובע ניסה להתקשר לאשתו אך זו לא ענתה ולפיכך ירד מהמשאית. כאמור בעדותו של חוקר הביטוח הוגשו קלטת ותמליל, מעיון בראיות עולה כי חוקר הביטוח ניסה לאמת את התובע עם הודעתו בפני סוכן הביטוח ובעמ' 12 הוא נשאל על ידי החוקר: "...אני לא מבין מה זאת אומרת עלית כדי לדבר בפלאפון באת ירדת, הגעת הביתה". התובע השיב: "הגעתי הביתה, התקשרתי לאישה שלי... שתזרוק לי אותם, היא אומרת לי אני לא יכולה עכשיו, אני מטפלת בילד... בוא תיקח אותם אתה... סגרתי את הפלאפון וקפצתי מהרכב" . החוקר ממשיך ומקשה על התובע ושואל: "זאת אומרת היה דבר כזה שבאת, עלית, דיברת בפלאפון וירדת בחזרה?"והתובע השיב: "בתוך האוטו". (עמ' 13-12 לתמליל). 6. הסתירה המהותית היא כאמור בין הודעתו הראשונה של התובע, בפני סוכן הביטוח, לבין יתר ההודעות שנמסרו מאוחר יותר. אין ספק כי גרסתו הראשונה של התובע שונה, באופן מהותי, מגרסתו המאוחרת. גרסתו המאוחרת, כפי שהופיעה במספר הודעות, לוקה בסתירות בין פרטים שנמסרו בהודעות השונות; אביא מספר פרכות המאששות את החשד כי גרסתו המאוחרת של התובע נבנתה טלאי על טלאי, ובמטרה להתאימה לגרסתו הראשונה וכן לדרישת החוק - אם לפי ייעוץ משפטי שקיבל ואם לפי שכלו הישר של התובע. אופן ירידת התובע מהמשאית; באי - כוח הצדדים התייחסו רבות לשאלת אופן ירידתו של התובע, אם על דרך השימוש במדרגות ועם על דרך קפיצתו מעל הכנף; לדידי אומר כי בשני המקרים ניתן לומר כי מדובר בתאונה שהתרחשה במהלך ירידתו של התובע מהרכב, אך כאשר נבחנת שאלת מהימנותו של התובע, לשימושים מתחלפים אלה - במונחים "ירדתי במדרגות" "וקפצתי מהכנף", יכול להיות משנה תוקף, וזאת בהצטברותם יחדיו עם סתירות נוספות. בנוגע לשיחת הפלאפון: בעדותו בפני העיד התובע כי בהגיעו לחצר התקשר לאשתו, בכדי שהיא תזרוק לו את טפסי האגרות, ולאחר שהאחרונה לא ענתה נאלץ לרדת מהרכב. בהודעה שמסר לסוכן הביטוח, שהיא כאמור ההודעה הראשונה, עלה עניין הפלאפון כעניין מהותי שבגינו עלה התובע לרכב עובר לירדתו ולפציעתו. זאת ועוד, בהודעתו הראשונה למל"ל אין זכר לעניין שיחת הפלאפון בעוד בהודעתו השניה יש אזכור, לקראת סוף ההודעה, לעובדה זו. בעדותו העיד התובע כי אשתו לא ענתה לטלפון ועל - כן נאלץ לרדת מן המשאית אך הדבר עומד בסתירה להודעתו לסוכן הביטוח (נ/7א); בתמליל השיחה נאמר, בעמ' 12, כאמור, כי אשת התובע היתה עסוקה מכדי לעזור לו ומסרה לו בטלפון כי היא עסוקה עם בתם ושיבוא בעצמו לקחת את האגרה. אין ספק כי מדובר סתירה מהותית שאינה מתיישבת עם שורת ההגיון. קיים קשר סיבתי הדוק, של סיבה ותוצאה, בין שיחת הפלאפון לפציעת התובע; שהרי לאחר השיחה, בין אם התקיימה ובין אם לאו, נאלץ התובע לרדת מהמשאית. לאור חשיבותה של השיחה, בשרשרת תתיי האירועים שהובילו לפציעה, אין זה סביר שהתובע לא זוכר האם אשתו ענתה אם לאו, והאמירות השונות, בנקודה זו, מעוררות תמיהה. מסירת פרטים שונים, למי מגובי ההודעות, ביחס לנקודות מסויימות כגון שיחת הפלאפון, ואופן ירידת התובע, אם מהמדרגות ואם מכנף המשאית, מעוררות ספקות ביחס לסבירות גרסתו, ומעלות השערה, בעלת אחיזה במציאות, לפיה הגרסה המאוחרת נועדה לתקן את המעוות בגרסה הראשונה; קרי הגרסה הראשונה, שנמסרה לסוכן הביטוח היא הגרסה האמיתית, לפיה התובע, כשהגיע בחזרה לביתו ירד מהמשאית ועלה שוב למשאית על מנת להתקשר לאשתו. לאחר סיום השיחה, בין אם התקיימה ובין אם לאו, ירד התובע מהמשאית ונחבל. אפילו נצא מנקודת הנחה שסוכן הביטוח שגה בתיאור אירוע התאונה, כפי שנמסר לו על ידי התובע, שגיאה שהיא בבחינת פרי דמיונו של סוכן הביטוח ולא שגגה בהבנת דברי התובע, כי אז ובחקירת חוקר הביטוח, היתה לתובע האפשרות לתקן שגגה זו, כאמור לעיל, בעמ' 12 לתמליל, אך התובע לא תיקן שגגה זאת. מכל האמור לעיל, נראה כי אין מקום לקבל את גרסתו המאוחרת של התובע שנועדה, רובה ככולה, לרפא את הפגמים, המשפטיים, שנפלו בגרסתו הראשונה כפי שמסר לסוכן הביטוח. ברי כי התובע, נפל בעת ירידתו מהמשאית, אך עלייתו למשאית לא הייתה למטרות תחבורה והיא אינה מקיימת את דרישת הגדרת "תאונת הדרכים" המופיעה בחוק הפיצויים. אינני נידרש לשאלה מדוע נמצא התובע מחוץ למשאית, אך לאור דחיית גרסתו המאוחרת, ייתכן שהתובע לא עזב בכלל את החצר ולא נסע וחזר, אלא בהתקרבו למשאית נזכר כי שכח את ארנקו או אז ביקש להתקשר לאשתו, מהמשאית - כאמור אינני נדרש לקבוע מסמרות בעניין זה. ברע"א 8061/95, יצחק עוזר נ' אררט בע"מ, פ"ד נ (3) 532 נקבע, ע"י הנשיא ברק, כי שלב הבחינה הראשון, הוא בבדיקה האם מאורע נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית, כאשר במסגרת שלב זה ביהמ"ש אף בוחן האם המאורע מהווה "שימוש ברכב מנועי". ברי כי עלייה לרכב לשם קיום שיחת פלאפון אינה מהווה שלב לוואי לשימוש ברכב. ברע"א 8548/96 פדידה יחיאל נ' סהר חברה לביטוח ואח', פ"ד נא (3) 525 (להלן - עניין פדידה) נדחתה תביעת נהג אשר נחבל שעה שביקש לעלות למשאיתו על - מנת לקחת מצית סיגריות כאשר החבלה ארעה שעה שביקש לרדת מהמשאית. בעניין פדידה אומר כב' השופט אור בעמ' 829: "פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו".   משקבעתי, כי התובע ביקש לעלות למשאית כדי להתקשר לאשתו ממכשיר הפלאפון שנמצא בה, אזי אין בנפילתו הקשה של התובע כדי להקנות לו זכות לפיצוי במסגרת חוק הפיצויים. מכל האמור לעיל, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסך של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ וריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.    מדרגותנפילה מרכב עומדתאונות נפילהמשאיתנפילה במדרגותנפילה