לטענת המערער במהלך השירות הוא סבל מנקעים חוזרים ברגל שמאל. ביום 14/06/00 הורד הפרופיל הצבאי שלו ל-45. בהמשך השירות, וביום 07/05/01 הוא נקע גם את קרסול רגל ימין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נקע חוזר בקרסול בצבא: ערעור מיום 01/03/2009 על פסק דין מיום 29/01/2009 של ועדת הערר [תגמולים ושיקום] (כב' השופט, ס. נשיא בדימוס, ר. חרסונסקי - יו"ר, פרופ' א. פלדי - חבר, מר ד. לוקוב - חבר) בתיק ו"ע 357/07 השופטת ברכה בר זיו: 1. בפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערר (להלן - "ועדת הערר" ו/או "הועדה") לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן - "חוק הנכים") בראשות כב' השופט בדימוס ר. חרסונסקי וחברי הועדה פרופ' פלדי ומר לוקוב, אשר לפיה נדחה ערר המערער על החלטת המשיב שקבע כי פגימות מהן סובל המערער אינן קשורות בשירותו הצבאי. 2. המערער גויס לצה"ל ביום 29/11/99, כאשר רגלו השמאלית מגובסת. למערער נקבע פרופיל צבאי 72 (לטענת בא כוחו עקב אסטמה ולא עקב מצב הקרסול). 3. המערער הגיש למשיב תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים בגין הפגימה ברגליו (החמרה ברגל שמאל וגרימה ברגל ימין). לטענת המערער במהלך השירות הוא סבל מנקעים חוזרים ברגל שמאל. ביום 14/06/00 הורד הפרופיל הצבאי שלו ל-45. בהמשך השירות, וביום 07/05/01 הוא נקע גם את קרסול רגל ימין. 4. המשיב דחה את בקשתו של המערער בהסתמך על חוות דעתו של פרופ' ביאליק שקבע כי המערער סבל מנקעים חוזרים עוד טרם השירות. 5. המערער השיג על ההחלטה בפני ועדת הערר שקבעה בפסק דינה מיום 29/01/2009 כי "המערער סובב את קרסוליו ללא כל אירוע יוצא דופן, אלא בנסיבות רגילות ושגרתיות של הליכה, ונסיבות כאלה אינן קשורות במאמץ הגורם לנקיעות חוזרות, ואין בכל אלה קשר לשירות או לטיבו של השירות הצבאי". ועדת הערר גם קבעה כי "למערער היו תנאי שירות רגילים לחלוטין" וכי "לא הוכח כי היה גורם אובייקטיבי לפגימה לה טוען המערער. לפי תקדים אביאן, יש צורך הן באספקט האובייקטיבי אשר לא הוכח כאן, והן באספקט הסובייקטיבי. סיבוב הקרסול הזה או האחר, לא היה עקב השירות ואפילו אירוע טריוויאלי לא קרה". 6. פסק דין זה הינו נשוא הערעור בפנינו, כאשר בהודעת הערעור נטען כי טעתה ועדת ערר בכך שלא בחנה כלל את השפעת אירוע חבלה מיום 8/4/00 על הפגימה בקרסול רגל שמאל וכן טעתה בדחותה את הערר בגין הפגימה בקרסול רגל ימין, כאשר הוכח כי נקע הקרסול בדרך מהבסיס לביתו. 7. המשיב טען בעיקרי הטיעון מטעמו כי יש לדחות את הערעור מאחר ואינו בשאלה משפטית וכי גם לגופו של עניין צדקה ועדת הערר בקביעתה כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי השירות הנטענים לבין הפגימות מהן סובל המערער. 8. בדיון בפנינו הצענו כי הדיון יוחזר לועדת הערר על מנת שתקבע האם הפגימה ברגל שמאל הייתה בזמן היציאה מהבסיס וזו שברגל ימין בזמן חופשה - ובמידה והתשובה על כך תהיה חיובית - תבחן האם מתמלאים התנאים שבחוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד) התשמ"ח-1988 (להלן - "חוק חבלה בזמן חופשה"), לרבות קביעות אם מדובר ב"אירוע חבלתי" וכן תקבע הועדה קביעותיה בהתעלם מהדרישה לגורם אובייקטיבי על פי הלכת אביאן. 9. ב"כ המערער הודיע על הסכמתו להצעה עוד במועד הדיון. 10. המשיב הודיע כי בנסיבות המיוחדות של תיק זה ונוכח קביעות ועדת הערר - אין מקום להחזיר הדיון לועדת הערר ויש לדחות את הערעור. המשיב הפנה בהרחבה לפסק דינה של הועדה וטען כי מדובר במקרה "מיוחד" בו האירועים בהם נקע המערער את קרסוליו, אם במהלך חופשה ואם בדרך הביתה מהבסיס לא היו הגורם למצבו וכי סיבובי הקרסוליים במועדים השונים אירעו בשל מצב רפואי קודם ומתמשך ממנו סבל המערער טרם גיוסו וללא קשר אליו, בנסיבות רגילות ושגרתיות של הליכה. עוד טען המשיב כי חוק חבלה בחופשה הינו חריג לכלל שנקבע בחוק הנכים ולכן יש לפרשו בצמצום. חוק זה חל רק על חיילים שנחבלו בהיותם בחופשה ובענייננו קבעה הוועדה במפורש כי המערער כלל לא נחבל. 11. בנסיבות ובשים לב לקביעות פסק הדין - אין בידינו להסכים לטיעוני המשיב, במיוחד אלה שנטענו בתגובה להצעתנו. 12. באשר לאירוע מיום 7/5/01, המתייחס לקרסול רגל ימין, טען המערער בתצהירו כי "בדרכי הביתה סובבתי את קרסול ימין על קצה המדרכה וכתוצאה מכך התעלפתי". דבריו קיבלו תימוכין בעדותה של החיילת מאיה פינקלשטיין, שהייתה עדת ראיה לאירוע וגם היא אישרה כי המערער סובב קרסולו "על קצה המדרכה". בפסק הדין קבעה הועדה (בסעיף 9) כי "התיאור שמסר המערער בקשר לאותו אירוע ב- 7/5/01 אכן תואם למציאות כפי שהייתה". קביעה זו סותרת את הקביעה של הועדה בהמשך, לפיה המערער סובב את קרסוליו ללא אירוע יוצא דופן ובנסיבות של הליכה. יתירה מזאת, בסעיף 8 לפסק דינה של הועדה נאמר כי "מסכימים אנו לדברי המערער בסיכומיו לאמור..." ובין היתר הדברים מפי המערער נאמר כי "הדבר מעיד כאלף עדים כי חבלה אכן ארעה במועד זה". 13. אנו סבורים כי אימוץ עדותו של המערער ואימוץ דבריו בסיכומים - יש בהם כדי לבסס קביעה לפיה מדובר ב"חבלה" ולא בהליכה רגילה. 14. באשר לאירוע מיום 18/5/00 הצהיר המערער כי "בתאריך 18/5/00 נקעתי את קרסול רגל שמאל תוך כדי מעידה בזמן הליכה". אין חולק כי באותו מועד היה המערער בחופשה. חוק החבלה בחופשה קובע בסעיף 2 כי חוק הנכים "יחול גם לגבי חייל שנחבל כתוצאה מחבלה שאירעה בתקופת שירותו, אף שלא עקב שירותו". הפרשנות המצמצמת שמבקש המשיב ליתן לחוק חבלה בחופשה אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהחוק בא להרחיב ולהעניק לחייל בחופשה יותר זכויות מאלה שהיה מקבל לו היה האירוע בזמן השירות (שהרי נאמר כי יהיה זכאי "אף שלא עקב שירותו") ונראה לנו כי גם כאן עסקינן ב"חבלה" ולא בהליכה שגרתית. 15. אכן - אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אך כאשר קביעותיה סותרות - מן הראוי ליתן פירוש שעולה בקנה אחד עם הנסיבות - פירוש שאני מאמצת בפסק דיני זה. 16. לאור קביעתי זו - ממילא אני סבורה כי אכן ראוי לקבל את הערעור ולקבוע כי הפגימה ברגל שמאל הוחמרה עקב השירות - כאשר שיעור ההחמרה הינו 30% ואילו הפגימה ברגל ימין נגרמה עקב השירות. ב. בר-זיו, שופטת השופטת שושנה שטמר - אב"ד : 1. עמדה לפני חוות דעתה של חברתי להרכב, כב' השופטת ב' בר-זיו. אף אני סבורה שיש לקבל את הערעור, אם כי התוצאה אליה הגעתי שונה בחלקה מזו של חברתי. המערער התגייס לצה"ל כשהוא מגובס ברגל שמאל בעקבות נקע חמור בקרסול שמאל, וכשהפרופיל הרפואי שלו עומד על 72, בין היתר עקב סעיף ליקוי אורטופדי 47602 שדן "בנקעים חוזרים של הקרסול". במהלך הטירונות קיבל פטורים והקלות שונות עקב טענות לכאבים בקרסוליים ונקעים חוזרים. לאחר סיום הטירונות הוצב בבסיס הקריה בת"א שם שרת בתנאי שירות קלים עד תום שירותו הצבאי. לפני העברתו לשירות בבסיס הקריה בת"א הורד הפרופיל שלו שוב (ל-45) עקב סעיף ליקוי אורטופדי 47605 שכותרתו "אי יציבות או הגבלה קשה בתנועות הקרסול". הועדה קבעה, בהסתמכה על חוות דעתו של פרופ' ביאליק שנתן חוות דעת מטעם המשיב, כי המערער סבל לפני הגיוס מהפרעה של אי יציבות בקרסוליים. לא מן המותר הוא לצטט את מסקנת הועדה ואת דבריו של פרופ' ביאליק בחוות דעתו, עליהם הסתמכה הועדה: "15. למערער היסטוריה ענפה של פגיעות בשני קרסוליו (ראה מסמכים 77, 49, 38, 30, 7 (82,52). אמנם חלק מן המסמכים של עברו קשורים לכפות הרגליים, אך אלה גם מוכיחים כי בריאותו של המערער לפני גיוסו, ככל שהדבר נוגע לרגליים, הייתה בעייתית. 16. פרופ' ביאליק בחוות דעתו מיום 11/1/07, מסביר כי עוד טרם גיוסו של המערער, אובחנו קרעים לרצועות בצילומי STREES (מסמך 34 בתיק הרפואי) והוא מגיע למסקנה ברורה כי: "לא היה כל גורם הדקן (TRIGGER) בכלל והקשור לשירות בצה"ל בפרט, אשר גרם לחוסר יציבות בקרסול שמאל. למרות זאת תופעת חוסר היציבות קיימת גם בימין. בכתב התביעה לא תוארה פעילות יוצאת דופן כסיבה לנקעים חוזרים בקרסוליים. תיאור הנקעים הראשונים בזמן השירות, היו בעת הליכה שגרתית. בתיקו רישומים רבים המזכירים את הנקעים החוזרים בקרסוליים טרם השירות בצה"ל, כולל ממצאים המעידים על קרעים ברצועות המייצבות את הקרסוליים. אין ספק שהנקעים בזמן השירות היו ביטוי לחוסר יציבות צידית שנגרמה טרם השירות וללא ספק לא גרמו לפגיעה בקרסוליים וגם לא החמירו את המצב וכי למעלה מכל ספק, הנקיעות החוזרות הינן המשך ישיר של המצב הרפואי של המערער טרם הגיוס ושאינו קשור לשירות הצבאי, של פגיעה בקרסוליים, לרבות סטיית הקרסוליים מהציר התקין". אין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו של הועדה ושל פרופ' ביאליק, אשר הועדפה על ידיה. נראה שאף המערער לא חלק כי מצבו - לפחות לגבי רגל שמאל - נובע ממצב קודם לגיוסו ורק בערעורו ניסה לטעון כי לא הוכחה פגימה קודמת לשירות. 2. דא עקא שהמערער שינה גירסה בערעורו וטען כי שני הנקעים, זה מיום 8/4/00 שבו נקע את רגל שמאל בעת היותו בביתו והוא טוען כי החמיר את מצב רגלו, וזה מיום 7/5/01 עת יצא מהבסיס, נתקל במדרכה ונקע את רגלו הימנית, לגביו הוא טוען כי גרם למצב רגלו הימנים - ארעו בעת חופשה ולפיכך חל לגביהם חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד) התשמ"ח-1988 (להלן- "חוק חבלה בחופשה"). הועדה קמא סברה כי המערער לא הוכיח אירוע כלשהו הקשור לתנאי הצבא במהלך שירותו. כל הנקעים להם טען בזמן שירותו הצבאי, ארעו בעת השירות בתנאים של הליכה רגילה או ירידה במדרגות. אולם היא לא דנה בתנאי חוק חבלה שלא בעת מילוי תפקיד, שאינו מחייב קשר סיבתי לתנאי הצבא. זאת עלינו לעשות בפסק דיננו זה. פרשנות המונח "חבלה" לפי חוק חבלה בחופשה 3. סעיף 2 (א) לחוק חבלה בחופשה קובע כי: "2. (א) חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן - חוק הנכים), יחול גם לגבי חייל שנחבל כתוצאה מחבלה שאירעה בתקופת שירותו, אף שלא עקב שירותו, ובלבד שנתקיימו כל אלה: (1) החבלה אירעה בעת שהחייל לא נעדר מן השירות שלא ברשות; (2) אם החבלה אירעה בעת שהחייל לא מילא תפקיד בשירות, היא אירעה תוך תקופה של ארבעה-עשר הימים הראשונים שבהם לא מילא תפקיד בשירות; ... (3) כתוצאה מהחבלה נקבעה לו על ידי ועדה רפואית לפי חוק הנכים דרגת נכות של 20% לפחות וכל עוד דרגת הנכות לא פחתה מ- 20%". האירועים נשוא הערעור, בהם נפל המערער, מהווים שניהם חבלה על פי חוק חבלה בחופשה. המונח "חבלה" העסיק רבות את בתי המשפט, משאין לו פירוש בחוקי הנכים עצמם. כב' השופט אשר, בע"א 260/79 פרגר נ' קצין התגמולים, פ"ד לד(1) 165, ביאר את המונח "חבלה" לצורך החוק שנדון שם, חוק הנכים, וכך כתב בעמ' 168: "עלינו אפוא לחפש את משמעה של 'חבלה' לצורך החוק שבו אנו דנים. חוק זה אינו מגדיר חבלה מהי, אך יש בו רמז לכוונתו של המחוקק בהקשר שבו היא מופיעה. מדובר בהגדרת המונח 'נכה', שנכותו באה כתוצאה של אחת מאלה: 1. חבלה. 2. מחלה. 3. החמרת מחלה. לפיכך ברור שחבלה לצורך חוק זה היא משהו שאינו מחלה או החמרת מחלה, אך עלול לגרום לנכות. בהתחשב עם נתונים אלה הייתי אומר שחבלה לצורך חוק זה אינה אלא מאורע הגורם לנכות (ההדגשה במקור, ש.ש.)...". בהינתן כי חוק חבלה בחופשה בא למעשה להחיל את חוק הנכים גם על חיילים שנחבלו בזמן שלא מילאו תפקיד, ניתן לאמץ לגביו פרשנות זו של השופט אשר. יפים לענייננו גם דבריו של כב' השופט פורת בע"א (ת"א) 488/79 כהן נ' קצין תגמולים,: "הפירוש היותר מתאים למונח זה (הכוונה לחבלה, ש.ש.) יהיה: אירוע המתקיים ולגביו ניתן להצביע על יום האירוע. לכאורה זהו גורם חיצוני, אין ביטוי זה רומז מאומה על מהות הנכות, אלא על הגורם לנכות, בין שהנכות במהותה מחלה, החמרת מחלה או חבלה... ניתן לומר כי כל מעשה מזיק ופוגע הוא מעשה חבלה, לפיכך כל אירוע הגורם לנכות - ויהא מובנה אשר יהא - הוא חבלה...". דברים אלו צוטטו ע"י כב' השופטת לבהר שרון, בע"א (ת"א) 1022/07 עמר נ' משרד הביטחון אגף השיקום קצין תגמולים, ניתן ביום 8/4/08, שהוסיפה: "אין לנו אלא להצטרף לדברי טעם אלה המעוגנים בהצעת החוק, בדברי ההסבר ובפרוטוקול ישיבת ועדת חוץ ובטחון שהתקיימה עובר לחקיקת החוק, לפיהם, ככל שמדובר בחייל בשירות סדיר, 'הצבא לוקח - הצבא ידאג' (פרוטוקול מס' 6 מישיבת ועדת משנה (חוץ ובטחון) לחקיקה מיום 14/12/87, עמ' 10. מטרת המחוקק היתה ליתן לחייל שאין לו כל ביטוח רפואי בזמן השירות, ביטוח של קצין התגמולים, זאת הן כאשר החבלה נגרמה תוך כדי ועקב השירות והן כאשר הוא שהה בחופשה, שהרי בזמן שרותו אין החייל מבוטח בקופת חולים, ואינו רשאי לפנות לרפואה הציבורית או הפרטית". 4. בחזרה לענייננו. המערער נפגע, אפוא, כדלקמן: בפעם הראשונה ביום 8/4/00 עת סובב את קרסול שמאל תוך מעידה כאשר הלך בחופשה ברחוב בחיפה והופנה לבי"ח רמב"ם בחיפה. בפעם השניה ביום 7/5/01 בחניה בבסיס חנ"א עת נקע את קרסולו והופנה לבית חולים איכילוב. לאירוע מיום 7/5/01 היתה עדה החיילת מאיה פינקלשטיין, שסיפרה כי הם הלכו הביתה בדרך מהקריה. הוא סובב את קרסול ימין על קצה המדרכה עליה צעדו. הוא טען בסיכומיו כי נתקל במהמורה ואז נקע את רגלו והתעלף. הועדה קבעה כי היא מאמינה לתיאור שתיאר וכי זו היתה הסיבה לנפילה (סעיף 9 לפסק הדין של הועדה). אולם בהמשך פסק דינה קבעה כי המערער לא דיבר כלל בתצהיר עדותו הראשית מיום 13/3/05 על מהמורה ואף החיילת פינקלשטיין לא הזכירה מהמורה. רק בתצהירו אמר כי היתה מהמורה. שינוי גרסה זה "מעורר תמיהה רבה" (סעיף 18 לתצהיר). אציין, כי גם אם אכן שינה המערער גרסתו בנוגע לקרות האירוע, חוק חבלה בחופשה אינו דורש קשר סיבתי לשירות, ואין חשיבות לאופן קרות החבלה. 5. קבלת טענתו של המשיב כי לא ניתן לראות בפגיעות אלה חבלה, אלא ביטוי להפרעה מתמשכת ברגליו, תחמיץ את מטרת המחוקק. לא מדובר בענייננו בפרוץ מחלה בעת חופשה, כפי שהיה מדובר בחלק מפסקי הדין אליהם הפנה המשיב בהשלמת טיעוניו, אלא באירוע חבלה. אמנם, הועדה קיבלה את חוות הדעת של פרופ' ביאליק מטעם המשיב, אולם אימוץ זה של חוות הדעת היה לעניין הקשר הסיבתי בין תנאי השירות לבין אופן הפגיעה. הועדה קמא כלל לא דנה כלל בחוק חבלה בחופשה, ובשאלה אם מדובר בחבלה. הפרשנות שהובאה לעיל, של המונח חבלה, מחייבת לדעתי לקבוע כי נקיעות הקרסוליים של המערער, מהוות אירוע חבלתי כמשמעותו בחוק חבלה בחופשה. ויודגש: ההכרה בנקיעות הקרסוליים של המערער כחבלה, היא חוליה אחת בשרשרת הבדיקות שיש לערוך בטרם יהיה זכאי להטבות על פי חוקי התגמולים לנכי צה"ל. ואולם משוכה זו, נראה כי צלח המערער. 6. כבר ציינתי כי אין בכוונתי להתערב בקביעתה העובדתית של הועדה, שהסתמכה על חוות הדעת של פרופ' ביאליק מטעם המשיב, לפיה עוד קודם לגיוס סבל המערער מחוסר יציבות בקרסוליים. במצב עובדתי נתון זה, אין מקום לקבוע כי החבלה שאירעה למערער בקרסול ימין ביום 7/5/01 גרמה למצב הרגל היום. לכל היותר, יש לבדוק אם חבלה זו החמירה את מחלת המערער, שהייתה קיימת גם לפני הגיוס. הוא הדין גם לגבי החבלה שאירעה למערער ביום 8/4/00, בקרסול שמאל. 7. שלא כדעתה של חברתי, לעמדתי אין לערכאת הערעור הכלים לבחון את מידת ההחמרה, אם בכלל קיימת, של החבלות, על מחלתו של המערער. מה גם שיש לקבוע אם למערער נכות כלשהי בגין מחלות אלה. 8. על כן, אם דעתי תשמע, יש להחזיר את התיק אל קצין התגמולים אשר יקבע אם בפועל היתה החמרה של המחלה הבסיסית, חולשת הקרסוליים, ממנה סובל המערער על ידי שתי הנפילות ואם כן מהו שיעורה של ההחמרה, כאשר - כפי שקבעתי - העובדה כי פגיעות אלו או חלקן היו בזמן היות המערער בחופשה או מחוץ לבסיס הצבאי וכי העובדה שהפגיעות אינן קשורות דווקא לתנאי השירות - אין להן חשיבות לנדוננו בשל הוראות חוק חבלה בזמן חופשה. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] השופט, דר' עדי זרנקין: עמדו לנגד עיניי חוות הדעת של חברותי , ואף אני בדיעה כי פסק דינה של  ועדת הערר אינו יכול לעמוד על כנו. המערער נחבל הן ברגלו הימנית והן ברגלו השמאלית בנסיבות בהן עוסק חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד) התשמ"ח-1988, ולפיכך הדיון בשאלה, האם קיים קשר סיבתי בין טיבו של השירות לבין החבלה, איננו רלבנטי כלל. על רקע מצבו הרפואי הקודם של המערער, הרלבנטי לפגימות נשוא הערעור, אני סבור, כחברתי כב' השופטת שטמר, כי על הוועדה לקבוע האם ובאיזו מידה החבלות הנדונות החמירו את מצב שני קרסוליו של המערער, ומהי נכותו בגין חבלות אלו. ע. זרנקין, שופט הוחלט (על דעת השופטים ש' שטמר [אב"ד] ודר' ע' זרנקין ובדעה חולקת של כב' השופטת ב' בר-זיו) כמפורט בסעיף 8 לפסק דינה של השופטת ש' שטמר: לפיכך, יש להחזיר את התיק אל קצין התגמולים אשר יקבע אם בפועל היתה החמרה של המחלה הבסיסית, חולשת הקרסוליים, ממנה סובל המערער על ידי שתי הנפילות ואם כן מהו שיעורה של ההחמרה, כאשר העובדה כי פגיעות אלו או חלקן היו בזמן היות המערער בחופשה או מחוץ לבסיס הצבאי וכי העובדה שהפגיעות אינן קשורות דווקא לתנאי השירות - אין להן חשיבות לנדוננו בשל הוראות חוק חבלה בזמן חופשה. בנסיבות, אין צו להוצאות. צבאנקעקרסולשירות צבאי