קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף אי תחרות בהסכם לפירוק שותפות: 1. בפניי תביעה שעניינה הפרת סעיף אי תחרות בהסכם שנחתם בין התובעת לבין הנתבע ביום 27.12.2000. ואלה העובדות הצריכות לענייננו. 2. ביום 26.01.2000 נחתם בין התובעת לנתבע הסכם מייסדים מכוחו יסדו את חברת מ.ל.א. מכון להעתקות אור (2000) בע"מ (להלן: החברה המשותפת"). החברה המשותפת ניהלה עסק של העתקות אור, אשר פעל ברח' נורדאו 42 הרצליה. 3. בעקבות חילוקי דעות שהתגלעו בין הצדדים, החליטו הם לפרק את השותפות בדרך שהנתבע יפרוש מהחברה ויעביר את מניותיו לתובעת. הסכמה זו עוגנה בהסכם שנחתם ביום 27.12.2000 (להלן: ההסכם"). 4. סעיף 12.1 להסכם קבע שהצדדים לא יתחרו ביניהם במשך 36 חודשים, באופן שהנתבע לא יתחרה ולא יפתח מכון מתחרה בתובעת באזור השרון, ואילו התובעת לא תתחרה ולא תפתח מכון מתחרה בנתבע באזור גוש דן. סעיף 12.1.3 להסכם קבע כי כל אחד מהצדדים רשאי לתת שרות לכל אחד מלקוחות החברה וכי הנתבע רשאי להודיע ללקוחות על מקום עיסוקו החדש. עוד נאמר שם "הזכות לבחון היכן הלקוח יקבל שרות תהא לפי רצון הלקוח". 5. סעיף 14.2 להסכם קבע כי צד שיפר הפרה יסודית את הוראות ההסכם ישלם לצד המקיים פיצוי מוסכם ומוערך מראש בסך של 5,400 דולר. טענות התובעת 6. התובעת טוענת כי בחודש אוקטובר 2002 או בסמוך לכך, הובא לידיעתה כי הנתבע מפר באופן בוטה את ההסכם, ופתח מכון מתחרה בשם א.ש פ.ל.ט ברח' סוקולוב 53 בהרצליה (להלן: "המכון המתחרה"). 7. עוד טענה התובעת כי הנתבע מפרסם את עסקו וכולל בה כתובת של "סניף בהרצליה" ברח' סוקולוב 53 בעיר. התובעת צירפה לתביעתה עותק מהפרסומים הללו וטענה כי יש להורות על תשלום הפיצוי המוסכם בגין ההפרה. טענות הנתבע 8. הנתבע טען כי לא פתח עסק מתחרה לתובעת; כי אין לו כל קשר למכון המתחרה הנזכר בכתב התביעה של התובעת; כי הפרסום היחידי היה ביומן, אולם מספר הטלפון שנזכר שם מחובר בשירות "עקוב אחרי" לעיר רמת-גן וכי כל פעילותו מתבצעת בעיר רמת-גן; כי הכתובת ברח' סוקולוב 53 היא חנות השייכת להוריו המשמשת כיום כחנות לממכר בגדים; וכי על פי ההסכם מותר להודיע ללקוחות על מקום עסקו החדש, וכך עשה. לפיכך טען הנתבע כי דין התביעה להידחות. הדיון וההוכחות 9. בתיק זה התקיימה ישיבת הוכחות ביום 21.03.2004, שנדחתה עד אשר ביצעה התובעת מסירה אישית של כתבי הטענות לידי הנתבע. במהלך דיון ההוכחות הציגה התובעת בפני בית המשפט את היומן אשר הופץ על ידי הנתבע שם נאמר במפורש כי קיים סניף בהרצליה; את שקית העסק של הנתבע, גם שם מצוין שיש סניף בהרצליה (ת/3) וכן מסמכים נוספים מהם ניתן ללמוד שהנתבע מפרסם בפרסומיו כי קיים סניף בהרצליה לעסקו. התובעת טענה כי 20% מהלקוחות נלקחו על הנתבע. 10. הנתבע טען כי הוא לא הקים עסק מתחרה בהרצליה ומספר הטלפון שנמסר הנו לצורך ביצוע שרות "עקוב אחרי" לעסק ברמת-גן, משם מתנהל עסקו. ההכרעה 11. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים אשר צורפו לתיק בית המשפט, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל. אמנם התובעת לא הצליחה להוכיח כי למכון "א.ש. פ.ל.ט" בהנהלת איגור שמשורין, יש קשר כלשהו לנתבע. עם זאת הצליחה התובעת להוכיח כי הנתבע כולל בפרסומיו השונים מצג לפיו קיים לעסקו סניף בהרצליה, ברח' סוקולוב 53, ומספר הטלפון הוא 9545678-09. 12. הנתבע להגנתו טען כי מדובר רק במספר טלפון עם שירות "עקוב אחרי", כי לא מנוהל במקום זה מכון ולפיכך לא מדובר בהפרה של ההסכם. 13. אין בידי לקבל את טענת הנתבע. ההסכם בסעיף אי התחרות קובע: "וייס לא יתחרה ולא יפתח מכון מתחרה בטוביס ו/או בחברה בהרצליה וגו' ". במקרה הנדון הפרשנות הנכונה של הסעיף היא איסור תחרות בכלל, ולאו דווקא פתיחת מכון מתחרה, וזאת ניתן ללמוד משתי החלופות המוצגות בסעיף זה. 14. פרסום "סניף בהרצליה" ובפרסומיו של הנתבע מהווים אכן תחרות אסורה על פי ההסכם: פרסומים אלה נועדו ליצור את הרושם בקרב הלקוחות כי קיים סניף קרוב למקום מגוריהם; פרסומים אלה נועדו למשוך לקוחות מאזור השרון ולגרום להם להתקשר למספר הטלפון שפורסם; בעקבות הפרסום ויצירת הקשר, מובלים לקוחות אלה אל הנתבע וכך "עוקף" הוא את ההגבלה הטריטוריאלית הכלולה בהסכם, בעקבות אותו מצג של "סניף בהרצליה". 15. מעבר לכך, לא שוכנעתי כי ה"סניף בהרצליה" הנו מספר טלפון בלבד. הוכח בפני כי הוריו של הנתבע מנהלים עסק אחר ברח' סוקולוב 53 בהרצליה. הנתבע בעצמו הודה כי אמו גובה עבורו שיקים בחנות בהרצליה (יצוין כי בנקודה זו הייתה סתירה בין דברי הבן לדברי האב). לפיכך, אותה חנות של ההורים משמשת כ"נקודת מכירה" של הנתבע והסבירות כי היא משמשת מקום להעברת חומר לצורך צילום והעתקה בסניף ברמת-גן הנה יותר מסבירה. גם בכך יש הפרה של ההסכם. 16. התנהגותו הנ"ל של הנתבע ופרסום הסניף בהרצליה מהווה הפרה של הוראת סניף 12.1 להסכם; מעבר לכך, מהווה התנהגות הנתבע קיום חוזה שלא בתום לב, בניגוד לחובה הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, ופרסום הסניף במטרה לבצע "עקוב אחרי" של לקוחות - הנה התחכמות לשמה המהווה אף עבירה על חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט - 1999. אזכיר כי סעיף 2 לחוק הנ"ל קובע "לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום של מידע אשר הוא יודע שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר". 17. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי פרסום הסניף בהרצליה נועד למשוך לקוחות שלא כדין ולא בהתאם להסכם, אגב ביצוע עוולה מסחרית. מכל הנימוקים הללו, דין התביעה להתקבל. 18. הנתבע לא העלה טענה כלשהי באשר לסכום התביעה ולהפעלת סעיף 14.2 במקרה הנדון ולפיכך, לאחר ששוכנעתי כי אכן הייתה הפרה, ובהפרה יסודית מדובר (לאור הקבוע בסעיף 14.1 להסכם), גוררת ההפרה את תשלום הפיצוי המוסכם בסך 5,400 דולר. מכיוון שסכום זה חורג מעבר לסמכות בית משפט זה, אני מורה על התשלום שהתבקש בכתב התביעה, בסך 16,500 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (18.12.2002) ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, יישא הנתבע בהוצאות משפט בסך 500 ₪. התשלומים יבוצעו תוך 21 יום מיום קבלת פסק הדין. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.חוזהדיני חברותפירוק שותפותשותפותסעיף הגבלת תחרות / מניעת תחרות