כמה מקבלים על פגיעה בהולך רגל במעבר חציה ? האם מקבלים מאסר בפועל על פגיעה בהולך רגל ? עיון בפסיקת בית המשפט העליון מלמד על מקרים דומים, שמבחינת רמת הרשלנות חלקם אף חמורים מהעניין שיובא להלן, לפיהם נידונו הנאשמים למאסר המומר בעבודות שירות. ע"פ 1319/09 משה כהן נ' מדינת ישראל רע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל רע"פ 4261/04 יעקב פארין נ' מדינת ישראל רע"פ 4732/02 ענת סורפין-לביא נ' מדינת ישראל קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על פגיעה בהולך רגל במעבר חציה: השופט י' שפסר: 1. המערער הורשע על פי הודאתו בבית משפט השלום לתעבורה בקרית גת (כב' השופטת ר' בן יששכר שוורץ) בעבירות גרימת מוות ברשלנות ואי מתן זכות קדימה במעבר חציה. עפ"י עובדות כתב האישום, פגע המערער ברכבו בהולך רגל אשר חצה את הכביש. כתוצאה מהפגיעה הוטח הולך הרגל לכביש, נפצע ונפטר כתוצאה מפציעתו למחרת. 2. בעקבות הרשעתו, נדון המערער ל - 8 ח' מאסר בפועל, 7 ח' מע"ת ופסילת רשיון נהיגה למשך 10 שנים. 3. הערעור מופנה כנגד גזר דינו של בית המשפט קמא, ובאופן קונקרטי כנגד עונש המאסר בפועל שהושת עליו במסגרתו. 4. תמצית טיעוני המערער היא כדלקמן: א. נסיבות התאונה מלמדות כי התאונה נגרמה בשל התנהגות המצויה ברף התחתון של הרשלנות, המתבטאת ברשלנות רגעית הנובעת מחוסר תשומת לב רגעי שהשתרע על פני חלקיק שנייה, ושגה אפוא בית המשפט קמא, בקובעו כי רמת הרשלנות אינה נמוכה. ב. נסיבות אישיות מיוחדות ויוצאות דופן של המערער, אשר הוגדר גם ע"י בית המשפט כ"נהג זהיר מטבעו", אשר מאסר בפועל יגרור השפעה הרסנית ומרחיקת לכת עבור המערער ובני משפחתו, כלכלית ונפשית, החורגת מהעונש ההולם והמידתי עבור המערער בנסיבות העניין. ג. תסקיר חיובי מצד שירות המבחן אשר המליץ, נוכח אותן נסיבות חריגות, להמיר את עונש המאסר לביצוע בעבודות שירות. 5. עיון בפסק דינו של בית המשפט קמא מלמד, כי אכן התחבט הוא ולא בלב קל גזר את דינו של המערער, תוך שהגדירה כלשונו "החלטה קשה כקריעת ים סוף" (עמ' 24 ש' 19-20). בגזר הדין שזורה "כחוט השני" הדילמה בפניה עמד בית המשפט קמא, בין הצורך הברור במלחמה בתאונות דרכים, התוצאה הטרגית מושא ענייננו, והמסר ההרתעתי אותו יש להעביר בעטים של אלה, לבין עניינו של המערער דנן, אדם נורמטיבי המתייסר קשות בשל התאונה ונסיבותיו האישיות המורכבות. 6. א. בית המשפט קמא ציין בצדק, כי גזירת דינו של נהג שהורשע בגרימת מוות ברשלנות נעשית על פי הפסיקה תוך בחינה של שלושה מרכיבים: התוצאה שנגרמה ועקרון קדושת החיים, מידת הרשלנות, והנסיבות האישיות. לעניין זה הכלל הוא, כי אמת המידה הקובעת בעבירה זו, היא דרגת הרשלנות ולא שני המרכיבים הראשונים, הן בשל עקרון קדושת החיים ושיקולי ההרתעה והן בשל אופייה המיוחד של העבירה וביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות". (ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (מיום 16.11.09, לא פורסם)). ב. אין ולא יכולה להיות מחלוקת באשר לתוצאה החמורה שנגרמה, ונדמה כי למותר יהיה אף לציין את גודל האסון הכבד שנגרם כתוצאה מהאירוע, בראש ובראשונה למשפחת המנוח ז"ל. ג. נדמה כי אין אף מחלוקת שעסקינן במערער שנסיבותיו האישיות יוצאות דופן. המדובר במערער נורמטיבי ביותר, בן 64, אב למשפחה המונה 10 ילדים וסב לנכדים, המטופלת בשירותי הרווחה ומוכרת כבעלת מצוקה כלכלית חריפה. המערער נקלט בארץ בתהליך לא קל לאחר שעלה מאתיופיה בשנת 1983, השתלב כעובד יצור בחברת "תנובה" מזה 26 שנה, שירת במילואים עד לפני מספר שנים, וחווֹת הדעת בעניינו תמימות דעים, כי המדובר בעובד חרוץ, מסור ויעיל העושה עבודתו נאמנה, תוך משמעת עצמית גבוהה, אחריות אישית ומחויבות למשפחתו ולעבודתו. מאז התאונה חלה אף הרעה במצבו הנפשי של המערער, תוך שאינו מצליח להתגבר על האירוע. גם מבחינת עברו התעבורתי, אין ספק שהמדובר בנהג זהיר מטבעו, הנוהג משנת 1993 ולחובתו שתי עבירות מסוג ברירת קנס בלבד, אחת מהן בשל מעשיו של אחר שלא חגר חגורת בטיחות. האירוע דנן, כפי שציין אף בית המשפט קמא, מהווה כֶּשל חריג שאינו מאפיין את נהיגתו, על אף השימוש הרב ברכב בשעות לא שגרתיות, נוכח עבודתו במשמרות. עם זאת ובדרך כלל, גם הנסיבות האישיות אינן כאמור בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. ד. באשר למידת הרשלנות הגדיר בית המשפט קמא כי המדובר בדרגת רשלנות שאינה נמוכה. בעניין זה נראה לי, בכל הכבוד הראוי, כי החמיר הוא עם המערער. מבלי שתשתמע חלילה כל הקלת ראש, דעתי היא, כי יש טעם בטענת ב"כ המערער לפיה את בחינת רמת רשלנותו של הנהג הפוגע, יש לעשות לא רק לפי תוצאתו של האירוע, אלא גם על פי טיב הסיכון שנטל הוא על עצמו ואשר הביא לתאונה. אין דינה של תאונה שנגרמה כתוצאה מסיכון חריג, או למצער מחושב, שהנהג החליט בהחלטה מודעת ליטול על עצמו (כגון חציית צומת באור אדום, נהיגה במהירות גבוהה, חציית קו לבן רציף, נהיגה בלא רשיון או בשכרות, וכיוצ"ב), לבין תאונה שנגרמה כתוצאה מחוסר תשומת לב רגעי ובחוסר מודעות מוחלט, כשיתר אפיוני הנהיגה הקונקרטיים מלמדים על נהג זהיר שנהיגתו זהירה. כמובן שגם במקרה מהסוג האחרון, ראוי להיענש הנהג שהביא לתוצאה הקשה, ואולם בהחלט יש לבחון אותה בפרספקטיבת המידתיות, המביאה בחשבון בין היתר את אופי הסיכון שנלקח על ידי הפוגע עובר לאירוע הטראגי. אמנם כפי שציטט בית המשפט בגזר דינו, "מעבר החצייה הוא קודש הקדשים של הולך הרגל" (ע"פ 290/73 אידלסון נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (1) 555), ועל המתקרב אליו לנהוג בהתאם ובין היתר באופן שיאפשר לו עצירה מיידית. ואולם אין מחלוקת בין הצדדים בענייננו, כי המערער שהינו נהג זהיר מטבעו, נהג גם במקרה הנדון במהירות נמוכה יחסית (ככל הנראה במהירות הנמוכה מ-40 קמ"ש, תוך שעצר את רכבו כחצי מטר בלבד לאחר הפגיעה, בלא שנצפו כל סימני בלימה), וכי התאונה עצמה נגרמה כתוצאה מחוסר תשומת לב רגעי, ולא מלקיחת סיכון כלשהו במודע. בעניין זה טוען ב"כ המערער, כי כעולה מטענות ההגנה בבית המשפט קמא, אשר פורטו בלא התנגדות מצד המשיבה, המדובר בתאונה שנגרמה כתוצאה ממיקוד מבטו של המערער אחר אשת המנוח אשר חצתה את הכביש קודם לו. משעה שראה המערער שאשת המנוח השלימה בבטחה את חציית הכביש, הניח שהדרך פנויה ולא שם ליבו לבעלה, המנוח, שפסע בעקבותיה. נסיבות אלה מלמדות כי המדובר אמנם ללא ספק ברשלנות מצידו של המערער, ואולם אינני סבור כי ניתן להגדירה ברף גבוה של עבירות מסוג זה. כאמור לעיל, ההלכה היא כי אמת המידה הקובעת את הענישה בעבירה מסוג זה היא דרגת הרשלנות, ובהינתן הנסיבות המפורטות לעיל נראה לי, כי במקרה דנן מדובר בנסיבות לפיהן ניתן להגדיר את רמת הרשלנות כרמת רשלנות נמוכה, ולא כפי שהגדריה בית המשפט קמא. יצויין כי אף ב"כ המדינה, בהגינותה הרבה יש לומר, הסכימה בטיעונה לפנינו ש"אולי מדובר ברשלנות נמוכה", אם כי לא הסכימה להגדרה שהמדובר ברשלנות רגעית (עמ' 1 ש' 18). לסיכום נקודה זו, נראה לי איפוא כי נכון יהיה לקבוע את רמת רשלנותו של המערער, ברף הנבחן בעבירת מסוג זה, כנמוכה. 7. לא נעלמה מעיני פסיקתו של בית המשפט העליון, לפיה, ככלל, בהעדר נסיבות חריגות, מקום שקופחו חיי אדם ברשלנותו של נהג, המדיניות השיפוטית היא ענישה במאסר בפועל, ובית המשפט העליון אף חזר על הלכה זו אך לפני ימים ספורים (ברע"פ 2955/12 פלונית נ' מדינת ישראל, מיום 26.6.12 לא פורסם). עם זאת, עיון בפסה"ד האמור מלמד, כי מרכז הכובד של הדיון בו נסב סביב הנסיבות האישיות של המערערת, שעיקרן בנזק הצפוי לילדיה, בעוד שרמת הרשלנות המתוארת בנהיגתה, להבדיל מענייננו, לא היתה נמוכה (סטיה לשולי הדרך, פגיעה בגדר בטיחות וכניסה לנתיב נסיעה נגדי בו נהג המנוח תוך התנגשות חזיתית ברכבו). מאידך, כלל נקוט בידינו (ואף הוא צוין ע"י כב' השופט נ' הנדל בע"פ 6755/09 אלמוג הנ"ל), כי הצורך להחמיר בעונש בגין עבירת גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות כמובן איננו פוטר את בית-המשפט מלבחון את המקרה הקונקרטי בצורה מידתית, דבר שמתיישב אף עם ההלכה לפיה על הענישה להיות אינדיבידואלית. ואכן, עיון בפסיקת בית המשפט העליון מלמד על מקרים דומים, שמבחינת רמת הרשלנות חלקם אף חמורים מענייננו, לפיהם נידונו הנאשמים למאסר המומר בעבודות שירות (ר' למשל ע"פ 1319/09 משה כהן נ' מדינת ישראל (מיום 13.5.09, לא פורסם), רע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל (מיום 19.1.06, לא פורסם), רע"פ 4261/04 יעקב פארין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (3), 440, רע"פ 4732/02 ענת סורפין-לביא נ' מדינת ישראל (מיום 25.11.02, לא פורסם) ועוד). 8. נראה לי כי נכון יהיה לקבל את עמדת ב"כ המערער, עוה"ד תומר אגזדה, שהביא טיעוניו בפנינו "דבר דבור על אופניו" (משלי כה, יא), באופן בהיר, נאה ומסודר, שבמקרים בהם נגרמה התאונה כתוצאה מרשלנות ברף נמוך הנובעת מחוסר תשומת לב רגעי, וכשהמדובר בנהג כה נורמטיבי כמתואר לעיל, מצטמצם במידה ניכרת משקל השיקול ההרתעתי בקביעת רמת הענישה. במישור הפרטי, נראה לי שנהג זהיר ואחראי כמערער שבפנינו, שבעקבות התאונה חרב עליו עולמו, לא זקוק לעונש מאסר לצורך הרתעתו, וספק בעיני, אם יש בענישתו הפרטית, כדי להרתיע באופן אפקטיבי במישור הציבורי את הכלל מפני התנהגות דומה, עת המדובר בנתונים שנסקרו לעיל, ובכשלון הנובע כאמור מחוסר תשומת לב רגעי. בענייננו, בהינתן העובדה, כי המדובר ברשלנות ברף נמוך יחסית, הנובעת כאמור מאי מתן תשומת לב רגעי, בלא שנלקח ע"י המערער סיכון כלשהו במודע, בשילוב נסיבותיו האישיות המיוחדות והחריגות, ועל רקע המלצתו החד משמעית של שירות המבחן, לפיה מעבר לתפקודו החיובי של המערער ומשמעותו והשפעת התאונה ותוצאותיה על מערך רגשותיו, וכי ההליך המתנהל נגדו מהווה גורם הרתעתי משמעותי המחדד נורמות התנהגות, ועל רקע נסיבותיו המיוחדות, קשייו וקשיי משפחתו שפורטו לעיל, נראה לי כי מקרה זה בא בגדר המקרים החריגים המאפשרים סטייה מהענישה המקובלת לעבירות מסוג זה, תוך הטלת מאסר לריצוי בעבודות שירות, שכן עונש מאסר בפועל, אינו העונש ההולם לדעתי, ואין בו כדי להשיג את תכלית הענישה במקרה שבפנינו. אדרבא, לדעתי, בנסיבותיו המיוחדות של ענייננו, אי שליחתו של המערער למאסר בפועל ממש, לא זו בלבד שאינה סותרת את האינטרס הציבורי, אלא להיפך, תואמת לו ומונעת החמרת המצב הקשה של המערער ומשפחתו והפיכתם של אלה, לנטל כבד על הציבור. נוכח האמור אני סבור, כי בהינתן דרגת הרשלנות הנמוכה, מדובר איפוא באחד המקרים החריגים בהם ראוי לתת לנסיבותיו האישיות של המערער יתר משקל. מן הראוי להביא בחשבון את גילו של המערער (64 שנים), ואת הנתונים העולים מתסקיר שירות המבחן וממחלקת הרווחה בעיריית קריית גת אשר הוגשו בעניינו, לרבות השפעת המאסר הצפוי הן על המערער והן על משפחתו.             בנסיבות אלה, אציע לחבריי לקבל את הערעור, במובן זה שעונש המאסר בפועל של 8 חודשים שהוטל על המערער יופחת ויועמד על 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. יתר מרכיבי הענישה שהוטלו על המערער על-ידי בית-המשפט לתעבורה, יוותרו על כנם. יעקב שפסר, שופט השופט י' צלקובניק: לצערי, אין בידי להצטרף לעמדת חברי, השופט שפסר, כי הרשלנות שגילה המערער בנהיגתו, הינה מהדרגה הנמוכה. על פי הודאת המערער, כמפורט בכתב האישום, הנהיגה התבצעה בשעת בוקר, בעת ששרר מזג אוויר נאה, שדה הראיה לעבר מעבר החצייה היה 200 מ' לערך, ומעבר החצייה היה משולט בתמרורים בולטים. המערער התקרב למעבר החצייה בנסיעה "רצופה", "בלא שנתן דעתו לנעשה במעבר החצייה", על פי הניסוח בכתב האישום. היה סיפק בידי המערער להבחין מבעוד מועד, בשני הולכי הרגל, החוצים את מעצר החצייה, ללא כל קושי מיוחד; שני הולכי הרגל חצו, בזה אחר זה, את מעבר החצייה, מימין לשמאל, כיוון נסיעת המערער, והמערער פגע בגופו של המנוח, רוברט דיכנו ז"ל, יליד 1939, עם צדה השמאלי של חזית הרכב, לאחר שהולכת הרגל, אשת המנוח, הספיקה כבר לחצות את מלוא מעבר החצייה. הטענה כי המערער עקב במבטו אחר הולכת הרגל, ולא שת ליבו למנוח, הפוסע בעקבותיה, עולה מסיכומי ב"כ של המערער בבית המשפט קמא, אולם אין לה כל ביטוי מוסכם בעובדות כתב האישום, או בקביעות גזר הדין. מכל מקום, אין בהסבר זה, או בכך שהמערער לא חרג מהמהירות המותרת, מענה כלשהוא, לשאלה, מדוע לא הבחין בהולך הרגל, בן 70 שנה, בעת האירוע, שעה שזה החל בחציה מימין לשמאל, ביחס לרכב המתקרב, ואף הספיק לחלוף על פני חזית הרכב עד שנפגע. כידוע, "כל נהג המתקרב למעבר חצייה עליו לנקוט בצעדי זהירות מיוחדים ומוגברים, ואם הבחין בהולכי רגל, עליו להאט עד כדי יכולת לעצור עצירה מוחלטת." (ע"פ 11786/04, חוסאם אבו טריף, נ. מ"י, ניתן ביום 5.9.2005, בפסקה 6; וכן ראו, ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ.מ"י, ניתן ביום 13.7.2003, בפסקה 28). הפרת חובת זהירות מוגברת זו, החלה על נהג המתקרב למעבר חציה, ללא כל מתן הסבר או סיבה הנעוצים בהתנהגות הולך הרגל, או בתנאי הדרך האחרים, מעלה, איפוא, כי נהיגת המערער לקתה ברשלנות משמעותית וגבוהה. בית המשפט קמא נתן מלוא דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער, ואף עמד על ההחלטה הקשה שב"שליחתו של אדם נורמטיבי כמו הנאשם אל בין כותלי הכלא", שכמוה "כקריעת ים סוף". בפני בית המשפט עמד הסדר טיעון לפיו תבקש ב"כ המשיבה להטיל על המערער מאסר שלא יעלה על 11 חודשים, ובית המשפט אף מצא לנכון, נוכח הנסיבות האישיות והמשפחתיות, להטיל מאסר לתקופה קצרה יותר. אכן, קיים קושי לא מבוטל, אינטואיטיבי כמעט, בהטלת מאסר בפועל, בשל כישלון רגעי בשעת נהיגה, על מי שלא חטא בעבר והשתדל לנהוג למישרין כל חייו. קושי זה בא לידי ביטוי מלא, כך נראה, בחוות דעתו של חברי. ואולם, משמשווים אנו לנגד עינינו, את המחיר הנורא, תוצאת מחדלי הנהיגה, והאפשרות לצמצם היקף הקטל בדרכים, בענישה מתאימה, שיש עימה גם ביטוי לגמול, וכן לסבל הנגרם למשפחת הנפגע, הרי שאין מנוס, מהטלת עונשים מכבידים. אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בעונשים המוטלים, אלא אם קיימת בהם חריגה של ממש, לחומרה או לקולא, מרמת הענישה הנוהגת והראויה. לא מצאתי כי גזר דינו בית המשפט קמא, שעמד על כל שיקולי הענישה הנדרשים, מצדיק התערבות מעין זו, ולטעמי, יש להותיר על כנו את עונש המאסר שהוטל. יורם צלקובניק, שופט ס. הנשיא ר. יפה-כ"ץ, אב"ד: במחלוקת שבין חבריי, דעתי היא כדעתו של כב' השופט צלקובניק, ולפיה אין להתערב בקביעותיו ומסקנותיו של ביהמ"ש קמא. השופטת רויטל יפה-כ"ץס.נשיא, אב"ד אשר על כן, נקבע ברוב דעות כי דין הערעור להידחות.דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםמעבר חציההולך רגל