עונש על פריצה למכולת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על פריצה למכולת: בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (ס' הנשיא, השופטת א' קנטור) בת.פ 279-08, מיום 09.01.2012. כעולה מגזר דינו של בית המשפט קמא, בתאריך 19.2.2008, קשרו המשיבים יחד עם אחר (להלן: "אמוש") קשר וחברו יחדיו על מנת לבצע התפרצות למכולת "דהן" (להלן: "בית העסק") שברחוב ההסתדרות 4 בנשר. על-פי המתואר בכתב האישום, לכל אחד מן המשיבים מיוחס חלק במעשה העבירה. בהמשך לקשר ולשם קידומו ועל מנת לאפשר את ביצוע ההתפרצות, הגיעו המשיבים 1 ו-2 יחד עם אמוש ברכב מסוג "פיאט פונטו", כאשר המשיב 5 נוהג ברכב מסחרי מסוג "מרצדס" וחבר אליהם לתחנת דלק בקריית חיים (להלן: "תחנת הדלק"). על מנת לאפשר את ביצוע העבירה ולקדם את הקשר, הוציאו המשיבים 1 ו-2 מתוך בית עסק במתחם תחנת הדלק, מספרי פלדה והכניסו אותם אל תוך המרצדס, בו נהג משיב 5. בהמשך לאמור לעיל, נסעו ה"פיאט" ו"המרצדס" לבית העסק, בעוד המשיבים 4 ו-5 נפגשו בסמוך לצומת הצ'קפוסט עם אלמוני, ממנו קיבלו מכשיר "ברנר" הכולל מיכל פרופן ומיכל חמצן, ציוד אשר משמש לריתוך (להלן: "הברנר"). המשיבים 4 ו-5 הגיעו לבית העסק על-מנת להשלים את ביצוע ההתפרצות. בסמוך לשעה 03:40, פרסו המשיבים יחד עם אמוש יריעת ברזנט מסככת בית העסק עד למדרכה, על מנת להסתיר את ביצוע ההתפרצות לבית העסק. במעמד האמור לעיל, ניסה משיב 3, להתפרץ לבית העסק באופן שריתך את דלת הברזל של בית העסק באמצעות הברנר בכדי לפתחה וכל זאת, כאשר המשיבים נמצאים בקרבת מקום ומתצפתים. בנסיבות הנ"ל, הופרעו המשיבים בעיצומו של ניסיון ההתפרצות ונמלטו מן המקום. בהמשך למתואר לעיל, ובסמוך לשעה 04:30, שבו המשיבים למקום בכדי להשלים את ביצוע ההתפרצות, כאשר משיב 3 ניסה להתפרץ פעם נוספת, באופן שריתך את דלת הברזל של בית העסק באמצעות הברנר כדי לפתחה, ושאר המשיבים תצפתו מסביבו, בכדי לאבטח את ביצוע ההתפרצות ועל מנת לאפשר המשך ביצוע העבירה ולהקל עליה. בסמוך לשעה 04:33, הופרעו המשיבים בעת ביצוע ההתפרצות על-ידי עובדים, אשר הגיעו אל בית העסק על-מנת לחלק לחם, ונמלטו מהמקום. זמן מה לאחר מכן, נעצרו המשיבים 3 ו-5, כאשר בתוך הרכב נתפסו שני מברגים ושני זוגות כפפות. בהמשך, נעצר ברכב אחר משיב 4 ובחיפוש ברכב נמצא, כי הוא מחזיק כלי פריצה אשר באמצעותם נעשה ניסיון ההתפרצות לבית העסק: תיק אפור שהכיל את מכשיר הברנר ובתוכו בלון פרופן ובלון חמצן, פטיש שחור גדול, לום בצבע זהב ומוט ברזל שחור. יתר המשיבים, נעצרו זמן קצר לאחר מכן ברכב אחר בנסיעה לכיוון חיפה. במעשיהם קשרו המשיבים קשר לביצוע התפרצות לעסק, החזיקו כלי פריצה, ניסו להתפרץ לתוך בית העסק וכן סייעו להתפרצות לעסק. בגין האמור לעיל, הורשעו המשיבים על פי הודאתם בטרם סיום פרשת ראיות התביעה, בעבירות לפי סעיפים 499(1), 407(א)+25+ 29(ב), 409 ו-407(א)+ 31 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, קרי, קשר לפשע, ניסיון פריצה, החזקת כלי פריצה וסיוע להתפרצות. בית המשפט קמא גזר על המשיבים את העונשים הבאים: על משיבים 1,2,5 הוטל עונש מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים, שירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא- כי לא יעברו עבירה בגינה הורשעו וקנס בסך 3000 שקלים או 30 ימי מאסר תמורתו. על משיב 3, הוטל עונש מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים, אשר ירוצו באופן ש - 7 חודשים ירוצו בחופף למאסר אותו הוא מרצה בגין תיק אחר וחודשיים במצטבר לו, מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא- כי לא יעבור עבירה בגינה הורשע. על משיב 4, הוטל צו מבחן לתקופה של שנה וכן צו של"צ בהיקף של 250 שעות, מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא- כי לא יעבור עבירה בגינה הורשע וקנס בסך 3000 שקלים או 30 ימי מאסר תמורתו. ערעורה של המדינה, מופנה כנגד קולת העונש. באת כוח המערערת טענה, כי שגה בית המשפט קמא בכך שהפריז לקולא בעונשים אשר גזר על המשיבים. עוד הדגישה באת כוח המערערת, כי המשיבים חזרו בהם מכפירתם והודו במיוחס להם בכתב האישום, רק לאחר שנוהלה מרבית פרשת התביעה, ועל כן, הודייתם בשלב זה, לא הביאה לחיסכון ממשי בזמן שיפוטי ואין ליתן לכך משקל של ממש, בשיקולים לקולא. כך גם לטענת המערערת, לא ניתן לייחס למשיבים, נטילת אחריות מוקדמת על מעשיהם. בנוסף לאמור, טענה באת כוח המערערת, כי מעשיהם של המשיבים מלמדים על כך, כי הללו תכננו את הפריצה והצטיידו לקראתה, דבר המעיד על תעוזתם ונחישותם להשלים את משימת הפריצה. עוד ציינה באת כוח המערערת, כי לכל חמשת המשיבים עבר פלילי, עובדה המהווה שיקול לחומרה לעונשם, כך גם העובדה, כי בחלוף הזמן מעת ביצוע העבירה ועד למתן גזר הדין לא ביצעו המשיבים עבירות נוספות, אין בה בכדי להוות נימוק לקולא לעונשם. בדיון בפני בית המשפט, הוסיפה באת כוח המערערת, כי תסקירי המבחן שהוגשו בעניינם של המשיבים מייצגים עמדה שיקומית ואולם אינם משקפים את ה"אינטרס הכללי" כהגדרתה. לטענת באת כוח המערערת, אין בעונש שהוטל על המשיבים, בכדי להוות עונש מרתיע כלפי עבריינים בכוח ואין בו כדי לשקף את חומרת המעשים שבוצעו על ידי המשיבים. משכך, ביקשה באת כוח המערערת לקבל את הערעור ולהחמיר בעונשם של המשיבים, באופן שיוטל עליהם עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת, זאת בנוסף למאסר על תנאי ולקנס שהוטלו עליהם. בהתייחס למשיב 3 עונש מאסר בפועל, במצטבר לכל מאסר אחר. מנגד באי כוח המשיבים ביקשו לדחות את הערעור ולהותיר על כנו את העונשים שגזר בית המשפט קמא, כאשר בין היתר היו שהגדירו את מעשה המשיבים נשוא כתב האישום כמעשה "שלומיאליות" ולעניין זה, נשוב בהמשך. בא כוח משיב 1 טען, כי לא היה בניסיון הפריצה לבית העסק כל תחכום וכן כי לא הוכח כל נזק שנגרם. לטענתו, חלקם של המשיבים בביצוע העבירה הינו שווה ואין לעשות איפא ואיפא ביניהם לעניין העונש. בהתייחס למרשו טען, כי הרשעתו הקודמת הינה בגין עבירות שביצע בהיותו בן 17 כאשר כיום הוא בן 33, אב לילדה ומנהל אורח חיים נורמטיבי. בא כוח משיב 2 טען, כי יש להתחשב בהמלצות שירות המבחן בעניינם של המשיבים, בחלוף הזמן הרב מביצוע העבירה ועד גזר הדין, אי הסתבכות בפלילים, והשינויים המהותיים באורח חייו. בהתייחס לעונש שנגזר על המשיבים טען, כי אינו מהווה חריג או סטייה ממדיניות הענישה המקובלת וטען, כי בית משפט קמא נימק היטב ופירט את השיקולים לגזירת העונש נשוא הערעור. סנגורו של משיב 2 הסתייג מן ההשוואה אותה ערכה באת כוח המערערת בנימוקי הערעור, בין החומרה שיש לראות בעבירת הפריצה לעסק לזו של פריצה לבית מגורים, כאשר לשיטתו, חומרתה של זו האחרונה רבה יותר. באשר לנסיבותיו האישיות של המשיב 2 נטען, כי נישא, הינו אב לילדים ולו מסגרת תעסוקתית. בא כוח משיב 3 ביקש לאבחן את עניין מרשו מעניינם של יתר המשיבים, תוך שטען, כי נטל חלק "במעשה", אך לא בתכנון שקדם לו. ובאשר לעברו הפלילי, כמו גם, עונש המאסר אותו הוא מרצה כיום, טען כי אין בהם כדי להיות נימוקים להחמיר עימו. בנוסף לאמור לעיל טען, כי המשיב נשוי ואב ל 3 ילדים קטינים, לאחרונה מצוי בטיפול גמילתי בין כותלי הכלא וברצונו לחזור למוטב. בא כוח משיב 4 טען, כי גזר דינו של בית המשפט קמא אינו מקל עם המשיבים ביחס לפסיקה הנוהגת. לעניין נסיבותיו האישיות של מרשו, הדגיש את המלצת שירות המבחן בעניינו ולשיטתו "האינטרס הציבורי הוא שלא להתערב בעניינו של משיב זה". בא כוח משיב 5, הצטרף לדברי באי כוחם של המשיבים האחרים ולעניינו של מרשו הוסיף, כי הרשעתו האחרונה בפלילים הינה משנת 2003 וכי מאז ביצוע עבירה זו, לא עבר עבירה נוספת מלבד זו, נישא ועובד במקום מסודר. כמו כן הפנה לחלוף הזמן מעת ביצוע העבירה, נסיבה המחייבת לדעתו התחשבות לעניין העונש ועל כן ביקש אף הוא לדחות את הערעור בעניינם של המשיבים. סיכומו של דבר, ביקשו באי כוחם של המשיבים שלא להתערב בגזר דינו של בית המשפט ולהורות על דחיית הערעור. דין הערעור להתקבל. ככלל, אין ערכאת ערעור מתערבת בעונש שהוטל בערכאה הדיונית, אלא אם הוא חורג במידה קיצונית מרף הענישה הנוהג במקרים דומים. כפי שצוין, בע"פ 3091/08 : "ערכאת הערעור אינה מתערבת על נקלה בעונש שגוזרת הערכאה הדיונית. התערבותה של ערכאת הערעור בעונש מצטמצמת למקרים חריגים בהם נפלה טעות בגזר דינה של הערכאה הדיונית או שהעונש שנגזר חורג במידה קיצונית מרף הענישה שנוהג במקרים דומים" (דני טרייגר נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(1), 1288 בעמ' 1291). במקרה דנן, בית המשפט קמא חרג יתר על המידה מרף הענישה המקובל והנוהג. אין חולק בדבר היות הענישה עניין אינדיווידואלי וכל מקרה ומקרה ייבחן על פי נסיבותיו ונסיבות הנאשמים העומדים לדין. אולם, גזר דינו של בית המשפט קמא אינו הולם לא את המשיבים ולא את נסיבות המקרה ודי אם נפנה למסכת העובדתית שבכתב האישום כמפורט לעיל. המשיבים בעניינו, הינם בעלי עבר פלילי, במגוון עבירות פליליות, ובכלל זה עבירות רכוש. בטיעוניה לעונש, הפנתה ב"כ המערערת, לחומרה שיש לראות בעבירות רכוש, תוך שציטטה מע"פ 7453/08 מדינת ישראל נ' אורן אואזנה ([] ניתן ביום 31.12.2008, בעמ' 8), ובו התייחס בית המשפט, לחומרה שבפריצה לביתו של אדם ולתוצאותיה הגורמות צער, עוגמת נפש, והפרה בוטה של פרטיותו. באי כוח המשיבים טענו כנגד ההפניה לפסק הדין הנ"ל, תוך שביקשו לאבחן בין עבירת התפרצות לבית, לבין זו לבית עסק, כבמקרה דנן. אמנם בענייננו, אין מדובר בהתפרצות לבית מגורים, אולם אין בכך כדי למתן מחומרתה של העבירה. עסקו של אדם, בוודאי כאשר מדובר בעסק פרטי, הינו מטה לחמו והרבה פעמים מהווה מרכז חייו. על כן, גם כשמדובר בניסיון פריצה מסוג זו, ישנה הפרה בוטה של פרטיותו של אדם. עבירות רכוש ככלל הן עבירות עם פוטנציאל סיכון לביטחון האדם ולביטחון הציבור. חומרה יתרה יש לראות בעבירה המתבצעת מתוך תכנון, הכנה, הצטיידות בכלים ובאמצעים מיוחדים ומתוחכמים, וכן התארגנות בצוותא חדא של מספר עבריינים לביצוע העבירה. בענייננו המדובר כאמור, בחמשת המשיבים ושותף נוסף אשר הצטיידו במספר כלי רכב, אשר שימשו אותם לצורכי הפריצה ולהימלטות מהמקום, וכן כאמור במספרי פלדה, מכשיר ברנר שכלל מיכל פרופן ומיכל חמצן המשמשים לריתוך ועוד. כמו כן, השתמשו המשיבים ביריעת ברזנט על מנת לסוכך עליהם ולהסתיר את ביצוע ההתפרצות בזמן אמת. ולאחר שהופרעו פעם אחת, שבו וניסו לבצע את העבירה. בכל האמור לעיל, יש כדי ללמד על היות העבירה מתוכננת היטב ומבוצעת בתחכום ובתעוזה ואין אלא לתמוהה על הגדרת מעשי המשיבים כמעשה "שלומיאליות". נפסק לא אחת, כי יש להחמיר בעונשם של מבצעי עבירת ההתפרצות, באופן שייגזר עליהם עונש מאסר ממושך אשר יהיה בו מסר חד משמעי לעבריינים אלה הסבורים, כי ישנה כדאיות כלכלית בצידה של עבירת ההתפרצות. וכך היה על בית המשפט קמא לנהוג גם במקרה דנן. לא מצאנו במקרה דנן נסיבות המצדיקות מידת התחשבות לקולא בעונשם של המשיבים, עד כדי הימנעות מהשתת עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. באשר להגדרת מעשה המשיבים כמעשה "שלומיאליות" כך אליבא דבאי כוח המשיבים 1 ו- 4 נאמר, כי העובדה שהמשיבים לא הצליחו להשלים את מעשה העבריינות אליו התכוננו, דהיינו, פריצה לבית העסק, אין בה כדי לגרוע מחומרת המעשה, נהפוך הוא, יש להפנות להכנות מצד המשיבים, תוך הצטיידות בציוד ותכנון מקיף בנוגע לתפקידו של כל אחד מהם לשם ביצוע הפריצה. התכנון, ההצטיידות והניסיונות החוזרים ונשנים להשלים את ביצוע ההתפרצות מלמדים על דבקותם של המשיבים להוציא לפועל את מעשה ההתפרצות ויהי מה. לחובתם של כלל המשיבים הרשעות קודמות בעבירות מסוג רכוש וכן בעבירות דומות נוספות. עברם הפלילי של המשיבים, הינו שיקול לחומרה, אשר אין להתעלם ממנו בעת גזירת עונשם של המשיבים. העובדה, כי המשיבים חזרו ושבו לעבריינות, וזאת חרף העובדה שהורשעו בגין עבירותיהם בבית המשפט, מעידה על מסוכנות כלפי כולי עלמא. אין בעונש אשר נגזר על המשיבים, משום הרתעה, ואף לא גמול למעשיהם. בהתייחס להמלצות שירות המבחן בעניינם של המשיבים יאמר, שהמלצות אלו אינם אלא אחד השיקולים הבאים בפני בית המשפט במערך כלל השיקולים לעניין העונש ואין על בית המשפט לאמץ בהכרח המלצה זו או אחרת. קצין המבחן מופקד - ובדין כך - בעיקר על טובתו של הנאשם ואילו שיקולי בית המשפט רחבים יותר בהיותו מופקד על טובת כל הציבור שבמקרה זה, עיקרה הרתעת הרבים. כאן המקום להזכיר כי בעניינו של המשיב 5 ציינה קצינת המבחן, כי "הסיכון להישנות התנהגות עוברת חוק הינו גבוה". יוער כי לחובתו של משיב 1, עבר פלילי מכביד, הכולל הרשעה משנת 2002 בגין 29 אישומים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ועבירות מרמה בנסיבות מחמירות. באשר להודייתם של המשיבים, הרי אלה חזרו בהם מכפירתם והודו בכתב האישום, טרם סיום פרשת התביעה, דבר המהווה שיקול לקולא בעניינים, ואולם, אין להפריז במשקלו של זה וזאת בשל הנסיבות המפורטות לעיל. יחד עם האמור לעיל, ניתן לאבחן את עניינו של משיב 4 מעניינם של יתר המשיבים, הן בהתייחס לחלקו בפרשייה נשוא כתב האישום והן באשר לנסיבותיו האישיות כפי שהדברים באו לידי ביטוי על-ידי בית משפט קמא בציינו כי מדובר: "בנאשם הנמצא במסגרת תעסוקתית מצוינת, עובד באופן קבוע במשך שעות רבות ביממה, מפרנס את עצמו וחוות הדעת בעניינו מלמדות על אופיו, התנהגותו, מסירותו, רצינותו ובייחוד אמינותו". כפי שציין בית משפט קמא בגזר דינו, לא ניתן להתעלם מחלוף הזמן מעת הגשת כתב האישום ועד גזירת הדין בעניינם של המשיבים. התנהלות התיק בבית משפט קמא ארכה כ 4 שנים, חלוף זמן אשר ללא ספק יש בו משום שיקול לקולא בתיק נשוא ערעור זה. יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת ע' ארבל בע"פ 2103/07: "העיקרון המקובל על כולנו הוא כי על העונש להינתן, ולהתבצע, קרוב ככל הניתן למועד ביצוע העבירה ולעומת זאת עונש הניתן זמן רב לאחר ביצוע העבירה מאבד הרבה מכוחו המרתיע, כאשר מנגד רואים את הנאשם בתקופה זו כמי שנשא בעונש, כאשר חרב הדין מתהפכת מעל לראשו (ע"פ 2848/90 אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 837, 840 (1990)" (אביהו הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 31.12.2008) בעמוד 234). עם זאת, אף אם יש בחלוף הזמן בכדי להפחית במידת מה מאלמנט ההרתעה, עדיין לא ניתן לומר, כי זה חדל מלהתקיים. יאמר, כי הודאתם של המשיבים, אף אם היה בה כדי לקצר את ההליך הפלילי בעניינם של המאשימים, נעשתה רק לאחר שמרבית פרשת התביעה כבר נוהלה משך זמן רב ועל כן, לא הובילה לקיצור משמעותי בהליך. לעניין זה נקבע בפסיקה, כי: "ככלל, האיזון בין חומרת העבירות וצורכי ההרתעה לבין ההתחשבות לקולה בעובדה שמאז ביצוע העבירות חלף זמן רב, ראוי שיבוא לידי ביטוי לא בהימנעות מהטלת מאסר, אלא בהטלת עונש מאסר לתקופה קצרה מזו שחומרת הנסיבות שבגדרן בוצעו העבירות הייתה, כשלעצמה, מחייבת" (ע"פ 3575/99 אריה דרעי נ' מדינת ישראל , נד (2) 721, 837 (2000)) (ההדגשה אינה במקור). בנסיבותיהם האישיות של המשיבים, כמו גם בהמלצות שניתנו לגביהם בתסקירי שירות המבחן, כמפורט בגזר דינו של בית המשפט, יש כדי שיקול לקולא ואולם, לא ניתן לגזור על המשיבים עונש שאינו מבטא את חומרת מעשיהם ולא ישקף נכונה את האינטרס הציבורי שבגמול ובהרתעה, למען שמירה על ביטחון הציבור ושלומו. בית המשפט העליון קבע לעניין ההחמרה בעונש על-ידי ערכאת הערעור, כי: "ככלל, מן הראוי שהעונש המוטל על ידי ערכאת ערעור לא יחרוג באורח מופרז מזה שהוטל על ידי הערכאה הדיונית מטעמי הוגנות כלפי המערער (השוו: ע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2006); רע"פ 4123/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2007)). ואולם, עיקרון זה ראוי לאיזון אל מול שיקולים ואינטרסים אחרים העומדים בבסיס הענישה הפלילית, ובעיקר כי על העונש להלום את המעשה שבגינו הוא מוטל ולהתאים להנחיות ההלכה הפסוקה בדבר רמת הענישה הראויה" (רע"פ 6163/07 מוחמד חדורה נ' מדינת ישראל (לא פורסם ניתן ביום 22.05.2008)). בסיכומו של דבר קיימת סטייה וחריגה מהעונש הראוי בנסיבות העניין, וחריגה זו מחייבת התערבות בגזר דינו של בית משפט קמא. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור ומדגישים, כי משום שאין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם המשיבים, אנו מסתפקים בעונשים הבאים וגוזרים על המשיבים את העונשים כדלקמן: א. על המשיבים 1,2,3,5- 12 חודשי מאסר בפועל. עונש המאסר בפועל שאנו גוזרים על המשיב 3, ירוצה במצטבר לעונש המאסר בפועל אותו הוא מרצה כיום. ב. על המשיב 4 - 9 חודשי מאסר בפועל. משכך מתבטלים צווי המבחן והשל"ץ שניתנו בעניינו של משיב זה. ד. יתר רכיבי גזר דינו של בית המשפט קמא, יותרו על כנם. פריצה