האם ניתן לקבל עונש מאסר בפועל על צייד בלתי חוקי ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צייד דורבנים - החזקת חיית בר מוגנת: 1. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בקריות (כבוד השופט ד"ר  מ. ארגמן, ס"נ) מיום   8/2/12 בת"פ 33883-07-10. 2. המשיב הורשע בעבירה של החזקת חיית בר מוגנת, בניגוד  לסעיפים 8(א)(3), 13 ו-14(א) לחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו-1955 (להלן: "החוק"). על פי עובדות כתב האישום המתוקן , בהן הודה המשיב,  בתאריך 2/8/09 נמצאה בביתו שקית שהכילה מאות קוצי דורבן וכן שקית נוספת שהכילה תכולת קיבה של דורבן.  הדורבן הינו חיית בר מוגנת ולמשיב לא היה היתר למעשיו. 3. בטיעונים לעונש טענה ב"כ המערערת כי למשיב 4 הרשעות קודמות בעבירות של ציד דורבנים וכי תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בן 7 חודשים, אשר נגזר עליו בבימ"ש השלום בקריות בת.א. 124/08 וכן הוא חתום  התחייבות על סך 10,000 ₪. ב"כ המערערת ציינה כי אכן בתיק זה הורשע המשיב בעבירה של החזקה ולא בעבירה של ציד, אך בשים לב לחומרת העבירה ועברו המכביד של המשיב, ביקשה המערערת להפעיל את המאסר המותנה ואת ההתחייבות ואף להטיל קנס נוסף. 4. סניגורו של המשיב טען בפני בימ"ש קמא כי המשיב כבר שילם על עברו המכביד מחיר כבד, בעבודות שירות שריצה ובקנסות הכבדים ששילם וכי טיעונה של ב"כ המערערת אינו פרופורציונלי לעבירה בה הורשע בתיק זה. הסניגור טען  כי מדובר בשקיות שנמצאו בחצר ביתו של המשיב ולא בביתו וכן טען כי מאז ביצוע העבירה חלף זמן ומאז לא הוגש נגד המשיב כל כתב אישום נוסף . הסניגור טען כי העבירה בה הורשע המשיב הינה עבירת קנס , עבירה פעוטה בגינה אין מקום להפעיל את המאסר המותנה. הסניגור גם הפנה לנסיבות חייו הקשות של המשיב. 5. ב"כ המערערת השיבה כי אכן מדובר בעבירה של ברירת משפט , אך הדבר נתון לשיקול דעת המאשימה וכי בנסיבות הענין היה מקום להגיש כתב אישום (כאשר הקנס בעבירת ברירת הקנס הינו 730 ₪ בלבד). 6. בגזר הדין הקדים בימ"ש קמא וקבע כי בסמכות המאשימה להגיש נגד המשיב כתב אישום בעבירת קנס (לאור סעיף 225 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982 , וכי בנסיבות הענין ולאור עברו של המשיב - שיקול הדעת שהפעילה המערערת בהגשת כתב האישום היה נכון. 7. באשר לגובה הקנס קבע בימ"ש קמא כי משהוגש כתב אישום - סמכות הענישה הינה כפי שנקבע לעבירה, אלמלא הוגדרה כעבירת קנס, כאשר במקרה שבפניו, סעיף 14(א) לחוק קובע לעבירה בה הורשע המשיב עונש של מאסר שנה אחת וקנס, העומד נכון ליום ביצוע העבירה על 26,100 ₪. 8. בימ"ש קמא קבע כי לאחר שבחן את טיעוני הצדדים , הוא הגיע למסקנה שלא להפעיל את המאסר המותנה, להאריכו בשנתיים נוספות ולמצות את הדין עם המשיב במרכיב הקנס. בימ"ש קמא ציין כי הטעמים למסקנתו זו "נעוצים בעובדה, שבניגוד לכתב האישום נשוא התנאי וכתבי אישום קודמים שהוגשו בעניינו, בהם יוחסו למשיב עבירות של צייד וכן עבירות אחרות, הרי שבמקרה בו קא עסקינן, הנאשם הואשם והרשע בעבירת החזקה ולא צייד". 9. בימ"ש קמא גזר על  המשיב קנס בסך 10,000 ₪  או 100 ימי מאסר תחתיו, חתימה על התחייבות בסך 15,000 ₪ (או 150 ימי מאסר ) להימנע במשך 3 שנים מיום גזר הדין, מלעבור עבירה בה נידון ויורשע עליה וכן הורה על והפעלת התחייבות בסך 10,000 ₪ כפי שנפסק בבימ"ש השלום בקריות ביום 10.4.08 בת"פ 124/08. בנוסף, האריך בימ"ש קמא  את המאסר המותנה בן 7 חודשים שנפסק בת"פ  124/08 הנ"ל בשנתיים נוספות מיום מתן גזר הדין. 10. בפנינו הגישה  המערערת  ערעור על קולת העונש ועתרה  להפעיל את המאסר המותנה אשר תלוי ועומד כנגד המשיב. 11. המערערת טענה בהודעת הערעור כי  בימ"ש קמא שגה משלא נתן את המשקל מירבי לעברו המכביד של המשיב. המערערת פרטה בהרחבה את מעשי המשיב בעבירות בהן הורשע בעבר וטענה כי מדובר בעבריין סידרתי הפועל באופן עקבי ושיטתי, אשר מזלזל בחוק ובמערכת המשפט וכל העונשים שנגזרו עליו לא הרתיעוהו והנזק המצטבר אשר נגרם לאוכלוסיית הדורבנים ולטבע בכלל ממעשיו היה רב. המערערת הוסיפה וטענה כי הדורבן הינו חיית בר מוגנת האסורה לציד וכי בשנים האחרונות התרבתה מאוד התופעה של ציד דורבנים ואוכלוסייתם מידלדלת. 12. המערערת הפנתה בהודעת הערעור לפרוטוקול הדיון מתיקו הקודם של המשיב (ת"פ 124/08 (קריות)), שם הצהיר המשיב כי למד את הלקח, הביע חרטה ואמר כי הוא הולך לדרך אחרת, אולם לאחר כשנה וחצי עבר את העבירה נשוא תיק זה ונמצאו ברשותו מאות קוצי דורבן ותכולת קיבה של דורבן. 13. בשים לב לאמור, ביקשה המערערת להפעיל את המאסר המותנה. לטענתה,  הגם שבימ"ש קמא הטיל על המשיב קנסות ראויים, אין בכך ענישה אשר תגרום למשיב להפסיק את הפגיעה באוכלוסיית הדורבנים וכי נקיטת מדיניות סלחנית כלפי המשיב פוגעת באלמנט ההרתעה ועלולה לסכן את חיות הבר. 14. בפנינו חזרה ב"כ המערערת על נימוקי הערעור ושבה והדגישה את עברו המכביד ואת העובדה שהעונשים שהושתו עליו בעבר לא הרתיעו אותו מלשוב ולבצע עבירה על החוק. 15. ב"כ המשיב טען כי החזקת תכולת קיבה כלל אינה מהוה עבירה וכי בכתב האישום כלל לא פורטו נסיבות תפיסת השקיות, באופן שספק אם נעברה עבירה. יחד עם זאת, טען כי המשיב הודה בעובדות כתב האישום וחסך זמן שיפוטי יקר. ב"כ המערער טען כי המערערת טענה לנזק משמעותי לטבע אך לא הגישה כל חוות דעת התומכת בטענותיה ולפיכך נזק שכזה כלל לא הוכח. 16. ב"כ המשיב טען כי התיק בו הוטל על המשיב מאסר על תנאי  עסק בציד בעזרת כלבים בלילה כאשר המשיב עבר אז על 5 חיקוקים שונים, וכאשר  הנסיבות שם היו הרבה יותר חמורות. ב"כ המערער טען כי  הפעלת מאסר על תנאי  הינה תכליתית וכי בית המשפט שהטיל את המאסר המותנה  התכוון כי זה יופעל בנסיבות דומות (של ציד)  ולא כך המקרה הנוכחי. 17. ב"כ המשיב טען כי בנסיבות תיק זה הפעלת המאסר המותנה תביא לענישה שאינה פרופורציונלית לעבירה וכי צדק בימ"ש קמא כאשר לא הפעיל את המאסר המותנה.  ב"כ המשיב גם חזר והפנה לעובדה כי מאז העבירה נשוא תיק זה  לא נפתחו נגד המשיב תיקים נוספים. דיון : 18. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי ( 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל ( 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל ( 29.1.2009, בפסקה 11)). 19. לו עסקינן בעונש בנגזר בגין העבירה נשוא כתב האישום בלבד )החזקת הקוצים ותכולת הקיבה), ניתן היה להסתפק  בענישה שאיננה כוללת רכיב של מאסר בפועל, כפי שנקבע על-ידי בית משפט קמא. ואולם, במועד ביצוע העבירה נשוא כתב האישום היה תלוי ועומד נגד המשיב  עונש מאסר על תנאי בר-הפעלה בן 7 חודשים, לתקופה של שלוש שנים, מחודש אפריל 2008, בגין ציד והחזקת חיות בר מוגנות (כאשר העבירה נשוא תיק זה נעברה בחודש אוגוסט 2009). 20. סעיפים 55 ו-56 לחוק העונשין מורים כי בית המשפט יצווה על הפעלת עונש המאסר המותנה כנגד מי שהורשע במהלך תקופת התנאי, כאשר החריג לכלל זה הוא שבית משפט, שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו עונש מאסר בשל אותה עבירה, רשאי לצוות מטעמים שיירשמו על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה שלא תעלה על שנתיים נוספת. מובן שככל שבתי המשפט ימעיטו לחרוג מן הכלל של הפעלת התנאי, כך יגדל כוחו המרתיע של המאסר המותנה. אולם, במקרים החריגים, שבהם הצדק מחייב, יכול בית המשפט להעניק לנאשם הזדמנות נוספת ואחרונה לחזור למוטב (ראו: ע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל ( 10.3.2005)). באותו ענין הפנה בית המשפט לע"פ 1867/00 מדינת ישראל נ' אבי גוטמן, פ"ד נד(3), 145, 150), שם נקבע כי: "הטעם להלכה זו נעוץ במטרה העונשית הניצבת ביסוד המאסר על-תנאי. המחוקק ביקש ליתן לנאשם הזדמנות. התנאי יופעל רק אם הנאשם לא למד לקח, חזר לסורו, ובהתנהגות הפלילית חזר ועבר את עבירת התנאי. מכאן מתבקשות שתי מסקנות הנוגעות לעניננו: ראשית, המבחן להפעלת התנאי אינו מבחן טכני-פורמלי אלא מבחן מהותי-עניני. השאלה אינה אם הנאשם הועמד לדין והורשע בעבירה המפורטת בתנאי (התנאי "גניבה" - ההרשעה "גניבה"), אלא השאלה היא האם התנהגותו הפלילית של הנאשם (עליה הועמד לדין והורשע) מקיימת את היסודות של עבירת התנאי ... ... מכאן מתבקשת אף מסקנה שנייה: ההשוואה הראויה אינה בין יסודות עבירת התנאי כפי שהיא מופיעה בספר החוקים, לבין יסודות העבירה בה הורשע הנאשם, כפי שהיא מופיעה בספר החוקים. ההשוואה הראויה היא בין יסודות עבירת התנאי כפי שהיא מופיעה בספר החוקים, לבין היסודות המתקיימים בהתנהגותו של הנאשם, כפי שהורשע עליהם, הלכה למעשה".   21. ביום 23.9.12 ניתנה החלטת כבוד השופט רובינשטיין ברע"פ 6352/12 מחמוד סעדה נ. מדינת ישראל, שם נידונה השאלה האם התקיימו התנאים להפעלת מאסר מותנה , כאשר ביום 29.4.08 נגזרו על הנאשם שם 18 חודשי מאסר על תנאי לשלו שנים והתנאי היה כי לא יעבור עבירה שיש בה "יסוד של אלימות והיא פשע". בהמשך הורשע הנאשם בעבירה של חבלה במזיד ברכב ובניסיון לגניבת הרכב. בית משפט השלום קבע כי אין להפעיל את המאסר המותנה, במיוחד לאור העובדה שביסוד הטלת המאסר המותנה עמד "יסוד האלימות". בערעור בבית המשפט המחוזי נקבע כי היה מקום להפעיל את המאסר המותנה, מאחר והפעלת התנאי צריכה להיות בדרך "נוסחתית ונוקשה" ו"אין מקום לרדת לנבכי מחשבתו של בית המשפט שהטיל את המאסר". כבוד השופט רובינשטיין דחה את בקשת רשות הערעור בקובעו כי הרשות נשקלת אך ורק במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה. יחד עם זאת, הוא הוסיף וציין כי: "סוגית פרשנותו והפעלתו של עונש מאסר מותנה הגיעה לפתחו של בית משפט זה בעבר, והודגש כי השאלה אם העבירה המאוחרת באה בגדרי התנאי נבחנת על-פי הערך החברתי עליו באה העבירה להגן (ע"פ 412/84 דוויק נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 49; ראו גם: ע"פ 6420/10 סלסנר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אכן, כפי שציין בא כוח המבקש, בפסיקה נקבעה דרישה לבחינת תחולת התנאי, תוך השוואה בין יסודות עבירת התנאי לבין יסודות העבירה בה הורשע הנאשם, כפי שהתקיימו בהתנהגותו בפועל (בע"פ 49/80 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 808; ראו גם ע"פ 7778/10 שדאב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ואולם אין בשתי ההלכות הללו כדי לסתור זו את זו, והאחת משלימה את רעותה. הפירוש שנתן בית המשפט המחוזי לתנאי בנידון דידן עומד הן בדרישה שיתקיים אותו יסוד התנהגותי שמבקשים למנוע על-ידי הטלת התנאי, והן בדרישה להגנה על אותו ערך מוגן". 22. בענייננו, אין ספק כי "הערך המוגן" הינו שמירה על חיות הבר ומשקבע המחוקק הן את עבירת "הציד" והן את עבירת "ההחזקה" כעבירות על החוק להגנת חיות הבר - ממילא אין לאמר כי עסקינן בעבירה "פעוטה" בלבד, שאינה מצדיקה את הפעלת המאסר המותנה. נעיר בהקשר זה כי איננו מקבלים את "פרשנותו" של ב"כ המשיב לפיה בית המשפט שהטיל את המאסר המותנה "התכוון" כי זה יופעל רק בנסיבות דומות (של ציד) ולהיפך, בפסק דינה של כבוד השופטת א. קנטור בת.א. (קריות) 124/08, בו נקבע המאסר המותנה, נאמר במפורש כי התנאי הוא כי המשיב "לא יעבור עבירה בניגוד לאחד החיקוקים בהם הורשע" , כאשר לא רק שהחיקוק בו הורשע המשיב הוא החוק להגנת חיות הבר, תשט"ו- 1955 , אלא שבין הוראות החיקוקים לפיהם הואשם המשיב נכללת גם עבירה של "החזקת חיית בר מוגנת בניגוד לסעיפים 8(א)(3) ו- 14(א) לחוק זה. 23. בשים לב לאמור, אנו מקבלים את הערעור ומורים על הפעלת המאסר המותנה בן 7 החודשים שנגזר על המשיב בת.פ. (קריות) 124/08. המשיב יתייצב לתחילת ריצוי עונש המאסר במזכירות בימ"ש המחוזי בחיפה ביום 11.11.12 שעה 09:00.   24. לאור הפעלת המאסר, כאמור, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב, אנו מבטלים את הקנס על סך 10,000 ₪ שהוטל על המשיב בבית משפט קמא. יתר חלקי גזר הדין, לרבות החתימה על התחייבות בסך 15,000 ₪ והפעלת ההתחייבות בסך 10,000 ₪ - יעמדו בעינם.בעלי חיים (ציד)