עניין תלוי ועומד - עיכוב דיון

העיקרון של "עניין תלוי ועומד" (Lis Alibi Pendens) קובע כי אפשר לעכב דיון בהליך אחד כאשר תלוי ועומד הליך אחר בין הצדדים, שבו עומדת לדיון סוגיה זהה במהותה. הזהות אינה נקבעת לפי צורת התביעות אלא לפי המהות. עמד על כך בית-המשפט העליון בע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט (2) 477 (1975) בקובעו: "כדי להחיל את עקרון 'הענין תלוי ועומד' יש להוכיח את זהות העילות בשתי התובענות [...] לענין זהות העילות, אין זה הכרחי, שתהיה חפיפה מוחלטת בין כל הענינים העשויים להידון בשתי התובענות. העיקר הוא, כאמור, שבשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית". אין הכרח כי תהיה זהות בין הסעדים הנתבעים על מנת לעכב את הדיון על יסוד העיקרון האמור וגם אין הכרח כי תתקיים זהות מוחלטת בין בעלי הדין בשתי התובענות הנדונות (ראו בג"ץ 3134/93 י.א.ד אלקטרוניקה בע"מ נ' שרת העבודה והרווחה, פ"ד מח(1) 296 (1994); ע"א 3765/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קפלן). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עניין תלוי ועומד: ערעור זה מופנה נגד החלטת כב' הרשמת א' נחליאלי חיאט בת"א 29341-12-11 מיום 07.03.2012, לפיה עוכבו ההליכים בתביעה האזרחית שהגישה המערערת נגד המשיבים והמערערת חויבה בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח. רקע המערערת היא אזרחית ישראלית תושבת חוץ, אשר מרכז חייה בהונגריה וגיאורגיה. המשיב 1 הוא אזרח ישראלי, תושב ישראל ובעל השליטה במשיבה 2. אין מחלוקת בין הצדדים כי במועד הרלוונטי היו המערערת והמשיבים בעלי המניות היחידים בחברה הגיאורגית Ortam 2007. Ltd (להלן: "אורטם" או "החברה"). בספטמבר 2011 הגישה "אורטם" הנשלטת כיום על ידי המשיבים 1 ו-2, תביעה בבית משפט בטביליסי, גיאורגיה נגד המערערת. המדובר בתביעה להשבת כספים אותם משכה המערערת שלא כדין, לכאורה, מחשבון הבנק של אורטם בעת כהונתה כדירקטורית בחברה. כתב ההגנה שהגישה המערערת בתגובה לתביעה זו לאקוני וכולל: הכחשה כללית של הטענות נגדה; בקשה לצרף להליך את המשיבה 2 בטענה כי היא בעלת השליטה האמיתית ב"אורטם" וכן בקשה לקבל ממנה מסמכים ומידע; רשימת עדים הכוללת את המשיב 1, דרכו תבקש להוכיח כי אינה חייבת דבר ל"אורטם"; והודעה כי תגיש תביעה שכנגד לפיצוי כספי. ב-15.12.2011 הגישה המערערת תביעה נגד המשיבים בערעור זה ונגד חברת אורטם בבית המשפט המחוזי בתל אביב. המדובר בתביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו כל הכספים אשר נמשכו על יד המערערת מחשבון הבנק של אורטם במהלך כהונתה כדירקטורית בחברה, נמשכו כדין. בד בבד עם התביעה הגישה המערערת בקשה להמצאה מחוץ לתחום ובקשה לתחליף המצאה לחברת אורטם וכן בקשה דחופה להוצאת צו חוסם לתביעה שהוגשה נגדה בגיאורגיה, בטענה כי הוגשה למטרות סחיטה. הבקשה להיתר המצאה נדחתה בהחלטת כב' הרשמת נחליאלי חיאט מיום 03.01.2012, מבלי שהתבקשה תגובת המשיבים לעניין זה. בין נימוקיה ציינה הרשמת כי: "[...] מדובר בחברה זרה, שעסקיה מתנהלים מחוץ למדינת ישראל, גם התובעת מבהירה כי עסקי החברה ונכסיה, כמו גם עסקי המבקשת מתנהלים מחוץ למדינה ואף המעשים ו/או המחדלים עליהם מנסה המבקשת לבסס את הבקשה לפי תקנה 500(7) לתקסד"א הם מעשים נטענים שעשו, לכאורה, וכנטען, בעלי מניות בחברה אליה מבוקש היתר ההמצאה - ונגדם הגישה תובענה בארץ [...]". המשיבים בערעור שלפניי הגישו בקשה לסילוק התביעה בישראל על הסף ולחילופין לעכב את ההליכים בה עד להכרעת ההליך בגיאורגיה, בשל עניין תלוי ועומד. בהחלטה מיום 07.03.2012 הורתה כב' הרשמת נחליאלי-חיאט על עיכוב ההליכים בתביעה שהוגשה בישראל עד לאחר מתן פסק דין חלוט בתביעה המתנהלת בגיאורגיה. בהחלטתה ציינה הרשמת כלהלן: "מעיון בטענות הצדדים עולה כי עניינה של התביעה כאן זהה לעניינה של התביעה המתנהלת בגיאורגיה ושהוגשה שם קודם להגשת התביעה דנא בישראל. המסכת העובדתית עליה מבוססות שתי התביעות זהה ובכלל זה כי קיימת זהות בטענות בהן יידרשו בתי המשפט להכריע במסגרת שתי התביעות [...] אין בסיס לטענת המשיבה לפיה התביעה בישראל היא בגין מחלוקת בינה לבין בעלי מניות אורטם - טענה זו נועדה אך על מנת ליצור הפרדה מלאכותית בין המבקשים לבין אורטם בניסיון להכשיר בירור התביעה במקביל לבירור התביעה בגיאורגיה, אלא שכפי שפורט לעיל, אין מקום לבירור מקביל כאמור". מכאן הערעור שלפניי. טענות הצדדים המערערת סבורה כי ניהול ההליך בישראל לא ישפיע על ההליך בגיאורגיה ואין אפשרות שתתקבלנה הכרעות סותרות בערכאות השונות, לכן לא היה מקום לקבל את בקשת עיכוב ההליך בישראל. זאת, מאחר שאין, לגישתה, זהות בין בעלי הדין או במחלוקת העובדתית בין שתי התביעות המתנהלות במדינות השונות: הצדדים בתביעה בגיאורגיה הם חברת אורטם והמערערת, בעוד שהתביעה בישראל מתנהלת בין המערערת למשיבים; אשר למהות ההליך המשפטי, מציינת המערערת כי עניינו של ההליך בגיאורגיה בתביעת חברה נגד דירקטור שלה ואילו עניינו של ההליך בישראל בתביעה בין בעלי מניות; זאת ועוד, בהליך בגיאורגיה מבוקש סעד של השבת כספים ואילו בהליך בישראל מבוקש סעד הצהרתי ביחס לבעלי מניות בחברה; בהתאם, גם עילת התביעה שונה - בעוד התביעה בגיאורגיה עוסקת בהפרת חובת אמון של המערערת כדירקטורית בחברה, התביעה הישראלית עוסקת בהפרת התחייבות של המשיבים כלפי המערערת כבעלי מניות בחברה. בתוך כך מציינת המערערת, כי הסכם ההשקעה שנחתם בין הצדדים ביחס לחברת אורטם נכתב בשפה העברית ונחתם בישראל. לגישתה, ניתן ללמוד על הצורך להפריד בין ההליכים השונים גם מהחלטת כב' הרשמת נחליאלי מיום 03.01.2012, שדחתה את הבקשה להמציא את התביעה מחוץ לתחום לחברת אורטם. עוד טוענת המערערת, כי לא ניתן לברר את התביעה בה עסקינן במסגרת התביעה בגיאורגיה וזו הסיבה היחידה שבגינה נפתח ההליך בישראל. למעשה, מבקשת המערערת לראות בתביעה שהגישה בישראל משום הודעה לצד שלישי בעניין התביעה בגיאורגיה, אשר אין בה כדי לעקר מתוכן את התביעה העיקרית. כלומר, אם תמצא המערערת חייבת בהשבת כספים לחברת אורטם בהליך המתנהל בגיאורגיה, יתכן שבהליך המתנהל בישראל ימצאו המשיבים חייבים כלפי המערערת. לגרסת המערערת, לא קיים בגיאורגיה הליך המקביל להודעה לצד שלישי לפי תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), המאפשר לקבל סעד אופרטיבי כלפי אותם צדדים שלישיים. להוכחת טענה זו, הגישה המערערת לבית המשפט חוות דעת מומחה ביחס לדין הגאורגי, ממנה עולה כי נתבע אינו רשאי ליתן לכל אדם, לרבות אדם שהוא בעל דין בתובענה, הודעה לצד שלישי במשמעותה לפי תקנה 216 שהוזכרה לעיל. כמו כן, מציין עורך חוות הדעת, כי אף שהדין הגיאורגי אינו מבחין בין תושב זר לתושב מקומי לעניין חובת התייצבות לשם מתן עדות, הרי שאין לבית המשפט הגיאורגי סמכות לאכוף התייצבות של אזרח זר כאמור. על כן, טוענת המערערת, תאלץ לנהל את ההליך במדינה הזרה ב"ידיים קשורות" בשל החשש שהמשיב 1 לא יתייצב למתן עדות. לטענת המשיבים, מבחינה מהותית עוסקות שתי התביעות במסכת עובדתית זהה ובעילת תביעה זהה. המעשים אותם מייחסת המערערת למשיבים בתביעה בישראל, נעשו על ידם כבעלי השליטה וכאורגנים באורטם, לכן מתן הצהרה המבוקשת בתביעה בישראל משליכה על התביעה שהגישה אורטם נגד המערערת בגיאורגיה. מסקנה זו נלמדת, לטענתם, גם מכתבי הטענות שהגישה המערערת עצמה במסגרת התביעה בישראל, ובפרט, בקשתה לצרף להליך את חברת אורטם, בקשתה למתן צו חוסם ותגובתה לבקשה לעיכוב הליכים. לטענת המשיבים, התביעה שהוגשה בישראל נועדה להסיט את הדיון מבית המשפט בגיאורגיה, בניסיון להתערב בסמכות השיפוט ושיקול הדעת של הערכאה הזרה. על כן, סבורים המשיבים, אין לשנות מהחלטת כב' הרשמת שהורתה על עיכוב ההליכים בישראל בשל הליך תלוי ועומד. בנוסף, לטעמם יש לדחות את טענת המערערת, לפיה אין באפשרותה לברר את תביעתה במסגרת ההליכים בגיאורגיה. זאת, בין היתר מאחר שאין בחוות הדעת שהגישה על אודות הדין הגיאורגי כדי ללמד שאין ביכולתה לנהל הליך עצמאי ולבקש סעד אופרטיבי נגד "אורטם". לטענת המשיבים, לא ניתן לראות בתביעת המערערת "הודעת צד שלישי", בשל כמה טעמים. ראשית, הסעד המבוקש בה הוא סעד הצהרתי על מצב עובדתי שאינו מאפיין הודעות לצדדים שלישיים. בנוסף, הודעה לצד שלישי מותנית בקבלת התביעה העיקרית, בעוד שהתובעת בענייננו מבקשת לדון בתביעתה במקביל להליך המתנהל בגיאורגיה. למעשה, טוענים המשיבים, גם לו ניתן היה לראות בתביעת המערערת כהודעת צד שלישי, הרי שהיה בכך כדי לחזק דווקא את המסקנה שיש מקום לעכב את ההליכים בעניינה עד לבירור ההליך העיקרי בגיאורגיה. לבסוף, טוענים המשיבים, הגשת התביעה בישראל מנוגדת לרעיון העומד בבסיס הודעה לצדדים שלישיים, שתכליתו ריכוז הליכים וחסכון בהוצאות. בעקבות דיון שהתקיים לפניי ביום 03.05.2012, הגישו הצדדים - כל אחד מטעמו - אסופת אסמכתאות שיש בהן לכאורה כדי לחזק את טענתם בדבר סוגיית עיכוב ההליכים. דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובהחלטתה המנומקת של כב' הרשמת נחליאלי, מצאתי כי דין הערעור להידחות. העיקרון של "עניין תלוי ועומד" (Lis Alibi Pendens) קובע כי אפשר לעכב דיון בהליך אחד כאשר תלוי ועומד הליך אחר בין הצדדים, שבו עומדת לדיון סוגיה זהה במהותה. הזהות אינה נקבעת לפי צורת התביעות אלא לפי המהות. עמד על כך בית-המשפט העליון בע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט (2) 477 (1975) בקובעו: "כדי להחיל את עקרון 'הענין תלוי ועומד' יש להוכיח את זהות העילות בשתי התובענות [...] לענין זהות העילות, אין זה הכרחי, שתהיה חפיפה מוחלטת בין כל הענינים העשויים להידון בשתי התובענות. העיקר הוא, כאמור, שבשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית". אין הכרח כי תהיה זהות בין הסעדים הנתבעים על מנת לעכב את הדיון על יסוד העיקרון האמור וגם אין הכרח כי תתקיים זהות מוחלטת בין בעלי הדין בשתי התובענות הנדונות (ראו בג"ץ 3134/93 י.א.ד אלקטרוניקה בע"מ נ' שרת העבודה והרווחה, פ"ד מח(1) 296 (1994); ע"א 3765/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קפלן ( 28.01.2002) (להלן: "עניין הפניקס")). סמכות בית המשפט לעכב את הדיון בהליך היא סמכות שבשיקול-דעת, המופעלת תוך התחשבות במטרת העיכוב למנוע הטרדה של בית המשפט בהליך כפול, למנוע הכבדה מיותרת על היריב, לייעל את הדיון ולמנוע הכרעות סותרות בין ערכאות (ראו את עניין הפניקס שהוזכר לעיל וכן את בש"א (י-ם) 946/05 צח אורני נ' Western Steel Svenska AB ( 23.01.2006)). הוא הדין כאשר הבקשה לעיכוב הליכים מתבססת על קיומו של הליך אחר בפורום זר בין אותם צדדים ובגין אותו סכסוך (ראו אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 110 (מהדורה שמינית, טובה אולשטיין עורכת, 2005); רע"א 851/99 הנאמנים בפשיטת רגל של ABC Containerline נ' Depypere, פ"ד נז(1) 800 (2003)). בענייננו, עילות התביעה בשתי התובענות סבות סביב אותה מסכת עובדתית והיא, סכסוך בין שלושת בעלי המניות בחברת "אורטם" על רקע משיכת כספים שביצעה אחת מבעלי המניות בתקופה הרלוונטית בכובעה כדירקטורית בחברה, כאשר המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם משיכה זו בוצעה כדין. הפרדה בין נושאי הסכסוך, כפי שמציעה כעת המערערת, תהא מלאכותית ותסרבל את הדיון. מסיבה זו ככל הנראה הגישה המערערת מלכתחילה בקשה להוצאת צו חוסם להליך בגיאורגיה יחד עם כתב התביעה שהוגש בישראל, במסגרתה עמדה על כך שעניינה של התביעה, שהוגשה מחוץ לישראל בסכסוך בין בעלי המניות בחברת אורטם (פסקה 53 לכתב התביעה בת"א 29341-12-11). יצוין, שביחס להליך המתנהל בגיאורגיה טענה המערערת במפורש בכתב התביעה, כי המשיבים "עושים שימוש [...] בעובדה שהנם בעלי השליטה בחברת אורטם, על מנת להוציא לפועל את הוראותיו של [המשיב 1] לשיסוי חברת אורטם ב[מערערת]" (פסקה 7 לכתב התביעה בת.א 29341-12-11). על כן, לא ברורה טענת המערערת לפניי, לפיה ההליך בישראל לא ישפיע על ניהול התביעה בגיאורגיה, שעה שבתגובה לבקשת המשיבים לעכב את הדיון, בתובענה שהגישה, טענה המערערת במפורש, ביחס לסעד ההצהרתי המבוקש בה, כי "ישפיע על חברת אורטם בהיותה נשלטת באופן מוחלט ומלא על ידי המבקשים" (פסקה 40 לתגובה בת"א 29341-12-11). גם בקשות המערערת בהליך הגאורגי ביחס למשיבים מלמדות כי לגישתה לא ניתן להפריד בין נושאי הסכסוך. העדר החפיפה בין זהותם של בעלי הדין בשני ההליכים אינה נגזרת מההבדל בסוגיה מהותית העומדת לדיון הואיל ועסקינן בהיבטים שונים של אותו סכסוך, ולפיכך אין לייחס משמעות להיעדר הזהות המוחלטת ביניהם. למעשה, לו הייתה מתקבלת בקשתה המקורית של המערערת להיתר המצאה מחוץ לתחום ל"אורטם", הרי שגם בתביעה אשר הוגשה בישראל הייתה המערערת ניצבת מול החברה, אלא שיחד עמה היו נתבעים גם יתר בעלי מניותיה בתקופה הרלוונטית, הם המשיבים בתיק זה. בניגוד לסברתה של המערערת, החלטת כב' הרשמת נחליאלי בעניין היתר ההמצאה לא קבעה ממצאים ביחס לזהות הסכסוך בין התביעה בגיאורגיה לזו שהוגשה בישראל וגם המשיבים לא הביעו עמדתם ביחס לסוגיה זו. המערערת, לעומת זאת, היא שכרכה בבקשתה להיתר המצאה מחוץ לתחום את התביעה שהוגשה בישראל להליך שמנוהל נגדה בגיאורגיה. אשר לטענת המערערת, לפיה יש לראות בתביעה שהגישה בישראל משום הודעה לצד שלישי בעניין התביעה בגיאורגיה, לא מצאתי שהיא מהווה נימוק לדחיית הבקשה לעיכוב הליכים, וזאת בהנחה שאכן לא ניתן להגיש הודעה כאמור לפי הדין הגיאורגי, בהתאם לחוות הדעת שהוגשה מטעם המערערת. הודעה לצד שלישי כמוה כתביעה על תנאי - אם לא יהא הנתבע חב לתובע, יהא הצד השלישי פטור מלשפות אותו, כלומר, חיובו של הצד השלישי מותנה בזכיית התובע בתביעתו נגד הנתבע (ראו אורי גורן, 412), והיא נועדה לאפשר ריכוז של ההליכים המשפטיים בעניין מסוים, להביא לחיסכון בהוצאות הכרוכות בהגשת תביעה נפרדת נגד הצד השני ולקשור את הצד השלישי להתדיינות, כך שהנתבע לא יצטרך להתדיין מחדש עמו (שם, 413). משכך, תכלית ההליך של מתן הודעה לצד שלישי אינה עולה בקנה אחד עם בקשת המערערת לנהל שני הליכים מקבילים בפני שני בתי משפט שונים ובארצות שונות, מקום שעסקינן באותו סכסוך. זאת ועוד, חוות הדעת שהוגשה מטעם המערערת בנוגע לדין הזר מתייחסת לאי קיומו של הליך המקביל לתקנה 216 בדין הגיאורגי, אולם לא ניתן להסיק ממנה כי אין באפשרות המערערת להגיש בגיאורגיה תביעה עצמאית נגד המשיבים בערעור זה, בהנחה ש"אורטם" תזכה בתביעה נגדה. כמו כן, לא ניתן ללמוד ממנה שהמערערת מנועה מלטעון לפני בית המשפט בגיאורגיה כי הכספים נמשכו כדין - כפי שביקשה מבית המשפט בישראל להצהיר - במסגרת טענות ההגנה מפני תביעת אורטם. יודגש, כי המערערת מפורשות לצרף את המשיבה 2 להליך בגיאורגיה וכן לזמן את המשיב 1 לעדות. לעניין זה, אעיר, כי גם לו הייתי מניחה שהמשיב 1 לא יתייצב למתן עדות בגיאורגיה, הרי שחוות הדעת שהוגשה מטעם המערערת אינה מתייחסת, למשל, לשאלה האם ניתן לגבות בגיאורגיה עדות מחוץ לתחום השיפוט של בית המשפט, באמצעות שלוח, בדומה לסעיף 13 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. נוכח האמור לעיל, נראה כי לא יגרם למערערת כל עיוות דין אם התביעה בגיאורגיה תמשיך להתנהל. המדובר בפורום הטבעי לניהול התובענה, שכן המערערת עצמה היא תושבת המדינה הזרה, שהוא גם מקום מושבה של חברת "אורטם", בעניינה התבצעה משיכת הכספים המדוברת. למעשה, יש יסוד לומר - בזהירות הראויה - כי המערערת, שהגישה את התביעה לבית המשפט בישראל לאחר שנתבעה באותו עניין בגיאורגיה עשתה שימוש בלתי ראוי בהליכים משפטיים בהגישה את התביעה בישראל (ראו לעניין זה את פסק דינו של כב' השופט י' זמיר בע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר פ"ד נב(5) 817, 833 (1998) אליו הפנו באי כוח המשיבים). סוף דבר השיקולים שפורטו לעיל מטים את הכף לטובת עיכוב ההליכים. אין לאפשר לצדדים לקיים התדיינות כפולה בשתי תובענות בו זמנית בהקשר לאותה תשתית עובדתית ולאותן שאלות משפטיות. אשר על כן, הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח. הליך תלוי ועומדעיכוב הליכיםדיון