קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור לעליון ללא עורך דין: השופט א' רובינשטיין: רקע והליכים המערער ייצג עצמו בפנינו, לאחר השתלשלות עגומה של חילופי ייצוג, שהתנהלה באופן לא נעים בלשון המעטה שבהמעטה, ולאחר שחרור הסניגוריה הציבורית. הזמנו לדיון את הסניגוריה הציבורית על מנת לשקול סיוע למערער כפי שביקש, אך כשהוברר לו שהכוונה לסיוע מצד הסניגוריה הציבורית, שבשירותה אינו חפץ, עמד בסופו של יום על ייצוג עצמו. ערעורו הוא על הכרעת הדין ועל גזר הדין כאחד, כפי שיתואר להלן. המערער הורשע, בהכרעת דין מפורטת, בעבירות של איומים (שתיים) חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין, וזוכה מעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש. הושתו עליו 13 שנות מאסר, מהן 11 בפועל והיתרה מותנית לשלוש שנים, בעבירות פשע שיש בהן שימוש בכוח או באלימות כנגד הזולת, וכן שנת מאסר מותנית בעבירות איומים והחזקת סכין שלא כדין. הושת גם פיצוי למתלונן באישום הראשון, בסך 50,000 ₪. כתב האישום כלל שני אישומים, שהעיקרי שביניהם הוא כי בשל סכסוך של מה בכך תקף המערער את המתלונן, הכהו ודקר אותו בפניו ובגבו ביום 21.1.08 המתלונן נזקק לאשפוז, בשל פצע דקירה במרכז הגב תוך סדק בחוליה, ובפנים בין השפה לאף משמאל. המתלונן שוחרר מאשפוז לאחר שלושת ימי טיפול. כן איים המערער - לפי האישום השני - על מתלונן נוסף כי יהרגנו, וקבע עמו מפגש אליו בא מצויד בסכין, שם נלכד. בהכרעת דין מפורטת הרשיע בית המשפט את המערער, תוך שתיאר את ההשתלשלות העגומה של הטיפול בתיק. בסקרו את עדויות שני המתלוננים, בדיקות מז"פ והחקירה המשטרתית, עמד בית המשפט קמא על שלושה נדבכי ראיות באישום הראשון והעיקרי - עדות המתלונן באישום הראשון, מציאת סכין התקיפה אצל המערער וסימני הדם הזהים לדנ"א של המתלונן. המערער לא הציג גירסה נגדית, הן בחקירה הן בבית המשפט. בית המשפט התרשם חיובית מעדות המתלונן, ובצירוף אליה ואל הראיות האחרות כולן, וכן עדות המתלונן באישום השני, ראה להרשיע את המערער. המערער הורשע, כאמור, בעבירות שיוחסו לו למעט תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין תשל"ז-1977, שבית המשפט לא מצא לנכון לראותה כנפרדת מעבירת הדקירה, שהיא חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. בגזר הדין תואר עברו הפלילי של המערער (גם אנו עיינו ברישום הפלילי בתיק בית המשפט קמא, וראינו כי שלא כראוי נמסר לעיון גם רישום תיקי מב"ד - לתשומת לב הפרקליטות; סוף סוף ראוי שדבר זה לא יישנה). נציין כי המערער עמד לפני כן שלוש פעמים לפני בתי המשפט בעבירות תקיפה, הצתה, סחיטה באיומים, גניבה בידי עובד, שימוש ברכב ללא רשות ותקיפת עובדי ציבור, וזאת מאז שנת 2000 (עלה ארצה ב-1997) וריצה שתי תקופות מאסר של 24 ו-18 חודשים. בית המשפט ציין כי המערער מונע על-ידי דחפים אלימים לא מרוסנים ודבקות הרסנית ונקמנית לפגוע בזולת בדרך קיצונית ואלימה, והמטרה קידשה את כל האמצעים - תוך פגיעה קשה במתלונן באישום הראשון וחיפוש אחר הטרף הבא, המתלונן באישום השני, ללא גילויי חרטה או התחשבות. נאמר גם כי הוצגה חוות דעת פסיכיאטרית, שאין המערער לוקה במחלת נפש פסיכוטית, אלא "קרוב לודאי מדובר באדם עם קוים אישיותיים ספציפיים - אנטי סוציאליים, גבוליים". תפיסתו המעוותת, כך נאמר, באה לידי ביטוי גם בניהול המשפט; מעשיו מצביעים על מסוכנות ועל הצורך להרחיקו מן הציבור לתקופה משמעותית. לא נמצא שיקול לקולה, למעט בכך שלמרבה המזל לא נפגע המתלונן באישום הראשון באופן חמור יותר. נגזר איפוא העונש כאמור. הערעור והדיון הערעור כפי שהוגש תחילה על-ידי המערער עצמו הוכתר "ערעור לגזר דין", אף כי נגע גם להכרעת הדין, ובו האשמות מהאשמות שונות נגד הסניגורים שייצגו את המערער, נגד הסניגוריה הציבורית, נגד התביעה והמשטרה ואף נגד בית המשפט. נטען כנגד המתלונן 1 שהוא נוטל מתאדון והיה מקום לברר את מצבו התודעתי בנסיבות כאלה; כמו כן נטען שהעדים שביקש המערער להזמין לא הוזמנו, וכי לא אופשר לו לחקור כדבעי, בין היתר את המומחית לדנ"א ואת המתלונן 2. במהלך הטיפול בתיק ניתנה החלטה של רשם בית משפט זה (מיום 17.1.12) שלא לקבל את בקשת המערער לעזרה משפטית של הסניגוריה הציבורית בלא יפוי כוח, וזאת לאחר שבעבר שוחררה הסניגוריה הציבורית והיא מתנגדת לייצג. בהחלטה מיום 27.11.12, בהכנה לקראת הדיון, התבקשה הסניגוריה הציבורית להתייצב. ואכן ביום הדיון הופיעה עו"ד מירה בית און אמסלם (שייצגה בתיק אחר) מטעם הסניגוריה הציבורית. ואולם, בשיג ושיח עם המערער הוברר כי אינו חפץ בייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית בהיעדר אמון, ועל כן - כאמור - ביקש בסופו של דבר לייצג את עצמו. אציין כי שקלנו אם יש מקום להידרש למינוי "עורך דין כונן" מטעם הסניגוריה הציבורית כפי שהוצע (בדעת מיעוט) בע"פ 7335/05 הסניגוריה הציבורית נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 346, 367-360, אולם באנו למסקנה כי אין זה המקום. לגופם של דברים הגיש לנו המערער ביום הדיון מסמך בכתב יד בן 13 עמודים. בו חזר על חלק מן הטענות שנסקרו מעלה וכן טען להעלמת ראיות ולאי התיחסות לטענותיו בנושא זה, וכן בדבר אי זימון עדים. עוד טען, כי למתלונן באישום הראשון עבר פלילי וגם לוקה הוא בשימוש בסמים ובשכרות. בא כוח המדינה טען, כי גם ייצוג בהליך לא היה מביא לתוצאה שונה, נוכח עדות המתלונן, הדקירות על גופו והראיות הפורנזיות בדמות סכין ו-DNA וכן ראיות של פלטי טלפון. זאת, לאחר שהמתלונן לא מסר כל גרסה במשטרה ובבית המשפט. אשר  לעונש, נטען כי בית המשפט המחוזי עמד על טיבו של המערער ועל עברו, לאחר שגם הכה שני סניגורים, ויש מקום למנוע את פגיעתו הרעה מן הציבור. עוד נאמר, כי יתכן שאילו גילה שינוי או הפנמה ניתן היה להפחית מעט מן העונש; נראה שאילו היה מיוצג היה מגיע להסדר, או ככל שהיה מגלה אישיות פחות מסוכנת יכלה התוצאה להיות עונש קל יותר. ואולם, כך נטען, העונש שניתן הוא אפשרי, ובהיעדר שינוי במערער אינו ראוי להקלה. הכרעה לאחר העיון לא ראינו מקום להתערב בהכרעת הדין, בית המשפט קמא ניתח את הראיות, וניתוחו והמסקנות אליהן הגיע מקובלים עלינו. ואולם, באשר לגזר הדין - לא בלי התלבטות - החלטנו להפחית במידת מה מעונשו של המערער. אכן מעשיו חמורים ומעוררים שאט נפש, ובית המשפט המחוזי נתן לכך ביטוי בדברים שהובאו מעלה, וכל המוסיף גורע. ואולם, גם בא כוח המדינה בהגינותו, בתשובה לשאלותינו, לא התכחש לכך שבתנאים אחרים של התנהגות המערער במשפט והתייחסותו, היה העונש פחות מזה שהושת. אכן ראוי המערער לעונש שהוא בעל חומרה, נוכח היותו של המקרה חמור ממקרים "רגילים" של דקירה הגורמת בכוונה מחמירה. התנהגותו של המערער בפרשה - לרבות אי הבעת חרטה - מצדיקה הרחקתו מן החברה לתקופה ממושכת. עיינו גם בפסיקה שהציגה התביעה בבית המשפט המחוזי, לרבות במקרים שבהם הושת עונש מאסר חמור יותר; אך דומה שביסודן היו תוצאות הפגיעה בפרשות דשם חמורות משמעותית יותר, וזאת מבלי להקל ראש בתוצאה במקרה דנא. גם לאחר ההקלה על-ידינו יישאר העונש ברף הגבוה. אנו מעמידים איפוא את עונשו של המערער על תשע שנות מאסר בפועל . המאסר על תנאי והפיצוי יישארו בעינם.           ערעור לעליוןערעורעורך דין