קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על דרגת אי כושר 60 אחוז: לפני ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה - 1995 (להלן:"החוק") על החלטת הועדה לעררים לקביעת אי כושר (להלן: "הועדה לעררים") מיום 10.12.08, אשר קבעה כי דרגת אי כושר זמנית של המערער היא בשיעור של 60%, החל מיום 1.8.08 עד יום 31.7.09. המערער, יליד 1971, סובל ממחלת הקרון, בגינה נקבעו לו נכויות שונות ודרגת אי כושר במסגרת ועדות רפואיות וועדות עררים שונות שדנו ופסקו בעניינו. במסגרת הליך בדיקה מחדש, נקבעה למערער דרגת אי כושר על ידי פקיד התביעות ועל החלטתו הגיש המערער ערר לועדה לעררים. הועדה לעררים דנה בעניינו של המערער בשתי ישיבות נפרדות. בישיבתה הראשונה מיום 22.10.08 שמעה הועדה את תלונות המערער, עיינה במסמך רפואי מבי"ח בלינסון מיום 4.9.08 שהציג בפניה וקבעה כי "מסמך זה מאוחר לבדיקה בדרג ראשון ולכן מבקשת הוועדה שגסטרואנטרולוג של המוסד יבדוק את התובע ויתן חווד ביחס למחלתו בהווה ואפשרויות התעסוקה הנגזרות ממחלתו לאחר מכן תשוב הועדה ותדון בערר". ביום 10.12.08 התכנסה הועדה לישיבתה המסכמת, לאחר שהתקבלה חוות הדעת של מומחה הגסטרואנטרולוגיה, ד"ר לוריה, וקבעה כי "לאור תלונותיו של הנבדק ביקשה הוועדה לקבל חווד גסטרו עדכנית לגבי מצבו ואפשרויות התעסוקה הועדה עיינה בחווד של דר' לוריה אשר קבע מפורשות בחווד מיום - 26.11.08 כי המערער מסוגל לעבוד בהיקף חלקי עם נגישות לשירותים. הוועדה דוחה את הערר. על כן, הועדה לעררים קבעה למערער דרגת אי כושר זמנית בשיעור 60% החל מיום 1.8.08. המערער עותר לכך שבית הדין יקבע כי איבד לפחות 75% מכושר השתכרותו ולחלופין להחזיר את עניינו לועדה הרפואית לעררים עם הוראות. לטענת המערער, החלטת הוועדה מושא הערעור אינה משקפת את מצבו הרפואי המחמיר עם הזמן, ואף אינה עולה בקנה אחד עם החלטות אחרות שניתנו בעניינו; הועדה לעררים לא נימקה את החלטתה להפחית את נכותו ולהעמידה על שיעור 60% על אף שלא זו בלבד שלא היה שיפור במצבו אלא הוא אף החמיר, והועדה עצמה קבעה כי מצבו של המערער הוא בבחינת "יציב"; קיים "חשש למשוא פנים ולהעדר אובייקטיביות" בהחלטתה של הועדה שהתבססה על חוות דעתו של ד"ר לוריה שטיפל במערער בעבר, וקיימים משקעים בעניין זה בינו לבין המערער; בשנת 2005 נתן דר' לוריה חוות דעת בעניינו, ולאחר שהמערער הגיש ערעור החלטת הוועדה שהסתמכה על חוות דעתו נהפכה; בעניין זה המציא המערער מסמך רפואי משנת 1994 בו לכאורה מתועד שמו של ד"ר לוריה כרופא שטיפל במערער במהלך אשפוזו אותה תקופה; לטענתו, תיקו הרפואי מאותה תקופה נגנז ואף פנייה שערך בעניין זה למזכירתו האישית של דר' לוריה נענתה בשלילה עקב חובתה לשמור על סודיות, אולם הוא טופל על ידי דר' לוריה גם לאחר שנת 1994. המערער המציא לאחר הדיון מסמכים לפיהם בחודש יוני 2009 נקבעה לו דרגת אי כושר בשיעור של 75%, ובהחלטה מיום 15.11.2010 הועלתה דרגת אי הכושר ל- 100%. המשיב טוען כי החלטת הועדה לעררים מנומקת וברורה וניתנה על סמך שיקולים עניינים והתייעצות שערכה הועדה עם מומחה גסטרואנטרולוגיה שעליו אף נסמכה החלטתה; נכותו של המערער אינה יציבה, אולם ככל הנוגע לערעור זה נקבעה לו נכות רפואית בשיעור 66% ודרגת אי כושר בשיעור 60%; על סמך נתונים המצויים בידי המוסד המערער נסע מספר פעמים רב לחו"ל במהלך השנים 2004 - 2010; המוסד הפנה לדו"ח כושר השתכרות של עובדת השיקום מיום 23.6.08 ומכתב עובדת השיקום מיום 27.12.07, על פיהם מסוגל המערער לעבודה חלקית. בנוגע לטענות בדבר משוא פנים וחוסר אובייקטיביות של הועדה, נטען כי טענות המערער מתייחסות לטיפול על ידי דר' לוריה שהסתיים לפני 15 שנה, מה גם לא ברור על סמך מה ועל ידי מי נערך הרישום הנטען על גבי המסמך הרפואי שהוצג על ידי המערער להוכחת טענותיו בעניין זה. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, ויש להחזיר את עניינו של המערער לוועדה לעררים, אשר תקבע את דרגת אי הכושר לתקופה הרלוונטית, מיום 1.8.08 עד יום 31.7.09, מנימוקים אלה: כפי העולה מהחומר שבתיק, הן בתקופה שקדמה לוועדה מושא הערעור והן בתוקפה שלאחריה, נקבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור של 75% או 100%. בנסיבות אלה, אני סבורה כי יש מקום להשיב את עניינו של המערער לוועדה על מנת שתנמק את השוני בין החלטותיה לבין ההחלטות האחרות, אשר ניתנו לפני ואחרי מתן החלטתה, ובכלל זה תבהיר איזה שינוי לטובה חל במצבו של המערער בתקופה מושא החלטתה, אשר הצדיק הפחתת דרגת אי הכושר שנקבעה למערער. כמו כן, מקובלת עלי טענתו של המערער כי בנסיבותיו של מקרה זה, לנוכח העובדה שטופל על ידי דר' לוריה בעבר הן במסגרת הרפואה הציבורית והן במסגרת הקליניקה הפרטית, ומשלב מסוים והחליט שלא להמשיך להיות מטופל על ידי דר' לוריה, לא היה מקום להעברת עניינו למתן חוות דעת על ידי דר' לוריה. אמנם, המערער הציג מסמך משנת 1994, אולם מקובלת עליי טענתו כי טופל גם במועדים מאוחרים יותר על ידי דר' לוריה, וכי טופל גם בקליניקה הפרטית של דר' לוריה. בנסיבות אלה, על מנת להסיר כל חשש למשוא פנים, ולו מחמת הספק, אין להעביר את עניינו לחוות דעתו של דר' לוריה. סוף דבר: עניינו של המערער מוחזר לוועדה לעררים (אי כושר) על מנת שתדון מחדש בדרגת אי הכושר של המערער לתקופה מיום 1.8.08 עד יום 31.7.09. הוועדה תתייחס לכך שבהחלטות של ועדות קודמות וועדות מאוחרות להחלטה מושא הערעור, נקבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור של 75% או 100%, ותבהיר איזה שינוי חל במצבו הרפואי של המערער בתקופה מושא החלטתה, אשר הצדיק הפחתת דרגת אי הכושר ל- 60%. מובהר, כי הוועדה אינה יכולה להסתמך על חוות דעתו של דר' לוריה לעניין זה. ככל שהוועדה תמצא לנכון להעביר את המסמכים הרפואיים של המערער לשם קבלת חוות דעת רפואית, חוות הדעת תינתן על ידי רופא אחר מדר' לוריה. המוסד ישלם למערער הוצאות בסך של 1,500 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא למוסד פסק הדין, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. רשות ערעור: כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לו פסק הדין. אי כושר עבודהערעור