קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת לשכת התעסוקה: 1. זהו ערעור לפי סעיף 43 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959, על החלטת ועדת העררים שליד שירות התעסוקה מיום 29.1.03. הועדה דחתה את ערר המערערת בפניה כנגד סירוב שנרשם לה בגין הפנייה לעבודה מיום 26.11.02 אל המעסיק אל.פי עשרים ושש בע"מ. 2. על פי הנטען בכתב הערעור, המנהל במקום העבודה כתב למערערת "לא מתאים" בלי לשאול אותה. המערערת הוסיפה כי כנראה נפלה טעות וחשבו שהיא לא רוצה לעבוד שם. בדיון שקויים בבית הדין מסרה המערערת כי הגיעה למקום העבודה, שהוא מקום קטן כדבריה והיא חשבה שיש שם מקום לעובד אחד. לגירסתה, בעל המקום לקח את מכתב ההפנייה ורשם על גביה "לא מתאים" ואת ההפנייה מסרה ללשכת התעסוקה. לדבריה, כאשר התקשרו מלשכת התעסוקה אל המעסיק, יכול להיות שהוא התבלבל עם מישהו אחר ואמר כאילו היא ביקשה לעבוד ב"שחור", ללא תלוש משכורת. לגירסת המערערת, "לא היתה כזו שיחה. אולי קרתה איזה אי הבנה מכיוון שאני לא דוברת טוב עברית". עוד הוסיפה: "לא היתה בכלל שיחה בינינו. נתנו לי את ההפנייה וזהו". אלא שגירסתה של המערערת בבית הדין אינה מתיישבת עם הגירסה שנרשמה מפיה בפרוטוקול הדיון בפני ועדת הערר. על פי האמור בפרוטוקול הדיון בועדה, המערערת מסרה כי המעסיק אמר לה שזה מקום קטן והוא לא צריך עובדים יותר ושלח אותה. כאשר עומתה המערערת בדיון בבית הדין עם הגירסה שנרשמה מפיה בועדת הערר, השיבה שיכול להיות שלא הבינו אותה כי לא היה בועדת הערר מתורגמן. אינני מקבלת גירסה זו של המערערת. כפי שעולה מדברי המערערת עצמה, היא מתגוררת בארץ כבר 12 שנים. מתוך תקופה זו עבדה במהלך 9 שנים במקום עבודה שבו נדרשה לדבר גם עברית. מכל מקום, לא נראה כי הועדה יכלה לטעות בהבנה של דברים פשוטים וברורים, בין גירסה על פיה המעסיק אמר למערערת שזה מקום קטן ואין צורך בעובדים לבין הגירסה כפי שהיא העידה לגביה בבית הדין, שהמעסיק לא אמר לה דבר ולא שאל אותה דבר וכדבריה, "ככה היה נראה לי שלא היה לו צורך בעובדים". כך או כך, על פי צילום פרטי ההזמנה הממוחשב של המעסיק עולה כי ההזמנה נסגרה בתאריך 11.12.02, כשבועיים ימים לאחר המועד בו הגיעה המערערת למקום העבודה. כן עולה כי ההזמנה נסגרה לאחר איוש שתי המשרות שנדרשו על ידי המעסיק. 3. על פי סעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן:"החוק"), מובטל, הזכאי לדמי אבטלה, הינו מי שרשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה והוא מוכן ומסוגל לעבודה במקצועו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו. על פי החוק, תפקידו הראשון והעיקרי של מי שמבקש להנות מתשלום דמי אבטלה הוא בראש ובראשונה להיות מוכן לעבודה ועליו להתייחס ולהיות נכון לכל עבודה מתאימה מוצעת. 4. כעולה מהעתק טופס ההפנייה לעבודה (מש/3), התפקיד אותו ביקש המעסיק לאייש ואליו הופנתה המערערת היה תפקיד של גהצנית + ניסיון (הדרישה לניסיון הודגשה אף בשני סימני קריאה), לעבודה במכבסה. כעולה מעדותה של המערערת, קודם לתקופת האבטלה היא הועסקה במכבסת "שלג" בחדרה, משך 9 שנים. מכאן, שאין כל ספק כי העבודה אליה הופנתה המערערת הינה עבודה מתאימה לה על פי החוק, בהיותה אותו סוג עבודה שבה הועסקה משך שנים רבות טרם האבטלה. 5. כעולה מתעודת עובד ציבור שהוגשה (מש/1), פקידת ההשמה קיימה שיחה עם המעסיק (המערערת אף אישרה דבר קיומה של השיחה). תשובת המעסיק היתה כי המערערת אמרה לו שהיא מקבלת דמי אבטלה והיא מוכנה לעבוד "שחור". כמו כן היא אמרה לו שהיא אמורה לחזור למקום העבודה הקודם. יצויין כי טופס ההפנייה עצמו, עם אישור המעסיק, לא נמצא בידי שירות התעסוקה. בהעדר הטופס עם תשובת המעסיק עצמו; הואיל ועצם קיומה של השיחה בין פקידת ההשמה למעסיק לא הוכחשה על ידי המערערת; הואיל וכעולה מהודעת פקידת ההשמה לרישום סירוב קויימה השיחה הטלפונית עם המעסיק עוד לפני רישום הסירוב, דהיינו "בזמן אמת", ראיתי לנכון לסמוך על אמיתות תוכנה של תעודת עובד הציבור באשר לתשובת המעסיק בעניינה של המערערת. 6. באופן רגיל אין כל יסוד לפקפק בדברי המעסיק, אשר אין לו אינטרס מיוחד להציג תמונת מצב שאינה מדוייקת. (ע"ע 1081/02 פואד פתחי נימר - שירות התעסוקה, ניתן ביום 3.10.02). במקרה זה לא ראיתי לסטות מהכלל האמור, בשים לב לכך שהשיחה עם פקידת ההשמה קויימה סמוך לאחר הפנייתה של המערערת והתייצבותה אצל המעסיק. בנוסף, כאמור, נתגלו סתירות בין גירסתה של המערערת בפני ועדת הערר (על פיה המעסיק הוא שאמר לה שאין צורך יותר בעובדים) לעומת הגירסה בבית הדין (על פיה המעסיק לא אמר לה דבר והיא זו שחשבה שאין צורך בעובדים). כמו כן, לא עולה כל נימוק סביר וענייני מדוע מעסיק שנדרשת לו עובדת מכבסה עם ניסיון, לא יקח לתפקיד את המערערת, שהיא עובדת מכבסה עם ניסיון רב וכל זאת עוד בזמן ששתי המשרות שהמעסיק ביקש לאייש טרם אויישו. שוכנעתי איפוא כי המערערת לא עשתה את המוטל עליה כדורשת עבודה ולא היתה נכונה לעבודה אליה הופנתה, שהיתה עבודה מתאימה עבורה. המערערת היא שיצרה תנאים לאי-קבלתה לעבודה, בכך שהודיעה למעסיק הפוטנציאלי על תנאים שמעסיק סביר לא היה מסכים להם. (בין אם מדובר בעבודה "לא פורמלית" ובין אם מדובר בהודעה לגבי מקום העבודה הקודם). 7. משכך, כדין נרשם לה הסירוב ודין הערעור - להידחות. 8. כמקובל בהליכים שעניינם ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות, על אף דחיית הערעור.ערעורדמי אבטלה