קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על פסק דין בשאלת החבות: 1. ביום 31.10.01 ניתן ע"י בית משפט השלום (כב' השופט נ' סולברג), בת.א. 17597/00, "פסק דין חלקי" בתביעת המשיב כנגד המערער, לפיו המערער אחראי בגין פרסום לשון הרע בשלושת הפרסומים נשוא התביעה. בית משפט השלום הורה על המשך ההליך לעניין "התרופות", ולשם כך קבע דיון מקדמי. הערעור מכוון כנגד אותו "פסק דין חלקי". 2. המשיב טען, בעיקרי הטיעון שהגיש, כי אין עומדת למערער זכות ערעור על פסק הדין החלקי, בהיותו "החלטה אחרת", שהערעור עליה יכול להעשות רק לאחר קבלת רשות לערער (או בזכות, במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי). המערער, בעיקרי הטיעון מטעמו, עומד על כך כי מדובר בפסק דין חלקי, שעליו הוא רשאי, ואף חייב - כדי שלא להחמיץ את המועד להגשת הערעור - לערער עתה, וכי ערעור זה הוא בזכות.   3. באי-כח הצדדים הסכימו, כי עיקרי הטיעון מטעמם בטענה המקדמית האמורה, ייחשבו כסיכומים בכתב וביקשו, כי תינתן במחלוקת זו החלטה ללא שמיעת טענות נוספות.   4. על פי המבחן הקבוע בהלכה הפסוקה לצורך ההבחנה בין "פסק דין" (לרבות "פסק דין חלקי") לבין "החלטה אחרת", החלטתו של בית משפט השלום מיום 31.10.01 אינה אלא "החלטה אחרת", שאינה מקנה למערער זכות לערער עליה. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבעה ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת", כדלהלן:   "היום איננו שואלים עוד מה נקבע בגוף ההחלטה, אלא השאלה היא: האם נסתיים הדיון בענין התלוי ועומד לפני בית המשפט? החלטה המסיימת את הדיון 'וסוגרת את המשפט' היא פסק דין, שעליו יוכל בעל דין שקופח לערער, וכל החלטה שאינה מסיימת את הדיון 'מבחינה פורמלית' ... היא החלטה אחרת" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, 1995, עמ' 722).   אכן, יתכנו מקרים בהם יתן בית המשפט "פסק דין חלקי", שהערעור עליו יהיה בזכות, למרות שטכנית עדיין לא "נסגר התיק", אולם אז מסתיים הדיון באותה סוגיה, שהיא נושא פסק הדין החלקי:   "ואולם יכול כי בתביעה אחת יהא על בית המשפט להכריע בשתיים או יותר עילות נפרדות, או בשני מיני סעד העומדים בנפרד של עילה אחת. אם סיים בית המשפט סופית הדיון בעילה אחת או בענין הסעד האחד העומד בנפרד והחליט בהם, - הרי לפניך פסק דין חלקי; ואין בכך כלום כי בענין העילה האחרת או בענין הסעד הנוסף יהא עליו להמשיך לדון. המבחן עדיין יהא אם באותו ענין בו נפלה ההכרעה נסגר הדיון. שלא כן בכל אותם המקרים בהם מפוצל הדיון שלא לצורך עילה נפרדת או סעד העומד בפני עצמו - אלא שהפלוגתות שבאו להכרעה משמשות רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה; כגון הכרעה בשאלת האחריות והחבות בנזיקין, המהווה רק שלב לקראת ההכרעה מה שיעור הפיצוי לו זכאי התובע" (ע"א 609/78 קו-תור נ' גלבוע פ"ד לד(1) 239, סעיף 2 לפסק דינו של כב' השופט בייסקי, ההדגשה אינה במקור).   במצב הדברים בו בית המשפט מפצל את הדיון, ודן תחילה בסוגיית החבות, ורק לאחר שמצא שקיימת חבות הוא פונה לדון בסוגיית היקף הנזק וסכום הפיצויים, ההחלטה הקובעת קיומה של חבות היא "החלטה אחרת", שכן בעליל טרם הסתיים הדיון. אמת הדבר, לעתים תוצאת הדיון בסוגיה עשויה לקבוע אם מדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת, כגון כאשר בית המשפט קובע כי אין קיימת חבות או שהתובענה התיישנה, כי אז התוצאה היא "סוף פסוק" מבחינתה של הערכאה הדיונית. במקרה כאמור, עניין לנו בפסק-דין. אולם אם על בית המשפט לדון גם בשאלת הנזק משנקבעה חבותו של הנתבע, או שהתביעה עומדת על עומדה ולא התיישנה, משלא נתקבלה טענת התיישנות, כי אז הדיון לא הסתיים ומדובר ב"החלטה אחרת". אכן, הדבר נקבע במפורש בספרו הנ"ל של י' זוסמן המתייחס ל"החלטה הקובעת את חבות הנתבע לפצות את התובע על הנזק שגרם לו, בתביעת נזיקין, על מנת ששיעור החבות ייקבע בשלב השני", כאל "החלטה אחרת" (שם, סעיף 600, בעמ' 772-773; וכן - סעיף 373 בעמ' 459, הערת שוליים, מס' 121). ראו גם את פסק הדין בע"א 226/65 אליהו ואח' נ' עזרא פ"ד יט(3) 571; בעמ' 573:   "בענין שלפנינו עשה השופט רק צעד אחד תוך מהלך הדיון כאשר קבע את חבות המערערים לנזק שנגרם למשיבה. צעד זה אמנם חשוב הוא, אבל אין בו כדי סיום מלאכתו של בית המשפט. כאשר יחליט השופט בסוף הדיון כמה נזק נגרם למשיבה, ייתכן שאחד מבעלי הדין או שניהם, יחפצו לערער על החלטתו, ולכך יהיו רשאים ללא נטילת רשות. ... ברי כי החלטה אשר משמשת רק שלב ביניים, לשם קביעת הסעד הסופי, אף איננה פסק דין חלקי ... כדי לבחון את הדברים, נתאר לעצמנו, שבהמשך הדיון בבית המשפט המחוזי, בשלב השני, לא תתייצב המשיבה-התובעת בפני השופט. התוצאה תהיה, כי על פי תקנה 157(3) ידחה השופט את התובענה, ולא תועיל לה, למשיבה, העובדה שבשלב הראשון יצאה החלטה לטובתה".   בע"א 277/81 גרינהאוז נ' גרינהאוז, פ"ד לו(3) 197, דן בית המשפט העליון בהחלטה שעניינה קביעת חבות בתשלום מזונות ופסק כדלהלן:   "בהתאם למקובל על בתי המשפט מאז חקיקתו של חוק בתי המשפט, תשי"ז-1957 אין ההחלטה כגון זו שניתנה בעניננו ... אלא בגדר 'החלטה אחרת' (...) ואין לה מעמד של פסק דין חלקי. דומה הענין שבפנינו לקביעת החבות בנזיקין אשר בעקבות ההחלטה בה, באה החלטה שניה וסופית המפרטת את שיעור החבות". (סעיף 4 לפסק דינו של כב' הנשיא שמגר, בעמ' 202, ההדגשה אינה במקור). מכאן, שרק החלטה המעניקה את מלוא הסעד המבוקש מבין מספר סעדים הכלולים בתובענה, ואשר אינה מהווה נדבך או שלב ביניים לצורך קביעת הסעד הסופי, היא "פסק דין חלקי". ההחלטה נשוא הערעור דנן אינה החלטה מסוג זה.   5. המערער תומך טענתו בנאמר בספרו של המלומד א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז, בעמ' 448, כדלהלן:   "במשפטי לשון הרע נהוג לפצל את הדיון לשני חלקים: לדון תחילה בשאלת החבות ובשלב השני לדון בשאלת הפיצוי. ההכרעה בשאלת החבות מהווה פסק דין חלקי, וככזו ניתן לתקוף אותה בהגשת ערעור בזכות. חשוב לזכור, כי פסק הדין בענין החבות יהיה לחלוט אם לא יוגש עליו ערעור במועד. לפיכך, בעל דין המבקש לערער על הכרעה בענין החבות חייב להגיש במועד ערעור על פסק הדין בענין החבות וזאת גם אם פסק הדין בענין הפיצויים טרם ניתן".   בכל הכבוד, אין אנו סבורים שהאמור לעיל משקף נכונה את ההלכה הפסוקה, ויש בו משום סטייה מוחלטת מהמבחן המושרש היטב בפסיקה רבת שנים. המחבר מפנה, לצורך האמור לעיל, לפסק הדין בע"א 809/89 משעור ואח' נ' חביבי, פ"ד מז(1), 1, בעמ' 4. אלא שבאותה פרשה אכן מדובר ב"פסק דין חלקי", שכן בית המשפט לא הסתפק בקביעת עצם החבות, אלא הוסיף והעניק לתובע מקצת הסעדים שתבע (צו מניעה), גם אם לא דן בסוגיית הפיצויים. העובדה שכיום רשאי בית המשפט לחייב נתבע בפיצוי בגין הוצאת לשון הרע אף ללא הוכחת נזק (סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965), אינה משנה את מסקנתנו, לפיה במקרה דנן אין מדובר ב"פסק דין חלקי", שכן בית המשפט כלל לא דן בסוגיה זו ואין המערער יכול להיפרע נזקו מהמשיב אך על יסוד ההחלטה נשוא הערעור דנן.   6. כידוע, אין חשיבות לכותרת שבה מכתיר בית המשפט את החלטתו והעובדה שבית המשפט קמא בחר לכנות את ההחלטה בשם "פסק דין חלקי", אינה יכולה לסייע למערער (ראו ע"א 277/81 הנ"ל, בעמ' 202 מול האות ה').   7. התוצאה היא שאנו מוחקים את הערעור, מחמת שלא קמה למערער הזכות לערער על ההחלטה מיום 31.10.01. אנו מחייבים את המערער בהוצאות המשיב, לרבות שכר-טרחת עורך-דין, בסכום כולל של -.3,000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ.     המזכירות תמציא העתקי פסק-הדין לב"כ הצדדים.     ניתן היום ב' באייר, תשס"ב (14 באפריל 2002) בהעדר הצדדים.     יעקב צמח, סגן-נשיא   עזרא קמא, סגן-נשיא   צבי זילברטל, שופט   נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוחערעורשאלת החבות