קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור תעבורה לבית המשפט המחוזי: 1. בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בתל אביב יפו (כב' השופטת נועה פראג-לבוא), מיום 30.01.11 (להלן "פסק הדין"). בית משפט קמא הרשיע את המערער לאחר ניהול הוכחות בעברות הבאות: עבירה של נהיגה בשכרות ותחת השפעת משקאות, עבירה לפי ס' 64 ד (א), 62 (3) ו-39א לפקודת התעבורה, תקנה 26(2) לתקנות התעבורה (להלן- תקנות התעבורה) ובקשר עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה.(להלן- "פקודת התעבורה") נהיגה בקלות ראש, עבירה, לפי סעיפים 62(2) ו-38 (2) לפקודת התעבורה. סירוב להיבדק בדיקת דם ינשוף עבירה, לפי ס' 64 ד(א) לפקודת התעבורה ותקנה 169ו (א) לתקנות התעבורה. ביום 30.01.11 גזר בית משפט קמא את דינו של המערער והטיל עליו את העונשים הבאים: קנס בסך 2,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתם, פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים פסילה על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים וחתימה על התחייבות בסך 10,000 ₪. על פי כתב האישום בתאריך 31.03.07, סמוך לשעה 06:20, נהג הנאשם ברכבו ברחוב מיקונוס בתל אביב כשניידת סמויה נוסעת אחריו, התקרב סמוך לבית מס' 3 ונעצר ע"י השוטרים לביקורת. הנאשם נדרש ע"י השוטרים למסור בדיקת נשיפה ובדיקת דם לבדיקת שכרות וסרב. 2. בית משפט קמא קבע, בהכרעת דין ארוכה ומנומקת ולאחר ששמע את העדויות וראיות התביעה וההגנה, כי הוא מעדיף את גרסת השוטרים על פני גרסת המערער. בית משפט קמא קבע כממצאים שבעובדה כי בדין נדרש המערער ליתן דגימת נשיפה ודם וזאת לאור העובדה שעצר בכביש ללא כל סיבה נראית לעין, מפיו נדף ריח של אלכוהול והוא הודה בפני השוטרים בשתיית שתי כוסות בירה. בית משפט קמא דחה את גירסת הנאשם שטען, כי לא נדרש כלל להיבדק ומצאה כבלתי אמינה וזאת אף לאור אמרת הנאשם עצמו ביום הקראת כתב האישום באומרו שהתבקש לבצע בדיקת נשיפה וסירב וכן במוצאו להאמין לעדי התביעה. בית משפט קמא, אף קבע כי החשד הסביר לצורך דגימת הדם, התעורר לנוכח התנהגות הנאשם בכביש, ריח האלכוהול מפיו, בדיקת המאפיינים, הסרוב לבצע בדיקת נשיפה, וההודאה בשתיית שתי כוסות. בית משפט קמא האזין לטענות המערער בדבר הליקויים בהתנהלות השוטרים, אולם בחר לדחותן. בד בבד, אימץ בית משפט קמא את עמדת עדי התביעה, עת/2 ועת/3, קבע שהן מהימנות עליו, מהן עולה כי המערער הוסבר והוזהר על משמעות סירובו לבצע את הבדיקות ומהי נפקות סירובו. על יסוד קביעות אלה הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. 3. הנה כי כן, עיקרה של הכרעת הדין של בית משפט קמא בקביעת עובדות בהסתמך על ניתוח הראיות ומהימנות העדים שהובאו בפניו. כידוע הלכה היא, כי בית משפט בשיבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאי מהימנות אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים. (ראה ע"פ 993/00, שלמה נ' מדינת ישראל, פד"י נו (6) 205). האם המערער הראה טעם לסטות מקביעות אלו בערעורו? 4. הערעור בהודעת ערעור ארוכה הכוללת בחובה 114 סעיפים, משתלח ב"כ המערער ומוציא קצפו על מערכת המשפט ככלל ועל כב' השופטת פראג בפרט. ב"כ המערער מייחס לבית משפט קמא התנהגות בריונית וחסרת מעצורים העושה ככל שידה משגת על מנת לשבש מהלכי משפט ולעשות כרצונה. לערכאת הערעור אין אלא להצטער על כך שב"כ המערער מתיר לעצמו להעלות טענות עובדתיות על התנהגות בית משפט קמא מבלי שהצטייד בראיה אחת לטענותיו, פרט להבלי פיו. משכך אין לה לערכאת הערעור אלא לדחות הטענות מכל וכל. בנוסף יאמר כי ראוי היה לו לעו"ד קולקר להשתמש בלשון ראויה יותר ומתונה להבאת טענותיו. בערעורו בכתב ובדיון ביקש המערער להעלות טיעונים רבים נגד פסק הדין של בית משפט קמא, אותן אביא בקצירת האומר תוך שהנני מוציא המוץ מן התבן: טעה בית משפט קמא שלא האמין לגרסת הנאשם. טעה בית משפט קמא באומרו כי ההסבר של משמעות הסירוב אינה אמורה להיות הרצאה משפטית אלא הסבר קצר. טעה בית משפט קמא כי החזקה הקבועה בס' 64 ד' (א) לפקודה היא חזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה. טעה בית משפט בסרבו לאפשר להגנה להעיד עדים להוכחת אי-חוקיות הדרישה לבדיקת ינשוף. טעה בית משפט קמא בהחילו את סעיף 27 לפקודת התעבורה על עת/4 כשהלה טען כי הינו זוכר את המקרה. שגה בית משפט קמא שסירב לנהל פרוטוקול המייצג נכוחה את שאירע באולם הדיונים וכן שהגביל את חקירותיו. טעה בית משפט שלא קיבל את דרישת המערער לחקור שני עדי הגנה באותו מעמד על מנת שלא יהיה ביניהם תיאום עדויות. לעניין העונש - מעלה ב"כ המערער תמיהה לפיה לא נתבקש בית משפט קמא לגזור על המערער עונש נמוך מעונש המינימום ולא נתבקש להתחשב באישיותו הנורמטיבית והטראומה שעבר. זאת בעוד בית משפט קמא קובע שהדברים אכן נטענו בפניו ושיקולים אלו הם הביאוהו לעשות שימוש בסמכותו ולקצר קמעא מפסילת המינימום. לטענת המערער ההקלה בגזר הדין הוא ביטוי לתחושת העוול שחש בית משפט קמא כלפי המערער. טענות המשיבה כפי שהועלו בדיון מיום 19.05.11 הינן כדלקמן: המשיבה מצרה על כך שמהודעת הערעור היה קושי רב לדלות את נימוקי הערעור. לגופו של עניין ,טוענת המשיבה, כי המערער לא הראה טעם מדוע יש לסטות מההלכה כי ערכאת הערעור לא תתערב בקביעת עובדות וממצאי מיהמנות של הערכאה הדיונית. דיון: 5. הפכתי והפכתי את טענות המערער בהודעת ערעורו, ולא מצאתי שום טעם המצדיק סטיה מקביעות בית משפט קמא. כן לא מצאתי שמקרה זה בא לפתחם של אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בממצאי העובדה של הערכאה הדיונית. בית משפט קמא הרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום לאחר שבחן בצורה מדוקדקת את עדויות השוטרים, עדות המערער ועדיו וכן את הראיות שהוצגו בפניו. על סמך כל אלה, כשהוא סומך ידיו על עדויות השוטרים, קבע כי בדין נדרש המערער לבצע בדיקת ינשוף עת הנאשם עצר באמצע הכביש ללא סיבה נראית לעין, כשמפיו נודף ריח של אלכוהול והוא הודה בפני השוטרים בשתיית שתי בירות. כן קבע כי מצבו זה של הנאשם אף הקים את החשד הסביר הנדרש מכח ס' 64ב (ב) לחוק. 6. בית משפט קמא דחה את גרסת הנאשם וקבע כי היא בלתי אמינה וכן לא האמין לגרסתו כי לא נדרש כלל להיבדק. אחיזה לחוסר אמינותו מצא בדברי הנאשם עצמו בהקראת כתבי האישום באומרו שהתבקש לבצע בדיקת נשיפה . בית משפט קמא האמין לעדות השוטרים (עת/2 ו-עת/3) ומצא כי הן מהימנות עליו, בהדגישו כי עדים אלו לא היו קשורים לנסיבות מעצרו של הנאשם ולא נטען לגביהם שנקטו באלימות. עוד קביעה עובדתית אותה קבע בית משפט קמא, תוך שהוא מאמץ את גירסת השוטרים כי אף משמעות הסירוב הוסברה למערער וכי עת/1 חזר והסביר למערער את משמעות הסרוב. קביעות עובדתיות אלו שומטות את בסיס הערעור שכן "כידוע, כל הנוגע לקביעות שבעובדה ולממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית ממעטת ערכת הערעור להתערב....כן יעשה, רק בנסיבות חריגות" (ע"פ 6921/09 פלוני נ' מ"י טרם פורסם) כאמור בנסיבות התיק שבפני, בהן כאמור ממצאי בית משפט התבססו על התרשמות ישירה מן העדים, לא נמצא כי יש להתערב. 7. באשר ליתר טענות המערער: חוקיות מכשיר הינשוף- זה מכבר נקבעו מסמרות ע"י בית משפט העליון כי אין לקבל טענה זו ראה רע"פ 8135/07 ורע"פ 1766/08 אהוד גורן ונועם גד נ' מ"י (טרם פורסם, מיום 11.06.09) ובעפ"ת 25450-04-10, מ"י נ' מלכה עוזרי (טרם פורסם, מיום 14.10.10) נדחו הטענות באשר לפגמים הנטענים באשר לקליטת מכשיר הינשוף בישראל. יש בהעלאת טענה בדבר חוקיות מכשיר הינשוף, כאשר במקרה שבפנינו מדובר בסרוב להבדק כשלא נערכה בדיקה כלל, שהועלתה אף בפני בית משפט קמא, טענה מיותרת שיש בה בזבוז זמן שיפוטי יקר בדיון בשאלה שלובנה ונידונה. זאת ועוד, המערער ממילא אף סירב לבדיקת דם שנדרשה ממנו ע"פ דין ובידוע שסירוב לבדיקת דם מוביל לפי ס' 64 ד' לפקודת התעבורה להרשעה. האזהרה - הנני מאמץ בשתי ידיי את דברי בית משפט כי האזהרה על משמעות הסירוב אינה הרצאה משפטית מפורטת אלא רק אזהרה כי מי שסירב "יראו אותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות." חזקה חלוטה - אינני מקבל את טענת הסניגור כי ס' 64 ד (א) לפקודת התעבורה קובע חזקה הניתנת לסתירה ולא חזקה חלוטה. יפים דבריו של י. קדמי בספרו על הראיות חלק שלישי עמודים 1487-1488: "....לא נאמר בחוק הקובע את החזקה דבר לעניין סתירתה וננקטה לשון של קביעה סופית כגון:"ראה" או ביטוי דומה-הרי זו חזקה חלטה..." במילות האזהרה נאמר "יראו אותו כמי שעבר עבירה".יראו, יראה, שורש אחיד להן ומשכך הנני סבור שמדובר בחזקה חלוטה. יצויין שהדבר אף מתיישב עם לשון החוק ותכליתו, וכפי שנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק, שמטרתו "כדי למנוע התחמקות ממתן הדין על נהיגה בשכרות על ידי סירוב להיבדק" (ה"ח מ' 154 מיום 10.01.05 עמ' 523). סעיף 27 לפקודת התעבורה - טענת המערער בדבר קבילות ההודעות לפי סעיף 27 לפקודת התעבורה אין לה על מה שתסמוך, לא בלשון החוק ולא ע"פ תכליתו ויש לדחותה. משלא חקר ב"כ המערער ולא הציג לעד שאלות בחקירה שכנגד, אין לו אלא להלין על עצמו ולא להיתלות באמתלות של "יאוש" כהגדרתו. משמעות הדבר בעשותו כן היא, שאין חולקים על דברי העד ובכך אין לי אלא לאמץ את דעת בית משפט קמא שהובאה באריכות בהכרעת הדין. אופן חקירת העדים - המערער מלין על דחיקת בית משפט קמא במערער עת חקר את העדים ועל כך שלא נשמעה ע"פ החלטת בית משפט קמא עדותו של עה/3 משה אביחי, שהובא מטעם ההגנה לעניין אישור מכשיר הינשוף. הנני מוצא כי החלטת בית משפט קמא שלא להעיד את עה/3 בהיותה עדות לא רלבנטית, בדין ניתנה. הנאשם לא נבדק כלל ולטענתו אף לא נדרש להיבדק ומשכך לא היה בעדות עד זה להוסיף או לגרוע לראיות הרלוונטיות. לא בכל תיק ותיק על בית המשפט לאפשר לסניגור לבצע חקירות מקיפות באמצעות זימון עדים שמבוקש להעידם בשאלות שההכרעה בגינם אינן נדרשות בתיק. מתן אפשרות שכזו מאריכה ומסרבלת את הדיון שלא בצדק ומאלצת את בית המשפט לפסוק בשאלות שלא אמורות להגיע לפתחו. שמיעת עדים כמקשה אחת - גם בטענה זו אין ממש, ודעתי היא כדעת בית משפט קמא. שמיעת עדים כמקשה אחת רצויה היא אך לעיתים אינה מצויה (על אף רצונו של בית המשפט) ואין לדחות את הדיון בגינה. הדחיות המרובות בדיונים הן רעה חולה של מערכת המשפט, הן גורמות לעומס מלאכותי לבזבוז זמן שיפוטי ופוגעות באינטרס הציבורי של ניהול משפטים ביעילות וסיומם תוך פרק זמן קצר ובסופו של יום גורמת לעיוות דין. משמדובר בתיק המתנהל משנת 2007 ובו התקיימו ישיבות רבות אין כל מקום להכביד על בית המשפט בדרישות מעין אלו. בהערת אגב אבקש לציין, כי ב"כ המערער מלין על תיאום עדויות בין עדי התביעה וחששו הגדול מכך. אלא שמקריאת הפרוטוקול עולה כי דווקא עדי ההגנה ישבו באולם שעה שהמערער עצמו העיד. הדבר קרה כשב"כ המערער מודע לכך, כשנשאל מדוע הדבר קורה ענה "כי ככה אני רוצה..." (עמ' 25 ש' 23 לפרוטוקול) על זה אמרו חכמינו בבבא בתרא ס, ב "קשות עצמך ואחר כך קשות אחרים". פרוטוקול הדיון - לא מצאתי כי יש מקום להתייחס לטענות המערער באשר לדברים שלא ניתן ללמדם מהפרוטוקול או באשר להתנהלות בית משפט קמא ביחס לתיק דנן. עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי אין זכר לטענות המערער בעניין זה. לא ניטען כי בית משפט התבקש לתקן את הפרוטוקול כך שיכלול את חילופי הדברים בינו לבין המערער ובא כוחו , וסרב. משכך לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא ולפיכך הנני דוחה את הערעור על הכרעת הדין. 8. באשר לערעור על גזר הדין - מדובר במערער שלו רישיון משנת 1993 ובעברו 14 הרשעות קודמות. בית משפט קמא בחר להורות על קיצור תקופת פסילת המינימום לאור העבר התעבורתי של המערער שאינו מכביד וכן בגין אישיותו הנורמטיבית. לא מצאתי שיש בגזר דינו של בית משפט קמא סטייה מהעונש ההולם את הנסיבות, ובידוע היא שערכאת הערעור תתערב רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ע"פ 3015/09, מדינת ישראל נ' פואד קדיח (לא פורסם, מיום 20.07.10) טענות בדבר ייחוס תחושת עוול לנאשם מצד בית משפט קמא, בגוזרו את דינו, לאור נימוקי בית משפט קמא אין לה על מה שתסמוך. הערעור נדחה. משפט תעבורהערעור תעבורהערעור