אביו של התובע סיפר כי עובר לתאונה היה התובע ילד רגיל ומאז התאונה הוא עצבני, ישן הרבה וכמעט לא מתקשר. התובע איננו יוצר קשר עם אנשים, אין לו חברים וגם לביה"ס לא הלך באופן סדיר. התובע אינו שולט על צרכיו, צועק בלילות ולא מתענין בדבר. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פחדים אצל ילדים לאחר תאונת דרכים (פגיעה נפשית): 1. התובע, יליד 15.5.84, נפגע בתאונת דרכים ביום 8.5.93, בהיותו הולך רגל. בן דודו של התובע, שהיה עד לתאונה, העיד כי התובע חצה במהירות את הכביש ורכב שנסע פגע בו והעיף אותו על ערימת חול. עפ"י תיאור העד כאשר שם את הילד ברכב לאחר התאונה, הוא לא דיבר ולא הגיב. תיאור דומה נתן עד נוסף שביתו סמוך למקום התאונה. נתבע 1 העיד כי התובע פגע ברכבו ונפל. התובע לא בכה, לא דיבר ועיניו היו פקוחות. עפ"י נתבע 1 כשהגיע לבי"ח ראה שהילד התעורר. בכל מקרה, לחדר מיון של ביה"ח הגיע התובע כשהוא בהכרה ובבדיקתו לא נמצא ממצא משמעותי. יחד עם זאת, עפ"י עדויות רבות, החל מסמוך לאחר התאונה חל שינוי בהתנהגותו ובתפקודו היומיומי של התובע. אמו של התובע העידה כי התובע לעתים צועק ומפחד, לעתים בוהה ולא מגיב ולעתים גם אינו שולט על צרכיו. התובע מטופל רפואית ונוטל את התרופות שרושמים לו. האם מאשרת כי יש תקופות של שיפור במצב ויש תקופות של נסיגה חזקה,אך ככללל, המצב אינו טוב. אביו של התובע סיפר כי עובר לתאונה היה התובע ילד רגיל ומאז התאונה הוא עצבני, ישן הרבה וכמעט לא מתקשר. התובע איננו יוצר קשר עם אנשים, אין לו חברים וגם לביה"ס לא הלך באופן סדיר. התובע אינו שולט על צרכיו, צועק בלילות ולא מתענין בדבר. 2. במהלך שמיעת התיק הובאו לעדות מורים ואנשי מקצוע שליוו את התובע לאורך השנים. א. מורתו של התובע בכיתה א', לדבריה, התובע היה ילד שקט ומנומס וציוניו בינוניים. עדה זו מסרה הודעה בפני חוקר בשנת 1998 (נ/11) ואז סיפרה כי התובע היה תלמיד שקט, סגור, ורמת השגיו נמוכה. התובע לא היה מקלל בכיתה והיא סברה כי הוא זקוק לתמיכה בלימודים, אולי במסגרת חינוך מיוחד. ב. מחנכת התובע בכתה ב'. לדבריה, התובע היה ילד שקט ולא כל כך חרוץ. התובע מוגדר על ידה כנורמלי מבחינה שכלית אבל חלש. עדה זו מסרה הודעה בפני חוקר בשנת 1998 (נ/10). באותה עדות מתואר התובע כחסר ריכוז, אלים, מקלל ומתקשה בהבנת חומר לימודי. ג. מחנכת כיתת התובע בשנים 92-93 תארה את התובע עובר לתאונה כתלמיד חלש ומפריע כמו אחרים. בעדות לחוקר משנת 1997 (נ/9) נרשם מפיה כי עובר לתאונה התובע היה מופרע, עצבני, חלש בלימודים ומדבר לא יפה כלפי חבריו. לא זכרה את שאמרה לחוקר בשנת 1997 והיא אינה שוללת אפשרות כי לא הבחינה בדבריה בין מצב התובע עובר לתאונה ולאחריה. ד. מורה של התובע לחינוך גופני בכיתות ד'-ו', העיד כי מידי פעם נהג התובע להשתתף במשחקי כדורגל אך הוא לא תקשר עם חבריו באופן נורמלי. התובע נהג להפריע ולקלל אך מידי פעם גם ישב עם חברים וחיבק אותם. ה. מורה בביה"ס היסודי מורה של התובע בכיתה ג' ומחנכו בכתה ד'. עפ"י עדותו, עובר לתאונה היה התובע תלמיד רגיל ולאחר התאונה חל בו שינוי מבחינה התנהגותית, התובע הפך להיות שקוע בעצמו, לא תקשר עם אחרים, נעשה אלים ונעדר רבות מביה"ס. מר מרזוק הציג דוחות שמילא על התובע בשנים 93, 94 (ת/3, ת/4). ו. מנהל חטיבת הביניים בה למד התובע במסגרת החינוך המיוחד. מר קשקוש תאר את התובע כתלמיד שמתקשה לתקשר עם אנשים, לא שלט על צרכיו ולאחר שלוש שעות היה הולך הביתה בלא לומר מילה. מר קשקוש ערך את הדו"ח ת/5. ז. מר עסלי וג'יה, מנהל השירות הפסיכולוגי במועצה המקומית, מכיר את התובע מעבודתו בביה"ס בתקופה שלאחר התאונה. עפ"י מר עסלי, התובע חסר מימיקה, אינו משתף פעולה ואינו מתעניין בסביבה. ח. גב' X לימדה את התובע מקצוע ספרות בכיתות י'-י"ב. עפ"י עדותה התובע מעולם לא דיבר וכשפנתה אליו הסתפק בהנדת ראש. התובע נהג לשבת ליד כסא, לסרק את שיער הבובה שהיתה לפניו, ומרים אותה בסיום העבודה. התובע לא נכנס לסדנה מעשית ולא עבד כמו כל התלמידים במספרה. ט. מר X רכז פדגוגי של בי"ס תיכון בכפר יסיף, תאר את התובע כאנלפאבית בכל המקצועות העיוניים, כאגרסיבי, סגור ולא מתקשר עם הסביבה. 3. בחינת המשותף לעדויות דלעיל מביאה למסקנה כי עובר לתאונה התובע היה ילד שקט, סגור ובעל רמת השגים נמוכה. לעומת זאת, בתקופה שלאחר התאונה ועד לסוף בי"ס תיכון, הוא מתואר, באופן חד משמעי, כאגרסיבי, אלים, לא מתקשר עם הסביבה וחסר כל יכולת ללמוד או לעבוד ולו ברמה מינימלית. הנתבעת הפעילה חקירה פרטית אך כל שהציגה בפני, במהלך תקופה של 10 שנים מיום התאונה ו-7 שנים מאז פתיחת הליך זה, היתה עדות יחידה של חוקר אשר פגש את התובע ביום 28.6.93 ולדבריו ראה אותו אז משחק עם ילדים אחרים. עפ"י עדות החוקר, באותו מפגש הוא לא הצליח לתקשר עם התובע אשר היה מסוגר. עדותו של החוקר, שניתנה למעלה מ-6 שנים לאחר המפגש, לא גובתה בתמונות, על אף שאישר כי היו בידיו כאלה, ואפילו לא גובתה בקלטת, למרות שהיתה כזו בנמצא. קשה היה ליתן משקל רב לעדות החוקר ולדו"ח חקירה (כולל הודעות של עדים), שלא מגובים בקלטות ובתמונות, והעובדה שהנתבעת לא הציגה ראיות נוספות אחרות לגבי התנהגות התובע לאורך 10 שנים, מחזקת את דעתי כי לא היו ראיות שהפריכו את מצב התובע כפי שתואר לעיל. אוסיף ואומר כי התובע התייצב לכל הדיונים בלווית הוריו ויכולתי לבחון את התנהגותו על פני שעות ארוכות. בחינת התנהגות התובע בביהמ"ש רק חיזקה את דעתי כי מצבו של התובע הוא כמתואר ע"י העדים וכפי שעלה בחוו"ד מומחה ביהמ"ש. לא יתכן שהתובע הכין "הצגה", כטענת הנתבעת, שכן בלתי אפשרי לעשות "הצגה" של מצב קטטוני לאורך כל כך הרבה שעות. 4. פרופ' בנטל, מומחה שמינה בימ"ש, בדק, לראשונה, את התובע בינואר 1999, התרשם כי הוא שרוי במצב של סטופור קטטוני עמוק והמליץ כי יאובחן במסגרת אשפוז במוסד פסיכיאטרי קודם שתקבע נכותו הצמיתה. התובע אושפז במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל וכפי שעולה מסיכום האישפוז, התובע, גם במהלך שהותו במחלקה, היה מנותק מהסביבה ולא שיתף פעולה, על אף שנראה צופה בטלביזיה, במיוחד במשחקי כדורגל. המשפחה, מסיבות שפרטה בבימ"ש והן הגיוניות וסבירות בעיני, דרשה את שחרורו לאחר כ-6 ימים בטרם הגיעו לאבחנה ברורה, והרופאים לא יכולים היו לקבוע אם מדובר במצב פסיכוטי אמיתי או כזה הנובע מהתחזות. התובע נבדק ע"י פרופ' בנטל פעם שניה, בשנת 2001, ואז היה שיפור במצבו, הוא שיתף פעולה וענה על שאלות פשוטות. התרשמותו הקלינית של פרופ' בנטל מהתובע היא "שהוא חלה בתגובה פסיכוטית חריפה מיד לאחר התאונה וכי כעת הגיע למצב של ליקוי נפשי פוסט-פסיכוטי, (רמיסיה חלקית) עם ירידה כללית במפלס האישיות כולל התחום הקוגניטיבי". פרופ' בנטל אינו רואה סיכוי לשיפור מצבו בעתיד. לאור מהלך המחלה והקשר הזמני הברור בין ארוע התאונה לפרוץ המחלה, הכיר המומחה בקשר הסיבתי שבין השניים. פרופ' בנטל העריך את נכותו הצמיתה של התובע בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 70% לפי סעיף 33.ה. של מבחני הנכות של המל"ל. פרופ' בנטל נחקר ארוכות ועמד על חוות דעתו. יתירה מכך, תשובותיו של פרופ' בנטל הוסיפו ושפכו אור גם על האפשרות לאותו משחק כדורגל שתארו החוקר ומורה הספורט, ולהתחברות עם אנשים במקרים מסויימים, גם במצבו הנפשי של התובע. פרופ' בנטל העריך, כמו שגם אני מעריכה, כי מבחינה תפקודית נכותו של התובע היא בשיעור של 100%. 5. באשר לנזק. ככל שנוגע לבסיס השכר, לאור נתוניו הדלים מלכתחילה של התובע, כפי שהשתקפו בהערכות מוריו עובר לתאונה, דעתי היא כי לא יכול היה להגיע להשתכרות בגובה השכר הממוצע במשק ואעמיד את שכרו לצורך חישוב הפיצויים ע"ס 5,000 ₪. מבחינת הקטנת הנזק, הוריו של הקטין דאגו לאורך השנים ליתן לו טיפול עפ"י הפניות והמלצות של גורמי הבריאות ובכך עשו כל שביכולתם כדי להיטיב מצבו. סכומי הפיצוי לתובע יהיו כדלהלן: א. כאב וסבל 155,434 ₪ ב. הפסד השתכרות 1,549,500 ₪ ג. הוצאות ועזרת צד ג' (גלובלי) 200,000 ₪ ד. סה"כ 1,904,934 ₪ מהסכום הנ"ל יש להפחית גימלאות ילד נכה וקיצבת נכות כללית, שמסתכמות, עפ"י חוו"ד אקטוארית, בסך 732,913 ₪, ונותר סכום פיצוי בסך 1,172,021 ₪. 6. אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע סך 1,172,021 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ. הסכומים ישולמו תוך 45 ימים, שאם לא, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל. תאונת דרכיםקטינים