בע"א 217/83 הרשות המוסמכת נ. שוהם, פ"ד מ (1), עמ' 789 בעמ' 797, גובשה ההלכה המכונה "הלכת הפחד" לפיה זכאים הקורבנות לפיצוי, אם סבלו מנזקי בריחה עקב פחד מוצדק ממעשי אלימות של הכוחות הגרמניים הנאציים. פסק הדין הכיר בנרדפות לפני הבריחה ובזמן הבריחה, אך לא בתקופה שלאחר הבריחה. מסקנת הועדה הייתה כי כל הארועים שקרו בעת הבריחה, אף אם נגרמו ע"י צד ג' הזר לגרמנים - ייכנסו לגדר הנרדפות משום שארעו תוך כדי התלישות והחשיפה המוגברת לסכנות המנוסה. ואולם, כל הארועים אשר התרחשו לאחר שהמנוסה הגיעה לקיצה והעוררת יצאה מהישג ידם של הגרמנים, לא חל עליה דין "הנרדפות", אף אם עדיין קשים התנאים ככל שיהיו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי לניצולי שואה שברחו מהנאצים:  ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז - 1957 (להלן - "החוק") לפיה נדחה ערעורה של המערערת על החלטת המשיבה שלא להכיר בתקופת שהייתה לאחר הבריחה מהנאצים, אלא להכיר אך ורק בתקופת הבריחה עצמה, כ"נרדפות".   המערערת נמלטה עם הוריה מפולין לרוסיה, בהיותה כבת שנה. המשפחה הועברה לאוזבקיסטן, לעבודות כפיה. בשל תנאי המחיה הקשים, חלתה המערערת, סבלה מעיוורון, נכוותה כוויה שהותירה צלקות בפניה, מאוחר יותר נמסרה למוסד וכך ניצלו חייה. וועדת העררים בראשות השופט מוקי לנדמן, קבעה בהחלטתה כי אין בפסקי הדין שהוצגו ע"י הצדדים, כדי להכריע בסוגיה שבפניה. פסק הדין בע"א 270/74 אלבוני נ' הרשות המוסמכת, פ"ד כט(1),259 ניתן לפני שהוכרה נרדפות מכוח "הלכת הפחד", ולכן אין בו כדי לסייע למשיבה. אף לגישת המערערת אין בו תמיכה שכן בית המשפט התמקד במנוסה מפחד ולא בתקופה שלאחר המנוסה, שהיא מענייננו.   הוועדה לא מצאה אסמכתא בע"א 209/81 מרכוס נ. הרשות המוסמכת, פ"ד לו (2), 124. בע"א 217/83 הרשות המוסמכת נ. שוהם, פ"ד מ (1), עמ' 789 בעמ' 797, גובשה ההלכה המכונה "הלכת הפחד" לפיה זכאים הקורבנות לפיצוי, אם סבלו מנזקי בריחה עקב פחד מוצדק ממעשי אלימות של הכוחות הגרמניים הנאציים. פסק הדין הכיר בנרדפות לפני הבריחה ובזמן הבריחה, אך לא בתקופה שלאחר הבריחה. מסקנת הועדה הייתה כי כל הארועים שקרו בעת הבריחה, אף אם נגרמו ע"י צד ג' הזר לגרמנים - ייכנסו לגדר הנרדפות משום שארעו תוך כדי התלישות והחשיפה המוגברת לסכנות המנוסה. ואולם, כל הארועים אשר התרחשו לאחר שהמנוסה הגיעה לקיצה והעוררת יצאה מהישג ידם של הגרמנים, לא חל עליה דין "הנרדפות", אף אם עדיין קשים התנאים ככל שיהיו. על החלטה זו נסב הערעור שבפנינו. לטענת המערערת "האירוע" שבגינו הוכרה כנכת רדיפות הנאצים, הוא בריחתה מביתה החם והמוגן אשר בפולין מחמת מעשי אלימות נאציונל סוציאליסטיים והפיכתה לפליטה חסרת כל. מצב זה נמשך לדידה כל עוד נותרה פליטה חסרת זכויות, אשר מכורח הנסיבות הופרדה מאמה והועברה למוסד לילדים יתומים. לטענתה, "אירוע" זה הסתיים רק לאחר קליטתה של המערערת במדינת ישראל, או לחילופין לאחר שהגיעה למחנה העקורים בגרמניה, הושבה אל חיק אמה וזכתה לראשונה מאז גלתה מביתה, להכרה וליחס כאל אדם בעל זכויות. המערערת מבססת את טיעוניה על הגדרת המונח "נכה" בחוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז 1957 לפיו "נכה" הוא מי שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, אשר היה זכאי לתגמול, קיצבה או פיצוי מאת הרפולביקה הפדרלית של גרמניה, אלמלא הסכם השילומים בין מדינת ישראל לבין המדינה האמורה. בהקשר זה טענה המערערת כי החוק מפנה לדין הגרמני, המכיר בזכאותם של נרדפים נכים "אשר ננקטו נגדם אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים". המערערת אינה רואה עין בעין עם הוועדה את ההלכה שבפסקי הדין אשר נבחנו על ידה. בפרשת מרכוס נפסק לדידה כי על מנת להכריע מי יוכר כנכה, מתוך רבבות יהודי פולין שנמלטו לברית המועצות, יש צורך בבחינה אינדיבידואלית, להבדיל מהתייחסות כוללנית לגורלם של הניצולים בתקופה האמורה. הבחינה האינדיבידואלית של המקרה נשוא הדיון תוכיח כי פגיעותיה נבעו במישרין מהתנאים הבלתי אנושיים שנכפו עליה ועל משפחתה באוזבקיסטן. בנוסף, טענה המערערת כי שגתה הוועדה בפרשנות שנתנה לפסק הדין בפרשת שוהם. לפי השקפתה הכיר בית המשפט בתגובה נפשית שנגרמה בתקופה שלפני הבריחה, במסע המפרך ועד לשמיעת הערעור בבית המשפט העליון. עיון במגמות הפסיקה מצביע לדברי המערערת, בדבר מגמה להרחיב את מעגל הנכים על פי חוק, הזכאים לקבלת פיצוי. מגמה זו מתחזקת נוכח חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מנגד טוענת המשיבה כי צדקה הוועדה בקביעתה כי התלישות שבה נמצא הנמלט במהלך הבריחה מהווה מעשה אלימות; לעומת זאת: "מרגע ההגעה לאזור בו אין העורר בהישג ידם של הגרמנים, חלפה לה הנרדפות מכח הלכת הפחד גם אם עדיין מצוי הנס בתנאים קשים ביותר, תנאים שלא היו מנת חלקו אילולא נס מאימת הגרמנים וגם אם אז חווה מעשה אלימות, שלא מידי הגרמנים או עושי דברם". (עמ' 5 להחלטה). המשיבה מצדדת בפרשנות המשפטית של פסקי הדין עליהם הסתמכה הוועדה בהחלטתה. היא אף מפנה לפסק-דין שניתן לאחרונה בהקשר לנדון בבית משפט זה (ע"א [ת"א] רויז מאיר נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם)).   דיון המערערת ברחה מפולין למדינות חבר העמים (בריה"מ) מחמת מעשי אלימות נאציונל סוציאליסטים. חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 מפנה לדין הגרמני, המכיר בזכאותם של נרדפים נכים "אשר ננקטו נגדם אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטים". על החוק הגרמני הנוגע לענייננו, אמר השופט ח' כהן, בע"א 51/73, קלמר שטיין נ' הרשות המוסמכת, פס"ד כט(1)253, בעמ' 255:   "החוק הפדרלי הגרמני על פיצויים משנת 1956, כפי שתוקן בשנת 1965, מגדיר בסעיף 1 (1) את ה"נרדף" כמי שסבל נזק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו, או בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית על ידי שננקטו נגדו "אמצעי אלימות נאציונל-סוציאליסטיים", אם מפאת התנגדותו לנאציזם ואם מחמת גזעו, דתו או השקפתו. "אמצעי האלימות הנאציונל סוציאליסטיים" מוגדרים בסעיף 2 (1) כאמצעים שננקטו או מטעמם או בהסכמה למפרע (Billigung) של רשות רשמית או של נושא תפקיד - ברייך, באחת המדינות של הרייך או בתאגיד, מוסד או קרן של המשפט הציבורי, או במפלגה הנאציונל-סוציאליסטית או אחת מרשויותיה או סניפיה או ספיחיה". מכאן כי יש מקום להכיר במערערת שהיא נכת רדיפות הנאצים, כמי שסבלה מעשי אלימות נאציונל סוציאליסטים, לגבי תקופת הבריחה. ואולם לגבי התקופה שלאחר הבריחה לא ניתן לדבר על מעשי אלימות נאציונל סוציאליסטיים, במובן סעיף 2(1) לחוק הגרמני. ההכרה נוגעת לארועים שנגרמו על ידי הגרמנים או בהשראתם. היות וחייה של המערערת לאחר הבריחה, קשים ככל שיהיו, לא היו נתונים למרות השלטון הנאצי, הרי שאין השלטונות הגרמניים נושאים באחריות לגבי הנכויות שלקתה בהם באותה תקופה (באוזבקיסטן).   ודוק: בע"א 209/81 מרכוס נ. הרשות המוסמכת הנזכר לעיל, הוחזר הענין אל הועדה על מנת שתוגש חוות דעת רפואית שלישית, אשר תכריע בין שתי חוות הדעת הרפואית הנוגדות שעמדו בפני הוועדה. אף בבר"ע 217/83 הרשות המוסמכת נ. שוהם, פ"ד מ (1) 789 - אין כדי לסייע למערערת. כל שנאמר באותה פרשה, בהקשר שבפנינו: "שחווית הבריחה והפרידה מהמשפחה, יכולים ליתן אותותיהם גם לאחר תום הבריחה".     התוצאה הינה כי הערעור נדחה.   בנסיבות המקרה לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות. פיצוייםניצולי שואה