קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויי פיטורים למלצרית: הנשיא ס' אדלר: 1. לפנינו ערעור לאחר נטילת רשות (דב"ע נז/ 171 - 95) על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (תב"ע נג/ 525 - 35; השופט לובוצקי כדן יחיד), בו נפסק לפשרה, כי המערערים ישלמו למשיבה פיצויי פיטורים והוצאות משפט. בנוסף, הוטל על מערערת מס' 3 לשלם למשיבה פיצוי הלנת פיצויי פיטורים מופחת. 2. העובדות הצריכות לעניין, הן כדלקמן: המשיבה עבדה כמלצרית מחודש אוגוסט 1985 ועד לחודש ספטמבר 1992, למעט הפסקה בת שלושה חודשים במהלך שנת 1988, במסעדה שנוהלה על ידי המערערת מס' 3. המערערים מס' 1 ו- 2 שימשו כמנהלי המערערת מס' 3. בחודש יוני 1992 איבדה המערערת את הזיכיון להפעלת המסעדה בה עבדה המשיבה, ולפיכך המשיבה פוטרה, וזאת מבלי ששולמו לה פיצויי פיטורים. המשיבה הגישה תביעה לתשלום פיצויי פיטורים ופיצוי הלנת פיצויי פיטורים. במהלך הדיון הוסכם על ידי הצדדים על צמצום גדר המחלוקת, כך שתתיחס לתקופה מיום ה- 1.8.1988 ועד ליום ה- 1.9.1992 בלבד. בנוסף, הסכימו הצדדים שבית הדין יפסוק לפשרה ( להלן- ההסכמה), כהאי לישנא: "התובעת (המשיבה בערעור זה - ס"א): אני מעוניינת בפסיקה לפשרה. לי גם מספיק שופט אחד. הנתבעים (המערערים בערעור זה - ס"א): גם אנו מוכנים לפסיקה לפשרה. אין לנו התנגדות לשופט אחד". ביום 26.10.1993 החליט בית הדין למחוק את תביעת המשיבה עקב אי התייצבותה לדיון. ביום 20.3.1995 חודש הדיון בעקבות בקשתה של המשיבה. ביום 4.9.1995 מחק בית הדין, בשנית, את תביעתה של המשיבה, ככל שהיא מתייחסת למערערים 1 ו- 2. בעקבות בקשה חוזרת של המשיבה חודש הדיון. בדיון, שנערך ביום 16.4.1996, הציע בית הדין לצדדים הצעה לפשרה. המשיבה הסכימה להצעת בית הדין, אך המערערים דחו את ההצעה. לפיכך, נמשך הדיון, הוגשו תצהירים, נשמעו עדויות והוגשו סיכומים. לבסוף נתן בית הדין את פסק דינו, תוך שהוא פוסק לפשרה. 3. הערעור שלפנינו השאלה, הניצבת במרכז ערעור זה, נוגעת להיקף סמכותו של בית הדין קמא לפסוק לפשרה בנסיבות המקרה שלפנינו, קרי, האם אופן ניהול ההליך ביטל את ההסכמה, שניתנה על ידי הצדדים, לפיה יפסוק בית הדין לפשרה. 4. הכרעה לטענת המערערים לא היה מקום לפסוק לפשרה בתיק זה. לשיטתם, ההסכמה, שניתנה לבית הדין קמא לפסוק לפשרה, בטלה, שכן נסיבות ניהול המשך הדיון הפקיעו את תוקפה של הסכמתם לפסק דין בדרך של פשרה. דין טענה זו להידחות, מהטעמים הבאים: הטעם הראשון - צדק בית הדין קמא בקובעו, כי בעלי הדין לא ביטלו את הסכמתם, שפסק הדין יינתן כפסק דין לפשרה מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, החל בבית הדין לעבודה מכח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969. הטעם השני - בית הדין רשאי לשמוע עדויות ולקבל ראיות גם בהליך של פסיקה לפשרה. נציין, כי באי כוח הצדדים לא התנגדו לכך במהלך המשפט. הטעם השלישי - אין בעובדה, שחלף זמן רב, מיום הסכמת בעלי הדין לפסיקה לפשרה לבין מתן פסק הדין, בכדי לאיין בהכרח את הסכמתם למתן פסק דין לפשרה. הטעם הרביעי - העובדה, כי נושא הפסיקה לפשרה לא התעורר במהלך הדיון אינו מאיין את הסכמתם של בעלי הדין לפסיקה לפשרה. נבהיר כי ההסכמה, שניתנה על ידי הצדדים, נרשמה בפרוטוקול, ולכן חזקה, כי בעלי הדין ובאי כוחם ידעו עליה. כאמור, לא הוגשה על ידי מי מהצדדים בקשה לבטל הסכמה זו. 5. המערערים טענו עוד כי, מחיקת התביעה פעמיים ביטלה את ההסכמה, שניתנה בתחילת הדיון על ידיהם, ולפיה בית הדין קמא יפסוק לפשרה. אף טענה זו דינה להידחות. שתי המחיקות לא הביאו לפתיחתו של הליך חדש תחת ההליך שנמחק, ולפיכך, מסקנת הדברים היא, שהמחיקות לא פגמו בתוקפן של ההסכמות, שהתקבלו עובר למחיקות. 6. כן טען בא כוח המערערים, כי משדחו המערערים את הצעת הפשרה של אב בית הדין, בדיון מיום 16.4.1996, הרי שבכך ביטלו את הסכמתם הראשונית לפסיקה לפשרה. אף טענה זו אין בידינו לקבל. שתי סמכויות מקבילות נתונות לבית הדין: האחת היא פסיקה לפשרה בהסכמת הצדדים, והשניה היא האפשרות להציע פשרה לצדדים במהלך דיון. לפיכך, העובדה, שהמערערים דחו את הצעת הפשרה של אב בית הדין, אין לה דבר עם הסכמתם הראשונית לפסיקה בדרך של פשרה ואין היא מבטלת את סמכות בית הדין לפסוק לפשרה. ראה סעיף 79א(ב) לחוק בתי המשפט בו נאמר, כי אין בהסכמת הצדדים לפסיקה לפשרה "כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להציע לבעלי הדין הסדר פשרה". 7. לאור האמור לעיל, אנו קובעים, כי הסכמת בעלי הדין לפסיקה לפשרה לא בוטלה ופסק דינו של בית הדין קמא ניתן כדין. 8. הלכה מושרשת היא, כי בית דין זה היושב כערכאת ערעור לא ימהר להתערב בפסיקה לפשרה אלא אם נפלה בפסק הדין טעות בולטת או שנוכח כי "... קיימת חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות שבמסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" (דב"ע נה/ 97 - 3 מוסך המחדש בע"מ - פארס גברין גמאל, לא פורסם, ניתן ביום 1.5.1995). נסיבות המקרה דנן, אינן מצדיקות את התערבותנו. באשר לערעור בעניין הוצאות המשפט ושיעורן, הרי שגם בסוגיה זאת תמעט ערכאת הערעור מלהתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, אלא אם כן חורגת הערכאה הדיונית בצורה ניכרת מין הסביר והמקובל. נחה דעתנו, כי אין מקום להתערב בנסיבות שלפנינו בקביעת בית הדין קמא. 10. סוף דבר - דין הערעור להידחות. המערערים ישלמו למשיבה, ביחד ולחוד, הוצאות ערעור בסך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד ליום התשלום בפועל.פיצוייםמלצריםפיטוריםפיצויי פיטורים