נאשם שזוכה עשוי לקבל פיצויים בהתקיים אחת משתי עילות סף, האחת כי בית המשפט נוכח כי לא היה יסוד לאשמה, והשניה כי קיימות נסיבות אחרות המצדיקות את הענקת הפיצוי. הזיכוי לכשעצמו אינו מבטיח את הזכות לפיצויים על פי סעיף 80 לחוק העונשין, וכך גם התקיימותה של אחת מעילות הסף, באשר הענקתם נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. (ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 550, 557; כן ראו ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 597).   סעיף 80(א) לחוק העונשין שדן בהוצאות ההגנה מאוצר המדינה קובע כדלקמן: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט ..." העילה של "לא היה יסוד להאשמה" המבחן בעניין בחינת התקיימותה של עילה זו הוא אובייקטיבי ועל בית המשפט לבחון: "אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב-האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה" (ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל), כאשר הערכה שגויה של חומר הראיות על ידי התביעה מקימה את הבסיס לחיוב המדינה בהוצאות ופיצויים. כך גם במקרה: "שלא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בוודאות סבירה פרטים מרכזיים באישום", עד כדי כך ש"הזיכוי היה צפוי מראש" (ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 503, 504 (1984); ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 204, 207 (1989). בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל , נקבע כי : "העמדה לדין חייבת שתעמוד במיבחן של סבירות - מיבחן סבירות מיוחד לה... וכישלון באותו מיבחן סבירות יכול שיחייב מסקנות לענין שיפוי ופיצוי הנאשם על נזקים שנשא בהם. מבחינה מושגית כללית, העילה של היעדר יסוד להאשמה כהצדק לחיוב המדינה בהטבת נזקיו של נאשם שיצא זכאי בדינו, ניתן לראות בה שלוחה ונגזרת של משפט הנזיקין ושל החובה אותה חבים אנו ל"שכנינו"". העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" על פי הפסיקה, חלופה זו נועדה להרחיב את מסגרת המקרים שבהם יינתן פיצוי לנאשם שזוכה, והיא מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב לעניין פסיקת פיצוי ושיפוי. עם זאת: "הרחבה זו אינה ללא מצרים, ועל בית-המשפט המפעיל את שיקול-דעתו לאזן בין מכלול השיקולים הניצבים בפניו, ובהם הגנה על זכויות הנאשם והצורך לפצותו או לשפותו בגין הפגיעה בו עקב האישום ובין האינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין בהתקיים ראיות מספיקות לאישום בלא הרתעת-יתר של התביעה" (עפ 00 / 1382 בן ארויה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 714, 717-718 (2002)). על השיקולים השונים, עמד בית המשפט העליון גם בע"פ 00 / 700 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 450, 458-459 (2002)) שם נאמר: "בדונו בשאלת זכאותו של הנאשם לכיסוי הוצאות הגנתו ולפיצויים על בית-המשפט לבחון את שאלת נזקו של הנאשם ולאזנה עם מכלול רחב של שיקולים. כך יונחו על כפות המאזניים מחד - התנהגות המשטרה והתביעה, אם וככל שאלה פגעו באופן בלתי מידתי בנאשם מחמת אי-חוקיות או מעשה זדון, וייתכן אף ברשלנות. מנגד יונחו על הכף הנסיבות הקשורות בנאשם וכן התנהגותו הן בחקירתו במשטרה והן במהלך המשפט. שיקולים אלה אינם רשימה סגורה; אל לו לבית-המשפט להתייחס אל פן בודד של הסוגיה שבפניו, אלא עליו לשקול את מכלול השיקולים ולבטא את האיזון הנכון שבין הפגיעה בזכויות הפרט המצדיקה פיצוי, לבין משקלו של האינטרס הציבורי שעלול להיפגע עקב מתן הפיצויים. הבאה בחשבון של מכלול השיקולים תסייע להכריע בכל עניין על-פי נסיבותיו הקונקרטיות". משפט פליליפיצויים לנאשם שזוכהפיצויים