קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פלישה לנכס פרטי: 1. התובע הוא בעל המקרקעין בחלקה 17 בגוש 10257 ברח' בר כוכבא 9 בקרית אתא. לטענת התובע, פלשו הנתבעים לנכס ללא הסכמת התובע. על כן, נתבעו לשלם דמי שימוש ראויים בסך 80,600 ₪ עד ליום 30.11.00 ועוד 1,000 ₪ לחודש מיום 1.12.00. כמו כן נתבעו הנתבעים לסלק ידם מהנכס. הנתבעים טענו כי הנתבע מחזיק כדין בנכס לפי הסכם רכישה. כמו כן הוכחשו דמי השימוש הראויים ונטען כי חלקם התיישן. ניתנו הזדמנויות להסדרת הזכויות של הנתבע בנכס אך הדבר לא צלח. הצדדים הסכימו להכרעה בתביעה לפי סיכומים ומסמכים שיוגשו. צר לי שהצדדים לא הסמכיו אותי לפסוק לפי סעיף 79א, הכרעה שהיתה יכולה להיות צודקת יותר. 2. הנכס הוחכר לחיים דרוקמן לפי הסכם משנת 1965 שצורף לסיכומי התובע. לפי ההסכם, נאסר על דרוקמן להעביר את זכויותיו ללא הסכמת התובע ובלי לשלם דמי הסכמה. לאחר שהלך לעולמו, העבירה אשתו את הזכויות ליצחק אוחיון, ללא הסכמת התובע וללא תשלום דמי הסכמה. בשנת 1980, רכש הנתבע את זכויות אוחיון, ללא הסכמת התובע וללא תשלום דמי חכירה. לפי הסכם הרכישה שלו, הנתבע ידע שהזכות היא זכות חכירה וההסכם חייב לקבל את הסכמת עמידר, דהיינו שזכויות אוחיון אינן בעלות אלא שכירות או זכות אחרת שכפופה לאישור הבעלים להעברתה. אין חולק שהנתבע לא שילם דמי הסכמה ולא קיבל את הסכמת התובע. בכל מקרה, לא רכש הנתבע יותר מהזכויות שהיו לאוחיון, שהם זכויות של פולש, הראוי לסילוק יד. למעשה, טוענת ב"כ הנתבעים טענות שלפיהם אף שלא קיבל הנתבע הסכמה של התובע, מן הראוי היה שיקבל, ולכן על בית המשפט להניח שקיבל. הנתבעים טוענים שהם מחזיקים בתום לב על פי הסכם, אך תום ליבם אינו קיים מקום שלפי ההסכם ידעו שמדובר בזכות חכירה הזקוקה לאישור להעברה. ב"כ הנתבעים הציגה אישור שהנתבע, ע"י עו"ד איינהורן, פנה למינהל לקבוע את דמי ההסכמה, אך אלו, לטענתה, לא נקבעו ולא שולמו. ב"כ הנתבעים טוענת שאוחיון היה נכה הפטור מדמי הסכמה ולפי המוסכם הוא היה החייב בתשלום דמי הסכמה, וגם הנתבע הוא נכה. לכן, לא היו חייבים בתשלום דמי הסכמה. עדיין, גם אם היה צריך לתת הסכמה, ואיני יודע אם כך היה, לא היתה הסכמה להעברה ולא הוצגה תשובה לפנייה של עו"ד איינהורן. מכאן, שלא היתה לנתבע הזכות להחזיק בהעדר רשות. טוענת ב"כ הנתבעים שהתובע הכיר בנתבע כחוכר לאורך שנים עד שהגיש תביעה. לא הוצג מסמך אחד שבו הכיר התובע בנתבע כחוכר. הנתבעים גם לא שילמו את דמי החכירה או כל תשלום אחר מזה שנים רבות, וכנראה פעלו בהנחה שהנכס שלהם ולא של המינהל. אין די בהעלאת השאלה למה לא אותרה תשובה של התובע לעו"ד איינהורן. כאשר הנתבע מחזיק בנכס שאינו שלו, עליו הנטל להוכיח שקיבל הסכמה ודבר זה לא הוכח, ולמעשה מודים הנתבעים שלא קיבלו הסכמה. אין לנתבע רשות להחזיק בנכס מכיוון שזו לא ניתנה, וגם מימוש הזכאות לנכות צריך להיות על ידי בקשה מיוחדת. אין במשפט הישראלי דוקטרינה שלפיה מי שלא קיבל רשות נעשה כמי שקיבל רשות. אכן, מן הראוי היה לתקן זאת למפרע, וזו הסיבה שהצעתי להסדיר את ההעברה על ידי סידור דמי ההסכמה אך ההסדר הזה נכשל, ולא אעסוק בשאלה באשמת מי. משאין הסדר, אין לנתבע רשות להחזיק ועליו לפנות את הנכס. 3. התחבטתי במתן פסק דין זה, שכן התוצאה אינה לטובת נכה שסגר את החנות מזמן, אמנם בלא ששילם דמי חכירה ודמי הסכמה אם חלים. זו הסיבה שנתתי זמן רב יחסית להסדר התביעה בדרך של הסכם ופשרה. צר לי שהדבר לא צלח. המשנה במסכת כתובות פרק ט משנה ב אומרת: מי שמת להניח אשה ובעל חוב ויורשין, והיה לו פקדון או מלווה ביד אחרים, רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן. רבי עקיבא אומר, אין מרחמין בדין, אלא ינתנו ליורשין, שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכים שבועה. ההלכה נפסקה כרבי עקיבא, דהיינו שאין מרחמין בדין. ודוק, לשיטת רבי טרפון היה צריך כנראה לתת את הפקדון ליתומים, שהם כנראה הכושל שבהם, אבל דווקא לדעת רבי עקיבא צריכים לתת את הפקדון ליתומים, שהם לכאורה הכושל. כלומר, מה שאומר רבי עקיבא למעשה הוא שאין לרחם בדין, אבל יש לפרש את הדין, בלי רחמים, כך שיביאו לתוצאה זהה לתוצאה של רחמים. לפי כלל זה, ניסיתי לפרש את המצב המשפטי כך שהנתבעים לא יפגעו, אך ללא הועיל. על כן, אין ברירה אלא לקבוע סילוק יד ותשלום דמי שימוש. 4. על פי חוות דעת השמאי מאיר וולקן שצורפה לסיכומי התובע, דמי השימוש הראויים הם 8,925 ₪ לשנה ועוד 915 ₪ לכל חודש עד לפינוי. זאת, על בסיס העובדה שהחנות סגורה, נמצאת במרכז שאינו פעיל והמחירים בירידה. התובע זכאי לדמי שימוש החל מ- 7 שנים לפני הגשת התביעה, שכן תביעה קודמת התיישנה. התביעה הוגשה ביום 27.3.00 ועל כן זכאי התובע לדמי שימוש מיום 1.4.93. אשר לדמי השימוש, טוענת ב"כ הנתבעים כי בעלי חנויות סמוכות משלמים דמי חכירה נמוכים יותר. דמי חכירה אינם דמי שימוש ראויים ואין להסיק שדמי החכירה בשיכון ציבורי, שהוא כעין דיירות מוגנת צריכים להיות אותו דבר כמו דמי שימוש ראויים בגין החזקת מקרקעין בשכירות חופשית. סכומי דמי החכירה מושפעים מדמי החכירה ששולמו בתחילת ההסכם, ומהשאלה אם נעשתה הערכה מחודשת. אין מדובר בתשלום שיש לו קשר של ממש לשווי המקרקעין, הן למכירה והן לשכירות. לכן, אין בסיס להשוואה עם דמי חכירה שמשלמים אחרים. עם זאת, השמאי מעריך את שווי הנכס כ- 19,500 ₪ כולל מע"מ. דמי שכירות חודשיים של 915 ₪ הם דמי שכירות של 4.6% משווי הנכס, לכל חודש. זהו שיעור תשואה גבוה מאד שאינו מקובל. מקובל להניח שהתשואה השנתית בדמי שכירות היא 9-12 אחוזים, ובמקרה זה, לאור מצב הנכס והסביבה, הגם שנלקחו בחשבון הערכת השווי, השיעור המתאים הוא 10%. דהיינו, סכום דמי השימוש הראווים לשנה הוא 1,950 ₪, ומיום 1.4.93 עד 31.3.04 סך 21,450 ₪. הנתבעים יכלו לחסוך גם תשלום זה אילו החזירו את החנות לתובע כאשר סגרו אותה לפני שנים ומאז הוא עומדת ללא שימוש, אך הם לא עשו כך, ועל כן עליהם לשלם את דמי השימוש הראויים. 5. על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומצווה כדלקמן: א. הנתבעים יפנו את הנכס ברחוב בר כוכבא 9 בקרית אתא, חלקה 17 בגוש 10257 מכל אדם וחפץ ויחזירו את מפתחותיו לתובע בתוך 60 יום. ב. הנתבעים ישלמו לתובע 21,450 ₪ עבור דמי שימוש ראויים עד 31.3.04. ג. הנתבעים ישלמו לתובע דמי שימוש ראויים בסך 162.50 ₪ לחודש מיום 1.4.04 ועד לפינוי הנכס. ד. הנתבעים ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ, בהתחשב בתיקון כתב התביעה. ה. עוד לא נסגרו שערי הסדר. ניתן עדיין להגיע להסדר בין הצדדים, למרות פסק הדין. פלישה למקרקעין