קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת שופט בית משפט השלום: לפני ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת אילתה זיסקינד) בת.פ. ‎1380/00 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער. ‎1. כנגד המערער הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים. המערער ביקש ביום ‎20.2.2002 מבית המשפט לפסול עצמו מלדון בעניינו, בעקבות קיומה של שיחת טלפון עלומה (להלן: שיחת הטלפון) לבית השופטת זיסקינד (מיום ‎1.12.2001) אשר התבצעה לכאורה על-ידי עד מרכזי במשפט (להלן: העד). לאחר שבקשה זו נדחתה הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"פ ‎1654/02). בערעור זה עיקר טענות המערער כוונו כנגד אופן התנהלות הדיון ביום ‎20.2.2002 במהלכו היו, לטענתו, חילופי דברים במעמד צד אחד בין השופטת לעד. בהחלטתי (מיום ‎12.3.2002) ביקשתי את תגובת בית המשפט לעניין זה, ולאחר שזו נתקבלה, קבעתי בהחלטתי (מיום ‎10.4.2002), כי בהסכמת הצדדים העניין יוחזר לבית המשפט במובן זה, שטענת הפסלות הנוגעת לדיון מיום ‎20.2.2002, שהועלתה לראשונה בפני, תטען בפני בית המשפט והוא ייתן בה החלטה. בעקבות החלטה זו הגיש המערער בקשת פסילה שניה (ביום ‎18.4.2002), אשר הושתתה על מספר נימוקים. ‎2. הראשון, ניהול הדיון ביום ‎20.2.2002 במעמד צד אחד בלבד תוך חקירת עד תביעה מרכזי (להלן: העד) ללא נוכחות המערער ובא כוחו (להלן: הסניגור). נטען, כי במסגרת דיון זה נענה בית המשפט לבקשת העד כי דברים שמסר לא יועברו הלאה ולא יצוטטו. כן טען המערער לסתירה הקיימת בהחלטות בית המשפט שעניינן חילופי הדברים בינו לבין העד. השני, לחץ מצד בית המשפט לסיים את המשפט בכל מחיר, המתבטא בקביעת דיונים תכופים בפרק זמן קצר. השלישי, שורת החלטות של בית המשפט, בכללן - ביטול לא מוצדק של צו הבאה לעד, התערבות אסורה בהליכי הכשרת קבילות קלטת שהגשתה נתבקשה כראיה מצד המשיבה, ומתן חסיון בפני הפללת אחרים על ידי מניעת הצגת שאלה לגיטימית לעד במהלך חקירתו הנגדית; הרביעי, אי רישום דברי הסניגור בפרוטוקול בית המשפט. ‎3. המשיבה התנגדה לבקשת הפסילה. לטענתה, הן המערער והן סניגורו לא התייצבו לדיון בשעה הנקובה, אף שזו נקבעה לפי בקשתו המפורשת של הסניגור. לאחר שניסיונות התובע לאתר את הסניגור, לבקשת בית המשפט, עלו בתוהו, הוחלט לקיים את הדיון במעמד צד אחד, וזאת חרף בקשה לדחיית שעת הדיון שנשלחה על-ידי הסניגור. המשיבה ציינה כי הדיון עם העד ובא כוח המשיבה (להלן: התובע) היה טכני בלבד - תזכורת לפני שמיעת העד במועד ההוכחות. המשיבה הוסיפה, כי לאור הצורך להמתין למערער שלא לצורך, והיות שכלל לא ברור היה מתי יתייצב הסניגור, התבקש בית המשפט לשחרר את העד שהתייצב לדיון ואת התובע. במהלך הדיון הטכני נדרש העד למסור את פרטיו האישיים לבית המשפט על מנת שניתן יהיה לאתרו, ואכן עשה כן לפרוטוקול, תוך הוספה כי פרטיו אינם נחלת הכלל שכן הוא שרוי באמצעו של סכסוך כלשהו. כן התחייב העד להגיע למתן עדות במועד שייקבע, אך ציין מגבלות מצדו לעניין מועדי הדיון האפשריים. לקראת סיום הדיון יצא התובע מן האולם בכדי לקרוא לתובע משטרתי אשר היה אמור להתחיל בדיון באולם מייד לאחר סיום דיון התזכורת. בשלב זה ראה התובע את המערער, לראשונה באותו יום, יושב מחוץ לאולם הדיונים, ולפיכך קרא לו להיכנס. משנכנס המערער לאולם הבין העד כי פרטיו האישיים החסויים שנרשמו בפרוטוקול יימסרו גם לידיעת המערער, ולפיכך ביקש מבית המשפט כי הפרטים לא יועברו למערער, ובקשתו זו נענתה בחיוב. ‎4. ביחס ליתר טענות המערער טענה המשיבה כי לא היה בתיק דנן לחץ מיוחד לסיימו, ואורך ותכיפות הדיונים עולים בקנה אחד עם סעיף ‎125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב‎1982- (להלן: החסד"פ). באשר לביטול צו ההבאה לעד, הרי שזה התייצב לדיון אף בלא שבוצע צו ההבאה ובנסיבות אלה לא היה כל מקום להותיר את הצו על כנו. המשיבה הוסיפה כי יתר טענות המערער בדבר קבילות ראיות ואי התרת שאלת שאלות, מקומן במסגרת ערעור על הכרעת הדין שכן האמור בהחלטות ביניים בהליך פלילי. ההתערבות בחקירה הנגדית של העד על ידי הסניגור נבעה בשל התארכות החקירה הרבה מעבר לנדרש ולמקובל, תוך הצגת שאלות בלתי רלוונטיות. כמו כן, צורת טיעונו של הסניגור ודרך התנהלותו באולם מקשים הן על ניהול הפרוטוקול והן על רישום כל דבריו בו. כן טענה המשיבה, כי פסילת בית המשפט בענייננו משמעותה ככל הנראה זיכוי הנאשם. זאת שכן מדובר במשפט שפרשת התביעה בו נסתיימה, והעד המרכזי אמור לעזוב את הארץ לתקופה בלתי ידועה. ‎5. בהחלטתו (מיום ‎9.6.2002) דחה בית המשפט את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע, כי הדיון ביום ‎20.2.2002 היה דיון תזכורת, שהוקצו לו מספר דקות, ואשר נועד אך כדי לוודא איתורו והתייצבותו של עד תביעה מרכזי שניסיונות המשיבה לאתרו לא צלחו והוצא כנגד צו הבאה. לפיכך, כל מטרת הדיון הייתה לוודא אם יש מקום לקיים את ישיבת ההוכחות שנקבעה ליום ‎26.2.2002, או שמא אי איתור העד ייתר את המשך ניהול המשפט. לאור הודעת התובע והעד כי לא יוכלו להתייצב בשעת הדיון החדשה שביקש הסניגור, ולאור אופייה הטכני של ישיבת התזכורת, קבע בית המשפט כי בנסיבות אלו תינתן החלטה בהעדר הנאשם והסניגור. זאת גם לאור התארכות הדיון על חשבון זמנם של מתדיינים אחרים בשל ההמתנה להגעת הסניגור. בית המשפט הוסיף, כי אי נוכחות המערער באולם הדיונים נבעה ככל הנראה מבחירתו להמתין בעת הדיון מחוץ לאולם. במסגרת החלטה זו (מיום ‎20.2.2002) נקבע מועד הוכחות ליום ‎7.4.2002 ונרשמה הערת העד בדבר עזיבתו את הארץ ביום ‎1.5.2002. העד אכן ביקש להימנע ממסירת פרטי כתובתו לפרוטוקול בשל סכסוך בענייני המעמד האישי, ואילו התובע ציין כי פרטי העד מצויים ברשותו. עם זאת, לא זכור לבית המשפט אם כתובת העד נרשמה בפרוטוקול ונמחקה או אם טרם נרשמה ובית המשפט התיר שלא תירשם. כך ועוד, אי רישום כתובת העד בפרוטוקול לא היווה התייחסות כלשהי לעניין מהותי בהליך, שיש בו להשליך על זכויות הצדדים או על ההכרעה לגופו של עניין במשפט. משכך, אין המדובר בדיון אסור או לא חוקי במסגרתו התנהלה שיחה סודית בין התובע לבית המשפט, ולא קם חשש ממשי למשוא פנים ולפגיעה במראית פני הצדק. ‎6. בית המשפט דחה אף את יתר טענות הפסלות. הוא קבע כי ההיעתרות לבקשת המשיבה לבטל את צו ההבאה לעד, לאחר שזה התייצב לישיבת התזכורת והתחייב להתייצב לישיבת ההוכחות, אינה עילה לפסילת שופט. בהתייחסו לטענת הלחץ לסיום המשפט, קבע בית המשפט כי הוא אינו נוהג בתיק זה בשונה מתיקים אחרים, וכי מועד קיום ישיבת ההוכחות נקבע בתיאום עם הצדדים. כל זאת בתיק שכבר החלה שמיעתו וראוי לסיימו. ביחס לאופן רישום הפרוטוקול, הרי שאכן שטף דיבורו המהיר של הסניגור אינו מאפשר לעיתים רבות רישום כל דבריו, על אף בקשות חוזרות ונשנות של בית המשפט כי יאט במקצת מקצב דיבורו. באשר להתערבות בשאלות שהציג הסניגור הרי שהדבר נעשה מאחר והעד כבר השיב לשאלות, ובכל מקרה מקומה של טענה זו היא במסגרת הערעור. כך גם לגבי הטענה באשר לקבילות הקלטת. מוסיף בית המשפט, כי השוני בין החלטותיו ביחס לקיומם של חילופי דברים בין העד לשופטת נובע מהשיהוי הרב בו הוגשו שתי בקשות הפסלות. ‎7. בערעור שלפני חוזר המערער על הטענות אותן הביא בפני בית המשפט קמא, וטוען כי כל אחת מהן בנפרד ומשקלן המצטבר יחדיו מעוררים חשש ממשי למשוא פנים. לטענתו, ידעו בית המשפט והתובע ידוע היטב כי המערער ממתין מחוץ לאולם, וכן היה זה מן הראוי להיענות לבקשת הסניגור לדחות את שעת הדיון בשעה אחת. בנוסף, היה זה מן הראוי לעדכן את הסניגור עם כניסתו לאולם בפרטי ההתרחשות קודם להגעתו. המערער מוסיף, כי משביקש הסניגור לשאול את העד אודות שיחת הטלפון, לא איפשר לו זאת בית המשפט באומרו כי הוא כבר שאל את העד האם הוא זה אשר התקשר לבית השופטת והעד השיב בשלילה. לאור זאת עולה החשש, כי לא רק שמאן דהוא איים על בית המשפט וניסה לשבש הליכי משפט, אלא שנוצר כביכול הרושם שמי מטעמו של המערער התקשר לבית המשפט. כך או כך, ברור ששיחת הטלפון השפיעה על בית המשפט שאחרת לא היה מעלה אותה על הכתב וכל שכן חוקר את העד אודותיה שלא בנוכחות המערער וסניגורו. מכאן שקיים חשש ממשי למשוא פנים, המתחזק לאור האמון שנתן בית המשפט בדברי העד כי לא הוא שהתקשר וזאת ללא שום ראיה שתתמוך בגרסתו זו. כמו כן טוען המערער כנגד סירובו של בית המשפט לרשום את התפרצותו של העד כנגד הסניגור בפרוטוקול. המערער מוסיף, כי האופן בו התבצעה מחיקת פרטי העד מהפרוטוקול עומדת בסתירה לקבוע בעניין בסעיפים ‎137 ו‎138- לחסד"פ. ‎8. עוד טוען המערער, כי ההחלטה על קביעת סיום שמיעת הראיות בתוך שבועיים ימים ותוך קביעת סד זמן של חצי יום דיונים לסיום שמיעת הראיות, נתקבלה לאחר העלאת בקשת הפסלות. דבר המחזק את החשש למשוא פנים ולהשפעה הרבה שהייתה לדיון שהתקיים בהיעדר המערער וסניגורו. אף את ביטול צו ההבאה לעד, העומד בסתירה להחלטותיו הקודמות של בית המשפט בהן ציין את הקושי הרב באיתור העד, תולה המערער בשיחת הטלפון ובדיון מיום ‎20.2.2002. לטענתו, לאור היעדרויותיו והתחמקויותיו בעבר היה מקום להטיל על העד לכל הפחות ערבות עצמית להבטחת התייצבותו. מוסיף המערער, כי ארבעת הימים שחלפו בין הגשת בקשת הפסילה לבין החלטת בית המשפט בסוגיה סותרים את לשון סעיף ‎77א(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד‎1984- (להלן: חוק בתי המשפט), לפיו על החלטה בעניין פסלות להינתן לאלתר. כמו כן, סירוב בית המשפט לעצור את המשך המשפט עד למתן ההחלטה בערעור, למרות עמדת המשיבה כי יש לעשות כן, מעורר חשש ממשי למשוא פנים. המשיבה מצדה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט קמא. היא שבה וטוענת כי הדיון מיום ‎20.2.2002 היה טכני ונועד אך לברר האם העד הוא שהתקשר לשופטת ומדוע לא התייצב לדיונים קודמים. הדיון לא חרג ממסגרת הדיונים בנוגע לצו הבאה. בנסיבות אלו לא מתקיים, לטענת המשיבה, חשש ממשי למשוא פנים. ‎9. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ושמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. עיקר כובד טענותיו של המערער מכוון כנגד התנהלות הדיון ביום ‎20.2.2002 וכנגד השפעת שיחת הטלפון על בית המשפט. אכן, ככלל יש להימנע מחילופי דברים בין אחד מבעלי הדין לבין בית המשפט שעה שהצד שכנגד אינו נוכח ואינו יכול לטעון או להגיב (ראו: ע"א ‎7916/00 שפריר נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם). להלן: פרשת שפריר). עם זאת, עצם קיומם של חילופי דברים עם שופט במעמד צד אחד לא יוביל, כשלעצמו, לפסילת השופט מלדון בעניין (ראו: ע"פ ‎2672/01 בן שושן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(‎4) 794, 798. להלן: פרשת בן שושן). עילת פסלות תקום רק כאשר יוכח חשש ממשי למשוא פנים. אמות המידה לבחינת קיומו של חשש ממשי זה הן, בין היתר, תוכן השיחה; מידת מהותיותה בקשר לעניין הנדון במשפט; מקום ניהולה; מועדה; אופן התנהלותה; רישומה בפרוטוקול; אי הודעה בדבר קיומה לצד האחר להליך ועוד (פרשת בן שושן, שם; ע"א ‎B.G. Assistance Ltd 5735/96 נ' גורה (לא פורסם)). כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו הוא. כן ייבחן האם יש בדברים הללו כדי להשליך על זכויות הצדדים או על ההכרעה בהליך (ראו: פרשת שפריר). בהתקיים חשש ממשי למשוא פנים, אין די בפעולתו בתום-לב של השופט (ע"פ ‎1943/96 שלוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם). להלן: פרשת שלוש). ‎10. במקרה שלפניי, נחה דעתי כי בנסיבות העניין לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים. אכן, היה זה מן הראוי כי על אף האיחור מצד המערער וסניגורו, ובייחוד לאור הודעת הסניגור על התעכבותו, היה ממתין בית המשפט להגעתם, תוך המשך הדיון בתיקים אחרים שהיו קבועים בפניו באותו יום. ניהול דיון - ולו טכני - במעמד צד אחד, בהליך מעין זה - אינו רצוי ויש בו כדי לעורר תחושה סובייקטיבית של בעל דין או בא-כוחו, לפיה צד אחד זכה ליתרון לא הוגן. עם זאת, בחינת נסיבות המקרה מראה כי הדברים שהוחלפו בין בית המשפט לבין המשיבה והעד היו במסגרת דיון תזכורת קצר, אשר היה ידוע מראש לצדדים להליך וכל מטרתו הייתה וידוא איתור העד לקראת ישיבת ההוכחות ביום ‎26.2.2002. נחה דעתי, כי לא נעשה כל ניסיון להסתיר את קיום הדיון, ותעיד על כך העובדה כי משראה התובע את המערער יושב מחוץ לאולם הוא הזמינו להיכנס לדיון עת הכתיב בית המשפט את החלטתו. הדברים אותם מסר העד לפרוטוקול ואשר נמחקו לאחר מכן, קרי פרטיו האישיים, אינם, על פניו, בעלי נגיעה כלשהי לעניין מהותי בהליך. אין דומה המקרה שלפנינו, בו אופי הדברים הינו טכני גרידא, למקרה בו מרענן בית המשפט את זכרונו של העד (פרשת בן שושן) או לשיחה בנוגע לדרכי סיום תיק (פרשת שלוש). מקובלת עלי בהקשר זה קביעתו של בית המשפט בהחלטתו מיום ‎9.6.2002: "כאמור המדובר הוא בישיבת תזכורת קצרה ביותר של דקות ספורות, שנועדה לוודא איתור עד והתייצבותו ותו לאו ואכן אין לראות באשר אירע בישיבה זו, לרבות אי רישום כתובת העד בפרוטוקול משום התייחסות כלשהי לענין מהותי בהליך, שיש בו להשליך על זכויות הצדדים או על ההכרעה לגופו של עניין במשפט" (ההדגשות במקור). ‎11. לפיכך, לא מצאתי חשש ממשי למשוא פנים (אובייקטיבי) בעצם ניהול ההליך במעמד צד אחד, ביום ‎20.2.2002. איני מוצא גם כי קיימת סתירה, המקימה עילת פסלות, בין החלטת בית המשפט מיום ‎13.3.2002 לבין החלטתו מיום ‎9.6.2002. גם שאלת בית המשפט את העד האם הוא זה שביצע את שיחת הטלפון, אף שהיה מן הראוי לעשותה בנוכחות הסניגור, אינה מקימה בנסיבות המקרה חשש ממשי למשוא פנים, והיה רשאי בית המשפט לקבל את תשובת העד לפיה לא הוא זה שהתקשר. יצוין עוד, כי עצם קיומה של שיחת טלפון עלומה מעין זו אינה יכולה, כשלעצמה, להביא לפסילתו של בית המשפט (השוו: ע"פ ‎4744/99 שיבלי נ' הוועדה לתכנון ולבניה גליל מזרחי (לא פורסם); ע"פ ‎1867/01 מיארה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(‎4) 865)). ‎12. יתר טענות הפסלות אותן מעלה המערער אינן מגלות גם הן כל חשש ממשי למשוא פנים. כבר נקבע לא אחת על ידי בית משפט זה כי החלטות דיוניות אינן יוצרות כשלעצמן עילת פסלות (ראו: ע"פ ‎391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כך גם בענייננו. דרך ניהול ההליך, לרבות קצב שמיעת הדיונים, קבילות הקלטת, רישום הפרוטוקול וצו ההבאה, אינם מבססים עילת פסלות. הוא הדין לעניין התערבות בית המשפט בחקירה הנגדית. בהחלטות אלה - מבלי להביע עמדה לגופן - לא מצאתי עילת פסלות. ‎13. לא מצאתי גם עילת פסלות בטענותיו של המערער כנגד השהות בת ארבעת הימים בין מועד העלאת בקשת הפסילה לבין מתן ההחלטה בעניין, וכנגד סירוב בית המשפט לעצור את המשך המשפט עד למתן החלטה בערעור. אמת, על החלטה בבקשת פסלות להינתן לאלתר (סעיף ‎77א(ב) לחוק בתי המשפט), ואולם הכוונה אינה בהכרח להחלטה עוד באותו היום, אלא כי בית המשפט יכריע בבקשה זו בטרם ימשיך לעסוק בכל היבט אחר של המשפט. בנוסף, בית המשפט רשאי היה (סעיף ‎147(א) לחסד"פ) שלא להפסיק את הדיון, בייחוד נוכח הודעתו לפיה ישקול את דחיית מועד ההוכחות בהתאם להתנהלות הליך הערעור. משלא מצאתי התקיימותו של חשש ממשי למשוא פנים במי מן הטענות אותן העלה המערער, ואף לא בצירופן יחדיו, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. שופטיםפסלות שופט