המערערים הגישו בקשה דחופה להפסקת משפט עד לאחר שמיעת הערעור בדבר פסלות שופט. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת שופט בבית משפט לעניינים מקומיים: ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה (השופטת ח' שרון) מיום 22.7.2002, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינם של המערערים (ת.פ. 1/436/02 וב"ש 37/02). 1. כנגד המערערים, המפעילים מזנון בעיר הרצליה, הוצא על ידי המשיבה 1 ביום 28.5.2002 צו הפסקה מינהלי (להלן: הצו) מתוקף סעיף 20 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח- 1968 (להלן: חוק רישוי עסקים). המערערים הגישו (ביום 4.6.2002) לבית המשפט לעניינים מקומיים הרצליה (השופטת ח' שרון) בקשה לעיכוב ביצועו ולביטולו של הצו (ב"ש 35/02). בית המשפט החליט (ביום 5.6.2002), מבלי שנשמעו הצדדים, על התליית הצו עד לדיון במעמד שני הצדדים. בדיון (מיום 10.6.2002), במסגרתו טענו הצדדים כי למזנון יש רשיון וכי לא היה כל בסיס להוצאת הצו, הועדו מספר עדים, בהם המערער 1, והצדדים הציגו את ראיותיהם. בהחלטתו (מיום 13.6.2002) קבע בית המשפט כי אינו מוצא כל פסול שהוא בהוצאת הצו, שכן כל העילות שפורטו בו הוכחו. כמו כן נקבע כי המערערים ביצעו עבירות על פי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) וחוק רישוי עסקים. לפיכך נדחתה הבקשה לביטול הצו והוא נותר על כנו. המערערים הגישו (ביום 17.6.2002) ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בת"א (השופט ז' המר) ובמסגרתה בקשה דחופה לביטול ולעיכוב ביצועו של הצו. בהחלטתו (מיום 7.7.2002) דחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב הביצוע בקובעו כי סיכויי הערעור קטנים. 2. המשיבה 1 הגישה (ביום 24.6.2002) לבית המשפט לעניינים מקומיים הרצליה כתב אישום כנגד המערערים (ת.פ. 1/436/02) המייחס להם עבירה של ניהול עסק טעון רישוי ללא רשיון בניגוד להוראותיו של חוק רישוי עסקים. במסגרת הליך זה הגישה המשיבה 1 (ביום 1.7.2002) בקשה (ב"ש 37/02) למתן צו מוחלט להפסקת עיסוק תוך סגירת החצרים על פי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים (להלן: הבקשה). דיון זה נקבע אף הוא בפני השופטת ח' שרון. בעקבות זאת הגישו המערערים (ביום 14.7.2002) בקשה לפסילת בית המשפט מלדון בעניינם, בטענה שבנסיבות העניין מתקיים חשש ממשי למשוא פנים. לטענתם, בהחלטתו (מיום 13.6.2002) קבע בית המשפט קביעות ברורות, חדות ומנומקות, הן לגבי העדר מהימנותו של המערער 1 והן לגבי רישוי המזנון. משכך, היות וקיימת חפיפה כמעט מוחלטת בין הטענות שנידונו והוכרעו על ידי בית המשפט בדיון לגבי הצו לבין הטענות המופיעות בכתב האישום ובבקשה, קיים חשש ממשי כי בית המשפט גיבש עמדה סופית בנוגע לתיק דנן. כן טענו המערערים, כי בית המשפט סירב במהלך הדיון (מיום 10.6.2002) לבקשתם להגיש אסמכתאות ולהעיד עדים אשר היו משפיעים על ההחלטה הסופית, וכי הנימה בה פנה בית המשפט אל בא-כוח המערערים הייתה חריפה ותוקפנית, בניגוד ליחסו האוהד כלפי בא כוח המשיבה 1. 3. לעומתם טענה המשיבה 1, כי המדובר בהליכים שונים במהותם, שכן על אף הדמיון בתשתית העובדתית הרי בעוד הדיון לגבי הצו היה במסגרת הליך מינהלי, הדיון בכתב האישום והבקשה הוא במסגרת הליך פלילי על הכללים השונים הנהוגים בו. ביכולתו של בית המשפט לשבת כעת בדין, בדומה ליכולתו של שופט הדן בהליך ביניים לדון בהליך העיקרי. בנוסף, חזקה על בית המשפט כי יוכל לבצע את ההפרדה הנדרשת בין הראיות והעדויות ששמע במסגרת הדיון בצו לבין אלו אותן ישמע במסגרת הדיון בבקשה ובכתב האישום. לטענתה, קביעותיו של בית המשפט בהחלטתו אינן מצביעות על קיומה של דעה קדומה או שדעתו ננעלה. מוסיפה המשיבה וטוענת כי לפנינו ניסיון "לבחור שופט". באשר לטענות המערערים, הנוגעות להחלטות בית המשפט בנוגע לזימון עדים והגשת אסמכתאות, טענה המשיבה 1 כי האמור בהחלטות דיוניות שאינן מהוות עילת פסלות וכי מקומן הראוי הוא בערעור על ההחלטה בנוגע לצו. 4. בהחלטתו (מיום 22.7.2002) דחה בית המשפט את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע, כי קביעותיו לגבי עדותו של המערער 1, אשר הצביעו על סתירות בין התצהיר שהגיש לבין עדותו בבית המשפט, פורטו בלא לנקוט בכל נימה חריפה או פוגעת. ההחלטה התבססה על הראיות שהוצגו והייתה יפה לאותו הליך. כתב האישום והבקשה ידונו אף הם על פי הראיות שתוצגנה, ואף שישנן נקודות משיקות בין ההליכים החדשים להליך הישן אין מדובר בהליך זהה. כן קבע בית המשפט כי החלטתו בנוגע לזימון עדים נעשתה כדין. לגבי אופן התנהלות הדיון (מיום 10.6.2002) קבע בית המשפט, כי הדיון שהתקיים היה ארוך וטענות הצדדים נשמעו בסבלנות עד תומן. כמו כן, המערערים לא הגישו בקשתם בהזדמנות הראשונה אלא המתינו עד לאחר מתן ההחלטה, ואף עד לאחר מתן ההחלטה בערעור שלא הייתה לרוחם, ורק אז החליטו להגיש בקשה זו. בית המשפט הוסיף וקבע, כי היענות לבקשת הפסילה יש בה כדי לפתוח פתח לצדדים שאינם מרוצים מהחלטה זו או אחרת לפנות בבקשת פסלות כדי לנסות ולבחור שופט אחר. הדרך הראויה לתקיפה החלטות מעין אלו היא בערעור ולא בבקשה לפסילת שופט. בית המשפט דחה את בקשת המערערים לעכב את הדיון בתיק עד קבלת החלטה בערעור הפסלות שהוגש לבית משפט זה. נקבע, כי שמיעת הליך לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, שהינו הליך זמני או הליך ביניים, אינה סובלת דיחוי, שאחרת ישמע התיק הפלילי עוד לפני שתישמע הבקשה או ביחד עם התיק הפלילי, ולא לכך כיוון המחוקק. כנגד החלטות אלו מכוון הערעור שלפני. 5. המערערים הגישו (ביום 28.7.2002) בקשה דחופה להפסקת משפט עד לאחר שמיעת הערעור בדבר פסלות שופט. בהחלטתי (מיום 31.7.2002) עוכב הדיון בתיק הפלילי ובבקשה עד למתן פסק דין בערעור זה. בהליך שלפני צורפה המדינה כמשיבה (להלן: המשיבה 2). 6. בערעור שלפני חוזרים המערערים על הטענות שטענו בבית המשפט קמא. לטענתם, שופט אשר דן בהליך מנהלי הנוגע למתן צו סגירה לבית עסק, ובמסגרתו קבע קביעות עובדתיות ומשפטיות נחרצות באשר לכל השאלות הנוגעות להפעלת בית העסק, לרבות לגבי שאלת קיומו של רשיון עסק, אינו רשאי לדון באותו עניין בדיוק בשנית במסגרת ההליך הפלילי. כך בייחוד מקום שנקבעו קביעות מהימנות לגבי המערער 1. כמו כן, המשיבה 1 התבססה בבקשה שהגישה על הקביעות והאמירות הנחרצות של בית המשפט בהליך המנהלי. בנסיבות אלה מתקיים חשש ממשי למשוא פנים, שכן בית המשפט לא יוכל להשתחרר מקביעותיו הקודמות בעניינם של המערערים. בנוסף, נפגע עקרון השוויון בין הצדדים בבואם להידון בפני בית המשפט בהליך הפלילי. לטענת המערערים בקשת הפסילה אכן הוגשה בהזדמנות הראשונה, היא המועד בו נודע להם על כך שהשופטת היא שתדון בהליך הפלילי. 7. המשיבות מצדן סומכות ידיהן על החלטתו של בית המשפט קמא. לטענת המשיבה 1 אף שמדובר במסכת עובדתית דומה, הרי ההליך שבו הוגשה הבקשה שונה במהותו ובתכליתו מההליך המינהלי במסגרתו נדון הצו, והוא יידון על פי הראיות שתוצגנה. זאת בדומה לשופט הדן בהליך ביניים ואשר יכול לדון גם בהליך העיקרי. הבקשה מהווה המשך לצו, ולכן הקביעות בהליך הראשון רלוונטיות להליך השני. כמו כן, מאחר והצו הוא זמני לששים יום, ולא ניתן להאריכו לתקופה נוספת, יש צורך בבקשה, שאחרת ייוצר פער זמנים. במקרה זה לא נסתרה החזקה כי בית המשפט יכריע בעניין שלפניו כשופט מקצועי, לגופו של עניין. כמו כן, טענת המערערים בהליך המינהלי, לפיה המזנון שניהל בעבר דודם היה קיים ברשיון שנים רבות, איננה רלוונטית כלל לכתב האישום ולבקשה במסגרתם עליהם להוכיח כי הם בעלי רשיון עסק על שמם. בנוסף, המשיבה 1 שבה וטוענת כי בקשת הפסילה לא הוגשה בהזדמנות הראשונה. המשיבה 2 מוסיפה, כי במידה ויאלץ שופט אחד לדון בכל הליך תהיה בכך פגיעה ביעילות, בייחוד בבתי משפט לעניינים מקומיים ברשויות מסדר הגודל של הרצליה. 8. לאחר שקראתי את טענות הצדדים ושמעתי את הטיעונים שבפניי נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אכן, פסילתו של שופט מלשבת בדין אינה מעשה של מה בכך. היא תעשה רק מקום שהטוען לפסילה הראה קיומו של חשש ממשי למשוא פנים וכי דעתו של השופט "ננעלה" כך שלא יוכל לקיים את ההליך באופן הראוי (ראו: בג"צ 2148/94 גלברט ואח' נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון ואח', פ"ד מח( 3) 573, 606). על כן, למשל, עצם העובדה כי בית המשפט ישב בדין בעניין אחר של המבקש את פסלותו איננה יכולה, לכשעצמה, לבסס עילת פסלות (ראו: ע"פ 286/01 לידני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). להלן: פרשת לידני; ע"פ 793/83 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח( 1) 363; מ' שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט, תשמ"ז, 87, 110. להלן: שמגר). כך גם מקום שבית המשפט נחשף לעברו הפלילי של נאשם (ראו: ע"פ 3963/00 בן גביר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 5959/99 פרושינובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כן נפסק, כי עצם הדיון בסוגיה משפטית דומה אין בו כשלעצמו כדי להעמיד חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"א 8080/01 עיריית טייבה נ' ברכאל את עזאם בע"מ (לא פורסם); ע"א 6812/98 בי.ג'י. אסיסטנס לימטד נ' גיזלה פרוינד (לא פורסם); ע"א 2406/98 מסגרית קינג נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אכן, חזקה על בית המשפט כי ידע לשמור על מקצועיותו ולשפוט את המקרה שלפניו באופן ראוי וללא משוא פנים. 9. אמת, המקרה שבפנינו מעורר קושי מסויים, על פניו. כב' השופטת שרון דנה במסגרתו של ההליך המינהלי באותה שאלה עובדתית ומשפטית ממש (שאינה השאלה היחידה המתעוררת) העולה לפניה כעת בתיק הפלילי בו הוגשה בקשת הפסילה - והיא קיומו של רשיון עסק. לא זו בלבד, אלא שקביעותיה היו על פניו קביעות נחרצות, תוך ייחוס ממצאי מהימנות למערער מס' 1, וקביעות בסיום ההליך המבוססות על ממצאים עובדתיים ומשפטיים (ראו והשוו: ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב-תמיר (לא פורסם)). אולם, למרות נסיבות אלה נחה דעתי כי לא מתקיים בנסיבות המקרה חשש ממשי למשוא פנים. כאמור בעמדת המשיבים, צו ההפסקה המנהלי - שבמסגרתו נקבעו קביעותיה של השופטת שרון, הנו סעד זמני במהותו. אשר על כן, הקביעות במסגרתו צריכות להיבחן על פי אופי ההליך (ראו: ע"א 6447/96 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם); ע"א 1800/02 עומרים חברה לבנין בע"מ נ' תנופה שרותי כח אדם ואחזקות ( 1991) בע"מ (לא פורסם)). מכאן, שאין הכרח כי קביעות אלו יוותרו על כנן גם בהליכים האחרים שנותרו לדיון, והם צו ההפסקה השיפוטי והאישום הפלילי. 10. זאת ועוד: יש לציין כי גרסת המערער מס' 1 בבית משפט קמא היתה כי לעסק רשיון משנות החמישים (הגם שתוקפו פג) כשזה ניתן לדודו של מערער מס' 1. אמת, בית המשפט קבע ממצאי מהימנות כלפי מערער מס' 1, אולם אלו לא עמדו ביסוד קביעתו באשר לקיומו של רשיון עסק או היעדרו אלא בשאלת גירסתו הכוללת של מערער מס' 1 באשר לנסיבות פתיחת העסק ופעולתו לאורך השנים. כך, בית המשפט קבע כי אין ממש בגרסת המערער מס' 1 לעניין תוכנו של הרשיון שניתן או לכך שניתן רשיון בשלב מאוחר יותר. שוכנעתי, כי אין כל מניעה כי בית המשפט ידון באובייקטיביות הדרושה בשאלה אותה העמיד המערער מס' 1 כמרכזית בנסיבות העניין, היא שאלת קיומו של רשיון עסק, וזאת במסגרת ההליכים שבפניו. כפי שציין בית המשפט קמא, "ההליכים החדשים ידונו אף הם על פי הראיות שתוצגנה, ואף שישנם נקודות משיקות בין ההליכים החדשים להליך הישן, אין המדובר בהליך זהה". שוכנעתי כי בית המשפט יהא נכון לשמוע ולדון בכל השאלות המשפטיות והעובדתיות הנובעות מן ההליכים העומדים בפניו, בלא חשש ממשי למשוא פנים (ראו והשוו: ע"פ 4228/02 שאמה שיווק ואיחסון גידולים חקלאיים בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז מרכז (טרם פורסם)). אשר על כן, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.שופטיםבית המשפט לעניינים מקומייםפסלות שופט