האבחנה בין פסק-דין לבין "החלטה אחרת" נגזרת מן השאלה אם ההחלטה הנבחנת הביאה לידי גמר את העניין התלוי ועומד בבית-המשפט או חלק ממנו. המבחן המשמש ברגיל לזיהוי החלטת-ביניים לעומת פסק-דין הוא מבחן הסופיות, לאמור: האם סיים בית-המשפט בהחלטתו את הדיון בעניין המונח לפניו (ראו למשל ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354, 362 (1997)). מדובר במבחן פורמאלי בעיקרו, המבקש לבחון אם ההחלטה מסיימת את הדיון "וסוגרת את תיק המשפט" (ע"א 226/61 דורון נ' צחובל, פ"ד טז 1911, 1919 (1962)).  מבחן הסופיות - או בלשון אחרת: מבחן "סגירת התיק" - קל ליישום במקום שבו מדובר בפסק-דין הבא בתום ההליך המשפטי. היישום עלול להיות קשה יותר כאשר בית המשפט מכריע בטענות שונות של הצדדים במהלך הדיון ולאחר מתן ההחלטה ההליך מוסיף להתקיים. "במצבים כאלו, שבהם נמשך הדיון לאחר מתן ההחלטה בפני אותו בית-משפט" - כך נפסק - "נדרש מבחן עזר, שבאמצעותו ניתן יהיה לזהות 'סופיות' הנובעת מתוצאתה של ההחלטה בהיבט הדיוני, להבדיל מתוכנה, קרי תוצאתה בהיבט המהותי" (עניין מנדלבליט הנ"ל, בעמ' 363). מבחן העזר הוא מבחן הסעד: אם ניתן או נשלל סעד כלשהו בהחלטתו של בית המשפט, הרי זה פסק-דין (ואפשר שיוכתר "פסק-דין חלקי"); ואם לאו - ב"החלטה אחרת" עסקינן, שאין היא אלא בסיס לבירור הסעד (שם; ראו גם ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 155-154 (2000)). החלטה אחרת (ערעור)