סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי "לשון הרע" היא כל דבר שפרסומו עלול להשפיל, לבזות או לפגוע באדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה ללעג ולקלס, וזאת בדרכים המנויות בסעיף. הלכה היא כי יש לפרש את הפרסום שבמחלוקת "באופן אוביקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת" (ע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3)558, בעמ' 568), והשאלה שתיבחן הינה מה המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים, בהתאם למובן הטבעי והרגיל של המילים והלשון המשתמעת מהן. כך נפסק בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2)281, בעמ' 300: "המבחן בדבר 'יום לשון הרע לפי סעיף 1 אינו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט... אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה התובע בעיני הבריות...". ובע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2)333, בעמ' 337, ציין כב' השופט מלץ כי: "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים". ראה גם: א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז)בעמ' 109-111, 121-122: "כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי 'האדם הסביר'... הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של 'האדם ברחוב' או 'האדם הרגיל', ש'איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו'" (שנהר, בעמ' 110, וההפניות שם). פרשנות הפרסום צריכה להיעשות על סמך הכתבה בכללותה, ולא רק על סמך חלקים ממנה, שכן הרושם של הקורא האובייקטיבי מתקבל מקריאת הכתבה בשלמותה, שאם לא כן עלול הפירוש להוציא דברים מהקשרם. אומנם, ניתן לתבוע בגין חלק מסויים בפרסום, אולם פרשנותו של אותו חלק אינה יכולה להיעשות במנותק להקשר הדברים של הכתבה בכללותה [שנהר, בעמ' 117-119 וההפניות שם; ח' גנאים מ' קרמניצר ב' שנור לשון הרע - הדין המצוי והרצוי (2005), בעמ' 222-223]. מה גם שנקבע בפסיקה כי חשיבותו של חופש הביטוי מחייב "שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2)843, בע"מ 854), ובמיוחד כאשר מדובר בכתבה המעבירה ביקורת, כפי שזה בענייננו (ע"א 4534/02 הנ"ל). פרסוםלשון הרע / הוצאת דיבה