תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, קובעת את הנסיבות לצירוף נכויות. וזו לשון התקנה: "הנסיבות שלפיהן תובא בחשבון נכות מעבודה קודמת לצורך הגדלת נכות מעבודה של נכה לפי סעיף 121 לחוק (להלן - דרגת הנכות המצטברת) הן אלה: (1) כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צמצם נכה מעבודה בדרך קבע את הכנסתו מעבודה או ממשלח-יד ב-50% או יותר לעומת הכנסתו הממוצעת ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה עקב הפגיעה בעבודה האחרונה או ליום שבו חלה לאחרונה לפי סימן ג' החמרה בדרגת הנכות שעליה הוגשה התביעה לצירוף נכויות: בפסקה זו: 'הכנסה' - כמשמעותה בסעיף 98(ב) לחוק; (2) צירוף דרגות נכות מעבודה עשוי לזכות את הנכה באחת מאלה: (א) קצבה במקום מענק; (ב) דרגת נכות כאמור בתקנה 16. תקנה 12א לתקנות קובעת את סמכותה של הוועדה. וזהו נוסח התקנה: "הוועדה או ועדה רפואית לעררים לפי תקנה 27 (להלן - הועדה לערעורים), לפי הענין, תקבע את דרגת הנכות המצטברת לאחר שפקיד התביעות יאשר שהתקיימו בנכה העבודה הנסיבות כאמור בתקנה 12". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צירוף נכויות מעבודה / צירוף נכויות ביטוח לאומי: לפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 29.2.2012 אשר קבעה כי המערער אינו עומד בדרישות לצירוף נכויות בהתאם להוראות תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות). העובדות המערער, יליד 1968, עורך דין מקצועו. המערער נפגע בשתי תאונות דרכים. האחת, ביום 15.6.2004 והשנייה, ביום 6.11.2005. בגין התאונה הראשונה קבעה ביום 4.12.2005 ועדה רפואית כי למערער נכות בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי לפי פריט ליקוי 37(5)(א) לתקנות ונכות בשיעור 10% בגין פגיעה קלה בעצב V במוח לפי פריט ליקוי 29(5)(א)(I) לתקנות. נכותו המשוקללת של המערער בגין תאונה זו הוא בשיעור 19% (נספח א' לכתב הערעור). בגין התאונה השנייה קבעה ביום 29.7.2007 ועדה רפואית לעררים כי למערער נכות בשיעור 5% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני לפי פריט ליקוי 37(7)(א) לתקנות (נפסח ב' לכתב הערעור). ביום 16.1.2008 הגיש המערער למשיב תביעה לצירוף דרגת נכות מעבודה בגין שתי הפגיעות, בהתאם לסעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח חדש], התשנ"ה-1955 (להלן: החוק) ובהתאם לתקנה 12 לתקנות. ביום 6.5.2008 הודיע המשיב למערער כי תביעתו נדחית מן הטעם שלא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 121 לחוק ובתקנה 12(2)(א) לתקנות בשל העובדה שהכנסותיו לא צומצמו בשיעור 50% (נספח ג' לכתב הערעור). לאחר שהמערער הגיש תביעה לבית הדין, חזר בו המשיב מהודעת הדחייה (נספח ד' לכתב הערעור). ביום 3.1.2011 קבעה ועדה רפואית לעררים כי לא התקיימו במערער התנאים לצירוף נכויות, וכך קבעה הוועדה (נספח ח' לכתב הערעור): "הועדה עיינה בתיקו הרפואי וכן בחוו"ד ד"ר שלמה משה מומחה לרפואה תעסוקתית מ-2/1/11 ושמעה את טיעוני בא כוח התובע בנוכחות התובע וקובעת שלדעת הועדה אין מקום לצירוף נכויות מאחר ונכויות אלה אינן מגבילות את התובע בעבודתו כעו"ד ולדעת הוועדה הירידה בהכנסותיו אינן קשורות לנכויותיו של התובע, לכן אין מקום לצירוף נכויות". המערער הגיש ערעור על החלטת הוועדה. ביום 22.1.2012 ניתן פסק דין, בזו הלשון (ב"ל 20103-02-11; נספח ט' לכתב הערעור): "...התיק יוחזר על מנת שתשקול מחדש עמדתה, בשים לב לאמור להלן: הנושא של ירידה של 50% לפחות בירידה בהכנסות הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי בהודעה של פקיד התביעות מיום 22/3/10 שבעקבותיו חזר בו המוסד לביטוח לאומי מעמדתו בתיק בל 5414/08. מסמכים אלו יוצגו לועדה על ידי ב"כ המערער. הועדה מתבקשת להתייחס באופן מפורט לחוות הדעת של ד"ר שלמה משה" עוד נקבע כי "בהרכה הועדה ישב רופא אורטופד ורופא נוירולוג. לחלופין, הועדה תתייעץ עם רופא נוירולוג בטרם תיתן חוות דעת". בעקבות פסק הדין התכנסה הוועדה לדון בעניינו של המערער. הוועדה שמעה את דברי ב"כ המערער וקבעה: "הוועדה עיינה בפס"ד, בפרוטוקולים של הוועדות נשוא הדיון, חוו"ד ד"ר שלמה משה, וחזרה וריעננה את מהות תקנה 12 והדרישות הנובעות ממנה, הוועדה מבינה מקריאת התקנה שעליה לקבוע האם הירידה בהכנסות של 50% ומעלה שעליה אין עוררין שכן נבדקה ע"י פקיד התביעות נובע מהנכויות שנקבעו לתובע והשפעתן המצטברת. שלוש הנכויות בהן אנו עוסקים הינם כאבי צוואר שבעטיין נקבע נכות בשיעור 10%, כאבי גב תחתון שבעטיין נקבעה נכות בשיעור 5% וכאבי ראש שבעטיין נקבעה נכות בשיעור 10%. הוועדה התעמקה בקביעתו של ד"ר שלמה משה שהקשר בזמנים בין הירידה בהכנסות לאחר התאונה הראשונה והירידה המשמעותית יותר לאחר התאונה השנייה מספיק בפני עצמו לקבוע שאכן יש קשר המצדיק צירוף נכויות. מעיון בפרוטוקולים השונים של הוועדות ותיאור המגבלות עולה לדעת הוועדה שאין כל סיבה רפואית המונעת מהמערער לעסוק במקצועו באופן מלא. לאור זאת סבורה הוועדה שהמערער אינו עומד בדרישות תקנה 12 לצירוף נכויות שכן כפי שכתבנו אין באופי המצטבר של הנכויות כדי להצדיק פגיעה בעיסוקו וירידה בהכנסותיו מסיבות רפואיות" (ההדגשות במקור). על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. טענות הצדדים המערער טען כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין. לטענת המערער בהרכב הוועדה לא נכלל נוירולוג אלא נוירוכירורג והוועדה לא התייחסה כראוי לחוות הדעת של ד"ר שלמה משה. המערער ביקש כי בית הדין יבטל את החלטת הוועדה ויורה על צירוף נכויות בעניינו של המערער ולחלופין יחזיר את עניינו של המערער לוועדה בהרכב אחר (עמ'2 לפר' ש' 10 - 14). המשיב טען כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין ולא מצאה קשר סיבתי בין הנכויות לירידה בהכנסות. לטענת המשיב נוירוכירורג מתמחה בתחום הנוירולוגי ובתחום הכירורגי ולכן לא נפל פגם בהרכב הוועדה. עוד טען המשיב כי הקביעה אם יש לצרף נכויות בעניינו של המערער היא קביעה רפואית הנמצאת בתחום סמכותה של הוועדה ולא של בית הדין. המשיב הוסיף כי אין מקום להרות על החלפת הרכב הוועדה משלא הביעה כל קיבעון מחשבתי. המסגרת המשפטית סעיף 121 לחוק קובע כדלקמן: "על אף הוראות סעיף 120 רשאי השר לקבוע, באישור ועדת העבודה והרווחה, נסיבות שלפיהן תובא בחשבון לצורך הגדלת דרגת הנכות אף נכות קודמת כתוצאה מפגיעה בעבודה אשר בשלה שולמה או משתלמת גמלה לפי סימן ה', אם עקב האופי המצטבר של הנכויות נפגע במידה ניכרת כושר השתכרותו של נכה מהעבודה". תקנה 12 לתקנות קובעת את הנסיבות לצירוף נכויות. וזו לשון התקנה: "הנסיבות שלפיהן תובא בחשבון נכות מעבודה קודמת לצורך הגדלת נכות מעבודה של נכה לפי סעיף 121 לחוק (להלן - דרגת הנכות המצטברת) הן אלה: (1) כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צמצם נכה מעבודה בדרך קבע את הכנסתו מעבודה או ממשלח-יד ב-50% או יותר לעומת הכנסתו הממוצעת ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה עקב הפגיעה בעבודה האחרונה או ליום שבו חלה לאחרונה לפי סימן ג' החמרה בדרגת הנכות שעליה הוגשה התביעה לצירוף נכויות: בפסקה זו: 'הכנסה' - כמשמעותה בסעיף 98(ב) לחוק; (2) צירוף דרגות נכות מעבודה עשוי לזכות את הנכה באחת מאלה: (א) קצבה במקום מענק; (ב) דרגת נכות כאמור בתקנה 16. תקנה 12א לתקנות קובעת את סמכותה של הוועדה. וזהו נוסח התקנה: "הוועדה או ועדה רפואית לעררים לפי תקנה 27 (להלן - הועדה לערעורים), לפי הענין, תקבע את דרגת הנכות המצטברת לאחר שפקיד התביעות יאשר שהתקיימו בנכה העבודה הנסיבות כאמור בתקנה 12". תקנות 12ב' ו-12ג' קובעות את אופן קביעת דרגת הנכות המצטברת ואת הבסיס לחישוב הגמלה המצטברת. מכאן, שתפקידו של פקיד התביעות הוא לקבוע אם מתקיימים התנאים המפורטים בתקנה 12 לתקנות, היינו אם כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צומצמה הכנסתו של המערער מהעבודה ב-50% או יותר ואם צירוף דרגות הנכות עשוי לזכות את המערער בתשלום קצבה במקום מענק או בדרת נכות לפי תקנה 16 לתקנות שעניינה דרגת נכות מיוחדת. לאחר שפקיד התביעות אישר כי המערער עומד בתנאים הקבועים בתקנה 12, הוועדה הרפואית היא זו שבסמכותה לקבוע את דרגת הנכות המצטברת של הנפגע. בעניין טננבאום קבע בית הדין הארצי כי סמכותו של פקיד התביעות היא קביעה טכנית עובדתית וכי קביעת הקשר הסיבתי בין האופי המצטבר של הנכויות והצמצום בהכנסות, מחייבת חוות דעת רפואית ואינה בתחום המומחיות של פקיד התביעות אלא של הוועדה. בית הדין הארצי בעניין קרטנשטיין עמד על הצורך בפירוש סעיף 121 לחוק (סעיף 63 בעבר) באופן ליבראלי ולא באופן דווקני, נוכח תכליתו של הסעיף, היינו בחינת מצבו הרפואי של הנפגע בשלמותו ולא על פי כל תאונה ותאונה בנפרד. עוד נקבע כי אין מטרת צירוף הנכויות להעניק לנפגע דרגת נכות גבוהה יותר מזו שהוענקה לו בגין כל אחת מהתאונות אלא למנוע מצב בו הנפגע אינו זכאי לקצבה משום שהגיע למצבו הרפואי עקב שתי תאונות ולא עקב תאונה אחת. לעניין הקשר הסיבתי בין הירידה בהכנסות לנכויות הוסיף בית הדין וקבע כי הוראות החוק גוברות על הוראות התקנה. לכן על הוועדה הרפואית לבחון אם הפגיעה בכושר ההשתכרות נגרמה עקב האופי המצטבר של הנכויות, כדרישת החוק, ולא כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות, כדרישת התקנות. בעניין טננבאום הוסיף בית הדין הארצי וקבע כי תכלית סעיף 121 לחוק היא ל"קרב עד כמה שאפשר את דרגת הנכות של מי שנפגע ככמה פגיעות במספר תאונות, לדרגת הנכות שהיה זוכה לה, אילו נפגע באותן פגיעות בתאונה אחת". הכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להתקבל, כמפורט להלן. כידוע, בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כאשר כבר נקבע כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה. עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכויותיה הבלעדיות של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן. הלכה היא כי כאשר מוחזר עניין לדיון מחודש בוועדה על פי פסק דין, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין ולפעול על פי הנחיותיו. כמו כן, במקרה של ערעור על החלטת הוועדה ביקורתו השיפוטית של בית הדין מוגבלת לבחינת השאלה אם הוועדה מילאה אחר האמור בפסק הדין. הלכה היא כי הוועדה הרפואית לעררים חייבת להתייחס לחוות הדעת הרפואיות המוצגות בפניה התייחסות "עניינית ומנומקת". וכך פסק בית הדין הארצי: "אין להסיק מהאמור שוועדה רפואית לעררים חייבת לפרט ארוכות על שום מה שוללת היא את חוות הדעת שהוגשה לה. הדרוש הוא שהתייחסותה תהיה 'עניינית ומנומקת'... וניתן להוסיף: מנומקת כמתבקש בנסיבות המקרה. יש ותעודה רפואית ישנה, שאינה משקפת עוד את מצבו של הנפגע, תידחה במלים קצרות או אף מהנימוק שהנאמר בה אינו משקף יותר מצב קיים, ויש והוועדה הרפואית לעררים תידרש, כדי לסתור מסקנה שבחוות-דעת אחרת, להקדיש דיון מעמיק ומפורט בסוגיה הנדונה, הכל לפי המקרה". כידוע, אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, שהיא גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה. בעניין לביא נפסק כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק". פסק הדין שבעקבותיו התכנסה הוועדה הורה לוועדה לצאת מההנחה כי חלה ירידה של 50% לפחות בהכנסותיו של המערער ולהתייחס באופן מפורט לחוות הדעת של ד"ר שלמה משה. נקודת המוצא של הוועדה אכן הייתה כי המערער עונה על התנאים הקבועים בתקנה 12 וכי קיימת ירידה של 50% ומעלה בהכנסותיו ובכך לא נפל פגם משפטי בהחלטתה. עם זאת, לטעמי הוועדה לא התייחסה כראוי לחוות הדעת של ד"ר שלמה משה (להלן: המומחה). המומחה מסביר כי בעת קביעת כושר עבודה של אדם יש להסתכל עליו כמכלול ולהעריך את כל מגבלותיו. לגישתו "השילוב של כאבים בשלוש מערכות, כאשר כל פעם כואבת מערכת אחרת, ולחלופין שתיים או שלוש מערכות יחדיו, הוא אשר מפחית בצורה ניכרת את כושר עבודתו של מר בוכשטב". המומחה קבע כי סמיכות הזמנים והתמשכות הירידה בהכנסות מעידים על קשר בין הנכויות של המערער לבין הירידה בהכנסותיו בשל טיב הנכויות והשפעתן המצטברת. המומחה המשיך והסביר כי אם הנכות השנייה הייתה בגין צלקת היה מקום לומר שאין קשר בין הנכות הנוספת לירידה בהכנסות אולם לא זה המצב בעניינו של המערער. הוועדה ציינה בפרוטוקול כי לדעתו של ד"ר משה סמיכות הזמנים בין הירידה בהכנסות לאחר התאונה הראשונה והירידה המשמעותית יותר לאחר התאונה השנייה מספיק בפני עצמו לצורך צירוף הנכויות וקבעה כי לטעמה אין כל סיבה רפואית המונעת מהמערער לעבוד במקצועו באופן מלא וכי אין באופי המצטבר של הנכויות כדי להצדיק פגיעה בעיסוקו וירידה בהכנסותיו מסיבות רפואיות. אולם הוועדה כלל לא התייחסה לאמור בחוות הדעת בנוגע לכך ששילוב הפגיעות הוא זה המפחית באופן ניכר את כושר עבודתו של המערער. הוועדה כלל לא הסבירה מדוע לטעמה הפגיעות בצוואר ובראש שהתרחשו בתאונה הראשונה והפגיעה הנוספת בגב התחתון שהתרחשה בתאונה השנייה אינן משפיעות במצטבר על כושר עבודתו של המערער כעורך דין. קביעת הוועדה בעניין זה לקונית ולא ניתן להבין את הלך מחשבתה. בכך לטעמי נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה. לעניין טענת המערער כי על בית הדין לקבוע שיש מקום לצרוף נכויות, אציין דינה להידחות מן הטעם שקביעת הקשר הסיבתי בין הנכויות לבין הפגיעה בכושר העבודה של המערער היא קביעה רפואית הנמצאת בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ואין לבית הדין את הסמכות להתערב בה. לעניין החלפת הרכב הוועדה, אציין כי כידוע על המבקש להעביר את עניינו לוועדה בהרכב אחר להראות טעם מיוחד לכך שכן הכלל הוא שעניינו של מבוטח יוחזר לאותה וועדה שכבר דנה בעניינו ולא לוועדה בהרכב אחר. עוד נקבע כי החלפת הרכב ייעשה באותם מקרים נדירים בהם יש חשש ממשי כי הוועדה תהיה מקובעת על עמדתה או שהרכב הוועדה אינו נאות. במקרה דנן דנה הוועדה בעניינו של המערער פעמיים, כאשר בשתי הפעמים לא התייחסה באופן ענייני וממצה לחוות הדעת של ד"ר שלמה משה. עובדה המצביעה על חשש ממשי שהוועדה מקובעת על עמדתה ולטעמי השבת עניינו של המערער לפתחה בפעם השלישית עלול להוביל להתבצרות בעמדתה. סוף דבר - הערעור מתקבל. עניינו של המערער יוחזר לוועדה בהרכב אחר, אשר יכלול אורטופד ונוירולוג, על מנת שתדון בערר שהגיש המערער על החלטת הוועדה מדרג ראשון מיום 2.9.2010. תשומת לב הוועדה לכך כי הנושא של ירידה של 50% לפחות בהכנסות המערער הוכר ע"י המשיב. הוועדה תתייחס במפורט במנומק לחוות הדעת של ד"ר שלמה משה מיום 2.1.2011. הוועדה תנמק החלטתה. בפני הוועדה לא יעמדו הפרוטוקולים של הוועדות הקודמות, פסק הדין מיום 22.1.2012 ופסק דין זה למעט סעיף 26. המערער וב"כ יוזמנו לדיון בפני הוועדה. המשיב ישא בהוצאות המערער בסכום של 2,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. צירוף נכויותנכותביטוח לאומי