קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צלקת בראש לאחר ניתוח קיסרי: כב' השופט רון סוקול 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, כב' השופט א' טובי בת.א. 16150/05 (ניתן ביום 12/7/09), בגדרו נדחתה תביעת המערערים לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו למערערת 1 (להלן "המערערת"). המחלוקת בין הצדדים עוסקת בשאלה האם הצלקת שעל ראשה של המערערת נגרמה כתוצאה מרשלנות הצוות הרפואי בבית חולים של המשיבה בעת ביצוע ניתוח קיסרי במהלך לידתה. הרקע 2. ביום 11/10/03 נולדה המערערת בניתוח קיסרי בבית החולים רמב"ם בחיפה. אין חולק כי לאחר לידתה התגלה פצע על קרקפתה. פצע זה טופל באופן שמרני עם חבישה ותמיסת פולידין. בתביעתם בתיק זה טענו המערערים שכתוצאה מהפצע האמור נוצרה אצל המערערת צלקת רחבה לאורך הקרקפת. באזור הצלקת לא צומח שיער והצלקת בולטת ומכערת. בכתב התביעה נטען כי פצע זה נגרם במהלך הניתוח, ככל הנראה כתוצאה משימוש רשלני בסכין המנתחים במהלך חיתוך דופן הרחם של האם - המערערת 3. 3. המערערים צרפו לכתב תביעתם את חוות דעתו של ד"ר אשר איל - מומחה לגניקולוגיה - אשר העריך כי "סביר להניח כי החתך בקרקפת ארע כתוצאה מפגיעה באמצעות סכין המנתח במהלך חיתוך רשלני של דופן הרחם" (ההדגשה במקור). עוד ציין כי בשל מיקומו הגבוה יחסית של ראש העובר והשמנת יתר קיצונית של היולדת - האם - היה צריך לנקוט בזהירות מיוחדת בעת ביצוע הניתוח. אי נקיטת אמצעי זהירות כאלו מהווה להערכתו רשלנות של המנתחים. עוד צרפו המערערים את חוות דעתו של ד"ר שמואל גולדן - מומחה לכירורגיה פלסטית - אשר העריך כי "הצלקת נגרמה "ע"י מכשיר כלשהו בגלל שימוש לא נכון בו". להערכתו אותו מכשיר גרם לפציעה בעור הקרקפת אשר "התרפאה עם צלקת מכאיבה ומכערת במרכז הקודקוד". המומחה העריך את נכותה של המערערת בשעור של 10%. 4. המשיבה מצידה כפרה בטענת הרשלנות וכן כפרה בקשר הסיבתי שבין אירועי הניתוח לצלקת בראשה של המערערת. המשיבה צירפה את חוות דעתו של ד"ר עמי פישמן - מומחה לגניקולוגיה - שמצא כי לא נפל כל פגם בביצוע הניתוח. ד"ר פישמן ציין כי חתך בעור הקרקפת של עובר במהלך ניתוח קיסרי הינה תופעה מוכרת ומתרחשת ב-2%-3% מהניתוחים ועל כן פציעה אינה מעידה על רשלנות. עם זאת הוסיף כי מדובר בחתך שטחי בעור הילוד שלא מותיר כל סימן או צלקת. המשיבה צירפה גם את חוות דעתו של ד"ר אביקם הראל - מומחה לרפואת עור. ד"ר הראל חיווה דעתו כי הצלקת בקרקפתה של המערערת "אינה על רקע של חבלה במהלך או לאחר הלידה" אלא מדובר ב"צלקת מולדת". סיבותיה של צלקת כזו עשויות להיות רבות ולא תמיד ידועות. 5. משהובאו המחלוקות לבית משפט קמא הורה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, על מינויו של פרופ' אורנשטיין כמומחה מטעמו לשם מתן חוות דעת בתחום הכירורגיה הפלסטית. המומחה ציין כי לא יתכן שהצלקת בראשה של המערערת נגרמה בשל חתך במהלך הניתוח הקיסרי. המומחה ציין כי "בשום אפשרות חתך ניתוחי לכל עומק הקרקפת ולאורך דומה אינו מותיר צלקת שכזאת". עוד ציין כי בכל 26 שנות עבודתו לא נתקל במקרה בו היה צריך לתקן צלקת מלווה בהתקרחות כתוצאה מניתוח קיסרי. חתכים שנגרמים במהלך ניתוח הם שכיחים ונרפאים עצמונית ללא כל נזק משמעותי. המומחה הבהיר כי "נזק בשטח נרחב בו אין שיער מחייב נזק עמוק יחסית כי זקיקי השיער מקורם בדרמיס העמוק ורק נזק קשה ועמוק גורם לחסר שיער". נזק כזה לא אירע, שכן הפצע שנמצא בראש טופל בתמיסת פולידין בלבד ולא הצריך כל טיפול נוסף. עוד ציין כי צלקת שרוחבה הפוטנציאלי מסכין ניתוח הינה עד 0.3 מ"מ, לא יכולה להפוך לפתע לצלקת רחבה של 2.5 ס"מ כמו הצלקת בראשה של המערערת. המומחה בחן מהן האפשרויות להתפתחות הצלקת, והציג שתים; צלקת מולדת, והתפתחות דלקת קשה בעקבות נזק ראשוני שטחי. המומחה הדגיש, כי הואיל ואין כל ראיה להתפתחות דלקת חריפה, ואין כל אזכור במסמכים שהוצגו לו להתפתחות שכזו, הרי שהמסקנה הינה כי עסקינן בצלקת מולדת. המומחה הוסיף וציין כי נכותה של המערערת הינה בשעור 10%, אולם ניתן לשפר את המצב בניתוח לכריתת הצלקת הרחבה והותרת צלקת צרה ברוחב של מס' מילימטרים בלבד. פסק דינו של בית משפט קמא 6. פסק דינו של בית משפט קמא ניתן לאחר שהושג הסדר דיוני, לפיו הוגשו תצהירי העדות, חוות הדעת וסיכומי הטענות, ללא חקירות. בית משפט קמא דחה את התביעה, תוך שאימץ את מסקנותיו של המומחה ד"ר אורנשטיין. בית המשפט ציין כי הוא מקבל את הערכתו של המומחה כי אילו היה נגרם למערערת חתך עמוק היה הדבר מחייב תפירה או טיפול משמעותי. בית המשפט דחה את הטענה כי כל הגורמים שטיפלו במערערת נמנעו מלתעד את החתך העמוק. בהעדר אינדיקציה לחתך עמוק, או לאירוע חריג אחר, דחה בית המשפט את הטענה בדבר תיעוד חסר. בית המשפט דחה גם את הטענה כי יש להעביר את נטל הראיה לסתירת טענת הרשלנות לכתפי המשיבה מכוח הכלל "הדבר מדבר בעדו" והוסיף כי אפילו היה מקום להעברת הנטל, הרי שלאור חוות דעתו של המומחה הורם הנטל לשכנע כי הצלקת לא נגרמה בשל מחדל או מעשה רשלניים. לאור כל האמור, אימץ בית המשפט את מסקנתו של המומחה פרופ' אורנשטיין, לפיה הצלקת בראשה של המערערת הינה צלקת מולדת. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות. עיקרי הטענות בערעור 7. המערערים שבו וטענו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, כי הצלקת נגרמה כתוצאה מפצע שנגרם במהלך הניתוח הקיסרי. לטענתם היה על בית משפט קמא לאמץ את עדויות העדים מטעמם, אשר לא נחקרו, ולפיהן עולה כי הפצע שנגרם בראשה של המערערת היה פצע משמעותי שגרם לדימום רב. לפיכך טוענים המערערים כי התיעוד הרפואי הינו חסר. בהעדר תיעוד רפואי מלא יש להעביר את הנטל להוכחת סיבת הצלקת לכתפי המשיבה בשל גרימת "נזק ראייתי". המערערים חוזרים וטוענים כי יש להחיל על המקרה את הכלל "הדבר מדבר בעדו" כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. לבסוף טוענים המערערים כי היה על בית המשפט להתייחס להלכת "הסיבתיות העמומה", דהיינו לקבוע כי בהעדר ראיה לסיבת הצלקת יש לקבוע על פי מבחני הסתברות, קיומו של קשר סיבתי ולו גם חלקי, ולהטיל על המשיבה אחריות חלקית לנזק. 8. לאחר הדיון בערעור ביקשו המערערים להוסיף טענה נוספת, לפיה הפצע בראשה של המערערת נגרם כתוצאה משימוש במוניטור וגינלי. לבקשה לא צורפה חוות דעת כלשהי המבהירה את הקשר בין השימוש במוניטור לקרות הצלקת, אלא רק צורפו מסמכים רפואיים מהם מבקשים המערערים להסיק כי נעשה שימוש במוניטור שכזה. 9. המשיבה מצידה תומכת בפסק דינו של בית משפט קמא וטוענת כי לא הוכח כל קשר בין אירועי הניתוח לצלקת. המשיבה מתנגדת להשלמת הטיעון והוספת הטענה כי הנזק אירע כתוצאה מהשימוש במוניטור וגינלי ומכל מקום טוענת, כי על פי הראיות עולה שהאם סירבה לשימוש שכזה. דיון והכרעה 10. דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על חוות דעתו של המומחה מטעמו, פרופ' אורנשטיין. המומחה מונה בהסכמת הצדדים. כאשר מונה מומחה מטעם בית משפט, לא כל שכן כאשר המינוי נעשה בהסכמה, נוטים בתי המשפט שלא לסטות מחוות הדעת, אלא אם נמצאה בה טעות בולטת. בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002) אומר בית המשפט: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן". (לגבי מעמדו של המומחה מטעם בית המשפט ראה גם ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 189 (1985); ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עירית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987); ע"א 821/88 א. לוי קבלני בנין בע"מ נ' שמי את סמי אבו חמוד, פ"ד מד(2) 771, 779 (1990); ע"א 605/88 תבורי בע"מ נ' מעינות הגליל המערבי בע"מ, פ"ד מה(2) 1, 11 (1991); ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 (1998)). 11. לחיזוק מעמדו של המומחה מטעם בית המשפט מתווספת ההלכה, לפיה ערכאת הערעור תימנע מהתערבות בממצאי הערכאה הדיונית כאשר אלו מבוססים על חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט (ע"א 8939/01 אביצור נ' חפציבה חברה לבניין בע"מ, פ"ד נז(6) 83 (2003); ע"א 7957/01 קלפא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, פ"ד נז(1) 625, 631 (2002); ע"א 7952/08 חכם נ' קופת חולים כללית (ניתן ביום 24/2/10); ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ נ' דמארי (ניתן ביום 9/4/06)). 12. על רקע הלכות אלו אין מקום להתערב בהכרעת בית משפט קמא שאימץ את חוות דעתו של המומחה, פרופ' אורנשטיין. דומה שגם לגופם של דברים, לא נמצאו סיבות לסטות מחוות הדעת, לפיה האפשרות המסתברת ביותר הינה כי הצלקת הינה מולדת. הסבריו של המומחה כי צלקת ניתוחית עמוקה היתה מחייבת טיפול משמעותי יותר מחבישה ותמיסת פולידין, מתיישבת עם ההגיון. אין בעדויות שהוצגו כדי להצביע על טיפול שכזה. אין טענה כי בוצעה תפירה של החתך או כי המערערת נזקקה לחבישה מיוחדת. גם המערערים מציינים כי הפצע טופל רק ב"יוד" וכי לא נעשתה כל תפירה של חתך עמוק. אין בעדויות גם כדי לתמוך באפשרות שהתפתחה צלקת זיהומית רחבה. באף אחד מהמסמכים הרפואיים לא נרשם כי המערערת סובלת מצלקת שכזו. 13. אמנם המומחה אינו נותן תשובה ברורה מהי סיבת היווצרות הצלקת, אולם מחוות דעתו, לרבות תשובותיו לשאלות ההבהרה, ברור כי העדר התשובה אינו נובע מחסר ראייתי אלא מקוצר ידה של הרפואה לדעת את גורמי הצלקת המולדת. המומחה מציין את האפשרות של בדיקה גנטית שעשויה לסייע בגילוי הגורם, אולם מבהיר כי בכל מקרה לא יתכן שהגורם לצלקת נובע מאירועי הניתוח והלידה. 14. גם טענות המערערת כי יש להעביר את נטל הראיה לשכמי המשיבה, בין בשל "נזק ראייתי" ובין בשל הכלל של "הדבר מדבר בעדו", דינן להידחות. כפי שמציין המומחה, אין כל חסר ראייתי. הרופאים תארו את הפצע והטיפול שבוצע במערערת. הטענה כי חסר תיעוד מניחה כי התיעוד הקיים אינו משקף את שאירע, אלא שלא הובאו ראיות משכנעות כי הפצע שנמצא היה שונה מזה שתואר במסמכים. אין גם מקום להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו", שכן גם לצורך החלת כלל זה יש לשכנע שהנזק אירע בעת שהמערערת היתה בבית החולים וכי סביר יותר להניח כי הנזק אירע בשל רשלנות המשיבה ועובדיה. הואיל ועל פי חוות הדעת, סביר יותר כי מדובר בצלקת מולדת, הרי שלא התקיימו התנאים לתחולת הכלל. אין כל בסיס בראיות לקבוע כי הצלקת התפתחה בשל הניתוח, שהרי זו התגלתה רק כעבור זמן ולאחר שהמערערת עזבה את בית החולים. הטענה שהנזק אירע בבית החולים מניחה כי הצלקת נובעת מהפצע שהתגלה בסוף הלידה, אולם הנחה זו נשללת בחוות דעת המומחה. 15. בערעור העלו המערערים גם את הטענה כי בהעדר תשובה ברורה לגורמי הצלקת יש להטיל על המשיבה אחריות יחסית בהתאם להלכת "הסיבתיות העמומה". כידוע, בתביעת רשלנות על התובע להוכיח את כל רכיבי העוולה ובהם הפרת חובת זהירות, קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק וקיומו של נזק, אולם במצבים רבים ישנו קושי בהוכחת כל רכיבי העוולה, שכן החיים מזמנים מצבים מורכבים. קשיי ההוכחה בולטים במיוחד כאשר מספר גורמים עשויים לתרום להתפתחות נזק ורק חלקם גורמים עוולתיים. במקרים כאלו על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי שבין התרשלותו של הגורם המעוול לנזק שנגרם. מצבים שונים אלו יוצרים עמימות עובדתית. בע"א 8279/02 גולן נ' עזבון אלברט (ניתן ביום 14/12/06) אומר השופט ברק: מצבי העמימות העובדתית עימם מתמודדים דיני הנזיקין הם שונים ומגוונים. כך גם ההסדרה המשפטית שלהם. כל סוג והכללים הראייתיים המתאימים לו. אין להתייחס אל כולם כאל מיקשה אחת. אחת ההבחנות המהותיות בין סוגי המקרים, שהינה חשובה לעניינו, היא ההבחנה בין עמימות בקשר לעצם גרימת הנזק לבין עמימות שעניינה גודל הנזק שנגרם. הבחנה זו מביאה לחלוקה גסה של מצבי העמימות לשלוש קבוצות של מקרים. הקבוצה האחת - עמימות שעניינה עצם גרימת נזק לתובע. הקבוצה השניה - היא קבוצת ביניים - היא מצב שבו ידוע כי עצם גרימת הנזק היא תולדה של התנהגות עוולתית של אחד מן הנתבעים, כאשר כל הנתבעים התרשלו כלפי התובע ולא ידוע מי מהם גרם לנזק. הקבוצה השלישית - אליה משתייך המקרה שלפנינו - היא עמימות שעניינה גודל הנזק שנגרם. קיימות כמובן חלוקות נוספות ותתי-קבוצות נוספות. למען הפשטות, לאור אי הרלוונטיות שלהן לענייננו, לא נעמוד עליהן. מצבי העמימות העובדתית בולטים במורכבותם בסוגיית הוכחת הקשר הסיבתי שבין מעשה העוולה לנזק. בע"א 8279/02 הנ"ל מציין השופט ברק: שאלה המתעוררת במצבים אלה היא האם כאשר התרשלות הנתבע היא גורם הידוע כמסוגל, תיאורטית, לגרום לנזק אשר אך לא ניתן להוכיח מה היה תהליך הגרימה בפועל, ניתן להסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק, שייקבע על פי מידע סטטיסטי או בדרך של אומדנא. שהרי ברגיל, צריך התובע להוכיח, על פי מאזן הסתברויות, את יסוד הגרימה. הטלת אחריות יחסית, על פי הסתברות בלבד כי לתובע נגרם נזק עקב התנהלות עוולתית של הנתבע, מעוררת שאלות נכבדות [...]. יש בהטלת אחריות על פי הסתברות משום סטייה מן הכללים המסורתיים החלים בדיני הסיבתיות. היא מטילה חובת פיצוי על אדם שכלל אין ביטחון כי גרם נזק. על רקע זה, יש הסבורים כי קביעת אחריות על פי הסתברות אינה ראויה, בכך שהיא מעבירה את בסיס האחריות לנזק מבסיס של גרימה (שהיא מטבעה בינארית) לבסיס של יצירת סיכון". על אף הערות אלו של השופט ברק נקבע בע"א 7375/02 בית חולים כרמל חיפה נ' מלול (ניתן ביום 31/3/05), כי לעיתים ניתן לבסס אחריות גם במצבים של עמימות עובדתית ביחס לקשר הסיבתי בין מעשה העוולה לנזק- "סיבתיות עמומה"- ולהטיל אחריות על נתבע אף אם לא הוכח הקשר הסיבתי בין מעשיו לנזק ובלבד שהוכחה הסתברות כי גרם את הנזק. עם זאת מדגיש בית המשפט:   למען הסר ספק, אני מבקשת לרשום מילות הסתייגות והבהרה: אין אני מציעה לזנוח את הכלל הרגיל לפיו על התובע בנזיקין להוכיח את הקשר הסיבתי העובדתי בין ההתרשלות והנזק על פי מאזן ההסתברות. אין אני מציעה גם לקבוע כלל שכוחו יפה בכל מקרה של טענה בעניין רשלנות רפואית. אין בכך צורך, ובמקרים רבים ניתן וגם צריך להוכיח (או לשלול), בתביעה בעניין רשלנות רפואית, את מלוא שרשרת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק על-פי מאזן ההסתברות. ראוי עם זאת, לדעתי, לרכך את הכלל הדורש הוכחת קשר סיבתי בין התרשלות ונזק על פי מאזן ההסתברות רק באותם מקרים בהם גישת "הכל או לא כלום" גורמת לאי צדק. אי צדק זה יכול להתעורר, למשל, בהקשרים בהם מוכח שקיימת אי ודאות מובנית בשאלה מי מבין גורמי סיכון מוכרים לנזק, שחלקם עוולתיים, גרם בפועל לנזקו של התובע. במקרים אלה, נוכל לתת לכל גורם אפשרי, הן אלה שיש עמם והן אלה שאין עמם אשם, את המשקל המתאים בנסיבות העניין. ועוד: אני מציעה להביא בחשבון רק גורמים משמעותיים ולהתעלם מסיכונים זניחים ומזעריים (ראו והשוו: פרשת דעקה, ע' 605-604 דברי חברי השופט מצא ב-דנ"א 6714/02 שצוטטו לעיל; לעקרון ה-de minimis ככלל ראו ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית נ' תופיק (טרם פורסם, פסקה 11 לפסק-דיני).              כידוע על פסק דין זה הוגשה בקשה לדיון נוסף (דנ"א 4693/05) שטרם הוכרעה ועל כן לא אביע עמדה לגבי ההלכה האמורה. עם זאת אציין כי גם הדוגלים בהלכת עדן מלול מסכימים שעל התובע הנטל להביא נתונים לקיומו של הקשר הסיבתי ההסתברותי.   "הנה כי כן, בהקשרים שונים בדיני הנזיקין, שגם לדעתי קרובים הם, נשללה גישה של "הכל או לא כלום". אני מבקשת לצרף דעתי לדעותיהם של השופטים הסוברים שבקביעת קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות (מוכחת) ונזק (מוכח), במצבים שבהם מדובר בגורם הידוע כמסוגל, תיאורטית, לגרום לנזק אשר היה על הנתבע לצפותו, אך לא ניתן להוכיח מה היה תהליך הגרימה בפועל, נוכל להסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק שייקבע על פי ראיות סטטיסטיות או בדרך של אומדנא. בדרך זו צעדה הערכאה הראשונה, ועל דרך העיקרון הדברים מקובלים אף עליי. אדגיש כי גם באותם מקרים בהם נוכל, לדעתי, לנקוט בדרך זו, אין המדובר בזניחה מוחלטת של נטל השכנוע על פי מאזן ההסתברות. עדיין מוטל על התובע להוכיח על פי מאזן ההסתברות שהנתבע התרשל כלפיו, שהתרשלות זו יצרה גורם המסוגל לגרום לנזק המסוים שנגרם לו, שניתן וצריך היה לצפות נזק זה, וכי קיימים סיכויים ממשיים - אף אם לא ניתן להוכיח ששיעורים עולה על 50% - שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק. כמו כן עליו להוכיח, על פי מאזן ההסתברות, כי בעניינו קיים קושי מובנה של סיבתיות עמומה, דהיינו כי בנסיבות העניין לא ניתן לדרוש ממנו להוכיח קשר סיבתי עובדתי כמקובל על-פי "מבחן האלמלא" (שם, פסקה 25).   במקרה הנוכחי לא הוכח כי אירועי הלידה עשויים היו לגרם לנזק כפי שאירע, כלומר לא הוכח כי עסקינן ב"סיבתיות עמומה". לפי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט אין קשר בין אירועי הלידה לצלקת הקיימת בראשה של המערערת. יתירה מזו, לא הובאו כל נתונים סטטיסטיים לגבי היקף הצלקות הנגרמות בשל פגיעה במהלך ניתוח קיסרי והאפשרות כי צלקות אלו יתפתחו לצלקת רחבה כפי שאירע אצל המערערת. 16.           זאת ועוד, כדי לשכנע בקיומה של אחריות לנזק, על התובע לשכנע כי לפחות אחד הגורמים הינו עוולתי, וכי קיימת התרשלות מצידו של הנתבע. במקרה הנוכחי לא ניתן להסיק כי אחד הגורמים לנזק הינו הניתוח. להיפך, מחוות דעת המומחה ניתן להסיק כי אין כל קשר בין הניתוח לצלקת. זאת ועוד, לא הובאו כל נתונים סטטיסטיים להוכחת הסתברות הקשר הסיבתי. לבסוף נזכיר כי לא הוכחה רשלנות כלשהי בניתוח, שכן אפילו נגרם פצע במהלך הניתוח אין הדבר מלמד בהכרח על רשלנות הצוות הרפואי. אם הטענה שהצלקת נגרמה עקב טיפול רשלני בפצע שנגרם, הרי שלא הובאה כל חוות דעת לגבי הטיפול הנדרש ולגבי רשלנות הטיפול בפצע. מכאן שאין ראיה כי אחד הגורמים לצלקת הינו גורם עוולתי וגם בכך די כדי לדחות את התביעה. 17. כזכור, המערערים ביקשו להוסיף את הטענה כי הצלקת נגרמה בשל השימוש במוניטור וגינלי. טענה זו לא נזכרה בחוות הדעת של המומחים מטעם המערערים ואף לא בחוות דעתו של פרופ' אורנשטיין. אין גם תשובה חד משמעית בראיות כי אכן נעשה שימוש שכזה. להיפך, בגיליון המעקב נרשם כי המערערת 3 סרבה. נרשם אמנם "הוצאה פעמיים Inter סקלפ", אך ככל הנראה הכוונה ל"הוצע", שכן בהמשך נרשם כי היולדת אינה מקשיבה. מכל מקום, בין כך ובין כך אין לדבר חשיבות, שכן מחוות הדעת של פרופ' אורנשטיין עולה בבירור כי הצלקת לא נגרמה מפציעה כלשהי, אלא מדובר בצלקת מולדת, ובין אם השפשוף נבע מהמוניטור ובין אם נבע מהשימוש בסכין מנתחים, אין לדבר כל חשיבות. סוף דבר 18. אשר על כן אציע לחברי לדחות את הערעור. כמו כן אציע לחברי לחייב את המערערים לשאת בהוצאות הערעור בסך של 8,000 ₪. ר. סוקול, שופט השופטת דיאנה סלע אני מסכימה. ד. סלע, שופטת השופט יגאל גריל, ס. נשיא: א. בית משפט קמא ראה לנכון לאמץ את מסקנותיו של המומחה הרפואי המוסכם פרופ' א' אורנשטיין וכפי שנקבע ב-ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו (אתר "נבו") מיום 28.11.07: "כאמור, כלל הוא, כי לא על נקלה יתערב בית המשפט שלערעור בממצאים עובדתיים של בית משפט בערכאה הראשונה, על אחת כמה וכמה כאשר ממצאים אלה מתבססים על חוות דעת מומחה, כל שכן פסק דין שניתן על יסוד חוות דעת מומחה שנתמנה על ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים". ב. נימוקיו של בית משפט קמא, המבוססים בין היתר גם על עיונו בתצלומים המתעדים את הצלקת, ואשר הובילוהו לדחיית טענותיהם של המערערים ולאימוץ מסקנתו של המומחה הרפואי כי המדובר בצלקת מולדת, מעוגנים בתצהירים ובמסמכים שהונחו בפני בית משפט קמא, ואינני סבור כי נפלה בהם שגגה שיש בה כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. ג. בשים לב למסקנה אליה הגיע המומחה הרפואי המוסכם, פרופ' א. אורנשטיין, בחוות דעתו שאותה אימץ בית משפט קמא, ובשים לב לנימוקיו והסבריו של בית משפט קמא בהחליטו לאמץ את המסקנה אליה הגיע המומחה הרפואי, אינני סבור שקיימת תשתית ראייתית כלשהי עליה ניתן לבסס טענה בדבר סיבתיות עמומה, ולכן לדעתי סוגיה זו כלל אינה מתעוררת בתיק זה. לא למותר לציין שאף המערערים עצמם העלו טענה זו רק "לחלופין ולמען הזהירות" בסיפא של הודעת הערעור ובסיפא של עיקרי הטיעון. ד. כב' השופט א. טובי סיים את פסק דינו במילים: ”לא אכחד שהלב נחמץ למראה תצלומי התובעת שעל קרקפתה צלקת נרחבת וסימני התקרחות בולטים. צודק ב"כ הנתבעת בציינו כי שעה שמדובר בקטינה, נטיית הלב הינה לצדה. ואולם לא ניתן לייחס לנתבעת חבות ולהטיל עליה אחריות רק על סמך הצער הטבעי שמתעורר עקב העובדה שמדובר בקטינה הסובלת ממום בולט שילווה אותה כל ימי חייה. יחד עם זאת, יש בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה כדי להצדיק הימנעות מחיוב התובעת בהוצאות משפט.“ כב' הרשם (כתארו אז) של בית משפט זה, השופט מ. רניאל, ראה לנכון לפטור את המערערים מתשלום אגרה ומהפקדת ערבון. נוכח האמור לעיל, סבורני שלמרות דחיית הערעור אין להטיל על המערערים לשאת בהוצאות הערעור. י. גריל, ס. נשיאאב"ד ה. התוצאה מן האמור לעיל היא שאני מציע לדחות את הערעור ולהורות שכל צד ישא בהוצאותיו. אשר על כן הוחלט על דעת כל חברי ההרכב לדחות את הערעור ועל דעת השופטים סוקול וסלע הוחלט לחייב את המערערים בהוצאות כאמור בפסקה 18 לפסק דינו של השופט סוקול. ניתוחרשלנות רפואית (בלידה)תביעות רשלנות רפואיתצלקת