קובלנה פרטית נגד אורגן בחברה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קובלנה פרטית נגד אורגן בחברה: השופט עודד גרשון : 1. מבוא לפנינו ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט זאיד פלאח) מיום 3.5.09 במסגרת ק"פ 14154-03-09 (להלן - "ההחלטה") שבה נעתר בית המשפט קמא לבקשת סניגוריהם של המשיבים והורה על ביטול הקובלנה הפלילית הפרטית שהוגשה על ידי המערערת כנגד המשיבים. 2. הרקע להגשת הקובלנה הפלילית הפרטית א. המערערת ובעלה החזיקו במועדים הרלוונטיים לקובלנה חשבון עו"ש בסניף בנק לאומי לישראל בע"מ שבנווה שאנן (להלן - "הבנק"). ב. בשנת 1995 פרץ סכסוך בין המערערת ובעלה לבין מנהלת סניף הבנק הגב' ניבה גינצבורג. בשל הסכסוך האמור הוגשו לבית המשפט המחוזי בחיפה שתי תביעות שנדונו במאוחד: התביעה שבת.א. 906/99 הוגשה על ידי המערערת ובעלה כנגד הבנק ומנהלת הסניף, והתביעה שבת.א. 23222/99 הוגשה על ידי הבנק כנגד המערערת ובעלה. ביום 22.12.2005 ניתן פסק דין בתיקים המאוחדים הנ"ל. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר. ג'רג'ורה) קיבל את תביעת המערערת באופן חלקי ודחה את תביעת הבנק. ג. לאחר שהוגשו התביעות הנ"ל לבית המשפט המחוזי, ובטרם ניתן פסק הדין, התקשרה המערערת מספר פעמים להנהלת בנק לאומי (המשיב 1) וביקשה להיפגש עם מנכ"לית הבנק הגב' גליה מאור (המשיבה 2), על מנת שהאחרונה תיתן את דעתה לאופן התנהלותה של מנהלת סניף הבנק בנווה שאנן. לצורך כך, שוחחה המערערת מספר פעמים עם מזכירתה האישית של הגב' מאור, גב' אוסנת רונן, המשיבה מס' 5. בשיחה האחרונה שהתקיימה בין המערערת לבין המשיבה 5 ביום 20.1.98, משסורבה בקשת המערערת כי תקבע לה פגישה עם הגב' מאור, הודיעה המערערת למשיבה 5 כי "יש לה את כתובת הבית של המשיבה מס' 2, שהשיגה בחקירה פרטית, וכי אם לא תקבע לה פגישה בבנק כמקובל, תיאלץ לפגושה בבית" (כך נטען בסעיף 3 להודעת הערעור). בעקבות השיחה הנ"ל פנה המשיב מס' 4, מר יהודה אבני, למחרת היום, והגיש למשטרת ישראל תלונה כנגד המערערת בה התלונן כי המערערת איימה בשיחה טלפונית כי יש ברשותה כתובות בתיהם של המשיבים גליה מאור ואיתן רף, המשיבים 2 ו- 3, ואף הוסיף כי המערערת איימה לרצוח אותם נפש (להלן - "התלונה"). בעקבות התלונה האמורה נעצרה המערערת בידי המשטרה. לאחר שנחקרה ולאחר שהשמיעה לחוקרים את ההקלטה של השיחה מיום 20.1.98 נשוא התלונה, שוחררה המערערת לביתה והתלונה נגנזה. ד. ביום 13.3.06 הגישה המערערת לבית משפט השלום בתל אביב קובלנה פרטית שמספרה 2/06 כנגד המשיבים 2 - 5 בגין עבירה על סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן - "הקובלנה הראשונה"). בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת שפירא) בטלה את הקובלנה מחמת התיישנות. ערעור שהגישה המערערת על ביטול הקובלנה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי מאותו טעם עצמו (ע"פ 72182/06). בקשת רשות ערעור שהגישה המערערת לבית המשפט העליון (רע"פ 820/09) נדחתה אף היא. כב' השופט א' א' לוי ציין בהחלטתו כי פסק הדין שניתן בתיקים המאוחדים בבית המשפט המחוזי, הבדיקה המשטרתית שנערכה ושחזור התיק לא הפסיקו את מרוץ ההתיישנות בעבירה של הוצאת לשון הרע. על כן נקבע, כי בדין נדחו הקובלנה והערעור שהגישה המערערת מחמת התיישנות. הוא הדין, בבקשה לעיון חוזר ובבקשה לקבלת הנמקה לדחיית הבקשה לעיון חוזר, שהגישה המערערת ואשר נדחו אף הן על פי החלטות כב' הנשיאה בייניש. לאחר כל האמור לעיל עתרה המערערת לבג"ץ ובקשה "לפסוק הלכה מחייבת" בשאלה "האם אירוע שיחזור תיק משטרתי מקורי שאבד עוצר את מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982"? (בג"צ 3398/09). בג"ץ דחה את העתירה וקבע כי היא מהווה, הלכה למעשה, ערעור במסווה של עתירה וכן משום שהיא מעלה שאלה תיאורטית שבג"ץ אינו פוסק בה. ה. לאחר כל אלה, קמה המערערת והגישה, ביום 24.4.09, לבית המשפט קמא, את הקובלנה נשוא הערעור כנגד בנק לאומי לישראל בע"מ (המשיב מס' 1) והמשיבים 2 - 5, בגין עבירה על סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 ועבירה על סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א - 1981. הבסיס העובדתי לקובלנה היו אותן שיחות טלפון שהובילו להגשת התלונה כנגד המערערת על ידי הבנק, כמפורט לעיל, ואשר שימשו את הבסיס להגשת הקובלנה הראשונה. במסגרת הקובלנה טענה המערערת לאמור: "14. במעשיו אלה פירסם הנאשם מס' 1 לשון הרע על הקובלת/המאשימה בכוונה לפגוע, ליותר משני אנשים. 15. במעשיו אלה פגע הנאשם מס' 1 בפרטיותה של הקובלת/המאשימה בזדון. 16. הנאשמים 2-5 כנושאי משרות בכירות בנאשם מס' 1 אחראיים אישית למעשיו אלו ו/או ביצעו אותם בעצמם, כל אחד מהם ע"פ תפקידו בנאשם מס' 1". 3. החלטת בית המשפט קמא בית המשפט קמא הורה על ביטול הקובלנה כנגד כל הנאשמים (המשיבים). בית משפט קמא קבע בהחלטתו נשוא הערעור כי העובדות עליהן נסמכת הקובלנה הפלילית שנדונה בפניו, הן אותן עובדות עליהן נסמכה הקובלנה הראשונה שהגישה המערערת כנגד המשיבים 2- 5 לבית משפט השלום בתל אביב ואשר נדחתה מחמת התיישנות (ק"פ 2/06). בית המשפט קמא ציין בהחלטתו את קביעותיו הנ"ל של כב' השופט לוי ברע"פ 820/09 לפיהן מרוץ ההתיישנות בעבירה של הוצאת לשון הרע לא הפסיק בשום שלב. בית המשפט קמא התייחס במסגרת החלטתו לעובדה שהקובלנה הראשונה (ק"פ 2/06) הוגשה רק בעבירה על חוק לשון הרע ואילו הקובלנה שנדונה בפניו הוגשה גם על עבירה על חוק הגנת הפרטיות. בהקשר זה, קבע בית המשפט קמא כי "הוספת עבירה חדשה בקובלנה חדשה אינה מקנה סמכות לקובלת להגישה בשנית" (עמ' 3 לפרוטוקול ההחלטה, שורות 12-13). בית המשפט קמא התייחס בהחלטתו גם לעובדה שהקובלנה הראשונה (ק"פ 2/06) הוגשה כנגד המשיבים 2 - 5 בלבד, ואילו הקובלנה שבאה בפניו הוגשה כנגד משיב נוסף, היינו, בנק לאומי לישראל בע"מ (המשיב 1). בהקשר זה קבע בית משפט קמא כי "אומנם, הנאשם 1, לא היה נאשם בקובלנה בהליך הקודם בתל אביב, ואולם החלטת השופט לוי קובעת חד משמעית שמרוץ ההתיישנות לא נפסק לאחר מתן פסק הדין על ידי השופט גרגורה בתביעה האזרחית שבין הצדדים" (שם, בשורות 22-24). בית המשפט קמא דחה את טענת חוסר הסמכות המקומית שנטענה על ידי הסניגורים, בקובעו כי הנאשם 1 מקיים סניפים בכל הארץ, וכן כי שיחת הטלפון שהולידה את התלונה נשוא הקובלנה, נעשתה מבית הקובלת (המערערת) שבאזור שיפוטו של בית משפט קמא. על שום כל אלה, היינו קיומו של הליך אחר הנסמך על עובדות דומות בתיק ק"פ 2/06 וקבלת טענת ההתיישנות, הורה בית המשפט קמא על בטול הקובלנה כנגד כל הנאשמים. על שום כך, הגישה המערערת את הערעור שלפנינו. 4. טענות המערערת א. המערערת טענה כי הערעור נסב סביב שאלות משפטיות, ועל כן דינו להתקבל. ב. המערערת טענה כי שגה בית משפט קמא כאשר ביטל את הקובלנה, בשתי העילות, כנגד המשיב מס' 1 (בנק לאומי לישראל בע"מ). בהקשר זה, טענה המערערת כי הנמקתו של בית משפט קמא בעניין זה הייתה שגויה. נטען, כי בית המשפט קמא טעה בפרשנות שנתן לפסק דינו הנ"ל של כב' השופט לוי ברע"פ 820/09, שלפיו, כביכול, מרוץ ההתיישנות לא הופסק וההתיישנות חלה גם לגבי המשיב 1 (הבנק), הגם שהוא כלל לא היה צד לתובענה נשוא בקשת הרשות לערער. ג. המערערת טענה כי שגה בית משפט קמא כאשר ביטל את הקובלנה, בשתי העילות, כנגד המשיבים 2 - 5. לעניין זה, טענה המערערת כי המשיבים 2 - 5 כלל לא היו צד להליך המשפטי שהתנהל כנגד הבנק בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 906/99). וכן, כי הקובלנה שהוגשה נגדם בבית משפט השלום בתל אביב (ק"פ 2/06) הוגשה בעבירה לפי חוק איסור לשון הרע בלבד, ולא בעבירה לפי החוק להגנת הפרטיות. עוד נטען, כי בהתאם לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 האורגנים בחברה נושאים באחריות אישית למעשי החברה, ובכלל זה גם באחריות פלילית בגין עבירות במידה שנעברו על ידי החברה. במקרה זה, טענה המערערת, הסיטואציה הינה שעבירת האורגן כ"אדם פרטי" התיישנה, ובה בשעה, עבירות התאגיד - שאותו אדם פרטי מהווה אורגן שלו - טרם התיישנה. המערערת סבורה כי במקרה כזה מוארכת תקופת ההתיישנות לגבי אותו אורגן, עד אשר תתיישן העבירה גם עבור התאגיד. המערערת הוסיפה וטענה, כי הקובלנה הראשונה (ק"פ 2/06) הוגשה כנגד המשיבים 2 - 5 כ"אנשים פרטיים" ואילו הקובלנה נשוא הערעור הוגשה כנגד התאגיד וכן כנגד המשיבים 2 - 5 מכוח אחריותם האישית לעבירות התאגיד, היינו בכובעם כאורגנים של התאגיד ולא כאנשים פרטיים. לא זו אף זו, הקובלנה הראשונה הוגשה בגין עבירה לפי חוק איסור לשון הרע בלבד, ואילו הקובלנה נשוא הערעור הוגשה גם בגין עילת הפגיעה בפרטיות. לעניין זה, טענה המערערת כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי הוספת עבירה חדשה איננה מקנה לקובלת סמכות להגיש בשנית קובלנה שכבר נדחתה. המערערת הפנתה לפסיקה לפיה בכל הנוגע לעילת הפגיעה בפרטיות עסקינן ב"מעשה" אחר, ואין לומר כי מדובר בהגשת אותו כתב אישום בשנית. מעבר לכך, טענה המערערת, אפילו היה מדובר באותו כתב אישום, הרי שעל פי ההלכה אין כל מניעה להגישו בשנית, שכן,בענייננו בוטל כתב האישום בקובלנה הראשונה מחמת התיישנות בטרם השיבו הנאשמים (המשיבים) לאישום. ד. בשולי הדברים טענה המערערת, כי דין הערעור להתקבל גם מחמת שיקולי צדק ובחינת התנהגות והתנהלות הצדדים בפרשה. 5. טענות המשיבים א. בדיון שנערך בפנינו ביום 22.10.09 טען בא כח המשיבים (עו"ד אדרת) כי הגשת הקובלנה בבית משפט קמא והגשת ערעור זה - מהווים שימוש לרעה בהליכי משפט על ידי המערערת, שכן מדובר בפיצול מלאכותי של אותו הליך שכבר נדון והוכרע על ידי בתי המשפט, לרבות בערעור ובבקשת רשות ערעור. ב. בא כח המשיבים הוסיף וטען כי הלכה פסוקה היא שכאשר מצא בית המשפט כי דין קובלנה פרטית להתבטל מסיבה זו או אחרת - יש להתבונן על הליך הביטול כזיכוי לכל דבר, ועל כן, במקרה דנן עומדת למשיבים טענת "כבר זוכיתי", בנוסף לטענת "הסיכון הכפול". לעניין זה הפנה בא כח המשיבים לפסק דינו של בית המשפט המחוזי (תל-אביב - יפו) בעפ"א 80159/02 חטר ישי נ' אייל ארד,. ג. באשר לאחריות המשיבים 2 - 5 כאורגנים של המשיב 1, טען עו"ד אדרת כי מושכלות יסוד הן כי גם בהנחה שאפשר להעמיד לדין את הבנק, בכל מקרה לא ניתן "לרדת" מהבנק אל האורגנים. לפי תורת האורגנים, בהתקיים נסיבות מסויימות, ניתן "לעלות" מהאורגן לתאגיד, אך לא ניתן לעשות את ההיפך. זאת ועוד, לפי סעיף 23 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, מעשה ומחשבה פלילית של אורגן ניתן לייחסם גם לצורך העמדה לדין והרשעה של התאגיד. מכאן, שמקום שהמעשה של האורגן אינו בר אכיפה פלילית, למשל משום שהתיישן, כמו במקרה שלפנינו, ממילא לא ניתן לייחס אחריות פלילית לתאגיד. ד. בא כח המשיבים הוסיף וטען, כפי שקבע כב' השופט לוי, כאמור לעיל, כי ההליך האזרחי לא עוצר את תקופת ההתיישנות, ועל כן גם לא ניתן לנהל את ההליך נגד הבנק. ה. עוד נטען, כי הוספת האישום לפי חוק הגנת הפרטיות לא מאפשר את ניהול ההליך מחדש. ואף לגופו של עניין, עיון בחלופות סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מעלה כי אין בו חלופה אחת שמתאימה לסיטואציה שבה הגשת תלונה למשטרה מהווה עילה לתביעה לפי חוק הגנת הפרטיות. ו. על שום כל אלה, טען בא כח המשיבים כי יש לסיים אחת ולתמיד את הפרשה הזו ולדחות את הערעור, וזאת תוך חיוב המערערת בהוצאות אישיות או בפיצוי סמלי. 6. דיון א. לאחר עיון בהחלטת בית המשפט קמא בטענות באי כוח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הערעור, וזאת אני עומד להציע לחברי הנכבדים. ב. עיון בהחלטת בית משפט קמא מלמד כי ההחלטה מבוססת ומנומקת כדבעי. סבורני כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא היא התוצאה הנכונה בנסיבות העניין. זאת, הן לאור השתלשלות העניינים העובדתית והן לאור המצב המשפטי. ג. קווי הדמיון והשוני בין הקובלנה הראשונה (ק"פ 2/06) לבין הקובלנה נשוא הערעור: לאחר שעיינתי בשתי הקובלנות סבורני כי אין מנוס מהמסקנה שהקובלנה נשוא הערעור זהה, למעשה, לקובלנה הראשונה וכי כל ניסיון לאבחן בין השתיים הינו ניסיון מלאכותי ופסול. ובמה דברים אמורים? כאמור, ביום 13.3.06 הגישה המערערת את הקובלנה שבק"פ 2/06. בית משפט השלום בתל-אביב-יפו שנדרש לה, קבע כי הקובלנה התיישנה באשר מעשה העבירה הנטען - על פי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע - עבירה מסוג עוון - התרחש בשנת 1998, היינו, למעלה מחמש שנים קודם להגשת הקובלנה. גם בית משפט המחוזי לא ראה מקום להיעתר למבקשת וקבע (כב' סגנית הנשיא כתוארה אז השופטת ד' ברלינר) כי בתקופה שבין מועד העבירה הנטענת לבין מועד הגשת הקובלנה לא התרחש אירוע שבכוחו לעצור, על פי דין, את מרוץ ההתיישנות. גם הבקשה לרשות ערעור שהגישה המערערת לבית המשפט העליון נדחתה מכל וכל ובית המשפט (כב' השופט א' א' לוי) קבע כי: "הסכסוך המקורי, אובדן התיק והקובלנה שהוגשה קשורים אמנם בקשר רעיוני זה לזה, אך בשום פנים אין לראותם כשלבים עוקבים באותה פרשה. פסק-הדין שניתן, והבדיקה המשטרתית שנערכה, לא הפסיקו את מרוץ ההתיישנות בעבירה של הוצאת לשון הרע, עמה אין להם דבר וחצי דבר. (...) לא ספק ולא קצהו של ספק מתעורר, אפוא, בשאלת ההתיישנות, ובדין נדחתה השקפתה של המבקשת בערכאות הקודמות". אכן, הקובלנה שבק"פ 2/06 הוגשה רק בגין עבירה על סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, והקובלנה נשוא הערעור שלפנינו היא גם על עבירה לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות. ברם, לעניין זה מקובלת עלי הנמקת בית המשפט קמא על כך שאין בהוספת עבירה כדי להפוך את הקובלנה לקובלנה חדשה. הקובלנה הנוכחית נסמכת על עובדות זהות לאלו שפורטו בקובלנה הראשונה שבוטלה מחמת התיישנות. למעלה מן הצורך אעיר, כי נראה לי שיש ממש בטענת בא כח המשיבים על כך שעיון בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מלמד שלא קיימת בחוק זה חלופה המתאימה לנסיבות של פגיעה בפרטיות בעקבות הגשת תלונה למשטרה. גם באשר לבעלי הדין בכל אחת מהקובלנות סבורני כי אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא. זאת, הן מהטעמים שצויינו בהחלטתו והן מהטעמים שהועלו על ידי בא כח המשיבים, כמפורט לעיל. אין ספק כי העבירה לפי חוק איסור לשון הרע התיישנה כלפי המשיבים 2 - 5. ניסיונותיה של המערערת לבנות קונסטרוקציות משפטיות כאלה ואחרות לפיהן מרוץ ההתיישנות הופסק על ידי אירוע כזה או אחר - נדחו על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, כמפורט לעיל. נותר, איפוא, לדון בשאלה מהו הדין באשר למשיב מס' 1 (בנק לאומי). עיון בדין ובפסיקה העוסקים בתורת האורגנים מעלה כי אכן, כטענת בא כח המשיבים, בהתקיים התנאים שבדין ניתן, במקרים מסוימים, לייחס מעשה ומחשבה פלילית של אורגן לצורך הרשעה והעמדה לדין של התאגיד, ואולם, ההפך מכך אינו אפשרי. לא קיימת תשתית משפטית שעל פיה ניתן לייחס אחריות של תאגיד לאורגן. ומכאן המסקנה שמקום שהעבירה נגד האורגן התיישנה - אין מקור משפטי מכוחו ניתן לייחס אחריות לתאגיד. אחריות התאגיד לפעולות האורגן אינה אחריות שילוחית, ולכן אינה מותנית באחריות האורגן. זוהי אחריות אישית, תוך שבאמצעות הפעולות והמחשבות של האורגן עולה בידי התאגיד לקיים את יסודות הנורמה המשפטית שמבקשים להחיל עליו. היינו, התאגיד יכול להיות אחראי בפלילים משום שנתקיימה פעילות "אישית" ומשום שקיים יסוד נפשי "אישי" אצל האורגן. ואולם, מקום שהפעילות איננה בת אכיפה במישור הפלילי, הרי שנשמט הבסיס להטלת אחריות אישית בפלילים על התאגיד: ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, 379 - 385 (1991). בנסיבות דנן אין בסיס להטלת אחריות אישית על התאגיד, המשיב 1, ויש לדחות את טענת המערערת גם בהקשר זה. 7. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור. בנסיבות העניין נראה לי כי נכון יהיה לחייב את המערערת בהוצאות שנגרמו למשיבים ובשכר טרחת עורך דינם בסך כולל של 5,000 ₪". ע. גרשון שופט כב' השופט ר' שפירא [אב"ד]: אני מסכים. ר. שפירא, שופט[אב"ד] כב' השופט ב' טאובר: אני מסכימה. ב. טאובר, שופטת הוחלט פה אחד לדחות את הערעור כאמור בפסק דינו של כב' השופט ע. גרשון. אנו מחייבים את המערערת בהוצאות שנגרמו למשיבים ובשכר טרחת עורך דינם בסך כולל של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. דיני חברותאורגן (חברה)קובלנה פרטיתקובלנה