לתובע נכות צמיתה בגין הפגיעה בברכו השמאלית, המתבטאת בכך שנקרעה הרצועה הצולבת הקדמית של הברך, ואת שיעור הנכות הנ"ל קבע לכדי 10%. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קרע ברצועה הקדמית בברך: עובדות הבסיס בתובענה זו, שאין עליהן מחלוקת נקבעו על ידי במסגרת החלטתי הקודמת מיום 24.12.01 (להלן: "ההחלטה הקודמת") כדלקמן: "התובע נפגע בשתי תאונות דרכים בעת שרכב על אופנועו; התאונה האחת ארעה ביום 9.12.93 (להלן: "התאונה הראשונה") והתאונה השניה ארעה ביום 24.12.94. התביעה היא לפיצוי התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונות הנ"ל, לפי הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). אין חולק על כך שבתאונה הראשונה נפגע התובע בברכו השמאלית. מומחה רפואי שנקבע על ידי בית המשפט בקדם המשפט, ד"ר אורי פרנקל, קבע כי לתובע נכות צמיתה בגין הפגיעה בברכו השמאלית, המתבטאת בכך שנקרעה הרצועה הצולבת הקדמית של הברך, ואת שיעור הנכות הנ"ל קבע לכדי 10%. את הביטוי הקליני המובהק של הקרע ברצועה מוצא ד"ר פרנקל באי יציבות של הברך (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון ביום 20.2.2001; להלן: "הפרוטוקול"). כמו כן ייחס ד"ר פרנקל את הפגימה בברך לתאונה הראשונה, או לפחות הוא נוטה לייחס אותה לתאונה הראשונה". בתאונה השניה נפגע התובע פגיעות קשות, בין היתר פגיעה בירך, ונגרמו לו שלשה שברים בעצם הירך (סעיף 8 לתצהירו של התובע ונספחים ו' ו ז' לו, גיליון הניתוח וסיכום המחלה; ראה גם חוות דעתו של המומחה ד"ר אברהם שטרן). תאור מפורט יותר של קורות התובע בעקבות התאונה השניה ירשם בהמשך הדברים, ככל הדרוש. עניינה של התביעה היא בקביעת הפיצוי המגיע לתובע בגין נזקי גוף שנושא הוא בהם כתוצאה מהתאונות. אין חולק על כך שהנתבעת מס' 1 (להלן: "אליהו") חבה בפיצוי התובע בגין נזקי התאונה הראשונה והנתבעת מס' 2 (להלן: "המאגר") חבה בפיצוי בגין נזקי התאונה השניה. עניין קביעת נכותו הצמיתה של התובע במקרה זה הפך להיות מורכב, שלא לומר מייגע, כפי שלהלן. לראשונה מונה מומחה על ידי בית המשפט, בהליכי קדם המשפט, כפי הנדרש בסעיף 6א. לפלת"ד ובתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז - 1986. בהחלטה הקודמת קבעתי כי אין לקבל את ממצאיו של ד"ר פרנקל באשר לנכותו של התובע, בכל הנוגע לפגימה בברכו השמאלית, ועל כן ראיתי לנכון למנות מומחה נוסף, את ד"ר נפתלי רובינשטיין. לאחר מינויו של ד"ר רובינשטיין, פנתה ב"כ התובע בכתב לבית המשפט בבקשה או הודעה לפיה יש הכרות קודמת בינה לבין המומחה הנ"ל ועל כן מהראוי הוא שלא ידון בעניינו של תיק זה; לאור כך, מצאתי לנכון להחליף את ד"ר רובינשטיין במומחה אחר, ד"ר אליהו טל; במאמר מוסגר אוסיף כי ד"ר רובינשטיין הביע את פליאתו בפני על החלפה זו, שכן לדבריו, אין לו כל הכרות עם ב"כ התובע או עם לקוחותיה ואילו הייתה כזו, היה דואג ליידע את בית המשפט, כפי שברור לי שהיה עושה. תהיה אשר תהיה סיבת אי רצונה של ב"כ התובע במינויו של ד"ר רובינשטיין, מונה כאמור ד"ר טל והוא בדק את התובע ומסר חוות דעתו בעניינו. בשלב זה של הדברים ביקשו הצדדים במשותף שלא להתייחס לחוות דעתו של ד"ר טל עקב התפתחות מסוימת שחלה בעניין אישי של ד"ר טל, ואשר לטעמם של באי כח הצדדים (ואין לומר שלא היה זה טעם סביר), היה מקשה על התייצבותו וחקירתו של ד"ר טל, ועל כן נפתחה הדרך למינוי חדש (רביעי במספר) והוא מינויו של ד"ר שטרן, אשר מסר את חוות דעתו האמורה לעיל. ד"ר שטרן לא נחקר על חוות דעתו בחקירה נגדית אם כי נשאל שאלות הבהרה באשר לה. על פי קביעתו של ד"ר שטרן, נותרה לתובע נכות בשיעור של 5% עקב הפגיעה בברכו השמאלית ולא נותרה לו כל נכות אחרת. בניגוד לעמדת הנתבעים (סעיפים 10, 11 לסיכומי טענות ב"כ אליהו וראה סעיף 1 לסיכומי טענות ב"כ המאגר), לא קבעתי בהחלטתי הקודמת כי יש לפסול את חוות דעתו של ד"ר פרנקל; נהפוך הוא; בהחלטה הנ"ל קבעתי כי יש למנות מומחה נוסף (הדגשה שלא במקור - צ.כ) וזאת מאחר ונותר ספק בלבי באשר לקביעותיו של ד"ר פרנקל בכל הנוגע לנכות שיש לקבוע לתובע בגין הפגימה בברכו השמאלית. לא הייתה לי כל הסתייגות מקביעותיו של ד"ר פרנקל בכל הנוגע לקביעת הנכות בגין הפגיעה בירכו של התובע; הודגש מספר פעמים באותה החלטה כי הבעייתיות שמצאתי בקביעותיו של ד"ר פרנקל נוגעות לברך השמאלית של התובע. במצב דברים זה, עומדות בפני שתי חוות דעת: האחת, של ד"ר פרנקל, קובעת כי לתובע נכות בשיעור של 10% בגין הפגימה בברכו השמאלית כאשר זו מיוחסת על ידיו לתאונה הראשונה; כן נקבעה לתובע נכות בשיעור של 5% בגין הפגימה בירכו. חוות הדעת השניה, של ד"ר שטרן, קובעת שלתובע נכות בגין הפגימה בברך, אך זו מיוחסת על ידיו דווקא לתאונה השניה; מאידך קובע ד"ר שטרן שאין לתובע נכות כתוצאה מהפגיעה בירך. באשר לקביעה שניה זו, אין היא מקובלת עלי כלל ועיקר; פורמלית יכול אני לקבוע שד"ר שטרן חרג מתפקידו הואיל ולא היה עליו להתייחס כלל לנושא הירך (ראה, רע"א 4482/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ. שלמה ברוך ואח' ,פד"י מט5 עמ' 198); איני רואה צורך לנקוט גישה זו; ראשית, לא נאמר לו דבר בעניין זה במפורש, ככל הנראה גם באת כח התובע לא טענה בפניו כי אין הוא מוסמך או אין הוא ממונה לעניין זה; שנית, מעדיף אני שלא להגביל מומחה רפואי, בתחומו, באשר לקביעותיו, שיכול שאחת תהיה ניזונה מהשניה. הפגיעה בירכו של התובע הייתה, כאמור, פגיעה קשה; הירך נשברה בשלשה מקומות, התובע נותח ביום 25.12.94 ונעשה שחזור וקיבוע של העצם על ידי לוחית וברגים; כשנה וחצי לאחר מכן, ביום 12.6.96, נותח התובע שנית להוצאת הלוחית ("המסמר") מהירך (ראה חוות דעתו של ד"ר שטרן בעמ' 2). התובע היה מושבת מעבודה תקופה ארוכה (אליה אתייחס להלן) וסבל כאבים. לתובע נותרה צלקת ניתוחית בירך באורך של 28 ס"מ, כפי בדיקתו של ד"ר שטרן. קשה לקבל את הקביעה שמפגיעה זו או כזו, נותר התובע ללא נכות כלשהי, כפי עמדתו של ד"ר שטרן. אמנם התובע מתלונן בעיקר על כאבים ומגבלות הנובעים ממצב הברך, אולם הוא מספר גם על כאבים באגן הירכיים, במקום החיבור של המסמר [ ראה סעיף 26 לתצהירו וכן עמ' 10 לפרוטוקול הדיון ביום 7.1.2001 (להלן: "הפרוטוקול") שורות 24, 25 ועמ' 11 שם ]. כאמור נשאל ד"ר שטרן שאלות הבהרה לגבי מצבו של התובע; בחוות דעתו קבע המומחה כי לתובע דלדול שרירים מסוים בירך השמאלית, לעומת הימנית (תחילת הפרק "בדיקה" בעמ' 2 לחוות הדעת); תשובתו לשאלת הבהרה בעניין זה, היינו האם אין בכך עדות לנזק כתוצאה משבר ב בירך אינה משביעת רצון; תשובתו: "לא בהכרח" אינה שוללת אפשרות לנזק ואינה מסבירה מאידך מה עוד יכול היה לגרום לדלדול שרירים שאינו תולדה של הנזק בירך (שאלה ותשובה מס' 9). בהתייחס לנתונים הנ"ל באשר לפגיעה שנפגע התובע ותלונותיו על מצב הירך, יש בממצא בדבר דלדול שרירים, כדי לבסס את המסקנה בדבר קיומו של נזק לירך ותשובתו המתחמקת משהו של ד"ר שטרן יש בה כדי לסייע לי לקבל את עמדתו של ד"ר פרנקל בעניין זה. כאמור, מונה ד"ר שטרן מחמת כך שהיה ספק בלבי באשר לקיומו של נזק בברך השמאלית של התובע, לאור המסמכים הרפואיים שבתיק, כפי המפורט בהחלטה הקודמת. מסתבר שגם ד"ר שטרן מוצא פגימה בברך ובכך הוא נותן "תעודת כשרות" עקרונית לממצאיו של ד"ר פרנקל ושוב אין מקום לשלול אותם על פניהם (וראה לעיל). אני מוצא איפוא לנכון לקבוע שהנכות בגין הפגימה בברכו השמאלית של התובע היא בשיעור הממוצע שבין שתי חוות הדעת, היינו בשיעור של 7.5% וכי בהתחשב במחלוקת ביניהם באשר למועד היווצרותה, אני מחלק אותה בין אליהו למאגר, כך ששיעור של 3.25% ממנה ב"באחריות" אליהו ושיעור דומה באחריות המאגר, האחראית על כן (לעניין "כאב וסבל") על שיעור נכות משוקלל של 7.875%. אציין כבר בשלב זה כי ככל שיש לשיעור הנכות השפעה על קביעת הפסדי השתכרותו של התובע בעתיד, קרי לאחר התאונה השניה, יש להתייחס את מלוא הנכות הואיל והמאגר קבלה את התובע במצבו כמו שהיה לפני התאונה השניה, מצב שלא היה בו הפרעה ממשית לתובע והוסיפה את הנכות על נכותו הקיימת (עקרון "הגולגולת הדקה"; ראה, לדוגמא, ע"א 300/97 יהודה חסון נ. שמשון חברה לביטוח בע"מ, פד"י נג5 עמ' 746 בעמ' 761). מטבע הדברים, ראשי הנזק העיקרים לגביהם נתבעו פיצויים הם בגין הפסדי השתכרותו של התובע בעבר ובעתיד. הנתונים העובדתיים לקביעת הפיצוי בראשי נזק אלו, בעיקר לגבי ההפסד לעתיד, אינם מלאים ואינם ברורים בהתחשב באורח חייו של התובע. התובע הוא אדם צעיר אומנם אך הוא כיום כבן 35 (יליד שנת 1969) ואינו חי אורח חיים "מסודר"; כבר בפתיח לתצהירו הוא מתאר את אורח חייו בעבודתו כ "...חקלאי בשכר וחייתי בקיבוצים בהם עבדתי על חשבון הקיבוצים" (סעיף 2 לתצהיר התובע). לפני התאונה הראשונה ואחריה, כמו גם לאחר התאונה השניה, לא חיפש התובע עבודה קבועה ולא הכשיר עצמו בלימודים כלשהם למקצוע, בין אקדמי ובין אחר, אלא עבד בעבודות זמניות שונות כפי שלהלן. אמו של התובע הגב' תמר ברלב (להלן: "תמר") מוסרת בעדותה כי היא חברת קיבוץ עין החורש ומתגוררת שם (סעיף 2 לתצהירה) בעוד התובע עבר מקומות שונים ועבודות שונות; תחילה בקיבוץ עין גב , שם הועסק התובע לפני התאונה הראשונה; לאחר מכן, כשבועיים לפני התאונה, עבר התובע לעבוד בקיבוץ מצר כעובד חקלאי (עדות תמר בעמ' 1 לפרוטוקול שורה 9, עדות התובע בעמ' 6 לפרוטוקול שורות 14 עד 18); לאחר החלמתו מהתאונה הראשונה, עבד התובע כאחראי על הריסוס בקיבוץ ניר אליהו בין החודשים פברואר נובמבר 1994 (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 20 עד 24); לאחר מכן יצא התובע לטיול בקניה, גם שם נפגע בתאונת דרכים ובחזרתו ארצה, נפגע בתאונה השניה. שתי התאונות (נשוא התביעה) אירעו בעת שהתובע רכב על אופנוע השייך לו. במשך ארבע עונות עבד התובע, באורח זמני ועונתי, במכון לטיהור שפכים עד לסוף שנת 1999 עת נסע התובע להודו ותאילנד לתקופה של כשבעה חודשים (עדותו בעמ' 6 לפרוטוקול; עדות תמר בעמ' 2 לפרוטוקול שורות 7 עד 10); באותן תקופות התגורר התובע במושב אליכין ובכפר חוגלה (עדות תמר שם). נסיעתו של התובע להודו הייתה לצורך לימוד יוגה ומאז הוא מתגורר בקיבוץ כפר החורש, היינו בקרבת תמר ואינו עובד עבודה מסודרת (תמר בעמ' 2 לפרוטוקול שורה 10). את פרנסתו מוצא התובע, ככל שמוצא, במכירת דברי נגינה הודיים בשוק המדרחוב ברח' נחלת בנימין בתל אביב (עמ' 5 לפרוטוקול בראשית ובסוף העמוד). אורח חייו של התובע אינו אורח חיים "מסודר" אם כי, בנסיבות החיים בימים אלו, לא ניתן לומר שאין הוא מקובל; כחלק ניכר מהאוכלוסייה הצעירה, מעדיף התובע, ולו בשלב זה של חייו, לחיות את ההווה בלא מתן מחשבה מרובה על העתיד; הדברים מתבטאים בכך שאין לתובע מקום מגורים קבוע, או עבודה קבועה, או מקצוע, אין לו הכשרה מקצועית כלשהי; את הכספים שהוא מרוויח ככל שמרוויח בוחר התובע להוציא למסעותיו לחו"ל, בין שהם ללימוד יוגה, כדבריו או "למצוא את עצמו" (ראה דברי תמר בעמ' 3 לפרוטוקול שורות 4, 5). אין באמור לעיל ביקורת כלשהי על דרך חייו של התובע, הראשי לנהל את חייו כמות שנראים בעיניו ואין בדרכו דבר שאינו נורמטיבי, ככל דרך חיים שאין בה משום עבריינות או פגיעה באחרים. אלא, שלעניין קביעת הפיצויים המגיעים לתובע, קשה להסיק מדרך החיים הזו, את הכימות של הנזקים שנגרמו לו, הן לעבר, בהתחשב בכך שכל עבודותיו של התובע, היו, מעצם טיבן וטבען, זמניות והן לעתיד, כאשר לעניין העתיד ניתן רק להניח שהתובע זכאי לפיצוי בגין פגיעה ב"כושר ההשתכרות" להבדיל מ"השתכרות בעתיד" גופה [ על ההבדל והדומה בין שני אבות פיצוי אלה ראה: ע"א 237/80 ברששת נ. האשאש ואח' , פד"י לו1 עמ' 281; ע"א 632/81 אפריים בן יעקב ואח' נ. יעקב מיכאלי, פד"י לח4 עמ' 12 ]. התרשמותי מהתובע היא שהוא בעל יכולות ואינטליגנציה לא מועטים; לכך יש השפעה על גובה הפסדי ההשתכרות של התובע הן כלפי מעלה, מכך שאת החישוב להפסד יש להניח כלפי השתכרות גבוהה יחסית והן כלפי מטה מתוך הנחה שהתובע יכול להכשיר עצמו לפרנסה שאינה דורשת מאמץ גופני רב אשר יקשה עליו לבצע בנכותו. כך או כך, על פי אותם נתונים מועטים ובעלי משמעות לא ברורה לחישוב הפסדי התובע, נראה לי כי הדרך הנכונה והראוי לחישוב הפסדי השתכרותו בעבר, קרי עד לתאונה השניה, ובעתיד, לאחריה, היא על דרך החישוב הגלובלי (קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" מה' 4 פיסקאות 69 עמ' 295-293 ו 101 עמ' 394-388). את ההפסד לעבר, בו תשא אליהו כמי שאחראית לפיצוי התובע בגין נזקי התאונה הראשונה, אני קובע לסך של -.10,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין. סכום זה ישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. כן תשלם אליהו לתובע פיצוי בגין כאב וסבל לפי שיעור של 3.75% לרבות השיעור המגיע לתובע בגין יום אשפוז בתוספת ריבית והצמדה כדין. את הפסד כושר ההשתכרות של התובע בגין התאונה השניה, לרבות בתקופה שעד למתן פסק הדין וכן לעתיד, אני קובע לסך של -.100,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין וסכום זה ישולם לו על ידי המאגר, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל. בנוסף תשא המאגר בפיצוי בגין "כאב וסבל" המגיעה לתובע לפי שיעור נכות 8.875% וכן המגיע לתובע בגין 14 ימי אשפוז בתוספת ריבית והצמדה כדין. לא מצאתי כל ראיה לעניין פיצויו של התובע בגין ראשי נזק נוספים או אחרים. הנתבעות תשאנה בהוצאות התובע, בחלוקה ביניהן לפי יחס שיעורי הנכות, בתוספת ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל ושכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום החיוב של כל נתבעת ומע"מ עליו. הצדדים, שהאריכו בסיכומי טענותיהם או בתוספת להם מעבר לקבוע בהחלטות בית המשפט, ב"התנצלות" כביכול כזו או אחרת, יאלצו לתת ביטוי ריאלי להתנצלותם זו וישלמו (כל אחד) סך של -.750 ₪ הוצאות לטובת המדינה בתוספת ריבית והצמדה למדד מהיום ועד התשלום. התשלום המגיע מהתובע ישולם בפועל על ידי המאגר, אשר תנכה אותו מסכום הפיצוי המגיע לתובע ממנה.קרעברכיים