קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רופא שלקח שוחד מחולים - החמרה בעונש: א. בפנינו ערעור המדינה על גזר-דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה מתאריך 15.11.09 בבד"מ 73/09 לפיו נדון המשיב לאמצעי הענישה הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר, פסילה משירות המדינה עד גיל 67. ב. העובדות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: ביום 12.8.08 הגישה המדינה כתב אישום לבית משפט השלום בחיפה (ת.פ. 3693-08-08) המייחס למשיב, שהוא יליד שנת 1944, שנים-עשר אישומים שונים בעבירות שוחד. נטען בכתב האישום שבין השנים 1997-2007, כששימש המשיב בתפקיד מנהל מחלקת העיניים בבית החולים נהריה, הוא ביצע ניתוחים של השתלת קרניות וניתוחי יירוד (קטרקט) בעיניהם של מטופלים שונים. בהזדמנויות שונות, בסמוך למועד ביצוע הניתוח, ביקש המשיב מן המטופלים ובני משפחותיהם שפנו אליו, להעביר אליו כספים תמורת ביצוע הניתוח על ידו באופן אישי, למרות שמדובר בניתוח המתבצע בבית חולים ממשלתי ובגינו אין החולה אמור לשלם לרופא. בחלק מן המקרים טען המשיב בפני מטופליו כי עליהם לשלם לו כספים כדי לקצר את זמן ההמתנה לניתוח השתלת הקרניות. בכתב האישום מפורטים 12 אישומים שונים בהם ביקש המשיב מן המטופלים או מי מטעמם תשלום שוחד כספי עבור ביצוע הניתוח, ובסך הכל קיבל המשיב סכום של 144,171 ₪ וזהו שווי כספי השוחד שקיבל המשיב. ג. בדיון שהתקיים ביום 16.12.08 בבית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מר ז. פלאח) הושג הסדר טיעון בין הצדדים. המשיב הודה במיוחס לו בכתב האישום, ונדון ל-6 חודשי מאסר בפועל אותם התאפשר לו לרצות בדרך של עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי, תשלום קנס של 50,000 ₪, ופיצוי לקרבנות בסכום כולל של 150,000 ₪. ד. אחר הדברים האלה הגישה המדינה כתב תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה ובו נטען שבמעשיו המפורטים לעיל התנהג המשיב התנהגות הפוגעת בשירות המדינה, לא קיים את המוטל עליו כעובד מדינה והתנהג התנהגות שאינה הוגנת ואינה הולמת את תפקידו כעובד מדינה, והרשעתו בעבירות בהן הורשע בבית משפט השלום היא הרשעה בעבירות שיש עימן קלון. המדינה ייחסה למשיב ביצוע עבירות לפי סעיפים 17(1),(2),(3),(4),(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963. ה. אין צריך לומר שהמעשים שביצע המשיב חמורים הם ביותר. הדבר בא לידי ביטוי בגזר דינו המפורט של בית משפט השלום בחיפה ת"פ 3693-08-08, מיום 20.4.09. כב' השופט ז. פלאח ציין כי חשיפת מעשי השחיתות של המשיב באה בזכות עבודת שטח ראויה לשבח שבוצעה על ידי תחקירני תכנית הטלויזיה "כלבוטק". כותב כב' השופט ז. פלאח כי: "הנאשם עשה שימוש במעמדו הבכיר וניצל את מצוקתם של החולים ובני משפחותיהם, שהיו מוכנים לעשות הכל על מנת להציל את ראייתם, והביא את חלקם לכדי קבלת הלוואות לשם סיפוק תאוות הבצע שלו. הנאשם ידע להציג בחלק מהמקרים, מצג שווא כלפי המטופלים, לפיו אם לא ישלמו לו את מבוקשו אזי לא ינותחו על ידו אלא על ידי רופא אחר או מתמחה. עוד הציג הנאשם בפני אותם חולים מצג, לפיו אם לא ישלמו יהיה עליהם להמתין זמן רב לניתוח. האיפה והאיפה שנהג הנאשם עם משלמי השוחד, לעומת אלה שלא שילמו, גרמה לפגיעה במעוטי היכולת, שהרי זירוז הטיפול בעניינם של אלה ששילמו בא על חשבון האחרים" (סעיף 11 לפסק הדין). בית משפט השלום גם התייחס לטענת המשיב לפיה חשיפת המקרים הביאה לנפילתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וכך נכתב בסעיף 12 של גזר הדין: "דיבורו של הנאשם אודות מפולתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא אינה יכולה לגעת בלב שהרי חמדנותו לכסף הפילה אותו לבאר העמוקה, תוך שניצל את מעמדו הרם בהיותו רופא בכיר ומנהל מחלקה בבית חולים ממשלתי. הפסדו את תואר הפרופסורה מהטכניון, בעקבות חשיפת הפרשה גורמת לו לכאב נוסף, ואולם, כאב זה מגיע לו לנאשם שחמד בכספי אחרים והכל בעד ביצוע פעולה שהיה אמור בלאו הכי לבצעה ללא תשלום מהמטופל". ו. כעולה מגזר דינו של בית הדין למשמעת, הצטרף המשיב לשירות הציבורי בשנת 1986. בתפקידו כמנהל מחלקת העיניים של בית החולים, שימש המשיב בדרגה 10 + של דירוג הרופאים. המשיב הושעה מן השירות הציבורי ביום 24.10.07, והורשע על ידי בית הדין למשמעת ביום 24.8.09 בעבירות שיוחסו לפי כתב התובענה. ז. מטעם ההגנה הופיעו בפני בית הדין למשמעת חמישה רופאים בכירים בתחום העיניים שהעידו בשבחו של המשיב, תכונותיו כרופא מומחה וכאדם מקצועי, מסור לתפקידו, לרבות פתרון בעיות ראייה של אנשים קשי יום, וזאת בנוסף לאסופת מסמכים שהגישה ההגנה על פעילותו הרפואית של המשיב, לרבות פעילותו ההתנדבותית ופועלו במלחמת לבנון השניה, וכן הנזק האישי והכלכלי שהסב לו ההליך, לרבות השעיית קידומו לדרגת פרופסור בטכניון, ומצבו הרפואי כיום. ח. התביעה עתרה בפני בית הדין להטיל על המשיב את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר, ופסילה לצמיתות משירות המדינה, וזאת נוכח החומרה הרבה בה יש לראות את עבירות השוחד והתגובה העונשית המקובלת בעבירות אלה. באשר לנזקים שנגרמו למשיב, כמפורט בטיעוניו, במישור האישי והכלכלי, הבהירה ב"כ התביעה בפני בית הדין שאין למשיב אלא להלין על עצמו בלבד הואיל ותאוות הבצע היא שהביאה על המשיב את אותן פגיעות, והמשיב, אם ירצה בכך, לאחר שתסתיים תקופת התליית רשיונו, יוכל לשוב ולעסוק במקצועו, אך אין לאפשר לו כל פתח של חזרה לשירות הציבורי, שבמהלכו גם עסק ברפואה פרטית על סמך היתר שניתן לו כדין. הפרקליטה עמדה בפני בית הדין על כך שהמשיב רמס את האמון שניתן לו כעובד ציבור וראוי שבית הדין יגזור על המשיב את אמצעי המשמעת של פסילה לצמיתות משירות המדינה. נציג משרד הבריאות הצטרף לעמדת הפרקליטות בכל הנוגע למידתם של אמצעי המשמעת. ט. הסניגור, בטיעוניו בפני בית הדין, לא חלק על הצדקת פיטוריו של המשיב ופסילתו משירות המדינה עד הגיעו לגיל 67, דבר שיאפשר למשיב לקבל גמלה ממועד זה ואילך, הואיל ולדעת הסניגור אין הצדקה לפסול את המשיב לצמיתות מלשמש בשירות המדינה ולהפקיע בדרך זו את זכותו לקיצבה. עמדת הסניגור היא שפסילתו של המשיב לצמיתות מלשמש בשירות המדינה, ושלילה אוטומטית של כל זכות לקיצבה עקב הפסילה לשירות, אינה חוקתית ואינה מידתית, ואף יש בה רכיב מפלה לעומת נבחרי ציבור שהורשעו בעבירות דומות, ונדונו למאסר, וזכותם לגימלה לא נפגעה. גם היעדר כל שיקול דעת מטעם בית הדין בנדון, מחדד את הפגיעה בזכויות היסוד של המשיב, כמו הזכות לקניין וכבודו כאדם. י. מוסיף הסניגור שהמשיב מתקרב לגיל הפרישה הסטטוטורי (גיל 67), אם כי יש רופאים בשירות המדינה גם בגיל 70, קרי, מצב הדברים אינו מחייב את פסילתו לצמיתות, כשהמשיב מתחייב בפני בית הדין שלא לחזור עוד לשירות המדינה לאחר פיטוריו. הסניגור טען בפני בית הדין שהמקרים בהם אישר בית-המשפט העליון את פסילתם של נאשמים לצמיתות היו נדירים וחמורים במיוחד, ואופיינו גם בכך שנאשמים אלה פגעו בקופה הציבורית, ולא זה המקרה שבפנינו . י"א. הסניגור גם פרש בפני בית הדין את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המשיב, את שירותו הצבאי כרופא ללא רבב, את חלקו במלחמות ישראל ותרומתו לחברה, והעובדה שכיום רשיונו מותלה, והוא אינו רשאי לעסוק ברפואה פרטית. בנוסף, עמד המשיב, כך נטען, בתשלומי כופר מס גבוהים. כמו כן, דרגת הפרופסורה לא הוענקה למשיב בעטיים של ההליכים שננקטו כנגדו. מכאן בקשת הסניגור שבית הדין יתן משקל למכלול נסיבותיו האישיות של המשיב, ומצבו הרפואי והאישי (נכות אורתופדית גבוהה וניתוח לב שהוא צפוי לעבור). י"ב. המשיב הביע בפני בית הדין חרטה על מעשיו בציינו שחייו המקצועיים נבנו במאמץ רב שנים. הוא שירת כרופא גדודי בצה"ל, לחם במלחמות ישראל, ותרם תרומה יחודית לקידום רפואת העיניים בביה"ח נהריה. המשיב ציין בפני בית הדין שההליך ותוצאותיו פגעו קשות במעמדו החברתי והכלכלי עד כדי צורך למכור את ביתו. המשיב הסביר שהגימלה שהוא אמור לקבל תשמש לו לקיום בסיסי כדי שלא ייפול כנטל על משפחתו, מה עוד שכספי השוחד שקיבל הוחזרו לחולים, כפי שנפסק בגזר הדין. י"ג. בית הדין עמד בגזר דינו על חומרת מעשיו של המשיב, ועל חומרה זו לא יכולה להיות מחלוקת: המשיב ביקש וקיבל לאורכן של 10 שנים כספי שוחד תוך ניצול מצוקתם הרפואית של אותם חולים או בני משפחתם, שנזקקו לשירותיו המקצועיים של המשיב. בית הדין עמד על טוהר המידות שנדרש דווקא ממי שממלא תפקיד בכיר ומרכזי, בבחינת קל וחומר, והרי המשיב מילא תפקיד רגיש במערכת הבריאות: מנהל מחלקה, דבר המוסיף נדבך של חומרה למעשיו. עוד עמד בית הדין על החומרה של עבירת השוחד שהיא מן החמורות שבשירות הציבורי ומשחיתת מידות, הכל כעולה מפסיקתו של בית המשפט העליון. בית הדין גם עמד על חובת הנאמנות הכפולה ומכופלת הרובצת על עובד מדינה בכיר, ועל תפקידם ההרתעתי והמניעתי של אמצעי המשמעת. י"ד. יחד עם זאת חייבת תכלית זו של אמצעי המשמעת להיבחן גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם, כגורם מאזן לגזירת הדין. מציין בית הדין שהמשיב מתקרב לגיל 66, השלים עד השעייתו כ-21 שנות שירות בשירות הציבורי, נעדר עבר פלילי או משמעתי קודם, ועדי האופי העידו בפני בית הדין על כך שתיפקודו לאורך השנים היה איכותי ותורם, ובכך יש להתחשב, ונדרשת מידתיות ראויה והתחשבות מאוזנת לא רק באופי העבירה שבוצעה וחומרתה, אלא גם בנסיבותיו האישיות של הנאשם, ומכלול היסודות הפועלים לקולא בעניינו. ט"ו. בית הדין גם מציין שלמשיב נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 70%. העונש הפלילי שהוטל על המשיב כלל היבטים כספיים משמעותיים שאליהם מתווספת התליית רשיונו כרופא עקב ההליכים שננקטו נגדו, וכן צפוי המשיב לעבור בתקופה הקרובה ניתוח לב, זאת בנוסף לנסיבות משפחתיות כמפורט בגזר דינו של בית הדין. ט"ז. באשר למידתם של אמצעי המשמעת כותב בית הדין שחוק הגימלאות, בהיותו חוק סוציאלי במהותו, נועד לאפשר קיום בסיסי לעובד מדינה שהקדיש במקרה שבפנינו כ-21 שנים, עד להשעייתו, לשירות הציבורי. בית הדין ציין כי הוא אינו סבור שהוראת סעיף 57 של חוק הגימלאות יש בה משום פגיעה בזכויות שאינה עומדת בפיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 57 (1) של חוק הגימלאות עדיין מאפשר לקבל זכות גימלה מסויימת בתנאים שפורטו בה (גיל 60 ו-25 שנות שירות), או מתן גימלה לפי המלצת בית הדין למי שהנאשם חב בפרנסתם, בשים לב לסעיף 62 (א) של חוק הגימלאות. י"ז. על יסוד כל אלה הורה בית הדין על נזיפה חמורה למשיב, פיטורין לאלתר משירות המדינה ופסילה משירות המדינה עד גיל 67, וזאת נוכח הפגיעה שהסב המשיב לתדמיתו של השירות הציבורי. לאמצעי אחרון זה מצטרפת הצהרתו של המשיב כי יימנע לצמיתות מלבקש לשוב לשירות הציבורי. כותב בית הדין בפיסקה 11 (א) של גזר הדין: "פרק שירותו הממשי של הנאשם ותרומתו לשירות הציבורי, לרבות שירות צבאי תורם גם במלחמות ישראל, נסיבותיו האישיות והמשפחתיות, ובמיוחד הרפואיות, הביאונו לכלל החלטה שלא לפגוע בזכויות הגימלה במידת גיבושם עד ליום פיטוריו. בנסיבות אחרות היינו פוסלים את הנאשם לפרק זמן ממשי עד מאד משירות המדינה..... " י"ח. בהמשך הוסיף בית הדין שעמדתו לענין מתן זכויות הגימלה למשיב, שיוענקו לו בהגיעו לגיל 67, מעוגנת בליבת הצהרתו של המשיב כי יימנע מלבקש לשוב לשירות הציבורי לאחר תום פסילתו. בית הדין מסביר שהתחייבותו זו של המשיב היא מעין "שעבוד צף" מעל אמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב. י"ט. בפניי מלינה המדינה על אותו חלק של גזר הדין המסתפק בפסילת המשיב משירות המדינה עד גיל 67, ומבקשת להחמיר בעונשו של המשיב ולגזור עליו עונש העולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה בעבירות מסוג זה, ולפסול את המשיב לצמיתות משירות המדינה. כ'. ביום 8.1.10 הניחה בפניי ב"כ המדינה את פירוט נימוקיה לערעורה על קולת העונש בציינה ששגה בית הדין כשהסתפק בפסילה משירות המדינה עד גיל 67 בלבד, ובהוסיפה שלפסילה לצמיתות משירות המדינה קיימת משמעות, דהיינו: שלילת כל זכויות הפרישה בהתאם לסעיף 15 (א) של חוק הגימלאות. אמצעי ענישה זה קיים כדי להתמודד עם מקרים חמורים וחריגים כדוגמת המקרה נשוא הדיון שהוא ללא ספק אחד המקרים החמורים, אם לא החמור ביותר, שהובאו בפני בית הדין בעבירות שוחד על ידי עובד במעמד כה בכיר כמערער. שגה בית הדין כשביקש למצוא דרך לפסילת המערער מבלי לפגוע בזכויותיו הממוניות ובכך לרוקן את אמצעי הענישה מתוכן שכן פסילה ללא המשמעות הנלווית לה על פי דין אינה מקיימת את תכלית אמצעי ענישה זה. כ"א. מנגד הגישו סניגוריו המלומדים של המשיב ביום 24.2.10 תשובה מפורטת ומנומקת לערעור המדינה תוך הפנייה לפסיקה רלוונטית, ובנוסף גם כרך של עדויות אופי ואסמכתאות. תמצית טענת הסניגורים היא שהתערבות ערכאת הערעור בשיקול דעתו של בית הדין למשמעת היא במקרים חריגים בלבד. יתר על כן: אמצעי משמעת השולל באופן אוטומטי את קיצבת הפרישה גורר עמו פגיעה קשה, ובמידה העולה על הנדרש, בזכויות החוקיות לקנין ולכבוד האדם, ומנוגד לתכלית הדין המשמעתי. מקום בו חזרתו של העובד לשירות המדינה אינה ריאלית אין זה מוצדק להטיל על העובד סנקציה שמשמעותה כלכלית בלבד. השלילה האוטומטית, כך נטען, מנוגדת לחוקי היסוד. הסניגורים מדגישים שבצדק הביא בית הדין בחשבון את שירותו הציבורי של המשיב לחברה, ואת נסיבותיו האישיות אותן יש להביא בחשבון לקולא. פסילתו של המשיב לצמיתות משירות המדינה תהווה סנקציה כלכלית בלבד מקום שהנסיבות אינן מצדיקות זאת. לדעת הסניגורים, אין להתערב בגזר דינו של בית הדין שאיזן כראוי בין כל השיקולים הרלוונטיים. לטענת הסניגורים, עבירות בהן נפסל עובד מדינה לצמיתות מן השירות ועקב כך נשללה גימלתו באופן אוטומטי, הינן עבירות חמורות ושונות בתכלית מן המקרה של המשיב. כ"ב. בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפניי ביום 3.3.2010 חזרו ב"כ שני הצדדים בתמצית על עמדותיהם, זאת לאחר שטיעוניהם הכתובים כבר היו מונחים בפניי כמצויין לעיל. לטענת ב"כ המדינה "השורה התחתונה" היא שהמשיב במקרה שבפניי, באופן פרקטי, כלל לא נענש, הגם שזהו אחד המקרים החמורים ביותר שהגיעו בפני בית הדין למשמעת הן מבחינת היקף המעשים והחומרה שבהם, והן מבחינת בכירותו של המשיב במערכת. מטרת הענישה בדין המשמעתי היא להרתיע עובדים אחרים ולמנוע את אובדן הציבור במערכת הציבורית. לטענת ב"כ המדינה, הרטוריקה של בית הדין לאורך גזר דינו, אינה הולמת את השורה האחרונה של גזר הדין. כ"ג. לטענת ב"כ המדינה, ברי שפסילת המשיב עד גיל 67, כשהוא עומד כיום על סף גיל הפרישה, אין לה כל משמעות. מציינת ב"כ המדינה שיש רופאים המועסקים גם מעל גיל 70, מעל גיל 73, ואפילו גיל 75, ולא נאמר בחוק בשום מקום שהפסילה מוגבלת עד גיל 67. מכאן, שבית הדין יכול היה לפסול את המשיב למספר שנים כפי שנראה לבית הדין בהתאם לחומרת העבירות. כך, למשל, יכול היה בית הדין לפסול את המשיב לשבע שנים או לעשר שנים ואזי היתה הלימה בין ראיית חומרת המעשים על ידי בית הדין לבין "השורה התחתונה" (עמ' 2 לפרוט', ש' 5-9). פסילה עד גיל 67 במקרה שבפנינו פירושה למעשה שלא ניתנה ענישה בפועל. כ"ד. מוסיפה ב"כ המדינה שדרישתה לפסילתו של המשיב לצמיתות נועדה לשרת שתי תכליות: האחת: שמי שמבצע מעשים כפי שביצע המשיב לא יחזור לשירות הציבורי. השניה: פגיעה כלכלית באדם שמתאוות בצע מקבל שוחד במשך 10 שנים מ-12 חולים הזקוקים לו, מנצל את חולשתם, ומשלשל את הכסף לכיסו, ולכן עליו לשלם את המחיר גם בפן הכלכלי המשמעתי, ללא קשר לעונש שהוטל עליו בהליך הפלילי. בוודאי שאין לכך קשר לכספים שעל המשיב לשלם למס הכנסה, ולשכר הטרחה שעליו לשלם לעורכי דינו. בהתייחס לפסיקה שהוצגה על ידי הסניגורים טוענת ב"כ המדינה שאף אחד מן המקרים אינו מתקרב למקרה שבפנינו, ואין בפנינו בסיס להשוואה. גם באותם מקרים שמדובר היה בעבירות שוחד הרי לא היה מקרה בסדר גודל כפי שבפנינו: סכום של כ-140,000 ₪ ועבירות שנמשכו על פני כ-10 שנים, כשהמתלוננים הינם חסרי ישע. כ"ה. הסניגור עוה"ד גדעון רובין חזר על האמור בתשובתו המפורטת שבכתב לערעור, לרבות הנספחים, והאמור בקובץ עדויות האופי והאסמכתאות. הסניגור הדגיש שהמשיב נענש גם נענש: הוא ננזף נזיפה חמורה, פוטר לאלתר ונפסל משירות המדינה עד גיל 67. לטענת הסניגור גילו של הנאשם במועד ההרשעה אינו אמור לשמש שיקול. טוען הסניגור שבית המשפט העליון בפסיקתו ביטא את אי-הנוחות שלו מן הזיקה האוטומטית שבין עונש הפסילה לצמיתות לבין התוצאה הנגזרת של פגיעה בגימלה או אף שלילתה המוחלטת. עוד טוען הסניגור שהמשיב הושעה מעבודתו בהיותו בן 64, ועקב פסק הדין המרשיע הוא אינו צובר מאז זכויות קיצבה, ואף אין לו זכות לשכר. מכאן, שהוטל גם הוטל עליו עונש כלכלי. בנוסף, הופסקה עבודתו של המשיב בטכניון ונשלל מינויו האקדמי. רשיונו של המשיב לעסוק ברפואה נשלל לשנה. לדברי המשיב שוקלת המדינה לערער על תקופת פסילת רשיון הרפואה שלו. עוד קודם לשלילת רשיונו נאלץ המשיב להפסיק לעסוק ברפואה גם באופן פרטי. המשיב צפוי לעבור בקרוב ניתוח לב, ולמעשה מצב בריאותו גם מונע ממנו לעבוד. כ"ו. בכל הנוגע לתלונות מצד המטופלים הדגיש הסניגור שהמטופלים עצמם לא העלו תלונה כלשהי כנגד המשיב. החקירה כנגד המשיב נפתחה עקב תחקיר "כלבוטק", בעוד שדוקא מטעם ההגנה הופיעה שורה של מטופלים הנזכרים בכתב האישום, והם העידו כעדי הגנה מטעמו של המשיב. בנוסף מציין הסניגור שהמשיב הודה והיכה על חטא הן בפני בית משפט השלום והן בפני בית הדין למשמעת. כ"ז. מוסיף הסניגור שהמקרים הנדירים בהם פסל בית הדין עובד לצמיתות בעטיה של עבירת שוחד, היו מקרים שבהם העובדים כפרו באשמה, ניהלו הליך משפטי ארוך וממושך, ונגזרו עליהם 4 שנות מאסר בפועל, ולא זה המקרה שבפנינו. במקרים אחרים, שבהם נדונה עבירת השוחד, כך טוען הסניגור, הוטלו בהליך הפלילי ובהליך המשמעתי עונשים שהם במתחם הענישה כפי שהוטלו על המשיב. ברוב המקרים אף לא היתה פסילה עד גיל 67, או עד גיל הפרישה החוקי. גם אם היתה פסילה כזו יש ובית הדין הורה על תשלום הקיצבה לבן זוגו או לתלויים בעובד המורשע. כ"ח. הסניגור חזר והדגיש שהמשיב אינו מתכוון לחזור אי פעם לשירות המדינה, ומשרד הבריאות גם אינו מתכוון לקבל את המשיב אי פעם בחזרה לשורותיו. מחד גיסא מושגת בכך תכלית הדין המשמעתי. מאידך גיסא, נראה שבית הדין למשמעת סבר שאין הצדקה במקרה זה לשלול את הגימלה שצבר המשיב ב-21 שנות עבודה מסורות קודם להשעייתו. גם יש להבדיל, כך הסניגור, בין נטילת שוחד, כבמקרה שבפנינו, לבין עבירות של שליחת יד לקופה הציבורית, והרי איש לא טען כאילו שלח המשיב ידו לקופה הציבורית. הסניגור ביקש שבית משפט זה לא יתערב בפסיקתו של בית הדין למשמעת. כ"ט. אקדים ואציין שבאי כוחם של שני הצדדים עשו מלאכתם נאמנה ופרשו בפניי את מלוא הטיעונים והנימוקים המשפטיים הן בכתב והן בעל פה, כל אחד על פי עמדתו כמובן, תוך הפנייה לפסיקה הרלוונטית. לאחר שנתתי דעתי לגזר דינו המפורט והמנומק של בית הדין למשמעת, לטיעוניהם המפורטים של הצדדים, ולאסמכתאות אליהן הופניתי, חוששני שאין מנוס מלהתערב בגזר דינו של בית הדין. ל'. לא אחזור כמובן על פירוט המעשים בגינם הורשע המשיב, אך ברור הוא שנוכח עמדתו הבכירה של המשיב כמנהל מחלקת העיניים בבית החולים, המקרים הרבים נשוא כתב האישום (12 מקרים), אורך התקופה שבמהלכה בוצעו מעשים אלה (כעשר שנים), הסכום הכולל של השוחד (144,171 ₪), והעובדה שנטילת כספי השוחד נעשתה ממתלוננים שהם או מי מקרוביהם עומדים בפני ניתוח עיניים, עסקינן במעשים חמורים ביותר. ל"א. כותב בית משפט השלום בגזר דינו, פיסקה 11: "הנאשם עשה שימוש במעמדו הבכיר וניצל את מצוקתם של החולים ובני משפחותיהם, שהיו מוכנים לעשות הכל על מנת להציל את ראייתם, והביא את חלקם לכדי קבלת הלוואות לשם סיפוק תאוות הבצע שלו....". וקודם לכן, בפיסקה 10 של גזר הדין: "קבלת שוחד כמוה כהכרזת מלחמה על שלמות החברה והיא טומנת בחובה פגיעה באנשים הישרים וההגונים. אימון הציבור במערכת השלטונית, בנוי, בין היתר, על טוהר מידותיהם של עובדיה, וקבלת שוחד מפר מרקם עדין זה, ויש בו כדי לפגוע גם בפעילותם התקינה של רשויות השלטון". ל"ב. בית הדין למשמעת עמד בגזר דינו, ובצדק, על החומרה המתווספת למעשיו של עובד בכיר, בשים לב לדירוגו המינהלי הבכיר, והוותק שלו, כשדווקא על בעל תפקיד כה בכיר ומנוסה להקפיד הקפדה יתירה על טוהר המידות והתנהגות הולמת (עש"מ 4123/95 אור נגד מדינת ישראל, פ"ד מ"ט (5) 184, ועש"מ 4203/07 בוגייסקי נגד מדינת ישראל, מיום 24.6.07), וכן עיינו בפסיקה אליה מפנה בית הדין בגזר דינו בכל הנוגע לעבירת השוחד המשחיתה את המידות בשירות הציבורי (עש"מ 5/79 פרקליט המדינה נגד אסא, פ"ד ל"ג (3) 665, עש"מ 4/81 אוחיון נגד מדינת ישראל, פ"ד ל"ה (4) 494, ועוד). בענין עש"מ 6974/06 מאיר אטיאס נ' מדינת ישראל, מיום 24.9.07, מדובר היה בסכום שוחד של 300 ₪, אך בית המשפט העליון הבהיר שההיקף הכספי של השוחד הנלקח אינו בעל משמעות מכרעת ביחס לפסול שבלקיחת השוחד, וכי: "גם סכום כסף קטן הנלקח שלא כדין אגב ביצוע תפקיד ציבורי מכתים את העובד ואת השירות בכתם כבד שקשה להסירו, השארת עובד מדינה שלקח שוחד במסגרת השירות הציבורי מהווה מסר של סלחנות והתפשרות עם תופעה המערערת מן היסוד את האימון בטהרתו של השירות הציבורי ובנקיון כפיהם של עובדיו". ומה נאמר אנו כשבענייננו נוטל השוחד הוא בעל תפקיד בכיר ביותר, בעל ותק, כשהשוחד הוא בסכום גבוה של כ-144,000 ₪, ב-12 מקרים שונים על פני כעשר שנים ? ל"ג. לא אוכל אלא להצטרף בהסכמה לדבריו של בית הדין בעמ' 15 של גזר הדין: "במעשיו של הנאשם היה יסוד של מעילה באמון. הממונים על הנאשם במשרד הבריאות ציפו והאמינו כי הנאשם כעובד בכיר מיומן ומסור מילא בנאמנות את תפקידו בתחום הטיפול הרפואי בחולים לפי מידת הדחיפות והצורך הרפואי, ולא יבקש ולא יקבל שלמונים". כמו כן לא נותר בידי אלא לאמץ את עמדת בית הדין לפיה, תכלית אמצעי המשמעת היא להגן על השירות הציבורי, ועל תדמיתו בעיני הציבור, ולהרתיע עובדים אחרים במעמדו של הנאשם, כי לא ייכשלו במעשים מסוג זה (עמ' 21 של גזר הדין), כשם שאיש לא יוכל לחלוק על כך שחובת הנאמנות המוטלת על עובד מדינה בכיר היא כפולה ומכופלת: "הן משום שבנושאים רבים השירות הציבורי הוא בעל אופי מונופוליסטי, והן משום חיוניותם וחשיבותם לכל הציבור של העניינים המטופלים על ידי השירות הציבורי" (עמ' 22 של גזר הדין). ל"ד. בנוסף אני מפנה לאמור בפסקי הדין אליהם הפנה בית הדין בגזר דינו: עש"מ 7111/02 בענין אשואל ואח', מיום 21.1.03, ועש"מ 7113/02 מדינת ישראל נגד שחר לוי, מיום 1.5.03: "ככל שהמעשים בהם הורשע הנאשם חמורים יותר, וככל שדרגתו בשירות המדינה בכירה יותר, כך מתחזק הצורך להעביר מסר ברור וחד המוקיע את מעשיו, על מנת לשרש תופעות פסולות בשירות המדינה ולמנוע את הישנותן בעתיד". ל"ה. בענייננו נקט בית הדין באמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר משירות המדינה, ופסילה משירות המדינה עד הגיע המשיב לגיל 67, כשנכון למועד גזר הדין היה המשיב (יליד שנת 1944) כבן 65. נראה לי, בכל הכבוד הראוי, שהטלת אמצעי משמעת לפיה פסול המשיב משירות המדינה עד גיל הפרישה המקובל, דהיינו, גיל 67 (לרבות הצהרת המשיב שיימנע מלבקש לשוב לשירות הציבורי לאחר תום פסילתו) אין בה כדי להלום את חומרת מעשיו של המשיב, ובודאי שאין בכך כדי להרתיע את שאר עובדי השירות הציבורי, ואין בכך כדי להעביר מסר כללי בדבר הקפדה על דיני המשמעת ואכיפתם. ל"ו. אכן, בצדק מצביע בית הדין על כך שיש להביא בחשבון במסגרת השיקולים הרלוונטיים גם את נסיבותיו האישיות של הנאשם, והכל כדי להגיע לנקודת איזון עונשית ראויה שתשלב בין האינטרס הציבורי לבין הדאגה לגורלו של הפרט כך שהענישה תהא מידתית ותואמת את מכלול האינטרסים הראויים לאיזון (עמ' 27 רישא של גזר הדין). לא נעלם מעיניי שבפני בית הדין נפרשו עדויותיהם של עדי אופי שהעידו על תפקודו של המשיב לאורך שנים, תפקוד שהיה איכותי ותורם (ועיינו גם בגזר דינו של בית משפט השלום ובכרך עדויות האופי שהוגש לעיוני), וכן נתתי דעתי לנסיבותיו האישיות הקשות של המשיב: נכותו האורתופדית הגבוהה, ניתוח הלב הצפוי בתקופה הקרובה, ההיבטים הכספיים המשמעותיים הנובעים מן העונש שהוטל עליו בפלילים, התליית רשיונו כרופא עקב ההליכים, ונסיבות משפחתיות. כל אלה יש בהם כדי להביא, לעניות דעתי, לדחיית עתירתה של המדינה בדבר פסילתו של המשיב לצמיתות משירות המדינה, אך בוודאי שלא ניתן להסתפק, נוכח חומרת המעשים בהם הורשע המשיב, בפסילתו משירות המדינה עד גיל 67. ל"ז. בנקודה זו אציין שאין בידי לקבל את טענת הסניגורים לפיה שלילה אוטומטית של קיצבת הפרישה מהווה אמצעי משמעת חריג ומרחיק לכת הגורר עמו פגיעה קשה, ובמידה העולה על הנדרש, בזכויות החוקתיות לקניין ולכבוד האדם (תשובת הסניגורים לערעור, עמ' 3 סעיף 17). אכן, יש ואמצעי ענישה או אמצעי משמעת יש בו כדי לפגוע בכבודו או בחירותו של אדם. עיינו בסעיף 8 של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסכמה מפורשת בו". כך, למשל, נפגעת חירותו של מי שנדון לעונש מאסר בפועל, וכך עלול להיפגע קניינו של אדם, בין אם במסגרת הליך פלילי, ובין אם בהליך הפקעה, אך בנסיבות מסויימות אין מנוס מכך, ובלבד שהליכים אלה מתבצעים לפי הוראת הדין, במידתיות, ונועדו לתכלית ראויה. כך גם באשר לשלילת הגימלה ממי שנפסל לשירות המדינה. בסופו של דבר אין למשיב אלא להלין על עצמו שהוא נקלע לסיטואציה קשה זו, אך אמצעי המשמעת הקובע כי לא תשולם גימלה למי שנפסל לשירות המדינה (בכפוף לנסיבות שצויינו בחוק עצמו) מעוגן בהוראת חוק, ונועד לשמש תכלית ראויה כאמצעי הרתעתי שמטרתו לבטא את חומרת המעשה וכפועל יוצא מכך את הסנקציה המתבקשת בתגובה לחומרה זו. לא ניתן לומר שהוראה זו אינה מידתית, או שאינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 8 של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ל"ח. בחזרה למקרה שבפנינו: בשים לב לנסיבות האישיות המיוחדות שעליהן עמד בהרחבה בית הדין בגזר דינו (ולכן לא אחזור עליהן), ונוכח הודאתו המיידית של המשיב, והחרטה שהביע, אין להיעתר לבקשת המדינה בדבר פסילתו של המשיב לצמיתות משירות המדינה, אך באותה מידה גם איני רואה כל אפשרות להסתפק בתקופת הפסילה הקצרה עד מאד (עד גיל 67) עליה הורה בית הדין בגזר דינו. שקלתי, וחזרתי ושקלתי בדבר, והגעתי למסקנה לפיה נכון יהיה לקבל חלקית את ערעור המדינה, ולהורות על פסילתו של המשיב משירות המדינה לתקופה של שבע שנים ממועד גזר דינו של בית הדין (15.11.09), וכך אני מחליט. כל שאר חלקי גזר דינו של בית הדין למשמעת עומדים בעינם. רפואהשוחד