קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רישום כיהודי המשרד הפנים: 1. נושא הדיון בפני עתירה למתן פסק דין הצהרתי על פיו זכאית התובעת - בת הפלאשמורה - להירשם כ"יהודי" בסעיף "הלאום" במרשם האוכלוסין, על פי סעיף 2 ל"חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה - 1965". אמנם, לטענת התובעת אין היא שייכת לבני הפלאשמורה; ואולם מהראיות שהובאו בפני, בהן עוד אדון בהמשך, עולה בצורה ברורה כי התובעת הינה בת הפלאשמורה. להדגיש, העתירה אינה בנושא אזרחותה של התובעת, באשר עם עלייתה לארץ, קיבלה התובעת את האזרחות הישראלית, על בסיס סעיף 4א' לחוק השבות, תש"י 1950 (להלן: "חוק השבות"). לעתירה זו אין גם כל השפעה על הרישום בתעודת הזהות. באשר, מזה מספר שנים לא מצוין סעיף "הלאום" בתעודת הזהות. את העתירה הנדונה הגישה התובעת ביום 14/1/2009, שבע וחצי שנים!!! לאחר עלייתם לארץ. בעתירה אין הסבר לשיהוי זה, כך גם אין הסבר מדוע נדרש עתה השינוי המבוקש. המשיב - משרד הפנים - מתנגד לבקשה. לטענת המשיב, בהיות התובעת מבני הפלאשמורה, שלא עברה השבה ליהדות, אין היא זכאית להירשם כ"יהודי" על פי "חוק מרשם האוכלוסין". 2. דיון משפטי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה - 1965 מסדיר את נושא מרשם האוכלוסין. בסעיף 2 לחוק, נקבעו אילו פרטים של "תושב" יירשמו במרשם האוכלוסין; וביניהם "הלאום" (סעיף 2 (5)). "תושב", כהגדרתו בסעיף 1 (א) "מי שנמצא בישראל כאזרח ישראל או על פי אשרת עולה או תעודת עולה או על פי רישיון לישיבת קבע". בסעיף 3 ל"חוק מרשם האוכלוסין" נאמר: "3. המרשם ראיה לכאורה הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו-(9) עד (13) לסעיף 2". "הלאום" (סעיף 2(5)) ו"הדת" (סעיף 2(6) אינם נכללים בסעיף 3 דלעיל, ולא בכדי. בבג"צ 2901/92, 5070/95 נעמ"ת נגד שר הפנים תק-עליון 2002 (1) 634 643, אומר בית המשפט מפי כבוד הנשיא ברק: "20. הנה כי כן, הלכת פונק שלזינגר - אשר נפסקה לפני כארבעים שנה - ממשיכה לעמוד בתוקפה. בכל הנוגע לרישום הפריטים של לאום ודת היא קובעת כי תפקיד המרשם "הוא תפקיד של מאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול המרשם". לפקיד הרישום אין סמכות שיפוטית ואל לו להכריע בסוגיה משפטית "פתוחה". ... הקביעה מוגבלת לרישום במרשם, ואין לה אף תוקף של ראיה לכאורה. ממילא ברור, כי רישום במרשם כפרט לאום או דת כ"יהודי" אין משמעותו כי לנרשם מעמד של "יהודי" על פי חוק השבות רישום לפי חוק המרשם לחוד ומעמד על פי חוק השבות לחוד. אמת, ההגדרה של "יהודי" בשני החוקים זהה היא, אך הסמכויות של עובדי הציבור בבדיקת פרטי ההגדרה שונות הן. לענין חוק המרשם - ועל רקע תכליתו ה"סטטיסטית" ומעמדו של המרשם - פועל פקיד המרשם (ברישום ראשון) על פי הודעת המבקש, שאין בה אי נכונות בולטת, תוך שאין הוא מכריע בסוגיות משפטיות שיש להן פנים לכאן ולכאן. לעומת זאת, לעניין חוק השבות ועל רקע תכליתו של החוק והזכויות והחובות שהוא קובע - יש לבחון אם הודעת המבקש מקיימת את דרישותיו של חוק השבות הנה כי כן, רשויות הציבור צריכות להיות ערות לאופיו המיוחד של המרשם, ולאופן בו מופעל שיקול הדעת המינהלי במסגרתו. בעקבות רשויות הציבור - ועל רקע המודעות באשר לתפקידו המוגבל של המרשם - גם הציבור הרחב מבין כי הרישום של פרטי הדת, הלאום והמצב האישי במרשם "לא בא אלא למטרות של סטטיסטיקה, וכיוצא בזה, ואין היא מעניקה לנרשם שום זכויות מיוחדות" (השופט ש' ז' חשין בבג"ץ 145/51 סברי אבו ראס נ' המושל הצבאי של הגליל, פ"ד ה 1478, 1476). אכן, הרישום במרשם הוא "נוייטרלי" לעניין המאבקים השונים המתנהלים מאז קום המדינה בענייני לאום, דת ונישואין, ומן הראוי שיישאר כך. את המחלוקות המהותיות בעניינים אלה יש לקיים תוך בחינת הזכויות המהותיות, ואלו מצויות מחוץ למרשם". (ההדגשות שלי - י.פ) סעיף 3 א' ל"חוק מרשם האוכלוסין", קובע לאמור: "3א. סמכות רישום והגדרה [תיקון: תש"ל] (א) לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי חוק זה או רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית מראים כי הוא אינו יהודי, כל עוד לא נסתרו ההודעה, הרישום או התעודה האמורים להסחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק-דין הצהרתי של בית משפט או בית דין מוסמך. (ב) לעניין חוק זה וכל רישום או תעודה לפיו, "יהודי" - כמשמעותו בסעיף 4ב לחוק השבות, תש"י-1950. (ג) ..." סעיף 4 ל"חוק השבות" קובע לאמור: "4ב. הגדרה [תיקון: תש"ל] לעניין חוק זה, "יהודי" - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". ללמדך, כי על מנת להירשם כ"יהודי" במרשם האוכלוסין, צריכים להתמלא שני תנאים מצטברים: 1. "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר; 2. "והוא אינו בן דת אחרת". סמכותו של פקיד הרישום, לחקור ולדרוש בדבר הלאום/ הדת של מבקש הרישום; ולסרב לרשום את הלאום "יהודי" במרשם האוכלוסין, אם יש בידיו ראיות על השתייכותו של "התושב" לדת אחרת. ראה לענין זה: בג"צ 4535/97 טמסה נ' שר הפנים פד"י נ"ד(3) 378. בג"צ 2901/97, 5070/95 נעמ"ת נ' שר הפנים תק-על 2002 (1) 634. כך נהג פקיד הרישום/משרד הפנים בעניינה של התובעת. מאחותה של התובעת שמעתי כי פנייתם למשרד הפנים לשנות את הרישום בסעיף "הלאום" ל"יהודי" סורבה. ממר סלמון ליאו למדתי, כי סירוב זה נבע מהיות התובעת בת הפלאשמורה אשר הינה "בן דת אחרת". מיהו "בן דת אחרת"? שאלה זו הגיעה לפתחו של ביהמ"ש בבג"צ 563/77 דורפלינגר נגד שר הפנים פ"ד לג(2),97. בהתייחסותו לזהותו של בן אחרת אומר כב' השופט ויתקון: "השאלה, במה תיבחן השתייכותו של אדם לדת אחרת - כאן הנצרות - עלולה להיות מסובכת, ואני מסכים עם בא-כוח העותרת, שיש לדון בשאלה זו לפי השקפת הדת האחרת ולא הדת היהודית (מ' שאווה הערות על חוק השבות מחקרי אוניברסיטת תל-אביב 3, 149). השאלה אינה כאן, אם השקפות העותרת הולמות את הדת היהודית, שכן מבחינת הדת היהודית דייה שנולדה לאם יהודיה. עלינו למצוא איפוא את התשובה לשאלתנו במושגי הדת האחרת". שאלה זו עמדה לדיון גם בבג"צ 265/87 גרי לי ברספורד ואח' נגד משרד הפנים פ"ד מג (4) 793 (להלן: "פרשת ברספורד") עת דן בית המשפט בעניינם של ה"יהודים המשיחיים", אשר ביקשו להכיר בזכותם לעלייה לארץ על פי "חוק השבות". הנושאים המרכזיים שעמדו לדיון, התמקדו במציאת הקריטריון/המבחן לזהות של: "בן דת אחרת" (סעיף 4 ב' ל"חוק השבות"). "אדם שהיה יהודי והמיר את דתו מרצון" (סעיף 4 א' ל"חוק השבות"). כל שלושת שופטי הרכב בית המשפט - המשנה לנשיא כבוד השופט אלון, כבוד השופט ברק (כתוארו אז) וכבוד השופט חלימה - היו תמימי דעים באשר לתוצאה - דחיית העתירה. שני השופטים - אלון וברק - היו בדעה כי זהותו של "בן דת אחרת" אינו יכול להיקבע על פי אמות המידה של "הדת האחרת", ובעניין שנדון בפניהם, הדת הנוצרית. כל אחד מן השופטים המכובדים, הציע מבחן שונה לזהותו של "בן דת אחרת"; המשנה לנשיא כבוד השופט מנחם אלון סבר, כי השאלה מי הוא יהודי "שאינו בן דת אחרת", צריכה להיבחן ולקבל מענה, על פי מבחן "עולמה של יהדות והיסטוריה יהודית". והוסיף: "28. ביטוי מאלף למבחן "בן דת אחרת" שבחוק השבות מבחינת עולמם של יהדות ויהודים נמצא בחוות דעתו של פרופ' ר.י. צבי ורבלובסקי, בעל הקתדרה למדע הדתות ע"ש מרטין בובר שבאוניברסיטה העברית, שניתנה על ידו לפי בקשת המדינה לצורך בירורה של השאלה נשוא דיוננו. נצטט עיקרי דברים מתוך חוות דעתו המפורטת: ' לעניות דעתי, מעבר לדת אחרת אין פירושו הבלעדי התקבלות פורמאלית (אדמיניסטרטיבית או על ידי מעשה פולחן ספציפי כגון טבילה) לעדה או לארגון דתי מסויים (כגון כנסיה). המושג כולל גם נקיטת עמדה דתית בפרהסיא שכמוה כהתנתקות - בעיני רוב רובה של החברה - מאותה ישות היסטורית ששמה עם ישראל. מה זה התנתקות? גם על זה אין תשובה מופשטת. התשובה טמונה במציאות ההיסטורית... ... דקדוקי עניות ופילפולי סרק שכוונתם להבדיל בין קבוצות שונות כגון יהודים-למען-ישו לעומת יהודים-משיחיים לעומת יהודים - מאמינים בישו וכו' וכו' אינם ענין לכאן, שכן מבחינתנו כולם היינו הך. כאמור לעיל, יש לבחון את הביטוי 'דת אחרת' לא מבחינת המשפט הקאנוני של כנסיה זו או אחרת אלא מבחינת התחושה ההסטורית היהודית. הווה אומר שההגדרה תלויה ביהודים ולא בזרים. ... התשובה היא שההיסטוריה עשתה את שלה במשך כאלפיים שנה, והשם 'ישו הנוצרי' הפך לסמל של שלילת היהדות וניתוק מישותה ההיסטורית. ... מה שקובע לעניננו היא המציאות ההיסטוריה שלפיה זיקה אמונתית לישו כנביא, גואל, מושיע או משיח (ולא חשוב באיזה מובן מהמובנים הרבים) פירושה התנתקות מהישות ההיסטורית של עם ישראל. ... אין בדעתי... להטיל דופי, או אפילו ספק, בכנותם הסובייקטיבית של המאמינים הרואים באמונתם לא התרחקות, וקל וחומר לא ניתוק מהיהדות, אלא אדרבא התקרבות, במקרים רבים 'חזרה', ומכל מקום הגשמה מלאה. אך אמונה סובייקטיבית לחוד ומציאות הסטורית-חברתית לחוד... גורלו של השם ישו היה שונה. ההסטוריה אין לה הגיון אך יש לה תוקף מציאותי'." מכאן גם מסקנתו ש"מומר" אינו זכאי לזכויות על פי "חוק השבות". כב' השופט פרופ' אהרון ברק, סבור היה כי המבחן הוא אחר. כדבריו: "לדעתי, הקביעה מתי אדם, שנולד לאם יהודיה, "אינו בן דת אחרת" נעשית על פי קריטריונים חילוניים, המתבקשים מפירושו של חוק השבות על רקע תכליתו. אכן, את הדיבור "אינו בן דת אחרת", כמו כל דיבור אחר בחוק השבות יש לפרש פירוש חילוני...". ... 10. השאלה הראשונה הינה, מה משמעותו של "מבחן חילוני" בהקשר שלפנינו? תשובתי הינה, כי "מבחן חילוני" משמעותו מבחן הבא להגשים את התכלית העומדת ביסוד חוק השבות תכלית זו הייתה להשיב בנים לגבולם, ולהפוך את מדינת ישראל למדינתו של העם היהודי. ... 11. השאלה השניה היא, מהו תוכנו החילוני של הדיבור. "ואינו בן דת אחרת". נראה לי כי זה אותו תוכן הנותן לדיבור "ואינו בן דת אחרת" משמעות המתיישבת עם התכלית הכללית להפוך את מדינת ישראל למדינת העם היהודי, ולא למדינתם של אלה אשר בשל דתם האחרת, אינם נתפסים - בתפיסה החילונית עליה עמדתי - כבני העם היהודי. לשם כך חיוני הוא, שדתם האחרת תהא דתם האפקטיבית, אליה הם יראו עצמם קשורים בחיי היומיום שלהם (ראה שיפמן, שם, עמ' 392), וחיוני הוא כי קשר אפקטיבי זה לא יעלה בקנה אחד עם התפיסה החילונית של היות אדם יהודי. ... ... לדיבור "אינו בין דת אחרת" משמעויות שונות בהקשרים שונים. בהקשר הגדרתו של "יהודי" בחוק השבות, משמעותו היא השתייכות אפקטיבית למסגרת של דת אחרת שיש בה כדי להוציא את האדם מתפיסה החילונית של יהודי, יהדות או עם יהודי. ... המבחן להיות אדם "בן דת אחרת" הוא מבחן אובייקטיבי. אין הוא מהווה כיום את מבחנה של הדת האחרת או הדת היהודית. אין הוא גם כיום מבחנו של העולה עצמו. זהו מבחנו החילוני-ליברלי-דינמי של העם היהודי". על פי מבחן זה הגיע כב' השופט ברק למסקנה כי העותרים הינם "בן דת אחרת" והוסיף: "16. משהגעתי למסקנה, כי העותרים אינם נופלים למסגרתו של סעיף 4ב' לחוק השבות קמה השאלה החלופית, אם ניתן להכניס את העותרים לגדר מי שרוכש זכויות של בן משפחה לפי סעיף 4א לחוק השבות. בענין זה דעתי הינה בשלילה, וזאת מטעמיו של חברי, השופט אלון. כשם שהדיבור "אינו בן דת אחרת", מתמלא תוכן על פי מבחן לאומי-חילוני, כן מתמלא הדיבור "והמיר דתו מרצון" תוכן על פי אותו מבחן עצמו. על פי מבחן זה, יש לראות בעותרים כמי שהמירו דתם מרצון. כפי שציינתי, על פי המבחנים החילוניים המרה זו אינה מחייבת, טקס פורמלי. הבחינה היא חילונית, והשאלה הינה אם מי שנולד יהודי או שנתגייר, הפך להיות - מנקודת המבט החילונית - לבן דת אחרת. כל שאמרתי לענין הדיבור "אינו בן דת אחרת" שבסעיף 4ב לחוק השבות תופס גם לענין הדיבור "והמיר דתו מרצון" שבסעיף 4א לחוק השבות". כב' השופט חלימה, לא הביע דעתו לעניין זה, והסתפק בהצטרפות למסקנה אליה הגיעו שני עמיתיו להרכב השופטים, כי יש לדחות את העתירה. הנושא זכה לאחרונה להתייחסות נוספת בבג"צ 10226/08 הניה זבידובסקי נ' שר הפנים, פתק-על 2010 (3), 1783 (להלן: "פרשת זבידובסקי"). כב' השופט ניל הנדל, לאחר שסקר את החלופות השונות לאיתור זהותו של "בן דת אחרת" מציע מבחן מעשי, הדומה במהותו למבחן שהוצע על-ידי המשנה לנשיא כבוד השופט אלון: "התמונה המצטיירת מספרות השו"ת, שמתארת את הגישה ההיסטורית של העם ורבניו להגדרת 'בן דת אחרת', תסלול את הדרך לקביעת מבחן מעשי: כדי שיהודי ייחשב מומר לדת אחרת עליו לנקוט צעדים קיצוניים. עליו להיכנס לליבה של הדת האחרת. קביעה שמאן דהוא 'משומד' דורשת הזדהות עם הדת האחרת והתנהגות בהתאם. משמע, הבדיקה מתבצעת על פי מכלול של גורמים: התנהגות, כוונה, מודעות, הצהרה ונכונות להיכנס לתוככי הדת האחרת ולאמץ את סמליה. העניין נבחן תוך התבוננות בתמונה הכוללת. הדבר אינו מפתיע. יהודי אשר בוחר להיות 'בן דת אחרת' נושא בנטל כבד. יושם אל לב, עצם המונח מפנה את הזרקור לעבר קבוצה קיימת שהמשותף לחבריה - אמונה ודרך עבודת האל. לא די בקיומן של פילוסופיות ותפישות עולם משותפות. על היהודי 'בן דת אחרת' לקיים לכל הפחות את עיקרם של המנהגים, המצוות ואורח חייהם של חברי הדת האחרת. כאמור, העניין אינו נבדק לפי ההגדרה הדתית של 'הדת האחרת'. במובן זה, המבחן נערך על ידי היהדות המביטה מבעד לחלון לעולם אחר, שהיא אינה חלק ממנו. ההגדרות של היהדות עצמה עשויות להיות רלוונטיות. למשל, יהודי שטוען כי יהודי טוב הוא יהודי המאמין בישו ונוהג לפי קו זה - ייחשב 'בן דת אחרת'. כך נפסק בפרשות ברספורד וקנדל. כדי שיהודי ייחשב 'משומד' או 'בן דת אחרת', עליו ליצור זיקה חזקה בינו לבין הדת האחרת". מכאן, שהזכאות להירשם כ"יהודי" במרשם האוכלוסין תהיה רק "למי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת", על פי אחד מן המבחנים המפורטים לעיל. 3. עליית בני הפלאשמורה לארץ בני הפלאשמורה הם יהודים אשר התרחקו מהדת היהודית ומצוותיה, ואימצו לחיקם את הנצרות ומנהגיה; בין השאר, עקב עיתות הזמן, המקום והלחצים השונים בהם היו נתונים. בני הפלאשמורה לצורך "חוק השבות" הינם "בני דת אחרת" - הנצרות. עליית בני הפלאשמורה לארץ, התאפשרה נוכח מדיניות ממשלת ישראל לאפשר את עלייתם לארץ ושובם אל חיק היהדות, למרות היותם מזוהים עם דת הנצרות. בפרשת זבידובסקי עת נדרש ביהמ"ש לשאלה בדבר זהותו של "בן דת אחרת" על פי סעיף 4ב' לחוק השבות תש"י 1950, אמר כב' השופט אליקים רובינשטיין: "כא. אזכיר גם כי לעניין הפלאשמורה, אנשים מזרע ישראל מאתיופיה שאבותיהם המירו לנצרות, נאמר בדו"ח ועדה מ-1991, במינוי ראש הממשלה, שעמדתי בראשה כמזכיר הממשלה, בין השאר כלהלן: "הדין היהודי מתבטא בגישה של ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא'. המצדדים בגישה זו רואים בפלאשמורה יהודים מומרים שמשעה שהביעו נכונות לחזור לחיק היהדות - יש לקבלם ולהחזירם... כל מי שלגביו יוחל הכלל, צריך לעבור תהליך של 'שיבה ליהדות', שאינו בדיוק אך קרוב אליו; כמובן כדי לעבור תהליך זה יש לקבוע את השתייכותו הברורה של המומר לעדה, הנכונות לחזור בתשובה ולקבל עול מצוות, תוך התנתקות מכל קשר עם הנצרות..." (ראו הדו"ח בספרו של הרב מנחם ולדמן (שהיה חבר הועדה) מאתיופיה לירושלים - יהודי אתיופיה בעת החדשה (תשנ"ב) 243, 247). הדברים נאמרו ברמת העיקרון". מדיניות זו מצאה מאוחר יותר את ביטויה, בהחלטת הממשלה 2948 מיום 16/2/2003, בה נאמר, בין השאר: "א. צאצאיהם של יהודי אתיופיה מצד אמותיהם המבקשים לשוב ליהדותם, יוכלו להכנס לישראל על-פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, על מנת לשוב כאן ליהדות באופן רשמי ולהתערות מחדש בעם היהודי. ב. משרד הפנים ונציג הרבנות הראשית לישראל, יתחילו לאלתר להשלים את בדיקת מוצאם של כל הממתינים לאישור הבאתם לישראל באדיס אבבה ובגונדר - על מנת לברר מי מהם צאצאים לאמהות יהודיות, במהלך כל הדורות שקדמו להם. ..." ולאחרונה, בהחלטת הממשלה מס' 2434 מיום 14/11/2010, אשר אישרה עלייתם לארץ של אחרוני בני הפלאשמורה העומדים בקריטריונים שנקבעו: " 2. להלן התנאים המצטברים שייבחנו לצורך בחינת מועמדותם לכניסה לישראל של בני פלשמורה, על פי החלטה זו: א. בני פלשמורה העונים על ההגדרה של 'זרע ישראל' מצד אימותיהם' ומבקשים, כדרישת ההלכה, לשוב בישראל ליהדותם. ..." בעדותו בבית המשפט הסביר מר סלמון ליאו, העוסק מטעם משרד הפנים בעליה מאתיופיה: "היות ובני הפלאשמורה במרביתם לא היו זכאי שבות, היו כל מיני החלטות במ"י החלטות שאישרו לבני הפלאשמורה, או לצורך העניין אדם מבוגר שעלה לארץ והתגייר בארץ, היה רשאי לגרור את ילדיו ואת נכדיו. זה הופסק על ידי החלטת היועמ"ש בתיקון פרשנות חוק השבות בפבר' 2001. למעשה, מאז העלאתם של בני הפלאשמורה הופסקה. מצד שני נוצרו בעיות של פירוד משפחות. כדי לגבור על בעיה זו, ממשלת ישראל החליטה ביום 16.2.03, שכאלה המשתייכים או כאלה שהשושלת של האמהות נשאר יהודי מאז תחילת ההתנצרות, יוכלו להכנס לארץ ויעברו הליך גיור בארץ" (עמ' 9). עליית בני הפלאשמורה לארץ, כמו גם רבים אחרים ממדינות שונות, התאפשרה על בסיס מתן פירוש מורחב וליברלי לסעיף 4 א' "לחוק השבות". "4א. זכויות בני משפחה [תיקון: תש"ל] (א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". בבג"צ ברספורד, שנדון לעיל, התייחס המשנה לנשיא כבוד השופט אלון לאבחנה בין סעיפים 4 א' ו- 4 ב' ל"חוק השבות": "סעיף 4 ב' מגדיר את המונח "יהודי", ואותו הוא מוסיף להגדיר ולנסח - "שאינו בן דת אחרת". לעומת זאת, סעיף 4 א' (א) מדבר על הענקת זכות אף למי שאינו יהודי - היינו שהוא "בן דת אחרת" אך הוא צאצא ליהודי, וממילא אינו יכול להוסיף ולנסח "שאינו בן דת אחרת", ועל-כורחך מוכרח היה לנקוט בלשון "שלא המיר דתו מרצון". ... עיקרו של סעיף 4 א' "לחוק השבות" בא לעולם למטרה שונה לחלוטין, והיא - פיתרון בעיית עלייתם ארצה של משפחות נישואי תערובת, בין יהודים שאינם יהודים, לעניין בני הזוג והצאצאים, אשר אינם עונים להגדרת "יהודי" ש"בחוק השבות". הענקת הזכות לפי סעיף 4 א' באה להקל על עלייתן של משפחות מעורבות אלה בשלמותן, בתקווה שכל בני המשפחה יצטרפו לעם יהודי. נאמר על כך מפי יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט בקריאה שנייה והשלישית (ד"כ 57(תש"ל) 1118- 1119): "הבעיה השלישית שהחוק בא לפתור היא בעיה של מתן זכויות, מבחינה סלקטיבית, לאלה שאינם יהודים אבל יש להם קשר עם העם היהודי, על-ידי כך שבן-זוג, הורה, סבא או סבתא הם יהודים; ומתוך תקווה שעל-ידי כך תקויים המצווה של 'ושבו בנים לגבולם', ואלה שנותקו, הוצאו מתוך העם היהודי - על-ידי בואם לישראל ימצאו את הדרך לחזור לחיק אבותיהם, יצטרפו לעם היהודי לפי ההגדרה, יתגיירו, ייהפכו לחלק ממנו ויגדילו גם את כוחנו בארץ. על כן, הציעה הממשלה הרחבתו של "חוק השבות", וזו נתקבלה על דעת הוועדה, הרחבה זו באה להרחיב את הרקע ולא לדון רק ביהודים לפי ההגדרה ולפי המסורת, אלא אפילו באלה שאינם יהודים, אך יש תקווה שיחזרו אלינו על-ידי התגיירותם - בשל היחס והקירבה שיש להם. גם להם יינתנו אותן זכויות שניתנו ליהודים, כדי לאפשר להם לבוא ארצה. הם יכולים לבוא אלינו, גם אם אינם יהודים לפי חוק, באותו סטטוס שבא יהודי". (ראה גם בג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פד"י נג (2) 728, 725. כאמור, עליית בני הפלאשמורה לארץ התאפשרה על בסיס החלטות הממשלה, ופירוש מורחב וליברלי של סעיף 4 א' "לחוק השבות". הליך השבת בני הפלאשמורה ליהדות הוא הליך מסודר. בעדותו סיפר העד סלמון ליאו: "ת. נושא של השבה ליהדות נקבעת לא על ידי משרד הפנים אלא על ידי בית דין רבני שהיום עובד תחת משרד ראש הממשלה, שכל בני הפלאשמורה, על מנת לשנות רישומם מלא יהודי ליהודי, הם לומדים שם עד עכשיו בין 8 חודשים לשנה וחצי ועוברים גיור. מנהל הגיור רואה בכך גיור מלא. בתום הליך הגיור הם מקבלים תעודות המרה, שהיא תעודה ציבורית לכל דבר. עימה פונים למשרד הפנים כדי לבצע את הרישום כיהודי" (עמ' 11). 4. התובעת ומשפחתה - קורות חיים התובעת נולדה בשנת 1953 לאב ואם יהודים בכפר אבטגהו שבחבל קוארה שבאתיופיה. בחבל קוארה היה ריכוז גדול מאוד של יהודים. בהיותה בת 6 או 7 נפטרה אמה. לאחר מות האם עבר האב להתגורר, יחד עם ארבעת ילדיו הקטינים, לרבות התובעת, בכפר גרסגה שבאזור אלפה שם נשא אשה "מזרע ישראל" ונולדו לו ילדים נוספים. כפר גרסגה בו התגוררה המשפחה, הוא כפר נוצרי מובהק. בעדותו הסביר מר סלמון ליאו, על חיי הכפר והקהילה באתיופיה לרבות בכפר גרסגה, מקום מגוריה של התובעת ובני משפחתה: "ש. ספר על חיי הכפר באתיופיה בכפרים שונים. ת. באתיופיה מאופי החיים, הם מופרדים. יהודים גרים בכפרים יהודיים, המתנצרים חיים כנוצרים, והמוסלמים גם בכפר. כל אחד בכפר לפי דתו. היות ובאתיופיה בפרט בכפרים אין את המושג של חילוניות, אין אדם שהוא חסר דת, כלומר חייב להיות דתי, כל אחד בשלו, המוסלמים כמוסלמים, המקיימים את חיי הדת של האיסלם, וכנ"ל בשאר הדתות. כפר גרסגה, הוא כפר של המבקשת, הוא נמצא בתוך חבל אלפא, שזה כפר מתנצרים אין יהדות שם. אנו טיפלנו בעלייה של תושבי הכפר, בכפר זה לא מצאנו יהודים..." (עמ' 8). ... "בתחקיר שערכנו בכפר יש 500 או 600 (נפשות - י.פ.) ויותר, לרבות בני משפחה של בני הזוג ולא מצאנו בכפר הזה יהודים למעט מקרים בודדים כאלה שהערימו עלינו בצורה זו או אחרת, הם לא קיבלו ת.ז תחת הרישום יהודי (עמ' 10). ... בכפר של העותרת גרסגה, לא תמצא יהודים ולא בית כנסת יהודי. בניגוד לכפר מולדתה בחבל קואלה, שם חיי קהילה יהודיים, רב יהודי ובית כנסת יהודי. כפי שהבהרתי אני חושב בכפר הזה (גרסגה - י.פ) עלו יותר מ-500 נפשות ולא מצאנו זכר לבית כנסת יהודי או לקהילה יהודית" (עמ' 12) . (ההדגשות שלי- י.פ.) בשנת 1998 הגישה התובעת בקשת עלייה לארץ. עם הגשת הבקשה, החל תחקיר על התובעת ומשפחתה. בתחקיר שנערך ביום 19/11/2001 לאחיותיה התובעת מאמה החורגת (להלן: "האחיות למחצה") הן: "אבא אחרי שנפטרו שתי נשים עזב את קוארה ועבר לכפר גרסגה שבאזור אלפה והתחתן עם האמא שלנו... מזרע ישראל" . ... האמא שלנו מזרע ישראל לא נולדה בקוארה וגם אף פעם לא חיה בקוארה". בהמשך התחקיר אומרות האחיות: "הוריהם של הבנות מאז שהם התחתנו היו בדת הגרבינל (התנצרות)... מתנהגים כמו אנגה פלטה ודמסדמקה גם כמו אנשי גרסגה... ... האמא שלנו מזרע ישראל אינה נולדה בקוארה וגם אף פעם לא חיה בקוארה. ... אנו לא יודעות האם האבא שלנו התנצר או לא כשהתחתן לאם שלנו, אבל אנו יודעות שניהם היו נוהגים כמו אנשי גרסגה, יודעות טוב שהם היו בהגרבהול". שלוש האחיות חתומות על תחקיר זה שנערך בשפתן השפה האמהרית. מהתחקיר שנערך לתובעת ובעלה ביום 25/4/2001, טרם עלייתה לארץ עולים הפרטים הבאים: "הנ"ל לפי דבריה נולדה להורים מביתא ישראל. האם נפטרה כשהנ"ל הייתה בת 6. האם נפטרה בקוארה באבטגהו. לאחר האם נפטרה אביהם התחתן לאישה מזרע ישראל בכפר גרסגה שבאלפה ועבר יחד עם 4 ילדיו הקטינים שנולדו מאשתו (מהאם של הנ"ל) שנפטרה. הנ"ל לראשונה התחתנה לבעלה מזרע ישראל לפי החלטת אביה... מר קוברטטשאלה (בעלה - י.פ) לפי דבריו נולד להורים מזרע ישראל, אינו יודע מי התנצר לראשונה. ... הנ"ל טוענת האם נפטרה בדת יהודי ונקברה בבית קברות יהודים בקוארה, לאחר מכן עבר לגרסגה לאלפה והיה מתנהג בסביבה, לא יודעת האם הוא התנצר כי הייתה קטינה מאז שהיא זוכרת הם התנהגו כנוצרים" (ההדגשות שלי - י.פ). בדרך זו נהגה התובעת גם כשבגרה. התובעת נישאה לאיש מזרע ישראל, נולדו להם תשעה ילדים והם המשיכו לאמץ אל חיקם את הדת ומנהגי הנצרות. את משמעות המונחים המאוזכרים בתחקיר התובעת ואחיותיה למחצה, הסביר מר סלמון ליאו: "אני עוסק בתחום עליה מאתיופיה מאז שנת 97'. התפקיד שלי הוא לבדוק את הבקשות לעליה מאתיופיה שברובו מתייחס לעניין העלאתם של בני הפלאשמורה. בין השאר, בתפקיד זה גם בשנת 99' הייתי חלק מהמשלחת של הסוכנות היהודית משרד הפנים, ובשנת 2005 עד 2006, שימשתי כראש משלחת משרד הפנים באתיופיה. טיפלתי גם בתיק המבקשת וכן אחיותיה למחצה מצד האב. טיפלתי בה ובאחייניה. ש. ספר מה הם בני הפלאשמורה. ת. הם נצר ליהודים שהמרו דתם. וזה משתרע ל-6, 7 דורות כיום. ש. יש הבדל בין זרע ישראל לבית ישראל. ת. זרע ישראל הם בני הפלאשמורה שהם נצר יהודים מומרים. בית ישראל הם יהודיים לגמרי ששמרו על יהדותם (עמ' 8). ... ש. מה זה זרע ישראל בשפה האמהרית? ת. יש לזה שני תרגומים. זרע ישראל, היהדות האתיופית קוראת לזה פלס-מוקרה והנוצרים קראו לזה מארים יוצר שזה בתרגום העברי אוהבי מרים. ש. האתיופי הממוצע שואלים אותו מה זה זרע ישראל יגידו זה הפלס-מוקרה? ת. כן, בוודאי. ש. אם אומר לך רוב יוצאי אתיופיה כאשר אומרים אנו מ"זרע ישראל" האם הם מתכוונים שאנו מפלאשמורה. ת. אני חושב שכל יהודי אתיופי לגאלי, המילה השגורה בפיו - אני ביתא ישראל. כל מי שנלווה יגדיר עצמו זרע ישראל. נלווה הוא כל מי שמנסה לשייך עצמו ליהדות. ... המונח בהגברול משמעו, אנשי הפלאשמורה משתמשים בו, כאשר אורח החיים שלהם הוא נוצרי ... כך מבטאת קהילת בני הפלאשמורה את חייהם הנוצריים, זה פחות בוטה" (עמ' 13). מהימנים עלי דבריו והסבריו של העד מר סלמון ליאו. התרשמתי כי מדובר בעד אובייקטיבי לחלוטין, המכיר היטב את מנהגי ואורח החיים באתיופיה, אשר עשה ועושה במסגרת תפקידו, לעזור ולסייע לעלייה מאתיופיה. מהימנים עלי דברי האחיות למחצה של התובעת, כי משפחתם, לרבות התובעת, חיו והתנהגו כנוצרים. מגורי המשפחה בכפר גרסגה - כפר נוצרי - שלא נמצאה בו קהילה יהודית, תומכת את הנאמר. לא בכדי, לא הזמינה התובעת לעדות את אחיותיה למחצה, הגם שהן מתגוררת בארץ. לא בכדי, לא הזמינה התובעת לעדות עד אובייקטיבי מאנשי כפר גרסגה, אשר עלו לארץ, כדי לסתור את הנאמר. ללמדך, כי התובעת, הגם שנולדה לאם יהודיה, שינתה את אורח חייה והינה "בן דת אחרת" - הנצרות. כדברי התובעת בעצמה: "מאז שהיא זוכרת הם התנהגו כנוצרים". כך גם העידו אחיותיה למחצה. עדויות התובעת, אחותה ואחיה, היו בלתי מהימנות לחלוטין. - בעדותה הכחישה התובעת כי אמרה בתחקיר שנערך לה כי אמרה "מאז שהיא זוכרת הם התנהגו כנוצרים", זאת למרות שהתחקיר נערך בשפתה ונחתם על ידה וע"י עורך התצהיר. לא הוכח שלעורך התצהיר, היה אינטרס לרשום דברים שונים ממה שאמרה התובעת. הנאמר בתחקיר התובעת ובעלה אומת לחלוטין בתחקיר שנערך לאחיותיה למחצה. מגוריה בכפר גרסגה כפר נוצרי, שלא נמצאו בו יהודים, בית כנסת וקייס, כך גם נישואיה לאיש מ"זרע ישראל", אינם מותירים כל ספק בדבר. - בעדותה העידה התובעת כי אביה היה מתפלל עם יהודים. כפר גרסגה, הכפר בו הם התגוררו, הוא כפר נוצרי אשר אין בו קהילה יהודית, בית כנסת ורב-קייס. כך העיד מר סלמון ליאו, ומהימנים עלי דבריו. אם נכונים היו דברי התובעת שבכפר גרסגה היה בית כנסת וקייס, מדוע לא הביאה התובעת לעדות עד אובייקטיבי מבין אנשי גרסגה שעלו לארץ, שיאשר את הנטען על ידה ?? היכן הקייס של הקהילה ?? מה שמו ?? - בעדותה נשאלה והשיבה התובעת: "ש. מתי את נישאת. ת. כשהייתי עוד נערה. התחתנתי במקום המגורים שלנו. ש. מי ערך את טקס נישואייך ת. אבא שלי חיתן אותי לפי הכללים של הדת". אם התובעת הייתה יהודיה וחיה כיהודיה, מדוע אביה היה צריך לחתן אותה בעצמו ?? מדוע לא חיתן אותה קייס ?? בבית כנסת ?? ברי לי, כי הדבר לא נעשה משום שבכפר גרסגה לא היה בית כנסת ולא קייס. החתונה נערכה על פי מנהגי המקום - מנהגי הנצרות - ולא כמנהגי היהדות. בעדותה לא הייתה נכונה התובעת להודות כי התחתנה עם בן הפלאשמורה. התובעת התעקשה שבעלה הוא יהודי, למרות שהוא בן ונצר לפלאשמורה. בתחקיר שנערך לבעלה הוא אישר כי "הוא נולד להורים מזרע ישראל ואינו יודע מי התנצר ראשון". בכך יש הסבר נוסף מדוע לא נערכה לתובעת חתונה יהודית על-ידי קייס. לא בכדי אין עדים שהתובעת נישאה בחתונה יהודית, ואין מסמכים התומכים את הנטען. - התובעת טענה כי היא אינה יודעת מה זה פלאשמורה, מה זה "זרע ישראל" ומה ההבדל בין "זרע ישראל" ל"בית ישראל". מדובר במושגים שכל יוצאי/ילידי אתיופיה מכירים אותם, מושגים שהיא עצמה עשתה בהם שימוש בעת התחקיר. ללמדך, על חוסר האמינות שיש לייחס לעדותה של התובעת. הוא הדין באשר לעדות האחות - הגב' פנטנש אסרסה. גם אחות זו, משום מה, אינה יודעת על קיום המושגים "זרע ישראל" ו"בית ישראל", כך גם אינה מכירה את המושג "פלאשמורה" - האמנם ?? כאחותה התובעת, היא דבקה באמירה ששניהם יהודים. לא בכדי הסתבכה העדה בתשובתה עת נשאלה על נישואי אחותה: "ש. למה הקייס לא חיתן את אחותך ת. אני לא יודעת ... חקירה חוזרת ש. כשאמרת שאבא חיתן את אחותך למה הכוונה ת. מה שאבא שלי עשה רשום. אני זוכרת שני רבנים, קייס אדגו וקייס נטשו". אין שחר לנאמר. כל שכבר נאמר על חתונת התובעת, יפה גם לכאן. אפילו התובעת לא אמרה שקייס חיתן אותה. התובעת טענה שאביה חיתן אותה. לא בכדי, אין עדויות או מסמכים של קייס אדגו וקייס נטשו התומכים טיעון חסר שחר זה. הדברים שנאמרו יפים גם לעדותו חסרת השחר של האח מולקן , אשר טען שהחתונה נערכה על-ידי קייס נטשו. ברי לי, כי האמת מצויה בתחקיר שנערך על התובעת ומשפחתה, אשר ממנו עלה כי דתם ומנהגם היא הנצרות. זו גם הסיבה מדוע המתינה התובעת שבע וחצי שנים!!! להגשת בקשה זו, למרות שעל פי עדות אחותה, פנטיש אסרסה, כבר כאשר הגיעה התובעת למרכז הקליטה (בשנת 2001) היא ראתה שחסר בתעודת הזהות שלה סעיף "הלאום" והיא פנתה למשרד הפנים לברר את פשר הדבר. לא הייתה שום סיבה להמתין שבע וחצי שנים להגיש את העתירה, אם היה מאחוריה ממש. העתירה הוגשה עתה לצורך מטרה מסויימת שהתובעת נמנעה מלפרט אותה. 5. עלייתה לארץ של משפחת התובעת: (אביה, אמה החורגת, אחיותיה ואחיה מאמה, ואחיותיה למחצה) בני משפחת התובעת: אביה, אמה החורגת, אחיותיה ואחיה מאמה, עלו לארץ בשנים 1992 - 1997. עלייתם התאפשרה, כבעלי "זכות השבות" מכח סעיף 4 ב' ל"חוק השבות", בהתבסס על הצהרה שניתנה, כי הם יהודים. לימים התברר, כי הם בני הפלאשמורה, וכי ההצהרה שהם יהודים, לא נבדקה כהלכה עקב "אי סדרים" שהיו באותן השנים. בשנים אלו, עדיין לא היו באתיופיה נציגי משרד הפנים וההצהרות שניתנו על-ידי מבקשי העלייה, לא נבדקו כהלכה. הרשימות שהוגשו לסוכנות היהודית היו מושפעות מלחצים שהופעלו על הקייסים ונושאי התפקיד המקומיים, והם הכילו גם בני פלאשמורה שאינם זכאי עלייה/שבות, לפי סעיף 4 ב' "לחוק השבות". כדברי מר סלמון ליאו: "העליה מאתיופיה החלה בשנת 78' באישור של משרד הביטחון, והשני בשנת 1984 מבצע משה, והשלישי מבצע שלמה מאי 1991. בין לבין היו כאלה עליות לא חוקיות. הבחינה להעלאתם או לבדיקתם של יהדות אתיופיה בין השאר הסתמכה על מפקד יהדות אתיופיה בין השנים 1976-1974. יצויין כי בני הפלאשמורה לא מופיעים במפקד זה. היה רישום נוסף בשנת 1992 של חבל קוארה שמשום מה לא נפקדו במפקד הכללי של שנת 74' אז כאשר הסוכנות היהודית ניסתה לטפל בהעלתם, היא נעזרה בהשגחת הקייס של חבל קואלה. ומאז ועד היום יש כל מיני רשימות של בני הפלאשמורה. הרשימה של שנת 1992 נתונה למחלוקת, כי הופעלו כל מיני לחצים על הקייס, בין השאר כי חלק הפוקדים דאגו לרשום אנשים שלא היו מיהדות קואלה, והם נרשמו כיהודים למרות שלא היו כאלה. עד כמה שידוע לי לא מצאנו את משפחתה של המבקשת ברשימה היהודית. ... בתחקיר שערכנו בכפר (גרסגה - י.פ.) יש 500 או 600 ויותר (נפשות - י.פ.), לרבות בני משפחתם של בני הזוג ולא מצאנו בכפר הזה יהודים למעט מקרים בודדים כאלו, שהערימו עלינו בצורה זו או אחרת... (עמ' 10). ... גם בת הזוג של האבא האמא החורגת, מבדיקות בתיק העליה, ומהשוואת נתונים לבני משפחתה הגרעינית היא גם אינה נמנית עם יהדות קוארה ולכן ניתן ללמוד על כך שהיא שייכת מזרע ישראל הפלאשמורה, ולאו דווקא לבית ישראל. ש. האם נכון שהסתמכתם גם על התחקיר לאחיות. ת. זה היה מאולץ, כי לאחר בירור בארץ, ביקשנו כי הנושא ייבדק איתם לעומק, וכדי למנוע אי הבנות לאחר מכן, ונוכח הרישום של האמא החורגת בארץ כיהודיה, רישום שהתברר לנו כלא נכון, ביקשנו שהתחקיר עימן ייערך בשפתם ויירשם בשפתם." (עמ' 10). (ההדגשות שלי - י.פ) העובדות האמיתיות באשר להשתייכותה הדתית של משפחת התובעת, התגלעו מאוחר יותר, עת ערך משרד הפנים תחקיר לצורך עלייתן לארץ של התובעת ואחיותיה למחצה. מתחקיר האחיות למחצה, עלה כי האם כלל לא התייצבה בפני פקידי הרישום בגונדר ולא נבדקה כלל זכאותה. כדבריהן בתחקיר: "עוד טוענות, בזמן שהוריהן הגיעו לגונדר לפני יותר משלוש שנים אצל הפקידה בשם הרוגאה, אמא שלנו לא הגיעה עם אבי ואחי. היא הייתה או נשארה איתנו בכפר גרסגה. אבא שלנו ואחינו אסמאו הגיעו לגונדר לאחר שנרשמו אצל הרגואה וגם רשמו את האמא בלי שנוכחה במקום. אחרי שהם חזרו אמרו לנו וגם רשמו את האם שלנו". (ההדגשות שלי - י.פ.). ללמדך, על אי הסדרים שהיו באותה עת וכי הרישום שנעשה, על בסיסו עלו בני המשפחה במעמד של "יהודי", הוא רישום שאין לסמוך עליו. אימות לדבריו של העד סלמון ליאו. הוא הדין באשר לאח מולקן ולאחות פנטנש: "ש. תסביר את הרישום של האח מולקן בשנת 92' כיהודי. ת. ראשית, לגבי האח מולקן הוא עלה לארץ בשנת 92', וההסבר הקודם שלי לגבי הרישום בשנת 92' נותנת תשובה לאופן עלייתו ארצה של האח ורישומו כיהודי. האחות פנתנש עלתה לארץ בשנת 94' בשנת 97'. עלייתם התבססה עפ"י העדות שניתנה בסוכנות היהודית, מזה נגזר מהרישום שלהם. יצויין שעד שנת 97' לא היה נציג משרד הפנים באתיופיה, היו רק נציגים של הסוכנות, אז כך שמאז 97' כאשר נשלח נציג משרד הפנים לשם הבדיקות מאוד קפדניות. (עמ' 10 - 11). ... ש. בכפר גרסגה אם אביא לך שמות של אנשים שבאו משם, ורשומים כיהודים. ת. כאלה שהערימו עלינו. קרו שני דברים: היו כאלה שעלו בשנת 92' וגם על פי בדיקות של הסוכנות שנבדקו על ידי הסוכנות יהודית, ומשרד הפנים אישר כפוף להמלצת הסוכנות. והחלק השני, כשיצאה משלחת ב-99' כדי להשלים את העלאתם של שארית יהדות קוארה קיבלנו שני אנשים שאמורים לזהות ולהגיד בפנינו ולהמליץ כאלה שהם אנשי קוארה, מתברר שאותם האנשים שנשלחו מאיתנו לזהות את האנשים, הטעו את משרד הפנים, והמליצו על בני משפחותיהם תושבי גרסקי כמי שאנשי קוארה והם הטעו את משרד הפנים, ועל כן, יש כאלה שבאמת כיהודים מסיבה זו. שלאחר מעשה התברר כי הם לא יהודים." (עמ' 14). התחקיר שנערך רק חיזק את המסקנה כי משפחת התובעת הינה מבני הפלאשמורה; וכי אם הדבר היה ידוע לסוכנות ולמשרד הפנים בעת שעמדה בקשתם לעלייה לארץ, יש להניח שלא היה ניתן אישור לעלייה לארץ/"זכות שבות" על פי סעיף 4 ב' "לחוק השבות". יתכן ונוכח האמור, היה מקום שרישומם של האב, האם החורגת, האח והאחות כ"יהודי" ייבדק בשנית, אלא אם הם הספיקו כבר לעבור הליך של "השבה ליהדות". אין זה הנושא הנדון בפני. מה שברור הוא, כי הרישום- יהודי" - של בני משפחה אלו במרשם האוכלוסין, שעל פניו כנראה מוטעה, אינו יכול להעניק לתובעת זכויות רישום, שהיא אינה זכאית להן. מעמדה של התובעת לצורך הרישום על פי "חוק מרשם האוכלוסין", זהה למעמדם של שאר בני הפלאשמורה שעלו לארץ מאתיופיה. מאוחר יותר, עלו לארץ אחיותיה למחצה של התובעת. בעליית אחיות אלו כבר טיפל בצורה מסודרת העד סלמון ליאו, כנציג משרד הפנים; ומעמדן נבחן היטב, כפי המתחייב. בהיותן בנות הפלאשמורה, עלייתן לארץ התאפשרה בהתאם לסעיף 4 א' ל"חוק השבות", בעקבות החלטות הממשלה לאפשר העלאת בני הפלאשמורה העונים לקריטריונים שנקבעו. בעדותו נשאל והשיב העד סלמון ליאו: "ש. האחיות למחצה עלו כיהודיות. ת. לא. הן עלו עפ"י 4א'" (עמ' 11). 6. עלייתה לארץ של התובעת ובני משפחתה (בעלה וילדיה) בשנת 1998 הגישה התובעת בקשת עלייה לארץ מאתיופיה. בבקשתה טיפל העד סלמון ליאו. בעדותו פירט מר סלמון ליאו את הטיפול בבקשת התובעת. "העלאת של בני הפלאשמורה נבדקת על פי שני פרמטרים: האחת, על בסיס הליך גר גורר והפרמטר השני הוא החלטות הממשלה" (עמ' 8). ... ת. הוגשה בקשה בפני בשנת 98' בסוכנות היהודית בישראל לגבי המבקשת ולגבי אחים נוספים, כאשר הסוכנות קיבלה את כל הידיעות מהעדים מטעם המשפחה לגבי זה שהם זכאי שבות. אחרי שקיבלנו את הבקשה הזו בארץ על ידי המשפחה, ביקשנו מהנציג שלנו באתיופיה לזמן את המשפחה לצורך ראיון ראשוני שבפנינו מכונה תחקיר ראשוני. אמנם נערך התחקיר, אך לא היה מספק, הוא נערך ב-7.7.99. לכן שלחנו פניה נוספת וזומנו ב-25.4.01, והדברים מדברים בעד עצמם". בתחקיר שנערך על-ידי משרד הפנים - שפרטיו פורטו לעיל - התברר, כי התובעת ובני משפחתה הם מבני הפלאשמורה, וכי הם אינם "זכאי שבות" על פי סעיף 4 ב' "לחוק השבות". עלייתם ארצה של התובעת, בעלה וילדיה - ביום 19/6/2001 - התאפשרה, נוכח מדיניות מדינת ישראל לאפשר את עליית בני הפלאשמורה (כמפורט לעיל), לרבות כיבוד הבקשות לאיחוד משפחות. בענייננו, בקשתם של אביה, אחיותיה ואחיה של התובעת - שעלו לארץ בשנים 1992 - 1997 - לאפשר את עלייתם לארץ של התובעת ובני משפחתה הייתה על מנת לאחד את המשפחה. בעדותו הסביר מר סלמון ליאו את סוג האשרות הניתנים לבני אתיופיה. "ראשית יש את חוק השבות 4ב' שהוא יהודי לכל דבר וענין וכן חוק השבות 4א' הוא בן ליהודי או נכד ליהודי שהוא בן דת אחרת. התובעת היא "בת דת אחרת"". (הדגשה שלי - י.פ.). עליית התובעת ובני משפחתה לארץ הייתה בהתאם לסעיף 4 א' ל"חוק השבות", כפי עלייתם לארץ של אחיותיה למחצה. במסמכי העליה נרשמו: התובעת: "בת ליהודי 4א" הבעל : "בן זוג לבת יהודי 4א" הבנים : "נכד ליהודי 4א" הבת : "נכדה ליהודי 4א" ("יהודי" הכוונה לאמה של התובעת ז"ל אשר חיה ונפטרה כיהודיה. המרת הדת על-ידי המשפחה, לרבות התובעת, נעשתה בשלב מאוחר יותר). ביום 4/9/2001, מספר חדשים לאחר עלייתה ארצה, חתמה התובעת על "הצהרה בדבר רישום פרטי דת ולאום לפי סעיף 4א' לחוק השבות". בהצהרה זו, ביקשה התובעת להירשם בפרטי הדת והלאום כ"לא רשום". באותו היום - 4/9/2001 - חתמה התובעת על "שאלון רישום לפי חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה - 1965". בשאלון זה, לצד "הלאום" ו"הדת" סומן "(---)". באותו היום - 4/9/2001 - חתמה התובעת על "בקשה לקבלת תעודת זהות", שם סומן "(---)" ליד סעיף "הלאום". עתה מבקשת התובעת ליתן צו המצהיר כי היא רשאית להירשם במרשם האוכלוסין בסעיף "הלאום" - "יהודי". העתירה מתייחסת אך ורק להוספת הרישום "יהודי" בפרטי "הלאום" במסמכי מרשם האוכלוסין; תיקון לבקשתה מיום 4/9/2001, לא לרשום דבר בפרטי "הלאום". אני דוחה את הבקשה. התובעת אינה זכאית להירשם כ"יהודי" ב"מרשם האוכלוסין", כל עוד לא עברה הליך של "השבה ליהדות". כאמור, התובעת הגם שנולדה לאם יהודיה, במהלך השנים אימצה אל חיקה את דת הנצרות ומנהגיה. בתחילה, בהיותה קטינה, נעשה הדבר בעקבות השינוי באורח חייו של אביה עם מות אמה, עת נישא לבת הפלאשמורה ועבר להתגורר בכפר של נוצרים ויהודים שהמרו את דתם; כפר שאין בו חיי קהילה יהודית, בית כנסת ורב. בהמשך, עת בגרה התובעת והמשיכה באורח חיים זה, ואף התחתנה עם בעל "מזרע ישראל", בן הפלאשמורה; כאשר, כדבריה וכדברי אחיותיה: היא ובני משפחתה התנהגו כנוצרים, כשאר אנשי הכפר. מאז מות אמה בילדותה, עולמה לא היה עוד "עולמה של יהדות והיסטוריה יהודית" אלא עולמה של הנצרות (מבחנו של המשנה לנשיא כב' השופט אלון ב"פרשת ברטפורד"). כמי שאימצה לעצמה את הדת הנוצרית ומנהגיה, אין הדבר מתיישב עם "המבחן החילוני": "הבא להגשים את התכלית העומדת ביסוד חוק השבות" להשיב בנים לגבולם ולהפוך את מדינת ישראל למדינתו של העם היהודי... ולא למדינתם של אלה אשר דתם האחרת אינם נתפסים - בתפיסה החילונית... - כבני העם היהודי" (מבחנו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) (ב"פרשת ברטפורד"). התובעת אימצה אל חיקה את "עיקרם של המנהגים, המצוות ואורח חייהם של הדת האחרת" - הנצרות - הגם שהיא נולדה לאם יהודיה (מבחנו של כבוד השופט הנדל ב"פרשת זבדובסקי"). לעניין זה - כדברי כבוד השופטים אלון וברק - המרה זו של הדת, אינה מחייבת טקס פורמלי של התקבלות פורמלית אדמיניסטרטיבית, או על ידי מעשה פולחן ספציפי כמו טבילה. המבחן הוא מבחן מהותי. התובעת לא עברה הליך של "השבה ליהדות", עד עצם היום הזה, הגם שעלתה לארץ בשנת 2001. במערכת עובדות ונתונים זו, על פי כל מבחן, התובעת נמנית על הגדרת "בן דת אחרת", שסעיף 4ב' ל"חוק השבות" אינו חל עליה. התובעת, הגם שנולדה לאם יהודיה, הינה "בן דת אחרת" - הנצרות. כפועל יוצא, סעיף 4ב' ל"חוק השבות" אינו חל עליה. ראוי להביא לעניין זה, את דבריה של כבוד השופטת נתניהו בבג"צ 758/88, 431/89 , 901/90 קנדל ריצ'רד (העותרים בבג"צ 758/88) נ' שר הפנים, פ"ד מו(4), 505 , 512-513 (1992): "דת היא ענין שבאמונה, אשר יש והיא תתבטא במעשים. גם המבחן החילוני-ליברלי לפי תפישתו של השופט ברק מדבר באמונה ובתודעה. השופט ברק מזכיר אמנם פעילות שהעותרים פעלו מכח אמונתם - חברותם בקהילות של יהודים משיחיים והפצת דבר דתם, אמונתם, ברבים. פעילותם זו היתה עובדה נתונה בעתירה הקודמת. השופט ברק לא ראה בה יסוד מיסודות המבחן לפיו יקבע אם בני דת אחרת הם, אלא ביטוי, אינדיקציה, לאמונתם. את צפונות לבו, מחשבותיו ואמונתו של אדם לא ידע הרי איש אלא אם ניתן להם ביטוי חיצוני. ביטוי חיצוני לאמונה שבלב יכול להתבטא במעשים, כפי שהתבטא בפעילות של העותרים, אך יכול שיתגלה בכל דרך הבעה אחרת, גם בכתב ואף בעל פה. לא יתכן מבחן הקובע את מעמדו הדתי של אדם על פי קריטריונים הנתונים לשינוי מיום ליום. לא יתכן שמעמדו של אדם כיהודי לצורך חוק השבות יקבע על פי מבחן משתנה של פעילות (או אולי גם של האינטנסיביות שלה?) כשברצונו יפעל וברצונו יחדל. כיום הוא מאמין בדת אחרת אך אינו עוסק בפעילות מכחה והוא יחשב ליהודי. מחר יחזור לפעילותו והוא בן דת אחרת, וחוזר חלילה." (הדגשה שלי - י.פ.). לטעמי, השינוי במעמד/ברישום של התובעת במרשם האוכלוסין, יכול וייעשה אך ורק עת תעבור התובעת את הליך ה"השבה ליהדות". כל עוד לא עברה התובעת הליך זה, אין כל הצדקה לבצע שינוי כלשהו במעמדה ו/או ברישומים המצויים ב"מרשם האוכלוסין". אין בכוונתי לדון בשאלה, אם חל על התובעת גם הסייג שבסעיף 4 א' ל"חוק השבות"- "להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון" - (כפי שעשה בג"צ בדונו בעניין ברספורד (בג"צ 265/87 הנ"ל). זאת, אם משום שנושא זה לא עמד לדיון בפני ; אם משום שמדינת ישראל אפשרה את עלייתה של התובעת ארצה על בסיס סעיף 4א' ל"חוק השבות" וזהו מעשה מוגמר; אם משום המדיניות לאפשר את עלייתם לארץ של בני הפלאשמורה העונים לקריטריונים שנקבעו ואשר מצאו את ביטויים בהחלטות הממשלה שהתקבלו לאורך השנים; אם משום, שלקורות חייה, לעיתות הזמן/התקופה, המקום, המשפחה והקהילה בה חיה מאז היותה בת שש או שבע שנים, הייתה השפעה על אורח חייה, אשר יתכן וגם הוכתבו מגורמים אלו. זאת, הגם שמאז עלייתה של התובעת לארץ - בשנת 2001 - לא עברה התובעת הליך של "השבה ליהדות", בניגוד לאחרים (מבני הפלאשמורה) שעברו הליך זה. בדברי הסיכום, הפנה ב"כ התובעת לנספח מצולם מתוך ספרו של פרופ' מיכאל קורנאלדי בו מופיע פסק דין של בית הדין הרבני הגדול לערעורים שניתן בשנת 1970!!! ממנו עולה, כי בית הדין הכיר ביהדותה לצורך נשואין של מי שנולדה לאם יהודיה, למרות שגדלה בבית נזירות ונרשמה כנוצריה עם עלייתה ארצה. פסק הדין אמנם לא הוצג במלואו, אך נסיבותיו ונושאו כפי שהוצגו במאמר, שונות מהנושא הנדון בפני, בוודאי כאשר מחבר המאמר מציין כי "עובדות המקרה מצביעות על שיבה ליהדות למעשה", ועל "הסבר אפשרי לכך הוא כי המבקשת בת לאם מומרת הוכנסה בקטנותה לבית נזירות ודינה כאנוסה". כך גם מוצא לנכון כותב המאמר להדגיש את ההתייחסות השונה, עת עסקינן בפירוש שיש ליתן "לחוק השבות": "בהתאם להוראות בית הדין הרבני הגדול, הוציא בית הדין הרבני האזורי בחיפה פסק דין נוסף להיתר נישואין למבקשת ולבניה "שהם יהודים לכל דבר". מקרה זה מבהיר כי נכד של יהודייה, שהמירה דתה, ואף אמו גדלה כנוצרייה, והוא גדל כנוצרי (דור שלישי של מומרים) - אמו עדיין נחשבת, מבחינת ההלכה, כ"אם יהודיה", ואילו חוק השבות סוטה מן ההלכה - אמו בסיטואציה כזאת אינה "אם יהודיה", שכן נולדה ל"בת דת אחרת", שהמירה דתה לפני לידתה" (ההדגשות שלי י.פ). אכן, כך הם פני הדברים. פסק הדין של בית הדין הרבני, עוסק ב"דיני נישואין" על פי הדין הדתי. בענייננו, עסקינן ב"יהודי" כפי הגדרתו בסעיף 4ב' ל"חוק השבות", שיש לפרשו בהתאמה למטרת החוק, כפי המבחנים שמצאו התייחסות מורחבת בפסק הדין בעניין ברספורד. זאת ועוד, מדבריו של כב' השופט רובינשטיין בבג"צ 10226/08 הנ"ל, ומעדותו של מר סלמון ליאו למדתי, כי גם על פי הדין הדתי, על בני הפלאשמורה לעבור הליך של "שיבה ליהדות"; וכי כך גם נוהגים בפועל מזה שנים. אחזור על הדברים שכבר נאמרו בנושא זה: "הדין היהודי מתבטא בגישה של ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא'. המצדדים בגישה זו רואים בפלאשמורה יהודים מומרים שמשעה שהביעו נכונות לחזור לחיק היהדות - יש לקבלם ולהחזירם... כל מי שלגביו יוחל הכלל, צריך לעבור תהליך של 'שיבה ליהדות', שאינו בדיוק אך קרוב אליו; (דבריו של כבוד השופט רובינשטיין מתוך דו"ח הועדה מ- 1991 שעמד בראשה כמזכיר הממשלה). "נושא של השבה ליהדות נקבעת לא על ידי משרד הפנים אלא על ידי בית דין רבני שהיום עובד תחת משרד ראש הממשלה, שכל בני הפלאשמורה על מנת לשנות רישומם, מלא יהודי ליהודי, הם לומדים שם עד עכשיו בין 8 חודשים לשנה וחצי עוברים גיור. מנהל הגיור רואה בכך גיור מלא. בתום הליך הגיור הם מקבלים תעודות המרה, שהיא תעודה ציבורית לכל דבר. עימו פונים למשרד הפנים כדי לבצע את הרישום כיהודי". (דבריו של סלמון ליאו, בעמ' 11 לפרוטוקול). הדבר עולה גם מהחלטות הממשלה שצוטטו לעיל. לא בכדי לא השכיל ב"כ התובעת להציג בפני בית המשפט פסק דין של בית דין רבני המכיר ביהדותו של בן פלאשמורה שלא עבר "השבה ליהדות". לא בכדי לא פנתה התובעת לבית הדין הרבני כדי שיכיר בה כ"יהודיה". אסיים בדבריו של כב' הנשיא ברק בעניין בג"צ 4535/97 טסמה נ' משרד הפנים פ"ד נד(3) 378. באותו עניין, עלו העותרים לישראל מאתיופיה בשנים 1990 - 1988. העותרים 2,3 הותירו משבצת ריקה ברישומם הראשון בסעיף "הלאום". עתירתם הייתה לרשום אותם כיהודים. לענייננו, חשובה ההתייחסות לעותר 2 - מנגיסטו טמסה - אשר נולד לאם יהודיה; כפי התובעת בתיק שבפני. וכך הוצגו עמדות הצדדים בפסק הדין: "עיקרה, טענתם של העותרים כי יש לרשום אותם כ"יהודים" ולא כ"נוצרים" או "משבצת ריקה". ... 2. טענתם העיקרית של המשיבים היא כי... עותר מס' 2 היה אומנם יהודי, אך הוא המיר את דתו ועל כן אין לרשום גם אותו כ"יהודי" במרשם... ... שנית, הצהרתם הראשונית של העותרים על עצמם כ"נוצרים" או למצער "משבצת ריקה" מלמדת על אי יהדותם, בייחוד נוכח הסכמתם שבשתיקה לרישום זה - אותו לא ניסו לשנות במשך קרוב לחמש שנים למן הגעתם לישראל. שלישית, רבים מבין בני משפחתם של העותרים נקטו - לאחר הגעתם לישראל - בהליך של "השבה ליהדות", כלומר, ראו עצמם כלא יהודים מלכתחילה. עובדה זו עלתה בקנה אחד עם מחקר שהצביע על כך, כי הכפר בו התגוררו העותרים - התנצר כולו". הנה כי כן, עובדות תואמות כמעט להפליא את המקרה הנדון עתה בפני. בענייננו, בשונה מטמסה, השארת משבצת הרישום "לאום" ריקה, הייתה על פי בקשה מפורשת של התובעת. בדחותו את העתירה אומר כב' הנשיא ברק: "אכן אין חולק כי בנסיבות המקרה נערך בירור מקיף - ככל שניתן - באשר ליהדותם של העותרים. ... 8. ודוק: העתירה שבפני אינה מעוררת את השאלה, אם יש להכיר ביהדותם של העותרים נוכח גיור שעברו. העותרים שבפני מבקשים לבסס את רישומם כיהודים אך על יסוד כך שהם נולדו לאם יהודיה (שאף היא לא גוירה) ואינם בני דת אחרת. על כן, השאלה היא כאמור, אם יש יסוד להתערבותנו בשיקול דעתם של המשיבים בהחלטתם שלא לרשום את העותרים כ"יהודים". תשובתי לשאלה זו - בנסיבות המקרה - היא בשלילה. לדידי, לא ביססו העותרים עילה להתערבות זו בשיקול דעתם של המשיבים באשר לסירובם לרשום את העותרים כ"יהודים" במרשם. ... לגבי עותר מס' 2. הגם שאין חולק כי נולד לאם יהודיה, הרי משהוכח לכאורה בפני המשיבים כי משפחתו התנצרה, ומשלא הובאה ראיה לסתור קביעה זו, הרי שאין יסוד להתערבותנו בהחלטה שלא לרשום אותו כ"יהודי" במרשם האוכלוסין". (הדגשה שלי - י.פ.) הוא הדין בענייננו. הוכח בפני, כי התובעת הנה "בן דת אחרת" - הנצרות. כפועל יוצא, אין התובעת זכאית לצו המצהיר על יהדותה על פי סעיף 4ב' ל"חוק השבות" ו/או כי בסעיף "הלאום" שלה, יירשם "יהודי". 7. סוף דבר אני דוחה את העתירה/התביעה. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע את הוצאותיו בסך כולל של 30,000 ₪ יהדות