לפי ההסכם הקיים בין המל"ל לחברות הביטוח בהיות הנפגע נהג ברכב המצוי בבעלות צד ג' על המבטחות לשלם למל"ל 55% מסכום הגמלאות אותן שילם וישלם המל"ל לנפגע. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רכב בבעלות צד ג' - שיפוי המל''ל: עובדות המקרה: בתאריך 19.2.2000 נפגע X (להלן: "הנפגע") בתאונת דרכים שארעה עת נהג בקטנוע במהלך עבודתו בחברת פיצה סלייס בע"מ (להלן: "פיצה סלייס" או "החברה"). המל"ל שילם וישלם לנפגע גמלאות בגין התאונה. עם הגשת התביעה סבר התובע (להלן: "המל"ל"), לטענתו, כי הקטנוע בו נהג הנפגע היה בבעלותו של מר יצחק כהן (צד ג'), כפי נרשם במשרד הרישוי. בעת התאונה היה הקטנוע מבוטח על ידי הנתבעות (להלן: "המבטחות"). לפי ההסכם הקיים בין המל"ל למבטחות בהיות הנפגע נהג ברכב המצוי בבעלות צד ג' על המבטחות לשלם למל"ל 55% מסכום הגמלאות אותן שילם וישלם המל"ל לנפגע. סכום העולה, לטענת המל"ל לסך של 23,018 ₪. המבטחות מצידן טענו כי על אף שבמשרד הרישוי הרכב רשום על שמו של מר יצחק כהן, בעליו הקודמים של הקטנוע, הרי שבפועל הרכב שימש לביצוע משלוחים של חברת פיצה סלייס. לטענתן, אף פוליסת הביטוח שהוצאה נרשמה על שם חברת פיצה סלייס, ועל כן הנפגע נפגע בתאונה במהלך עבודה, ואין לקבל את הטענה כי הוא נפגע עת נהג ברכב שהיה בבעלותו הפרטית של צד ג'. בהסדר דיוני בין הצדדים, מיום 20.12.07, לו נתתי תוקף של החלטה, הוסכם שהתאונה אירעה ב"מהלך העבודה". כן נתקבלה בקשת המבטחות לקבל רשות להגן במספר סוגיות בהם הייתה מחלוקת בין הצדדים. הצדדים הגישו את תצהיריהם ומוצגיהם בתיק, ונקבע מועד לשמיעת ההוכחות. ביום 24.4.2010 הודיע המל"ל כי מהמסמכים אותם הוא קיבל מן המבטחות עולה שהבעלות הקניינית ברכב הייתה של חברת פיצה סלייס. זאת על אף שבמשרד הרישוי רשומה הבעלות ברכב על שם מר יצחק כהן. המל"ל מסביר כי היות שנכון לפסיקה המנחה כיום, לפי קביעת בית המשפט המחוזי בע"א 11515/07, הבעלות הקניינית היא המכריעה ולא הבעלות הרשומה במשרד הרישוי. לאור זאת, דין התביעה להידחות אלא אם כן יתקבל הערעור שהגיש המל"ל לבית המשפט העליון על ע"א 11515/07, ועל כן היא מבקשת למחוק את התובענה. בהתאם להודעת המל"ל ולהחלטתי מיום 5.8.2010, מחקתי את התובענה. בהחלטתי נקבע כי הצדדים יגישו את טיעוניהם לעניין שכר טרחה ופסיקת הוצאות בתיק זה. טענות המל"ל בסיכומיו: לטענת המל"ל מן הפסיקה עולה שהרישום במשרד הרישוי הינו ראייה חזקה ביותר, אף לגרסתם של הסוברים כי בסופו של יום הבעלות הקניינית היא המכריעה. על כן, הנטל המוטל על המבטחות, בבואן לסתור את הבעלות הרשומה במשרד הרישוי, כמקרה דנן, הינו נטל ראייתי כבד ממאזן ההסתברויות הרגיל. המל"ל סובר כי המבטחות לא עמדו בנטל זה המוטל עליהן עוד בשל ההתכתבות שקדמה להגשת התביעה, שהחלה עם שליחת דרישת המל"ל למבטחות ביום 13.11.06. המל"ל מציין כי פניותיו למבטחות נענו בצורה לאקונית ולא הוכח בהם שהבעלות הקניינית בקטנוע הייתה של החברה. המל"ל מוסיף כי לא ניתן להסתפק בעובדה שהמבטחות טענו בהתכתבות זו שהרכב היה בבעלות מעביד או בשירות מעביד, שכן, לעיתים קרובות, טענה זו אינה נבדקת כל צרכה, רק לאחר הגשת התביעה מבצעות המבטחות את הבדיקה ומתברר להן מהות הרישום במשרד הרישוי. עוד סובר המל"ל שלא היה במסמכים שצרפו המבטחות לבקשת הרשות להגן, בהם הודעתו של גלעד גת, בעליה של חברת סלייס פיצה, שבה לא נמצא הסבר לכך שהקטנוע לא היה רשום על שם החברה, על אף שכדבר שבשגרה החברה נוהגת לרשום את רכביה על שמה במשרד הרישוי, כדי להוות תשתית מספיקה להוכחת הטענה שהרכב היה בבעלותה הקניינית של החברה. רק כשלוש שנים לאחר הגשת התביעה, כאשר שלחו המבטחות אישורים של רואה חשבון מהם עלה שהאופנוע היה בבעלות קניינית של החברה, ונראה ששימש אותה בעסקיה, הוכחה בעלות החברה בקטנוע כנדרש. המל"ל מציין כי מיד לאחר קבלת אותם המסמכים הוא הודה שהקטנוע היה בבעלות קניינית של החברה, וביקש למחוק את התביעה. לטענת המל"ל, אילו המבטחות היו שולחות מסמכים אלו בשלב מוקדם יותר היו הוצאות ניהול ההליך נחסכות. מעבר לאמור, מציין המל"ל, שהוא הסכים להודות בבעלות הקניינית של החברה על הקטנוע עוד בטרם נוהל הליך ההוכחות ובטרם נחקר גלעד גת. זאת, על אף שלעיתים מתבררות במסגרת הליך ההוכחות עובדות חדשות המעניקות זכות שיבוב למל"ל. לחילופין טוען המל"ל כי באם יפסקו הוצאות עליהן להיות מועטות ביותר. שכן ניהול ההליך, לרבות שני הדיונים שהתקיימו, היה נמנע לו המבטחות היו מעבירות את המסמכים הנדרשים קודם לכן. עוד מציין המל"ל כי עסקינן בתביעה בגובה 23,018 ₪ ועל כן על סכום ההוצאות שיפסקו בגין ההליך להיות מידתיות לסכום התביעה. טענות המבטחות בסיכומיהם: לטענת המבטחות, הפסיקה קובעת שבעל דין זכאי לקבל שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט כאשר נדחית התביעה כנגדו ו/או כאשר התובע חוזר בו מן ההליך. לטענת המבטחות בשל העובדה שהמל"ל לא ברר כדבעי את עובדות המקרה ואת הראיות שעמדו בפניו הוגשה תביעת סרק. בשל כך נאלצו המבטחות לשאת בכל העלויות הכרוכות בהגשת וניהול התביעה עד לשלב ההוכחות. המבטחות מציינות כי, במקרה דנן, התביעה הוגשה בשיהוי ניכר. איתור התיעוד הרלוונטי לאחר חלוף זמן כה רב ממועד התאונה היה קשה והצריך השקעת משאבים רבים. בעניין זה מציינות המבטחות כי כבר לבקשת הרשות להגן הן צרפו את העתק פוליסת הביטוח לקטנוע שהוצאה על שם חברת פיצה סלייס, ממנה עולה שהיא אשר נשאה בתשלום הפרמיה, ואת טופס גביית העדות של בעליה של גלעד גת ממנו עולה שהקטנוע שימש לצרכי החברה בלבד. כמו כן, המבטחות העבירו למל"ל דו"ח חקירה המוכיח כי הקטנוע היה בבעלותה של סלייס פיצה. מידע זה היה צריך להספיק למל"ל על מנת למחוק את התביעה כבר בשלב זה. אולם המל"ל לא הסתפק בכך ועמד על קבלתם של מסמכים חשבונאיים שונים. דרישה זו אילצה את המבטחות לאתר את רואה החשבון שעבד עם החברה ולשחזר מסמכים ודיווחים משנת 2000. מסמכים אלו אותרו ונמסרו למל"ל בתביעה ששיעורה עומד על כ-20,000 ₪. לטענת המבטחות, המל"ל הגיש את התביעה לא בשל חוסר במידע, אלא בשל מדיניותו המוצהרת לפיה הרישום במשרד הרישוי הוא המחייב. לטענתו, לא יעלה על הדעת שגוף ציבור ממלכתי יגיש תביעות חסרות כל סיכוי ובשיהוי ניכר, ויבקש לגלגל את העלויות על המבטחות. מעבר לאמור, טוענות המבטחות כי המל"ל אינו בורר את תביעותיו ומציף את בתי המשפט בתביעות בסוגיה המשפטית דנן, שכן לפי תקנות בתי המשפט (אגרות), התשל"ו-1976, הוא פטור מתשלום אגרת תביעה. לטענתן, בשל כך, קורה לא אחת שהמל"ל מגיש תביעות חסרות סיכוי, בלא שערך בירור עובדתי ראוי בטרם להגשתן. אשר על כן סוברות המבטחות כי הן נדרשו להוציא בתביעה זו הוצאות מיותרות בגין ייצוג, חקירות, איתור עדים, ורואה חשבון, בפרט לנוכח הזמן הרב שחלף ממועד התאונה. והמבטחות מבקשות לקבל שיפוי בגין הוצאות אלו. דיון והכרעה: נכון להיום, ההלכה המנחה בית משפט זה נקבעה בע"א(י-ם) 11515/07 המל"ל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (ניתנה על ידי השופטים ארד, עדיאל ומזרחי, ביום 26.6.2008). בית המשפט המחוזי קבע, כגישתן של המבטחות, שכוונתו של המונח "רכב בבעלות המעביד" בהסכם שנכרם בין הצדדים, הינו רכב שהבעלות הקניינית בו היא של המעביד, בהתאם לדיני הקניין, אף אם הרישום במשרד הרישוי אינו משקף בעלות זו. זאת, לעומת גישתו של המל"ל, לפיה כוונת ההסכם היא לרכב שהבעלות עליו רשומה במשרד הרישוי על שם המעביד, ואשר נדחתה על בית המשפט המחוזי. אשר על כן, על מנת להכריע בשאלת פסיקת ההוצאות עלינו לבחון האם נעשה על ידי הצדדים מאמץ ראוי, בנסיבות העניין לבירור הבעלות הקניינית בטרם הוגשה התביעה, ולאחר הגשתה, על מנת לסיים את ניהול ההליך במהירות וביעילות האפשרית בנסיבות העניין. לכתב התביעה צרף המל"ל את המסמכים הבאים: טופס הודעה על פגיעה בעבודה שמילא הנפגע, ואשר התקבל במל"ל ביום 20.9.2000. בטופס נכתב כי התאונה ארעה בזמן העבודה. גם בחלק הטופס שמולא על ידי המעביד נכתב כי הנפגע נפגע תוך כדי עבודה במשלוחים. כן, צורפה הודעת המל"ל למבטחות, מיום 27.12.2006 לפיה: "בהתאם להסכם בנינו, אחוז שיעור הפיצוי הוא...55%....סה"כ 22,565 ₪. מעמד הפגיעה: נוהג ברכב". דרישה נוספת וזהה בתוכנה, שלח המל"ל למבטחות ביום 21.5.2007. כמו כן, צורפה תשובת המבטחות למל"ל, מיום 16.11.2006, לפיה נדחתה דרישת המל"ל שכן: "התאונה שבנדון אירעה בנסיבות שאינן מזכות בזכות לשיבוב: התאונה אירעה בשירות המעביד (ברכב המעביד ובמהלך ביצוע העבודה)." תחילה אציין שעיון במסמכים שצורפו על ידי המל"ל לכתב התביעה מעלה שדרישת המל"ל הוגשה בשיהוי ניכר. שכן, התאונה ארעה ביום 19.2.2000, וטופס ההודעה של הנפגע על פגיעה בעבודה התקבל במל"ל למחרת, ואילו מכתב הדרישה הראשון ששלח המל"ל למבטחות, נשלח ביום 27.12.2006, מעל שש שנים לאחר קרות התאונה. במהלך תקופה זו אף נסגרה חברת פיצה סלייס. משלוח דרישה בשיהוי ניכר שכזה מקשה מאוד על איסוף חומר רלוונטי ונדרש להוכחת טענות המבטחות. אולם, נראה כי גם תשובתן של המבטחות לדרישת המל"ל, מיום 27.12.2006, הייתה לאקונית, ולא צורפו אליה כל ראיות להוכחת טענתן בדבר תאונה ברכב מעביד, והבעלות הקניינית של המעביד בקטנוע כבר בשלב זה, על מנת למנוע את הצורך בהגשת התביעה. לבקשה הרשות להתגונן צרפו המבטחות את העתק תעודת הביטוח לאופנועים, על אופנוע הונדה שמספרו 11924-17, לשנים 1998-1999. מתעודת הביטוח עולה שבעל הפוליסה היא חברת פיצה סלייס. כמו כן, צורף טופס גביית עדות ממר גלעד גת, בעליה של חברת פיצה סלייס, שנערך על ידי ויצמן-יער חקירות, ביום 19.1.2007. בעדותו זו ציין גלעד גת כי "האופנוע המבוטח היה שייך לעסק, שמספרו 1192417 אותו אני זוכר בוודאות לפי שלוש ספרות אמצעיות בלבד מסוג הונדה. שי שקורי...עבד כשליח רכוב על אופנוע ואז נסע על האופנוע הנ"ל היה רק במסגרת עבודה. אני לא נותן את האופנועים לשליחים למשימות פרטיות....אני לא זוכר מדוע הבעלים רשום אחר אולי קניתי ולא העברתי בעלות. הרכישה בוצעה מכספי העבודה ע"י העסק סלייס, האופנוע הוכר כהוצאה של העסק ושימש את מטרות העסק בלבד. " נראה כי לאור מסמכים אלו שצורפו לבקשת הרשות להגן היה על המל"ל לערוך בירור רב יותר בנוגע לבחינת שאלת הבעלות הקניינית על הרכב בטרם הוגשו תצהירי הצדדים ונקבע מועד להוכחות, שכן מסמכים אלו מטילים ספק ניכר בבעלות הרשומה במשרד הרישוי. אשר על כן החלטתי כי בנסיבות העניין יוטלו הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד על המל"ל בסך 3,500 ₪. שיפויבעלותרכב