בית המשפט פסק כי העבירות שבהן הורשע המערער הן עבירות חמורות, וחומרתן גדלה ומתגברת בשל דפוס הישנותן. המערער פעל בשיטתיות כאשר תקף נהגי מונית בעת שהם עמלים לפרנסתם, לאחר שהערים עליהם והביאם למקום מבודד, במטרה לשלול מהם רכוש ואת פרי עמלם. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שוד נהגי מוניות: השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.10.2011 (ת"פ 444/09, כבוד השופט א' כהן). נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו בארבעה אישומים שתי עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של ניסיון גניבה, לפי סעיף 383 בצירוף סעיף 25 לחוק; עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382 לחוק; וכן עבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק. לפי המתואר באישום הראשון, ביום 5.10.2009, המערער ונאשם נוסף בכתב האישום (להלן: האחר) נכנסו למונית, כאשר המערער התיישב ליד הנהג (להלן: המתלונן) והאחר התיישב במושב האחורי. לאחר שהגיעו לישוב שילה, האחר הכה בעורפו של המתלונן, פתח את דלת הנהג ודפק על גג המונית תוך שהוא צועק "תן לי את הכסף". המערער הוציא סכין מכיסו, החזיקה ליד מותן ימין של המתלונן ודרש ממנו כי ייתן לו כסף. המתלונן מסר למערער 450 ש"ח. המערער נטל בנוסף מכשיר GPS ומכשיר טלפון נייד שהיו בתוך הרכב. האחר אחז במתלונן בכתפיו, נענע את גופו, ולקח מכיס חולצתו 1300 ש"ח נוספים. לפי המתואר באישום השני, ביום 27.9.2009, המערער והאחר נכנסו למונית שבה נהג מ' ג' (להלן: המתלונן 2) וביקשו ממנו להגיע לישוב שילה. המערער התיישב במושב ליד הנהג והאחר התיישב במושב האחורי. בהגיעם לישוב, המערער נטל מברג אשר היה ברכב, כיוון אותו לעבר המתלונן 2 ואמר "תוציא את הפלאפון". בעקבות זאת, המתלונן 2 מסר את מכשיר הטלפון הנייד שהיה ברשותו למערער. לפי המתואר באישום השלישי, ביום 13.9.2009 נכנס המערער לאשקובית שבה התגורר בעבר במטרה לפרק ממנה רשת. במעמד זה, פירק המערער חלונות ושתי דלתות פנימיות. לפי המתואר באישום הרביעי, ביום 22.10.2008 ביקשו המערער ושניים אחרים לנסוע במונית שבה נהג מ' ט' (להלן: המתלונן 3) וביקשו ממנו להגיע לישוב שילה. המערער והאחרים הסכימו עם נהג המונית כי ישלמו לו עבור הנסיעה סכום של 250 ש"ח. במהלך הנסיעה ירד מהרכב אחד מהאחרים. בהגיעם לישוב, המערער פנה אל מאחורי שער הכניסה, אחז במקל ואבן ואמר למתלונן 3 כי במידה ולא ילך מהמקום הוא "יהרוג אותו". לאחר מכן, הכה המערער את המתלונן 3  במקל בצווארו . האחר פנה אל עבר הישוב והשליך אבנים בכיוון המונית אשר ניפצו את שמשתה הקדמית. המערער פנה אף הוא אל עבר הישוב והחל זורק אבנים יחד עם האחר. ביום 17.2.2011, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן. לאחר ההרשעה, ובטרם ניתן גזר הדין, צורפו לתיקו של המערער שני תיקים נוספים. בת.פ. 53321-08-10 (להלן: התיק הראשון) הורשע המערער בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק. בת.פ. 25603-06-10 (להלן: התיק השני) הורשע המערער בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382(א) לחוק, עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק ועבירה של תקיפת שוטרים לפי סעיף 273 לחוק. על פי המתואר בגזר הדין, במסגרת אירועי התיק הראשון, ביום 18.12.2008, במהלך ויכוח, תקף המערער אדם באמצעות מוט ברזל שאורכו כשני מטרים. במסגרת אירועי התיק השני, ביום 10.6.2010, המערער ושניים נוספים אספו מקלות ומוטות ברזל ופגעו במאבטחים. אחד המאבטחים הוכה בראשו בעזרת מקל. המערער תקף שוטר שביקש לעצרו באותו מעמד. העבירות בתיק השני בוצעו בעת שהמערער עזב את הקהילה הטיפולית אליה נשלח כחלופת מעצר. ביום 27.10.2011 הטיל בית המשפט על המערער עונש של חמש שנות מאסר בניכוי ימי מעצרו; 24 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, והתנאי שלא יעבור עבירה של שוד או תקיפה הגורמת לחבלה של ממש; תשעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, והתנאי שלא יעבור עבירה של גניבה, קבלת דבר במרמה או איומים. בגזר דינו התייחס בית המשפט לאמור בתסקיר שירות המבחן שהוכן בעניינו של המערער לפיו הוחלט להוציאו מקהילה טיפולית על רקע התנהגותו האלימה. בית המשפט ציין כי למערער ניתנה הזדמנות נוספת להשתלב בקהילה טיפולית אחרת אך גם במסגרת זו לא הצליח להשתלב. עוד התייחס בית המשפט לחומרת העבירות שבהן הורשע ולצורך להגן על נהגי מוניות אשר הפכו "טרף קל". מבחינת שיקולים לקולה, בית המשפט התייחס לעדויות אופי חיוביות שהובאו מטעם המערער, לפיהן הוא מבקש להשתקם, לנסיבותיו האישיות הקשות ולכך שהודה במיוחס לו. מכאן הערעור שלפנינו, שבמסגרתו טוען המערער כי העונש שנגזר עליו הוא עונש כבד, ומבקש כי נתערב בו. המערער ממקד את טענותיו בנסיבותיו האישיות הקשות וטוען כי לא ניתן להן משקל מספק. כמו כן, טוען המערער כי לא ניתן משקל מספק לעובדה שחלק מהעבירות שהורשע בהן בוצעו בהיותו בן 19 שנים. לעניין האישום השני בעבירת השוד, טוען המערער כי מדובר באכיפה סלקטיבית כיוון שהמשיבה בחרה שלא להעמיד לדין בגין אותה עבירה את שותפו לכתב האישום ועל כן יש להקל עימו מטעמים של צדק. המערער מוסיף וטוען כי במסגרת האישום הרביעי, הנוגע לעבירת התקיפה בנסיבות מחמירות וקבלת דבר במרמה, טעה בית המשפט המחוזי כאשר ייחס לו זריקת אבנים אל עבר המונית ושיפוץ השמשה. לגרסתו, זריקת האבנים וניפוץ שמשת הרכב מיוחסת לאחר ששהה עימו. לעניין ניסיונות שיקומו במוסדות שונים, טוען המערער כי ההתנהגות אלימה המיוחסת לו ואשר נטען כי בגינה הוא הורחק ממוסדות השיקום הייתה אלימות מילולית בלבד והיה ראוי כי אנשי הקהילה לא יוציאו ממסגרות השיקום על רקע זה. כן טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה על מתן תסקיר משלים בעניינו. לדידו, במהלך השנה שקדמה לגזר הדין, שבה לא נפגש עם קצינת המבחן, הוא סיגל לעצמו אורח חיים נורמטיבי ושיקם את אורחות חייו. המערער מבקש כי ניתן משקל לעובדה כי הוא נקלט במקום עבודה מסודר. לבסוף, טוען המערער כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי סוטה מרמת הענישה המקובלת. מנגד, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש הולם בהתחשב בחומרת העבירות שבהן הורשע. עוד טוענת המשיבה, כי המערער עבר ניסיונות שיקום רבים בעבר, אולם הם כשלו עקב התנהגותו האלימה. במקרה דנן, בהתנגשות בין אינטרס הפרט לשיקום לבין הצורך להגן על האינטרס הציבורי, סוברת המשיבה, כי ידו של האחרון על העליונה. טרם הדיון בפנינו, ביום 22.11.2012, הוגש תסקיר מבחן משלים בעניינו של המערער. מהתסקיר עולה כי המערער הועבר מספר אגפים בתוך בית הסוהר בשל עבירות משמעת וכי ניסיונות לשלבו במסגרות טיפוליות לא צלחו. להתרשמות גורמי הטיפול, המערער מקל ראש בעבירות שביצע והוא בעל דפוסי עבריינות בולטים. לאחר שעיינו בערעור שלפנינו, בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בתסקיר המבחן המשלים ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי ( 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל ( 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל ( 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו ממדיניות הענישה באופן שיצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור ואך בשל כך דין הערעור להידחות. מעבר לנדרש, נוסיף כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש הולם בנסיבות המקרה. העבירות שבהן הורשע המערער הן עבירות חמורות, וחומרתן גדלה ומתגברת בשל דפוס הישנותן. המערער פעל בשיטתיות כאשר תקף נהגי מונית בעת שהם עמלים לפרנסתם, לאחר שהערים עליהם והביאם למקום מבודד, במטרה לשלול מהם רכוש ואת פרי עמלם. אמנם, בית המשפט המחוזי ייחס למערער את ניפוץ שמשת המונית עקב זריקת אבנים בעוד שבכתב האישום המתוקן ניפוץ השמשה מיוחס לנאשם השני. אולם, אין חולק כי המערער השליך אף הוא אבנים ואין בעובדה כי האבנים הספציפיות שהשליך לא הן שגרמו לניפוץ השמשה כדי להפחית מחומרת מעשיו ולשנות את גזר דינו. לכל זאת נלווה חוסר רצונו העקבי של המערער להשתלב במסגרות הטיפוליות השונות המוצעות לו והתרשמות שירות המבחן שלפיה הוא אינו מפנים את חומרת מעשיו. ניסיונות קודמים לשלבו במספר תוכניות שיקום כשלו ובכולן הוא לא מצא את מקומו. את אחת העבירות מושא ערעור זה, ביצע המערער עת ברח ממוסד שיקום שכזה. נראה, כי המערער מביע זלזול כלפי המסגרות החינוכיות המוצעות לו על ידי רשויות החוק ותמוהה בעינינו בקשתו לסייע לו להשתקם כאשר הוא מסרב ליטול חלק במסגרות שמטרתן סיוע בהליך זה. אמנם, יש לתת משקל לנסיבותיו האישיות של המערער, ביניהן ילדותו הטראגית, וכך עשה בית המשפט המחוזי, אשר התייחס לנסיבות בגדר דינו. נוכח זאת, לא מצאנו כי יש מקום להתערב באיזון שערך בית המשפט המחוזי בין כלל השיקולים הרלבנטיים. סוף דבר, שוכנענו כי העונש שהוטל על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, ואנו דוחים אפוא את הערעור. נוסיף, כי אנו מקווים שהמערער ישכיל לנצל את תקופת מאסרו וישתלב, ככל שהדבר יתאפשר בידו, בתוכניות הגמילה והשיקום שיוצעו לו על ידי שירות בתי הסוהר. סוף דבר, אנו דוחים את הערעור. משפט פלילישודנהג מוניתמונית