מה הדין בסוגיית שינוי תנאי הפוליסה ? בפסיקה ובספרות נקבע במפורש כי חברת ביטוח המחדשת פוליסה קודמת ומעוניינת לשנות בה תנאים מהותיים, חייבת להודיע על כך למבוטח, ואף להסביר לו על השינוי ולוודא את הבנתו והסכמתו. בספרו של שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, הוא כותב: "אי-הסכמות בדבר תוכן החוזה נסבות בעיקר על שינוי בדרישות המיגון של המבטחת או על שינוי בהיקף הכיסוי. בהקשר זה נודעת חשיבות מיוחדת לנטל ההסבר והוידוא המוטל על המבטחת. מבטחת המבקשת להכניס שינוי בפוליסה חדשה בהשוואה לפוליסה קודמת, אינה יכולה להסתפק בהדגשת התניה (כפי שמתחייב ממילא מסעיף 3 לחוק) אלא עליה לוודא שהמבוטח מודע לשינוי ומסכים לו. ... אם מבטחת (או סוכן הביטוח מטעמה) טוענת שהמבוטח ביקש לשנות בדרך כלשהי את הפוליסה, מוטל עליה נטל ההוכחה, ובהקשר זה יש להתייחס בחשדנות לטענות מבטחת שאינן מבוססות על דרישה בכתב של המבוטח. ... מנגד, אם מבקשת המבטחת לשנות את תוכן החוזה באופן שחבותה תותנה בקיום תנאי חדש, אין היא יכולה להסתפק בשינוי הוראות הפוליסה. עליה לוודא שהמבוטח ער לשינוי, מסכים לו ואף מודע לכך שאי קיום התנאי יביא לשלילת זכאותו לתגמולי ביטוח. ... לא למותר להזכיר, ששתיקת המבוטח בקשר לשינוי החוזה אינה מהווה קיבול. אמנם "הקיבול יכול שיהיה במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, אם דרכים אלה של קיבול משתמעות מן ההצעה (סעיף 6(א) לחוק החוזים הכללי), אולם כאשר מדובר בקיבול של מבוטח להצעה של מבטחת, המשנה באופן משמעותי את החוזה הקודם בין הצדדים, אין להסכין עם מצב שבו מיוחסת למבוטח הסכמה לתניה חוזית שלא היו מודע לה קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שינוי תנאי פוליסת ביטוח: 1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת יעל ייטב) מיום 18.12.11, בו התקבלו התביעות שהגישו חאלד אבו חומוס (להלן - המשיב) וחברת הכשרת היישוב, ככל שהן מופנות כנגד המערערים, ונדחו ככל שהן מופנות כלפי חברת הראל. התביעות היו לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לרכבו של המשיב בעקבות תאונת דרכים שארעה עם רכבה של המערערת, בו נהג המערער. חברת הכשרת היישוב היא המבטחת של רכב המשיב, וחברת הראל היא המבטחת של רכב המערערת. בית המשפט דחה את התביעה שכנגד שהגישו המערערים ואת ההודעה לצד ג' ששלח המערער לחברת הראל, וקבע כי חברת הראל אינה חבה בכיסוי ביטוחי על רכב המערערת. לפיכך פסק בית המשפט כי על המערערים לשלם להכשרת היישוב סכום של 8,821 ₪ ולמשיב סכום של 3,871 ₪, בנוסף להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, וכן סכום של 1,000 ₪ לחברת הראל בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. 2. ביום 26.10.10 ארעה תאונת דרכים בין המשיב לבין הרכב בבעלותה של המערערת, בו נהג באותה עת המערער. חברת הכשרת הישוב (מבטחת רכבו של המשיב) הגישה נגד המערער וחברת הראל (מבטחת רכבה של המערערת) תביעת שיבוב בסכום של 8,821 שקלים, בגין סכומים ששילמה למשיב בעקבות הנזקים שנגרמו לרכבו. במקביל, הגיש המשיב תביעה לפיצוי בסכום של 7,310 שקלים כנגד המערערת בגין נזקים שנגרמו לרכבו, שעבורם לא קיבל פיצוי מחברת הכשרת הישוב. הדיון בשתי התביעות אוחד. חברת הראל ביקשה לדחות את התביעות נגדה ואת ההודעה לצד ג' ששלחו נגדה המערערים, בטענה כי בעת התאונה לא היה למערערת כיסוי ביטוחי, שכן גילו של המערער (שנהג ברכב) היה פחות מ-24 שנים, ואילו תנאי הפוליסה חייבו כי הנהג יהיה בן למעלה מ-24 שנים. המערערים טענו כי האחריות לתאונה מוטלת על המשיב, וכן הגישו נגד המשיב כתב תביעה שכנגד בסכום של 29,569 שקלים, בגין הנזקים שנגרמו לרכבם. 3. בפסק הדין קבע בית המשפט כי האחריות לתאונה מוטלת על המערערים, שכן המערער ביצע את פנית הפרסה שהובילה לתאונה מאמצע נתיב הנסיעה, וזאת בניגוד לחובה המוטלת עליו בהתאם לתקנות התעבורה. באשר לשאלת הכיסוי הביטוחי, קבע בית המשפט כי המערערת ציפתה לכך שהביטוח יתחדש, ולפיכך אין מדובר על חידושה של הפוליסה ללא הסכמתה. כן נקבע כי המערערת ידעה על תנאי הפוליסה לשנת 2010 שלפיהם הכיסוי הביטוחי הינו לנהג מגיל 24 ומעלה, וכי היא אף ביקשה לעדכן את גיל הנהג המבוטח בפוליסה ל-21 שנים, אך לא הוכיחה כי בקשה כזו אמנם נשלחה על ידה. באשר לנזקים, בית המשפט קבע כי נזקי התובע לא הוכחו במלואם, ולכן פסקה כי על המערערים לשלם לו סכום של 3,871 שקלים (וכן 8,821 שקלים לחברת הכשרת הישוב, כאמור לעיל). 4. בערעור טוענים המערערים כי בית המשפט לא דן בטענתם לפיה בתביעה שהגיש המשיב אין עילה נגד המערערת, משום שלא נהגה ברכב. לטענתם, בית משפט לא דן בשאלה זו, אך למרות זאת חייב את המערערת במלוא סכום התביעה של שתי התביעות. המערערים מוסיפים כי המערערת לא נתבעה בתביעה שהגישה חברת הכשרת הישוב, אך למרות זאת ניתן נגדה פסק דין מחייב גם בתביעה זו. המערערים טוענים כי בית המשפט שגה משקיבל ללא עוררין את גרסתו העובדתית של המשיב באשר לנסיבות התאונה, גרסה שהיתה לטענתם מגמתית ובלתי אמינה, ודחה את גרסתו העובדתית של המערער, שהיתה לטענתם מהימנה ואף נתמכה בראיות, כגון באשר למיקום הפגיעות ברכבים. לטענת המערערים יש לקבוע כי מסקנות בית המשפט קמא ביחס לקרות התאונה הינן בלתי סבירות ואינן מתיישבות עם העדויות ועם הנזקים. באשר לשאלת החבות (הכיסוי הביטוחי), המערערים טוענים כי גם אם המערערת ציפתה כי הפוליסה תחודש, אין הדבר פוטר את חברת הראל, המבטחת, מלשלוח לה הצעת ביטוח בהתאם לחוק חוזה הביטוח, כאשר כל עוד אין הסכמה על הצעת הביטוח החדשה חלים תנאי הפוליסה הקודמים, שיש בהם כדי לכסות את האירוע. לטענת המערערים, בית המשפט טעה כאשר ייחס למערערת ידיעה על העלאת גיל הנהג המבוטח על פי תנאי הפוליסה, שכן המכתב שהוצג לה בעת חקירתה נכתב ונשלח לה על ידי חברת הראל 6-3 חודשים לאחר מועד התאונה, לאחר שהמערערת התוודעה כבר להתנערותה של הראל מחובותיה כלפי המערערת. המערערים טוענים כי למערערת היתה פוליסה ראשונה בחברת הראל בשנת 2009 בה נקבע גיל הנהג ל-17 שנים. פוליסה זו שולמה על ידי מקום עבודתה של המערערת (חברת דואר ישראל), והמערערת ביקשה לשלוח לפני חידוש הפוליסה לשנת 2010 הוראה להעלות את גיל הנהג ל-21 שנים. לטענת המערערים, המערערת הבינה כי בקשתה להעלאת גיל הנהג ל-21 התקבלה, או שבקשתה לא התקבלה וגיל הנהג נותר על 17 שנים, אך בכל מקרה היא לא ידעה כי הגיל הועלה ל-24 שנים. המערערים מדגישים כי למערערת לא נשלח טופס שינוי פרטים או הצעה לביטוח ועל כן חברת הראל לא יכולה היתה לבצע כל שינוי בפוליסה, ועל כן היה על בית המשפט לקבוע כי היה כיסוי ביטוחי תקף במועד האירוע. המערערים מוסיפים כי על פי הוראות חוק הביטוח יש להעניק עדיפות פרשנית למבוטח, דבר שלא נעשה על ידי בית המשפט. בנוסף טוענים המערערים כי שינוי פוליסת הביטוח ללא הרשאה נעשה על ידי חברת הראל במקרים נוספים שהוצגו בראיות לפי בית המשפט, ועל כן יש לומר כי מדובר בדפוס קבוע. כמו כן טוענים המערערים כי גם לפי תנאי הפוליסה לשנת 2010 עליה מתבססת חברת הראל (בה גיל הנהג נקבע ל-24 שנים), קיים כיסוי ביטוחי. המערערים טוענים כי בית המשפט שגה כשהתיר להראל להציג את המכתב ששלחה לה המערערת (סומן כ-נ/4) משום שמדובר בראיה שנכבשה על ידי הראל במכוון ולא צורפה כדין בעת הגשת כתבי הטענות, ואף לא נזכרה בגילוי המסמכים מטעם החברה. לטענת המערערים, בית המשפט לא התייחס לתביעה הנגדית שהגישו, ובכלל זאת לטענתם בתביעה זו שלפיה היה על חברת הראל להעמיד לרשותם הגנה משפטית בכל מקרה, גם אם תנאי הפוליסה אינם חלים על האירוע. 5. המשיב וחברת הכשרת הישוב טוענים כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של פסק הדין, המבוססים על התרשמותו של בית המשפט מהעדים שהופיעו בפניו. חברת הכשרת הישוב מוסיפה כי פסק הדין לטובתה אכן היה צריך להינתן נגד המערער בלבד, שכן המערערת לא נתבעה על ידה. 6. חברת הראל טוענת כי עדותה של המערערת לא היתה סדורה ומדויקת ולא הותירה רושם מהימן, ובכל מקרה ניתן היה להבין ממנה כי המערערת היתה מודעת בפועל לקיומה של מגבלת הגיל (24 שנים) שהיתה קבועה בפוליסה משנת 2010. הראל טוענת כי המערערת לא הוכיחה כי פעלה לשינוי תנאי הפוליסה החדשה (משנת 2010), ולכן היא אינה יכולה להתנער מאחריותה לכך שהשימוש ברכב ייעשה על ידי המורשים לכך בלבד. 7. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הראיות שבתיק והמצב המשפטי, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בפסק הדין בכל הנוגע לשאלת האחריות לתאונה, שכן מדובר למעשה בהכרעה בין גרסאות עובדתיות סותרות של כל אחד מהמעורבים בתאונה. בעניין זה קבע בית המשפט את ממצאיו בהתאם להתרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מהעדויות ובהסתמך על המהימנות שבחר לייחס לעדים השונים. יחד עם זאת מצאתי כי יש מקום להתערב בפסק הדין ככל שהוא נוגע לשאלת החבות הביטוחית של חברת הראל, והגעתי למסקנה כי החברה אינה יכולה להתנער מאחריותה לבטח את המערערת במקרה זה. 8. בשאלת הכיסוי הביטוחי הסתמך בית המשפט קמא על עדותה של המערערת, ובהתבסס עליה קבע כי המערערת ציפתה לכך שהביטוח יתחדש, ועל כן אין לומר כי מדובר בחידוש של הביטוח ללא הסכמת המבוטח. בית המשפט הוסיף כי המערערת ידעה על תנאי הביטוח לשנת 2010, ואף היתה מודעת לכך שהכיסוי הביטוחי הינו לנהג מגיל 24 ומעלה. בנוסף קבע בית המשפט כי המערערת ביקשה לעדכן את גיל הנהג המבוטח, אולם לא עלה בידיה להוכיח כי בקשה כזו לשינוי גיל הנהג אכן נשלחה על ידה לחברת הראל. 9. אין מחלוקת כי בפוליסה הראשונה שהוציאה חברת הראל לטובת המערערת, בשנת 2009, נקבע גיל הנהג המינימאלי ל-17 שנים (נספח א' לכתב ההגנה של המערער בתא"מ 48750-02-11), בעוד שבפוליסת הביטוח משנת 2010 (נספח א' לכתב ההגנה של המערער בתא"מ 48750-02-11) נקבע הגיל המינימאלי ל-24 שנים. חברת הראל לא טענה כי המערערת ביקשה להעלות את גיל הנהג ל-24 שנים ולא הסבירה מדוע שונתה הגבלה זו בפוליסה השנייה שהוצאה (משנת 2010), אך מדברי בא כוחה בעת הדיון בערעור (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 28.5.12) ניתן להבין כי קביעת הגיל ל-24 שנים היא הסטנדרט הנהוג בפוליסות אלו, ולכן (כך ניתן להניח), שבה הפוליסה לברירת מחדל זו עם חידושה בשנת 2010, על אף העובדה שהפוליסה הקודמת, משנת 2009, קבעה גיל מינימאלי אחר ונמוך יותר (17 שנים). חברת הראל טענה כאמור כי מעדותה של המערערת עולה כי היא היתה מודעת לתנאי הפוליסה משנת 2010, ובכלל זאת גם לתנאי שבו הועלה הגיל המינימאלי ל-24 שנים. 10. דין טענתה של חברת הראל להידחות. בפסיקה ובספרות נקבע במפורש כי מבטחת המחדשת פוליסה קודמת ומעוניינת לשנות בה תנאים מהותיים, חייבת להודיע על כך למבוטח, ואף להסביר לו על השינוי ולוודא את הבנתו והסכמתו. בספרו של שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, הוא כותב: "אי-הסכמות בדבר תוכן החוזה נסבות בעיקר על שינוי בדרישות המיגון של המבטחת או על שינוי בהיקף הכיסוי. בהקשר זה נודעת חשיבות מיוחדת לנטל ההסבר והוידוא המוטל על המבטחת. מבטחת המבקשת להכניס שינוי בפוליסה חדשה בהשוואה לפוליסה קודמת, אינה יכולה להסתפק בהדגשת התניה (כפי שמתחייב ממילא מסעיף 3 לחוק) אלא עליה לוודא שהמבוטח מודע לשינוי ומסכים לו. ... אם מבטחת (או סוכן הביטוח מטעמה) טוענת שהמבוטח ביקש לשנות בדרך כלשהי את הפוליסה, מוטל עליה נטל ההוכחה, ובהקשר זה יש להתייחס בחשדנות לטענות מבטחת שאינן מבוססות על דרישה בכתב של המבוטח. ... מנגד, אם מבקשת המבטחת לשנות את תוכן החוזה באופן שחבותה תותנה בקיום תנאי חדש, אין היא יכולה להסתפק בשינוי הוראות הפוליסה. עליה לוודא שהמבוטח ער לשינוי, מסכים לו ואף מודע לכך שאי קיום התנאי יביא לשלילת זכאותו לתגמולי ביטוח. ... לא למותר להזכיר, ששתיקת המבוטח בקשר לשינוי החוזה אינה מהווה קיבול. אמנם "הקיבול יכול שיהיה במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, אם דרכים אלה של קיבול משתמעות מן ההצעה (סעיף 6(א) לחוק החוזים הכללי), אולם כאשר מדובר בקיבול של מבוטח להצעה של מבטחת, המשנה באופן משמעותי את החוזה הקודם בין הצדדים, אין להסכין עם מצב שבו מיוחסת למבוטח הסכמה לתניה חוזית שלא היו מודע לה" (עמ' 355-353, וראו פסקי הדין אליהם מפנה המחבר בהערות השוליים. ההדגשות הוספו). אלו הם פני הדברים ביחס לכל שינוי מהותי בתנאי הפוליסה, והם נכונים שבעתיים מקום בו השינוי בפוליסה החדשה מגביל ומצמצם את היקף תחום האירועים שעליהם חל הכיסוי הביטוחי, כפי שארע בענייננו. 11. עקרונות ברורים אלו באו לידי ביטוי, לא רק בפסיקה ובספרות המקצועית, אלא גם בחוזרים שהוציא המפקח על הביטוח, המחייבים כמובן גם את חברת הראל. בחוזר מיום 9.12.97 שכותרתו "אי המצאת הפוליסה המלאה ותנאי הפוליסה ("הרשימה") למבוטחים" נקבע שמבטחת החפצה להכניס שינוי בפוליסה חדשה צריכה להודיע למבוטח במכתב נפרד על כל שינוי מהותי 30 יום לפני תום תקופת הביטוח הקודמת, ועליה גם לוודא שהמבוטח קיבל את ההודעה וכי הוא מסכים לשינוי. כמו כן נקבע בחוזר זה כי על סוכן הביטוח להודיע ישירות למבוטח על השינויים המהותיים, להבהיר לו שמדובר בתנאי הקשור לתקופות הפוליסה או לכיסוי מקרה הביטוח, ולוודא שהמבוטח מסכים לשינוי. בחוזר נוסף של המפקח שכותרתו "חידוש אוטומטי של פוליסת ביטוח" מיום 29.12.99 נקבע כי "אם הותנה בין הצדדים על הארכת החוזה במפורש או על דרך נוהג, משמעות הארכת חוזה הביטוח היא שכל התנאים שהיו קבועים בין הצדדים בחוזה המקורי ימשיכו לחול בתקופה הנוספת. לפיכך, אין הוראת החוק המתירה את הארכת החוזה מהווה פתח להוספות ולשינוים בתנאי החוזה המקורי בתקופה הנוספת" (ראו ספרו של ולר, הערת שוליים 27 בעמ' 354). 12. במקרה שלפנינו לא יכולה להיות מחלוקת כי שינוי הגיל המינימאלי המותר בנהיגה לפי הפוליסה הינו תנאי מהותי, וברי כי העלאת הגיל מ-17 ל-24 מגבילה בצורה משמעותית את היקף המקרים הביטוחיים המכוסים על ידי הפוליסה. לפיכך היה על חברת הראל, בהתאם להוראות הפסיקה והמפקח על הביטוח, לוודא באופן פוזיטיבי עם המערערת כי היא קיבלה את ההודעה על השינוי וכי היא מודעת ומסכימה להעלאת הגיל. חברת הראל לא טענה, וודאי שלא הוכיחה (וכאמור, הנטל מוטל עליה), כי דבר זה נעשה על ידה, ועל כן יש לקבוע כי שינוי זה בפוליסה, עליו היא מבקשת להישען, אינו תקף. בנסיבות אלו אין למעשה משמעות רבה לשאלה אם המערערת ידעה על השינוי, שכן חברת הראל הפרה את חובתה ליידע אותה על כך ולוודא את הסכמתה. יש לציין כי מקריאת עדותה של המערערת עולה ספק אם היא אמנם ידעה על השינוי האמור בפוליסה. בעניין זה העידה המערערת: "ש. כלומר בשנת 2010 גם קיבלת הודעה שיש לך ביטוח? ת. נכון ש. וקיבלת את תנאי הביטוח? ת. כן ש. וזה מפרט פוליסה של שנת 2010? ת. נכון ש. את מסכימה איתי שכתוב שם שהכיסוי הביטוחי הוא מגיל 24? ת. כן אבל הם לא פנו אלי ושאלו איזה הסכם את רוצה." (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 14.12.11). מעדות זו עולה אמנם כי המערערת קיבלה לידיה את הפוליסה לשנת 2010, אך לא ניתן להסיק ממנה כי היא ידעה על השינוי בתנאי הגיל. מהעובדה כי המערערת יודעת להגיד כעת (כלומר בעת שנחקרה והעידה, זמן רב לאחר התאונה ולאחר שחברת הראל הודיעה לה כי הכיסוי הביטוחי אינו חל על המקרה) כי הגיל המופיע בפוליסה משנת 2010 הוא 24 שנים, לא ניתן להסיק כי היא ידעה על נתון זה בעת קרות האירוע. גם מהעובדה שהמערערת ביקשה לקבוע את הגיל המינימאלי ל-21 שנים (עניין אליו התייחס בית המשפט בפסק הדין) לא ניתן להסיק כי היא ידעה שהגיל המופיע בפוליסה הינו 24 שנים, שכן ייתכן מאוד כי המערערת ביקשה לעדכן את הפוליסה הקודמת, שבה גיל הנהג היה 17, משום שלא היה לה צורך בגיל כה צעיר. בהקשר זה יש לציין כי לטענת המערערת, בקשתה בעניין זה הוגשה בסוף שנת 2009 (ראו נספח ג' להודעה לצד ג' בתא"מ 48750-02-11), כלומר לפני שהוצאה הפוליסה לשנת 2010. בנוסף לכך יש לומר כי העובדה שהמערערת לא הוכיחה כי היא אמנם שלחה לחברת הראל את הבקשה לקבוע את גיל הנהג ל-21 שנים, אינה משנה דבר, וודאי שאין בה כדי לתמוך במסקנה כי המערערת ידעה על השינוי בתנאי הפוליסה. 13. יש להדגיש כי היסוד הקובע שאותו יש לבחון, כאמור לעיל, אינו ידיעתה של המערערת אלא שאלת הסכמתה לשינוי. בעת חידוש הפוליסה המבטחת אינה יכולה לשנות באופן חד צדדי תנאי מהותי מתנאי הפוליסה הקודמת, הפועל לרעת המבוטח, ואז להסתמך על השינוי כמחייב רק משום שלמבוטח נודע עליו. תוצאה כזו מטילה למעשה על המבוטח חובה פתאומית למהר ולפעול על מנת לפנות למבטחת ולבקש להשיב את התנאי הקודם (כאשר לכאורה, השינוי ממשיך לחייב אותו כל עוד הוא לא תוקן, גם אם הוא לא מסכים לו, רק משום שהוא יודע עליו) וכל זאת כתוצאה מפעולה חד צדדית של המבטחת המנוגדת להסכם הקודם (הפוליסה) בין הצדדים. ברי כי תוצאה כזו אינה הוגנת, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הפסיקה והנחיות המפקח על הביטוח, כאמור לעיל. 14. נוכח האמור יש לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע לשאלת הכיסוי הביטוחי ולחבותה של חברת הראל, ולקבוע כי היא חייבת לשאת בפיצויים שנפסקו לטובת המשיב והכשרת היישוב, כאמור בסעיף 35 לפסק הדין קמא. בנוסף לכך תישא חברת הראל בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד שחויבה המערערים לשלם בסעיף 36 לפסק הדין, וכן בסכום של 1,000 ₪ בגין הוצאות ושכר טרחה לטובת המערערים. כמו כן יש לחייב את חברת הראל בתשלום ההוצאות ושכר טרחת עו"ד של הצדדים בערעור, בסכום של 1,500 ₪ לכל אחד. 15. להחזיר למערערים את הפיקדון. פוליסה