קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת רשלנות מקצועית נגד עורך דין שנדחתה: לפני ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום ת"א-יפו (כב' השופט ח' ברנר) מיום 20.11.2008 במסגרתו נדחתה תביעת המערער לתשלום סך של 163,700 ₪ בעילה של רשלנות מקצועית של עו"ד, וללא שנפסקו הוצאות לטובת המשיב-הזוכה (ת.א. 17801/07). רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט קמא 1. המערער, יליד שנת 1922, הינו נהג מונית במקצועו. המשיב הינו עורך דין במקצועו, במשך למעלה מ-54 שנים, ותחום מומחיותו הינו עסקאות הנוגעות למוניות. 2. המערער התקשר בעסקה עם אדם בשם פנחס מיכאלי. במסגרת עסקה זו התחייב מיכאלי לרכוש עבור המערער זכות ציבורית להסעת נוסעים ממשרד התחבורה (להלן - זכות ציבורית) תמורת סך של 160,000 ₪. הוסכם כי מסך זה יופחתו 18,000 ₪ בגין השכרת הזכות למיכאלי לתקופה של שנה. המערער שילם את הסכום האמור באמצעות שלוש המחאות שהוצאו על שמו של מיכאלי. למחרת היום, ולאחר ביצוע התשלום, לפי קביעת בית משפט קמא, פנו מיכאלי והמערער למשיב על מנת שיכין הסכם בכתב. המשיב ערך הסכם בכתב ידו בין הצדדים. המשיב דרש ממיכאלי כי יפקיד שטר חוב ע"ס 160,000 ₪ בידי המערער. בנוסף, המשיב הציג בפני המערער "מדליה" (תעודה המעידה על קיומה של זכות ציבורית) על שמו של אדם בשם יפים פלנדלר (להלן - המדליה). לטענת המערער, הסביר לו המשיב כי המדליה תשמש לו כביטחון, היה והעסקה לא תצא אל הפועל, באופן שהזכות הציבורית נשוא ה"מדליה" תעבור לרשותו. בדיעבד, הסתבר למערער בחודש דצמבר 2004, כי מיכאלי היתל בו, ושלשל את הכספים לכיסו. בגין מעשים אלו ואחרים הורשע מיכאלי ונידון, בין היתר, לשמונה שנות מאסר בפועל (ת"פ (ירושלים) 483/04 מדינת ישראל נ' פנחס מיכאלי (לא פורסם 7.11.2005) (להלן - הכרעת הדין)). 3. המערער הגיש תביעתו לבית משפט קמא נגד מיכאלי והמשיב. כנגד מיכאלי ניתן פסק דין בהעדר הגנה. המערער טען כי המשיב התרשל כלפיו, בכך שלא דאג כי מיכאלי יעמיד לטובתו בטוחות טובות יותר. לטענתו, פנה אל המשיב על מנת שייצג אותו בעסקה, שבינו לבין מיכאלי. ביום 13.9.2004 נפגשו הוא ומיכאלי אצל המשיב לשם עריכת ההסכם. המשיב ניסח את ההסכם, ואז מסר המערער שתי המחאות למיכאלי. מיכאלי, לפי הצעתו של המשיב, הפקיד שטר חוב בידיו. כן הציג המשיב מדליה אשר תשמש כבטוחה לביצוע העסקה. לאחר שנתגלה כי מיכאלי לא העביר את הכספים למשרד התחבורה, התברר כי המדליה אינה בתוקף, והינה חסרת כל ערך. המערער טען כי מעשים אלו של המשיב עולים כדי התרשלות מקצועית. היה על המשיב לבדוק את תוקפה של המדליה, להחתים את בעל המדליה על יפוי כוח שיבטיח את העברתה לידיו, ככל ויהיה צורך בכך, וכן לדרוש ממיכאלי כי יספק ערבים לביצוע העסקה. המשיב טען להגנתו כי שימש כעורך דינו של מיכאלי ולא של המערער. מיכאלי הפנה אליו את המערער, רק לשם חתימה על טפסים מסויימים. עוד טען המשיב כי העסקה למעשה נכרתה ביום 12.9.2004, והתשלום בוצע בו ביום, ורק למחרת המערער הגיע אליו. לטענתו, שאל את המערער מיוזמתו האם קיבל בטוחות כלשהן. המערער דרש ממיכאלי כי ייתן בטוחה לטובת המערער, ורק לאחר מכן ניסח את ההסכם עליו חתמו מיכאלי והתובע. המשיב הדגיש כי פעולות אלו נעשו בהתנדבות, מאחר שייצג את מיכאלי בעסקה, ולא את המערער. 4. בית המשפט קמא קבע כי המערער שילם את סכום העסקה בשלוש המחאות: שיק מס' 1598 שזמן פרעונו 13.9.2004. שיק מס' 1599 שזמן פרעונו 13.9.2004. שיק מס' 1600 שזמן פרעונו 12.9.2004. עוד קבע בית המשפט קמא כי מחקירתו של המערער עולה שהוא מסר את שלושת השיקים הנ"ל לידיו של מיכאלי עוד בטרם נפגש עם המשיב (ע' 12, 14- 15 לפרוטוקול). אם כן, המערער "נפרד מכספו, בלא בטוחות כלשהן, עוד לפני שניגש למשרדו של הנתבע (המשיב, י.ש.), והוא עשה כן בלא קשר למעשיו או מחדליו של הנתבע". בית המשפט דחה את גרסתו העובדתית של המערער הואיל והיא איננה מתיישבת עם ההיגיון. זמן הפירעון של השיק השלישי חל ביום 12.9.2004. אדם סביר איננו רושם שיק ליום שכבר חלף. מכאן המסקנה כי השיק השלישי נכתב ביום 12.9.2004. כן דרך כלל אדם תולש מפנקס את השיק העליון (בעניינו צריך היה להיות שיק 1598) ומוסר אותו, ולא תולש שיק עם מספר סידורי מתקדם יותר, ומשאיר את השיקים שמעליו בפנקס. מכך הסיק בית משפט קמא כי שלושת השיקים מולאו ונמסרו באותו הזמן. היינו ביום 12.9.2004, יום אחד לפני שהמערער הגיע למשרדו של המשיב. מהאמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי לא קיים קשר סיבתי בין מעשיו של המשיב לבין הנזק שנגרם למערער, ודי בכך בכדי לדחות את התביעה. 5. בית המשפט המשיך ודן בשאלת האחריות המקצועית של המערער, הן משום התייחסות הצדדים, והן משום הרלוונטיות לעניין הוצאות המשפט. בית משפט קמא קבע כי המשיב חב בחובת זהירות כלפי המערער, אף אם יניח כי לא ייצג אותו בעסקה: המשיב שאל את המערער האם סופקו לו בטחונות, דרש ממיכאלי לספק בטחונות, ואף ניסח הסכם הכולל התייחסות לביטחונות. בהתנהגותו זו יצר המשיב מצג כלפי המערער לפיו הוא דואג לאינטרסים שלו בעסקה. עוד ציין בית המשפט כי המשיב ייצג את המערער בעבר בעניינים שונים, ועל-כן ברור כי המערער נתן בו אמון מלא, על רקע ההכרות המוקדמת ורבת השנים. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי המשיב הפר את חובת הזהירות. שטר החוב איננו בטוחה ראויה, שכן איננו התחייבות של צד ג'. המשיב יכול היה להציע כי מיכאלי יעמיד ערב או ערבים להבטחת התחייבותו. המדליה אף היא איננה בטוחה של ממש. הוסכם כי המדליה הייתה רק צילום של המקור. כן, בלא יפוי כוח בלתי חוזר מעם פלנדלר לא ניתן להעביר את הזכות. בנסיבות אלה "בטחון" המדליה חסר כל ערך, ודבר זה היה ידוע היטב למשיב לאור מומחיותו בתחום זה (ראו ע' 23 לפרוטוקול). לאור האמור קבע בית משפט קמא כי המשיב התרשל כלפי המערער. דא עקא, ועל פי האמור לעיל, אין לחייב את המשיב בגין כך, הואיל ולא קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם. 6. בית המשפט קמא דחה את טענת המערער כי שילם למשיב שכר טרחה בסך 500 ₪. הוצגה קבלה כי בגין עסקה דומה בין השניים שילם המערער למשיב סך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ, ואם-כן אין זה סביר כי הפעם הסתפק המשיב בשכר טרחה של 500 ₪ בלבד. משכך, דחה בית משפט קמא את התביעה אך ללא צו להוצאות. טענות הצדדים 7. טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי אין קשר סיבתי בין התרשלותו של המשיב לבין הנזק שנגרם. לטענתו, לאחר שהוא ומיכאלי הסכימו על תנאי העסקה, ועוד בטרם הגיע מועד פירעונן של שתי ההמחאות, היה על המשיב לייעץ לו לבטל את ההמחאות אם אין בידי מיכאלי ליתן בטוחות טובות. כן, לו היו מתקבלות בטוחות טובות לא היה נגרם למערער כל נזק. לשיטתו "השאלה העיקרית הינה האם צדדים לעסקה שגיבשו ביניהם תנאים מסוימים בעסקה, ואולי אפילו העלו אותה על הכתב, והעבירו ביניהם כספים לצורך גילוי רצינות ופנו לעו"ד על מנת שיערוך חוזה ביניהם, והעו"ד ערך חוזה ביניהם האם העובדה שאחד הצדדים העביר למשנהו סכומי כסף שלא בנוכחות של העו"ד במעמד משא והמתן ביניהם סיכן את כספו ולעו"ד אין כל אחריות בעניין". 8. המשיב סומך ידו על קביעתו של בית משפט קמא, כי בנידון דידן אין קשר סיבתי בין הנזק לבין מעשה הרשלנות הנטען. מרגע שההמחאות ניתנו ללא בטוחות כלשהן הפקיר המערער את כספו. משלב זה אם מאן דהו, בין אם המערער ובין אם המשיב, היה מעוניין בקבלת בטוחות, ובכלל זה ערבים, היה עליו לסמוך על טוב ליבו של מיכאלי, שהכסף היה מצוי בכיסו. באשר לטענה כי היה עליו לייעץ לו לבטל את ההמחאות, הרי שטענה זו לא הוזכרה בכתב התביעה, בסיכומים או בכתב התשובה. עוד משמע מטענה זו כי עורך דין אשר לא ייעץ ללקוח להפר חוזה, הרי שהוא רשלן. טוען המשיב כי כאן "כל הכסף הופקר מראש" ועל-כן אין קשר לדוגמא אותה מביא המערער: מקום בו נותנים כסף על החשבון. ב"כ המשיב טען, במהלך הדיון לפני בית משפט זה, כי המערער לא הוכיח תביעתו, באשר ייתכן וכל השיקים כבר נפדו על ידי מיכאלי ועוד בטרם הגיעו למשרדו של המשיב. הערעור שכנגד 9. המשיב הגיש ערעור שכנגד על החלטתו של בית המשפט קמא, שלא לפסוק הוצאות לטובתו, על אף זכייתו שבדין. המשיב טוען כי משקבע בית המשפט קמא כי דין התביעה להידחות, מפאת העובדה כי לא קיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבין פעולותיו של המשיב, לא היה כל מקום לבחון את התנהגותו, וממילא לא היה כל מקום לשלול ממנו את זכותו להשבת ההוצאות שהוציא. עוד טוען המשיב כי עולה מפסק הדין שהמערער הגיש תביעת כזב, והעיד דברים שאינם אמת בתצהירו ובעדותו. כל אלה נמחלו, הלכה למעשה, בשל הרשלנות, שאין לה כל קשר לתביעה, אותה ייחס בית משפט קמא למשיב. 10. המערער מנגד טוען כי הערעור שכנגד הוגש שלא בהתאם להוראות הדין. עוד טוען המערער כי ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בקביעות בית המשפט קמא הנוגעות להוצאות. בענייננו אין כל מקום להתערב בשיקוליו של בית משפט קמא, אשר לא נפלה כל טעות קיצונית או משפטית בשיקול דעתו. דיון והכרעה דין הערעור להידחות. 11. בידוע הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות אותם קבעה הערכאה הדיונית, למעט אותם מקרים חריגים, נדירים ויוצאי דופן בהם נמצא כי העובדות, אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אינן מתקבלות על הדעת (ראו למשל ע"א 11172/05 אלון נ' חדד (לא פורסם 21.10.2009)). בעניינו, ניכר כי בית המשפט קמא צלל לעומק הראיות וביסס את מסקנותיו כדבעי, ואין כל מקום להרהר אחר קביעותיו. 12. לגופו של עניין, אחד הכללים הבסיסיים בדין האזרחי קובע כי "המוציא מחבירו עליו הראיה" (ראו ע"א 4340/06 עו"ד לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם 21.4.2010)). בענייננו פירוש הדבר כי על המערער הנטל להוכיח, מלבד הטענה כי המשיב התרשל, כי אלמלא התרשלות זו לא היה נגרם לו כל נזק. בלשון חיובית, כי ההתרשלות היא זו שגרמה לנזק. 13. בנסיבות העניין היה על המערער להוכיח כי נתקיימו מספר דברים, וכדלקמן: המערער היה צריך להוכיח כי השיקים אשר נמסרו למיכאלי ביום 12.9.2004 (על פי קביעתו של בית המשפט קמא) טרם נפרעו בשעה שנפגש עם המשיב, שכן אם אלו נפרעו, מה בצע כי יינתנו בטוחות?! ודוק, לכאורה לא היה כל קושי בהוכחת האמור. עוד היה על המערער להוכיח כי בנסיבות העניין העסקה עם מיכאלי טרם הושלמה, וניתן היה לדרוש בטחונות נוספים ממיכאלי. לא מן הנמנע כי המתווה הכללי של העסקה נסגר כבר ביום 12.9.2004, כשלמחרת ניגשו הצדדים למשיב רק בכדי להעלות את אשר כבר הוסכם, על הכתב. לא הוכח כי בשלב מאוחר זה ניתן היה לדרוש בטחונות נוספים, למעט אלו שניתנו. במאמר מוסגר נעיר, כי זה המקום לתהות מדוע ההסכמה של המערער ומיכאלי, כי מהתמורה הכוללת בסך של 160,000 ₪ יופחת סך של 18,000 ₪ בגין השכרת הזכות הציבורית, לא באה לידי ביטוי בהסכם. תמיהה זו מובילה למסקנה כי ייתכן ולעריכת ההסכם הייתה מטרה אחרת, דוגמת הצגת ההסכם לצד ג' כלשהו, מלבד העלאת אשר הוסכם קודם לכן עלי כתב. אם אכן כך, נראה כי שלב זה הינו פורמלי גרידא, וללא אפשרות אמיתית של עריכת שינויים מהותיים, דוגמת הוספת בטחונות של ממש. בנוסף, בנסיבות המיוחדות של המקרה, ניתן להטיל ספק רב כי הייתה תועלת בהמצאת בטחונות נוספים. מי יתקע לכפו של המערער כי לו היו מסופקים בטחונות נוספים, בטחונות אשר לכאורה נהג מיכאלי לתת, היה בכך בכדי להועיל לו. ודוק, מיכאלי הורשע בגניבה של כ-27 מיליון ₪ אותם גבה מעם 176 לקוחות במשך תקופה של כארבע שנים. לא רק זאת אלא "כאשר נודע לנאשם (=מיכאלי, י.ש.) דבר גילוי התרמית על ידי משרד התחבורה, מיהר הנאשם להחתים בחור בשם ולדיסלב צ'קנוב (להלן: "צ'קנוב") על חוזה עבודה ממנו עולה כביכול כי צ'קנוב עבד אצל הנאשם כשליח בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום. כן החתים הנאשם את צ'קנוב על תצהיר בו הוא מודה כביכול כי במסגרת עבודתו אצל הנאשם הוא גנב ממנו כספים. לאחר מכן, פנה הנאשם למשטרה ודיווח על מעילתו של צ'קנוב. אלא, שהסתבר, כי חוזה העבודה והתצהיר נחתמו רק בדיעבד, ולמראית עין בלבד, ולצורך בניית סיפור הכיסוי לפיו כביכול נער השליחויות - צ'קנוב, הוא אשר מעל בכספים, סיפור ש"נתפר" לצורך החקירה הצפויה, ולא במקרה תלונת השווא שמסר הנאשם במשטרה נמסרה מספר שעות לאחר שצ'קנוב יצא מן הארץ" (פסקה 2 להכרעת הדין). בנסיבות מיוחדות אלו קיים ספק רב בדבר היעילות של הבטוחות אותן היה מספק מיכאלי. עוד נוסיף, כי יש ממש בטענת המשיב, לפיה, אם אכן נכרתה העיסקה עוד טרם לכן וללא שהוסכם על מתן בטחונות אלו או אחרים, יכול ועמידה על דרישה שכזאת, כמוה כהפרת ההסכם. 14. המערער, כאמור, טוען כי המשיב יכול היה לנקוט במספר פעולות אשר היו יכולות למנוע את הנזק. מכיוון שלא הוכח כי הנזק טרם נגרם, בשעה שמיכאלי והמערער התייצבו במשרדו של המשיב, הרי שהפעולות הנטענות ייתכן והן רק בגדר הטבת נזק, ואינן בגדר סיבת הנזק. לשון אחר, אם השיקים כבר נפרעו, או העסקה בין מיכאלי לבין המערער כבר נכרתה, הרי שהנזק כבר נגרם, וקבלת בטוחות בדיעבד, משמעה הטבת/הפחתת הנזק בדיעבד (באנלוגיה לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964), או בגדר הקטנת הנזק. 15. היוצא מכל האמור, ומקביעותיו ונימוקיו של בית משפט קמא כי יש לדחות את הערעור, משלא הוכח קשר סיבתי בין רשלנותו הנטענת של המשיב לבין הנזק אשר נגרם למערער. בלשון אחרת, מעת שיצאו השיקים מחזקת המערער, שוב היו הכספים בידיו של מיכאלי. אם אכן, כפי שהתברר לאחר מכן, מלכתחילה ביקש מיכאלי להונות את המערער, הרי ברור כי כל דרישה ממיכאלי לבטחונות חיצוניים, קרוב לוודאי, שלא הייתה נענית. הערעור שכנגד 16. בעניין שוויקי (ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם 16.3.2008)) הוגשה תביעה נגד המדינה בגין נזקים גופניים ונפשיים, שנגרמו לתובעים בשל פעולה שביצעה משטרת ישראל. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה לאחר שקבע כי לא הוכח קשר סיבתי. בית המשפט חייב את הנתבעת בהוצאות משום "נסיבות העניין". התובעים הגישו ערעור על גוף פסק הדין, והנתבעת הגישה ערעור שכנגד על ההוצאות שנפסקו לחבותה. בהתייחס לערעור שכנגד פסק בית המשפט העליון כדלקמן (כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ברלינר; ראו ההפניות שם): "שאלת פסיקתן של הוצאות משפט, גובהן של הוצאות אלה ושכר טרחת עורך דין נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית... במסגרת שיקוליו לעניין החיוב בהוצאות, בית המשפט יתחשב, בין היתר, בשווי הסעד המבוקש, בדרך ניהול המשפט, בכמות ובמהות העבודה שהושקעה ובנסיבות אחרות שיש בהן כדי להשפיע על גובה ההוצאות הנפסקות... הכלל הוא כי בית המשפט שלערעור לא יתערב בשיקול דעת זה אלא במקרים שפסיקתן לקתה במשגה ממשי... ומה יפים לכאן דברי השופט ח' כהן, שלא נס ליחם עד היום: "לאחרונה מוצף בית-משפט זה בערעורים על הוצאות בלבד. לא הועילו הדברים שנאמרו ונשנו מפי שופטי בית-משפט זה פעמים רבות, שערעורים אלה אינם רצויים: 'אין זה מדרכו של בית-המשפט לערעורים להתערב בשיקול-דעתו של בית-משפט קמא, ובמיוחד לא בקלות יענה בית-משפט לערעורים לערעור המתייחס להוצאות בלבד' --- ואזהרה זו השמיע בית-משפט זה הלוך והזהר - מאז ע"א 44/53 א.צ. ברנוביץ בע"מ נ' צימרמן, פ"ד ח 1245 ועד היום --- היטב התנקם בו בבית-משפט זה רוחב לבו, שביטל את ההלכה שהיתה רווחת בתקופת המנדט, שלפיה לא היה בפסיקת ההוצאות בלבד משום עילה לערעור --- ואם תימשך המגמה הנוכחית להציף בית-משפט זה בערעורים על הוצאות, מצדי אציע שנשקול אם פיקוח עבודתנו השיפוטית - בחינת פיקוח נפש השיפוט - אינו מצדיק ומחיב החזרת ההלכה המנדטורית על כנה --- הלכה פסוקה היא, כשבית-המשפט אינו מפרט את השיקולים לפסוק את אשר פסק לענין ההוצאות, לא יהרהר בית-המשפט שלערעור בדרך כלל אחרי מידותיו ושיקוליו--- קל וחומר כשבית-המשפט מפרט ומסביר את שיקוליו והם נמצאו סבירים, ושום טעות משפטית אינה מתגלית על פניהם" (ע"א 286/78פיוניר קונקריט (ישראל בע"מ) נ' א' אנקרליקן קונטרקטינג אנד פיננס א.ס., פ"ד לג(1) 547, 549-548 [ההדגשה שלי - י' ט']).... ". עם זאת, לכלל האמור קיימים חריגים. בע"א 406/80 אלקיים נ' הוברמן, פ"ד לו (4) 416, 418-419 (1982) נקבע כי : "...לכלל האמור, ולגישתו העקבית של בית-משפט זה שלא להתערב בשיקולי הערכאה הראשונה בפסיקת הוצאות, קיים חריג, אשר השימוש בו לא נעשה אלא במקרים נדירים וקיצוניים - והוא, כשנפלה טעות משפטית או נתגלו פגם או פסול בשיקול הדעת בעת שקילת שאלת ההוצאות, ואלה מתגלים מפסק הדין ... ואכן, כשנמצא המקרה הראוי על-פי המבחנים, שהוזכרו לעיל, אף-על- פי שהערעור כולו היה מופנה כלפי פסיקת ההוצאות בלבד, ראה בית-משפט זה לנכון לקבל את הערעור ולשנות את פסיקת הערכאה הראשונה בעניין הוצאות...". אכן באותו מקרה, נוכח חוסר ההנמקה, מצאה לנכון ערכת הערעור להתערב ולבטל את החיוב בהוצאות שהוטל על הנתבע. עם זאת בסופו של יום קבע בית המשפט העליון כי כל צד יישא בהוצאותיו הוא.   קל וחומר לעניין שבפני, לא רק שמתוך דברי בית משפט קמא, ניתן היה להבין מדוע לא נפסקו הוצאות, אלא שאכן לגופם של דברים, לא היה מקום לפסיקתן. גם אם המערער, לא היה לקוחו של המשיב, באותה עיסקה, עדיין סמך המערער על המשיב, כמי שידוע במומחיותו בתחום ענף המוניות, אך הסתבר שלא כך היו פני הדברים. דהיינו, בנסיבות דנן, אין להתערב אף בנושא זה. סיכומם של דברים 17. דין שני הערעורים להידחות ומכאן שכל צד יישא בהוצאותיו. רשלנות מקצועיתרשלנותעורך דין