תוקף צו מאסר

מה הדין במקרה שחייב בהוצאה לפועל שהוצא נגדו צו מאסר לא אותר ע"י המשטרה ?

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוקף צו מאסר:


א. לפניי שתי בקשות רשות ערעור (בר"ע 1045/09, ובר"ע 1046/09) על החלטות רשמי הוצל"פ, בהן נקבע כי על המבקש לשלם בשנית אגרה להוצאת צווי מאסר חדשים במקום צווי המאסר שפקעו, בשל העובדה שהחייבים לא אותרו.
ביום 8.3.2010 נתתי למבקש רשות ערעור בבר"ע 1045/09, והיא נידונה כערעור.
כן ניתנת למבקש רשות ערעור גם בבר"ע 1046/09.

ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן:
המערער הינו זוכה בשני תיקי הוצל"פ (תיק הוצל"פ מס' 01-02407-87-2 נשוא בר"ע 1046/09 (להלן: "תיק הוצל"פ מס' 1") ותיק הוצל"פ מס' 01-02407-87-9, נשוא בר"ע 1045/09 (להלן: "תיק הוצל"פ מס' 2"). במסגרת תיקים אלו הוצאו צווי מאסר כנגד החייבים (המשיבים מס' 4 - 5).
בתיק הוצל"פ מס' 1, שילם המערער אגרה בגין צו מאסר כנגד החייב, המשיב מס' 4. ביום 11.3.2008 הוצא צו המאסר וביום 6.5.2008 הוא התקבל במשטרת ישראל (להלן: "המשטרה"). ביום 22.7.2008 הוחזר צו המאסר ע"י המשטרה לרשם ההוצל"פ ללא ביצוע, וזאת בנימוק, לפיו החייב לא אותר, על אף שנערכו ארבעה ביקורים בכתובת החייב שצוינה בצו המאסר ותוחקרו שכני החייב (נספח א' לבר"ע 1046/09).
ביום 29.10.2008 הגיש המערער בקשה לבצע את פקודת המאסר ללא חיוב באגרה נוספת (נספח ב' לבר"ע 1046/09). ביום 6.1.2009 דחה רשם ההוצל"פ (כב' הרשם אדי לכנר) את בקשת המערער וקבע כי "על ב"כ הזוכה (המערער- י.ש) להמציא לתיק כתובת מעודכנת של החייב על מנת שמשטרת ישראל תוכל לבצע את הצו. בתיק זה, המשטרה פעלה בהתאם לצו, אולם לא איתרה את החייב, ולפיכך, הבקשה נדחית".

בתיק הוצל"פ מס' 2 שילם המערער אגרה בגין הוצאת צו מאסר נגד החייב, המשיב מס' 5 והצו הוצא ביום 13.4.2000. ביום 12.6.2008 התקבל הצו במשטרה, והוחזר לרשם ההוצל"פ בחודש דצמבר 2008, בנימוק לפיו החייב לא נמצא בכתובת הרשומה בצו המאסר (נספח א' לבר"ע 1045/09). ביום 1.1.2009 הגיש המערער בקשה לרשם ההוצל"פ לבצע בדחיפות את פקודת המאסר ללא חיוב באגרה. ביום 12.1.2009 דחה רשם ההוצל"פ (כב' הרשם עמיעד רט) את הבקשה בקובעו: "הצו לא בוצע מהטעם - "מען שגוי". הזוכה ידאג לעדכן את כתובת החייב. הבקשה נדחית".

שתי החלטות רשמי ההוצל"פ בעניין בקשות המערער לביצוע פקודות מאסר ללא חיוב באגרה נוספת, הן נשוא בקשות רשות הערעור שבפניי.

ג. טענות הצדדים
בבר"ע 1046/09 טען המערער, כי החזרת צו המאסר על ידי המשטרה בנימוק כי החייב לא אותר, מהווה ביטול שלא כדין של צו המאסר. המערער טוען כי הנימוק לפיו החייב לא אותר, אינו מהווה נסיבה מוכרת לפי סעיף 74יז (1 - 5) לחוק ההוצל"פ, התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ").
עוד טען המערער כי צו המאסר הוחזר ללא צירוף של טופס 27, וזאת, לטענת המערער, בניגוד לתקנה 114 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם - 1979 (להלן: "תקנות ההוצל"פ"). בהקשר זה טוען המערער, כי למשטרה אין סמכות לבטל צו מאסר שהוצא כדין וזאת על דרך החזרתו ללא ביצוע. לטענת המערער ביטול צו מאסר באופן זה, עולה כדי חריגה מסמכויותיה של הרשות המבצעת.
עוד נטען על ידי המערער, כי מספר הביקורים שבוצעו על ידי המשטרה בכתובת החייב היה מועט.
המערער טוען כי חיובו בתשלום אגרה נוספת פוגע בזכותו הקניינית והינו מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
אשר על כן, עתר המערער בבר"ע 1046/09 לקבוע כי צו המאסר הוחזר שלא כדין ויש לבצעו ללא חיובו באגרה נוספת.

בסיכומיו הוסיף המערער טענות ועתר לסעדים נוספים. כך, טען המערער כי החייב מתגורר, מזה שנים רבות, בכתובת הרשומה בצו המאסר, והדבר ידוע גם למשטרה.
עוד טען המערער כי החייב העביר אישור רפואי למשטרה, ובמועד זה יכולה היתה המשטרה לבצע את פקודת המאסר.
כן, עתר המערער בסיכומיו לסעדים נוספים שלא עתר להם בבקשותיו. כך, עתר המערער לקבוע כי על המשטרה לקיים את הוראות תקנה 114ד' לתקנות ההוצל"פ, ולצרף טופס 27, וכן עתר לקבוע כי על המשטרה לבצע את פקודת המאסר תוך 90 יום מיום שאיתרה את החייב.
המערער מבחין בין מקרה בו מוחזרת האגרה, מאחר שצו המאסר לא בוצע, לבין מקרה בו מתבקש ביצוע חוזר של צו המאסר ללא תשלום אגרה נוספת. המערער טוען כי האגרה המשולמת הינה בגין "ביצוע צו מאסר", ולא "ניסיון לביצוע צו מאסר".

המשיבות 1 - 3 (להלן: "המדינה") התנגדה בסיכומיה להרחבת חזית על ידי המערער.
המדינה טענה כי סמכות רשם ההוצל"פ ליתן פטור מתשלום אגרה לביצוע פקודת מאסר מוגבלת לפטור הנובע מ"חוסר יכולת הזוכה", דבר שלא נטען על ידי המערער במקרה דנא.
עוד נטען על ידי המדינה, כי אין כל קשר בין בקשת רשות הערעור לבין ההכרעה העקרונית המבוקשת על ידי המערער. בענייננו, כך לטענת המדינה, קבע רשם ההוצל"פ בהחלטתו כי על המערער לעדכן את כתובת החייב, ובבר"ע אין כל טענה כי כתובת החייב הרשומה בתיק ההוצל"פ נכונה היא. יצוין כי המדינה מתנגדת לטענות החדשות שהועלו על ידי המערער בהקשר זה.
לסיכום, המדינה טוענת כי הבר"ע נעדרת עילה ודינה סילוק על הסף.
לגופם של דברים, טוענת המדינה כי תוקפו של צו מאסר מוגבל בזמן ויש לקיים בחינה שיפוטית של תוקפו, וכי כל קביעה אחרת עומדת בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
עוד טוענת המדינה כי במקרה דנא המשטרה ביצעה ניסיונות לאיתור החייב בהתאם לצו המאסר. לטענתה, המשטרה לא ביטלה את הצו, אלא השיבה אותו לרשם ההוצל"פ בצירוף דיווח על פעולותיה.
לטענת המדינה לא ניתן לומר שהמשטרה לא טיפלה בצו, ובכל מקרה טוענת המדינה, כי אין קשר בין אי הצלחה בביצוע צו המאסר לתשלום האגרה.

בבר"ע 1045/09 טענו הצדדים טענות אשר חלקן זהות לטענות שנטענו על ידם במסגרת בר"ע 1046/09, לפיכך, אתייחס רק לטענות הייחודיות לבר"ע זו.
לטענת המערער, המשטרה השתהתה במשך כשמונה חודשים בביצוע צו המאסר. המערער טען, כי במקרה זה החזירה המשטרה את פקודת המאסר בצירוף טופס "לא אמין" (כלשון המערער) בו נרשם שלוש פעמים כי נערך ביקור בבית החייב והחייב לא נמצא בביתו. המערער טוען כי מען החייב המצוין בתיק ההוצל"פ הינו מדויק, והדבר אף נלמד מכך שהמשטרה ציינה כי החייב לא נמצא בביתו.
המערער טען כי על המשטרה לבצע את צו המאסר בתוך 90 יום מהיום בו אותר החייב, ולכן עתר המערער לקבוע כי צו המאסר הוחזר שלא כדין ויש לבצעו ללא חיוב באגרה נוספת.
בסיכומיו בבר"ע 1045/09 הוסיף המערער ועתר לסעדים נוספים על הסעד המקורי לו עתר בבקשת רשות הערעור. סעדים חדשים אלה זהים בעיקרם לסעדים החדשים שנוספו על ידי המערער בבר"ע 1046/09.

המדינה טענה כי כל סעד המבוקש על ידי המערער, חורג מתקיפת החלטת רשם ההוצל"פ ואינו מצוי בגידרי סמכותו של בית משפט זה.
כן טענה המדינה כי במסגרת המאמצים לביצוע הצו, בוצעו שלושה ביקורים בבית החייב בזמנים שונים במטרה לאתר את החייב, אולם החייב לא אותר בכתובת המופיעה בצו, לפיכך הוחזרה פקודת המאסר לרשם ההוצל"פ.
עוד נטען ע"י המדינה כי התשלום העומד בבסיס הערעור הינו תשלום מסוג 'אגרה' ולא תשלום תמורת שירות. משכך, לא קיימת קורלציה מלאה בין האגרה הנגבית לבין השירות שניתן.
המדינה טוענת כי קבלת פרשנותו של המערער, משמעה, בין היתר, כי צווי מאסר כנגד חייבים יוותרו תלויים ועומדים עד לביצועם, ללא הגבלת הזמן.

ד. דיון
בראשית הדברים יש להדגיש כי לא בכדי ערכתי אבחנה בין טענות המערער והסעדים להם עתר בבקשות רשות הערעור לבין אלו שנוספו בסיכומיו. הטענות והסעדים החדשים שנוספו בסיכומי המערער, בשתי בקשות רשות הערעור, הם בגדר הרחבת חזית אסורה, אשר המדינה התנגדת לה מפורשות, ולכן אין בכוונתי לדון ולהכריע בהם.

פסק הדין יחולק לשני חלקים: ראשית, אבחן את השאלה האם צו הבאה/מאסר כלפי חייב, שלא ניתן לאתרו, מוגבל בזמן. שנית, וככל שהתשובה לשאלה הראשונה הינה חיובית, אדרש לשאלה, האם מחויב הזוכה לשלם אגרה נוספת להוצאת צו הבאה/ מאסר חדש במקום צו אשר פקע, בשל העובדה שהחייב לא אותר.

תוקפו של צו הבאה/מאסר כלפי חייב שלא אותר

מאסרו של חייב פוגע, בראש ובראשונה, בזכותו החוקתית לחירות אישית. זכות זו מוגנת בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת".
על חשיבותה של הזכות לחירות עמדה כב' הנשיאה דורית בייניש בפסק דינה בעניין הפרטת בתי הסוהר (בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ועסקים (ע"ר) נ' שר האוצר ואח' (מאגר נבו, 2009)):

"הזכות לחירות אישית הינה ללא ספק מזכויות היסוד המרכזיות והחשובות בכל משטר דמוקרטי, והיא הוכרה בשיטתנו עוד בטרם עוגנה בחוק היסוד. שלילתה של זכות זו היא אחת מהפגיעות הקשות ביותר המתאפשרות במדינה דמוקרטית המקפידה על שלטון החוק ומגינה על זכויות האדם. פגיעה בזכות לחירות אישית היא בעלת חומרה מיוחדת, מאחר שהיא כרוכה מעצם טיבה בפגיעה בשורה של זכויות אדם אחרות, שהיכולת לממשן מוגבלת מבחינה פיזית, נפשית וערכית כאחד" (שם, בעמ' 27).

ככל זכות אחרת, גם הזכות לחירות היא יחסית ועשויה להצטמצם למול זכויות ואינטרסים נוגדים. בענייננו ניצבים אל מול הזכות לחירות של החייב, הזכות לקניין של הזוכה המבקש לגבות את חובו, והאינטרס של החברה להעמיד לרשותו אמצעי יעיל לגביית החובות. הוצאה לפועל איטית או בלתי יעילה, אשר אינה מאפשרת לזוכה לגבות את חובו, פוגעת בקניינו של הזוכה. בעניין זה ראו דברי בית המשפט העליון בבג"צ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת נ' שר המשפטים ואח', פ"ד מז(4) 715, 759 (1993):
"אם רוצים אנו כי זוכים לא יפנו לגובים מפוקפקים ולא ינעלו דלת בפני לווים, חייבים אנו אפוא להעמיד לרשות הזוכים אמצעי גבייה-כפייה חלופי, נוח, זול ויעיל. אמצעי זה הוא פקודת המאסר".

אם כן, באיזון בין הזכויות הנוגדות של הזוכה ושל החייב, נקבע כי ניתן יהיה להטיל צו מאסר על חייב, אולם מטרתו של צו זה הינו "לכפיה ולא לענישה", ולעולם יש להעדיף נקיטת הליכי הוצאה לפועל כנגד רכושו של חייב. רק אם אין כל דרך יעילה אחרת לגביית החוב ניתן לפנות להליכי מאסר, במסגרת הליכי הוצל"פ (בר אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות (מהדורה שביעית, 2009) (להלן: "בר אופיר") עמ' 461 - 462).

פרק ז4 לחוק ההוצל"פ עוסק בביצוע צווי הבאה וצווי מאסר.
במסגרת זאת נקבע בסעיף 74טז(ב) כי:
"(ב) צו הבאה או צו מאסר יבוצע בידי המשטרה בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-90 ימים מיום שהועבר לה".

בסעיף קטן (ג) נקבע:
"(ג) חייב שלא אותר, אף שנעשו מאמצים של ממש לאתרו, או שלא ניתן לבצע את הצו נגדו בשל היותו מחוץ לגבולות המדינה, או בשל הנסיבות האמורות בסעיף 74יז(א), תתחיל התקופה האמורה בסעיף קטן (ב) מהיום שניתן לאתרו או לבצע את הצו, לפי הענין".

הנה כי כן, על המשטרה מוטלת החובה לבצע צו הבאה/מאסר תוך 90 יום מהיום שהועבר אליה ואולם, על מנת שהמשטרה לא תימצא בסיטואציה בה היא מפרה צווים שיפוטיים, נקבע כי אם החייב לא אותר, על אף שנעשו מאמצים של ממש לאתרו; או שלא ניתן לבצע את צו המאסר כנגד החייב מאחר שהוא יצא את גבולות המדינה; או מהסיבות המנויות בסעיף 74יז(א), תתחיל תקופת 90 הימים, מהיום שבו ניתן לאתר את החייב או לבצע את הצו שהוצא כנגדו, לפי העניין.

בסעיף 74 יז(א) שכותרתו "סייג לביצוע צו הבאה או צו מאסר" נקבע:
"74יז. (א) צו הבאה או צו מאסר נגד חייב לא יבוצע כל עוד מתקיימת אחת מן הנסיבות האלה:
(1) החייב משרת שירות סדיר לפי חוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 או משרת שירות מילואים לפי חוק שירות המילואים, התשס"ח-2008;
(2) ההבאה או המאסר עלולים להזיק לבריאותו של החייב;
(3) כתוצאה מן ההבאה או המאסר של החייב יישארו ללא השגחה או טיפול הולמים, קטין שבאחריותו של החייב ושטרם מלאו לו 14 שנים, או אדם חסר-ישע התלוי בחייב;
(4) החייב מרצה מאסר פלילי או נמצא במעצר;
(5) לחייב יש מוגבלות אחרת שבשלה, לדעת השוטר המבצע, בהתייעצות עם מפקדו הישיר, לא ניתן לבצע את הצו".

בסעיף 74יז(ג) נקבע כי אם "לא ניתן לבצע צו הבאה או צו מאסר, בשל היות החייב מחוץ לגבולות המדינה או בשל הנסיבות האמורות בסעיף קטן (א), במשך תקופה העולה על ששה חודשים - בטל הצו". זאת כאשר על פי סעיף קטן (ד) ניתנה לרשם ההוצל"פ הסמכות, לבקשת הזוכה "להורות על ביצועו של צו הבאה או צו מאסר שלא בוצע כאמור, אם ראה כי לא נתקיימה נסיבה המצדיקה את אי-הביצוע".

הנה כי כן, בחוק ההוצל"פ מנויים שלושה מצבים בהם לא ניתן יהיה לקיים צו מאסר ו/או הבאה כנגד חייב: האחד, כאשר לא ניתן לאתר את החייב (על אף שנעשו מאמצים של ממש לאתרו), השני, כאשר החייב יצא את גבולות המדינה והשלישי, כולל את קשת המקרים המנויה בסעיף 74יז לחוק (חייב המשרת שירות סדיר או שירות מילואים; צו הבאה/מאסר הפוגעים בבריאות החייב; כתוצאה מביצוע הצו ישאר ללא השגחה או טיפול הולם קטין או חסר ישע התלויים בחייב; לחייב מוגבלות אחרת בגינה לא ניתן לבצע את הצו).
באשר לשני סוגי המקרים האחרונים קבע המחוקק בסעיף 74יז(ג) כי אם לא ניתן לבצע את הצו במשך תקופה העולה על ששה חודשים בטל הצו, ואולם, באשר לסוג הראשון, שעניינו המקרים בהם לא ניתן לאתר את החייב, על אף שנעשו מאמצים של ממש לאתרו, שותק החוק בעניין הגבלת תקופת הזמן בה יהיה הצו בתוקף.

במה דברים אמורים? האם מהאמור לעיל נובע, כפי שטוען המערער, כי צו מאסר כלפי חייב שלא ניתן לאתרו, לעולם יעמוד בתוקפו? רוצה לומר, אם, לדוגמא, לאחר שנתיים מהיום שבו הוצא צו המאסר, אותר לפתע החייב, יעמדו לרשות המשטרה 90 ימים לביצוע צו המאסר נגדו? או שמא נאמר כי צו זה תוקפו הוגבל בזמן והוא פקע זה מכבר?

ניתן להציג שתי פרשנויות בעניין זה. האחת מניחה כי מהלשון המפורשת של סעיף 74יז(ד) נגזרת לשון משתמעת לעניין סעיף 74טז(ג), כך שבעוד שצו מאסר נגד חייב שיצא את גבולות המדינה או צו מאסר שלא ניתן לבצעו משום המקרים המנויים בסעיף 74יז(א) בטל תוך ששה חודשים, הרי שאין הגבלת זמן על תוקפו של צו מאסר נגד חייב שלא ניתן לאתרו, ומעת שניתן לאתרו תעמוד לרשות המשטרה תקופה בת 90 ימים לביצוע הצו (כאמור בסעיף 74טז(ג)).
הפרשנות השנייה, גורסת כי "מכלל ההן לא נשמע לאו", אלא המדובר בהשמטה מקרית של המחוקק שיש להשלימה.

בפסק דינו בעניין ע"א 3622/96 א' חכם ואח' נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2) 638, 648 (1998) (להלן: "ע"א 3622/96")), נדרש בית המשפט העליון לשאלה האם הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות שקבעה (טרם תיקון מס' 3), בין היתר, כי בחישוב תקופת ההתיישנות לא תבוא בחשבון התקופה שבה היה תובע חולה נפש ולא מונה לו אפוטרופוס, תחול גם במקרה שבו המדובר באדם הלוקה בשכלו אך אינו סובל ממחלת נפש. בפסק דינו קבע כב' הנשיא אהרון ברק כי "המסקנה של הסדר שלילי תבוא רק אם פירוש החוק על פי תכליתו מוביל למסקנה כי החוק ביקש לקבוע הסדר, בעל אופי שלילי. בענייננו, קיומו של הסדר שלילי יהא פירוש ראוי אם תכליתו של חוק ההתיישנות הינה למנוע השעיה במקרה של ליקוי שכלי. לעומת זאת, המסקנה של חסר תבוא אם פירוש החוק על-פי תכליתו מוביל למסקנה כי החוק ביקש להסדיר את הסוגיה, אך לא השיג את מטרתו זו. חסר - משמעותו אי-שלמות של ההסדר החקיקתי הנוגד את תכליתו" (שם, בעמ' 648, ראו גם: א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני, לשון החקיקה, 1993) 112- 113).

בענייננו, וכמפורט בהקדמה לדיון, ניתן להצביע על שתי תכליות לחוק ההוצל"פ המתגוששות זו עם זו ויש לאזן ביניהן. מחד גיסא מבקש החוק להגן על זכות הקניין של הזוכה ומסייע לו לגבות את חובו במהירות וביעילות. מאידך, מבקש החוק להגן על כבודו וחירותו של החייב, אשר לעיתים בשל מצבו הכלכלי אינו יכול לעמוד בתשלום החוב הפסוק, ויש למנוע מצב בו הוא יהפוך לחסר יכולת מוחלטת ולנטל על החברה (רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, 374 - 376 (2001)).

בחירה באופציה הפרשנית לפיה, הוראת סעיף 74יז(ג) הקובעת כי כאשר לא ניתן לבצע צו הבאה/מאסר כלפי חייב שיצא את גבולות המדינה או בשל הנסיבות הקבועות בסעיף 74יז(א) במשך ששה חודשים- בטל הצו, אך מקימה 'הסדר שלילי' לפיו אין הגבלת זמן לתוקף צו מאסר כלפי חייב שלא ניתן לאתרו, אינה עולה בקנה אחד עם שתי התכליות של חוק ההוצל"פ, כפי שפורטו לעיל.
פרשנות, לפיה צו מאסר לא יהיה מוגבל בזמן, ירחף בכל עת מעל ראשו של החייב כ'חרב מתהפכת', ולא יבחן מחדש על ידי רשם ההוצל"פ מעת לעת, יש בה כדי להעדיף, בצורה ברורה, את התכלית האחת של חוק ההוצל"פ. סבורה אני כי אין הצדקה להעדפת ההגנה על זכות הקניין של הזוכה, תוך התעלמות מהתכלית השניה לחוק, שעניינה, כאמור, הגנה על כבודו של החייב וחירותו.
פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם רוח התיקונים שתוקנו בשנים האחרונות בחוק ההוצל"פ, המבקשים לצמצם הוצאת צווי מאסר לחייבים, ובפרט נוגדת היא את סעיף 70א(1) לחוק ההוצל"פ, שתוקן בתיקון 29 (תשס"ט-2008) הקובע, בין היתר, כי רשם ההוצל"פ לא יוציא צו מאסר אם חלפו יותר משישה חודשים מיום שהובא החייב בפניו והוא בירר את יכולתו. דהיינו, לא יתכן כי צו מאסר יהיה בתוקף, בלא הגבלת זמן, בלא שרשם ההוצל"פ יערוך בחינה מחודשת של יכולת החייב ותנאי הוצאת צו המאסר.
לפיכך, המסקנה הנכונה וההגיונית, לטעמי, היא כי הוראה סעיף 74יז(ג) אינה מקימה הסדר שלילי, אלא המדובר בהשמטה מקרית בחוק היוצרת חסר הניתן להשלמה.

בע"א 3622/96 לעיל, התייחס כב' הנשיא ברק לשאלה "מה יעשה שופט, המגיע למסקנה כי בנקודה הדורשת הכרעה שיפוטית החוק חסר? התשובה על שאלה זו משתנה בשיטות המשפט השונות". השופט ברק ציין כי "במשפט הישראלי, התשובה לכך נתונה בחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980 (ראה בג"ץ 4562/92 הנ"ל [6], בעמ' 814), בסעיף 1, אשר זו לשונו:
"ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה הפסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".
מכוחה של הוראה זו הוסמך שופט בישראל, להשלים חסר בחקיקה. הוראה זו אף קובעת את המקורות שאליהם יפנה השופט לצורכי ההשלמה ואת סדר הפנייה למקורות אלה. המקור הראשון הוא ההיקש" (שם, בעמ' 649).

ההיקש הוא היקש משלים שאפשר שייגזר מהוראה אחרת בדין העוסקת בסוגיה דומה שממנה ניתן להקיש ובענייננו - היא הוראת סעיף 74יז(ג) לחוק ההוצל"פ. בהוראה זו נתן המחוקק דעתו לשתי התכליות הנוגדות של חוק ההוצל"פ: הרצון להגן על זכות הקניין של הזוכה, למול הצורך לשמור על כבודו של החייב וחירותו. על יסוד שתי תכליות אלו הגיע המחוקק למסקנה כי זמן סביר לפקיעת צו הבאה או מאסר שלא ניתן לבצעו (בין משום שהחייב מחוץ לגבולות המדינה, ובין משום הנסיבות המנויות בסעיף 74יז(א)) הינו שישה חודשים. זאת, כאשר בד בבד קבע המחוקק, בסעיף 74יז(ד), מנגנון לפיו רשם ההוצל"פ יהיה מוסמך להורות על ביצוע צו הבאה או מאסר שלא בוצע, אם לא נתקיימו נסיבות בגינן לא ניתן לבצעו. ודוק, פרק זמן של שישה חודשים הינו פרק הזמן שנקבע בסעיף 70א(1) לעיל לחוק ההוצל"פ, לפיו, כאמור רשם ההוצל"פ לא יוציא צו מאסר אם חלפו יותר משישה חודשים מיום שהובא החייב בפניו והרשם בירר את יכולתו.

קיים דימיון רב בין מקרה בו לא ניתן לבצע צו הבאה/מאסר כלפי חייב שיצא את גבולות המדינה, לבין מקרה של אי ביצוע צו הבאה/מאסר כלפי חייב שלא ניתן לאתרו, על אף שנעשו מאמצים של ממש לאתרו. שני המצבים הוסדרו יחדיו בסעיף 74טז(א). כמו כן, הגיוני וסביר בהתייחס לשני המצבים, כי לא לנצח ירחף צו ההבאה/המאסר כ'חרב מתהפכת' מעל ראשו של החייב, ולאחר תקופה מסוימת, במהלכה לא ניתן היה לבצע את הצו, יפקע תוקפו.

כאמור, איני רואה טעם לאבחן, בעניין זה, בין חייב שלא ניתן לאתרו, לבין חייב שיצא את גבולות המדינה. לפיכך, סבורה אני כי יש לנקוט בפרשנות הגיונית וראויה ולקבוע כי במקרה שלא ניתן לבצע את צו הבאה/מאסר מהסיבה שהחייב לא אותר (על אף שנעשו מאמצים של ממש לאתרו), יעמדו לרשות המשטרה 90 ימים לביצוע הצו מהיום שבו אותר החייב (כפי שנקבע בסעיף 74טז(ג)), ובכל מקרה הצו יעמוד בתוקפו במשך שישה חודשים סה"כ (כפי שנקבע בסעיף 74יז(ג)). וכך יעמדו לרשות המשטרה בסה"כ שתי תקופות בנות 90 ימים, כל אחת, על מנת לבצע את צו הבאה/המאסר. יתר על כן, גם לעניין זה תהיה שמורה לרשם ההוצל"פ הסמכות, בהתאם לסעיף 74יז(ד), להורות על ביצועו של הצו חרף חלוף התקופה, אם מצא כי ניתן היה, בכל זאת, לאתר את החייב.

לעניין זה יש להעיר, כי סעיף 74 יז(ג) איננו קובע ממתי ימנו ששת החודשים בהם הצו יהיה בתוקף, ואולם, ההיגיון מחייב, כי ששת החודשים יימנו מהיום שבו יומצא הצו למשטרה, והדבר אף נלמד מסעיף 74טז(ב) לחוק, הקובע, כזכור כי "צו הבאה או צו מאסר יבוצע בידי המשטרה בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-90 ימים מיום שהועבר לה".

לסיכום האמור עד כאן: סבורה אני כי צו מאסר/הבאה שלא בוצע מהטעם שהחייב לא אותר, על אף שנעשו מאמצים של ממש לאתרו, יפקע בתוך שישה חודשים.
עתה נשאלת השאלה האם יידרש זוכה לשלם אגרה נוספת בגין הוצאת צו מאסר חדש במקום הצו שפקע?
הגעתי למסקנה כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב.

החובה לשלם את האגרה בגין ביצוע צו הבאה/מאסר נקבעה בסעיף 74כ לחוק ההוצאה לפועל שכותרתו "אגרה מיוחדת", וכך קובע הסעיף:

"74כ. (א) דמי טיפול בעד ביצוע צו הבאה או צו מאסר (להלן - האגרה המיוחדת) יהיו בסכום שיקבע שר המשפטים, בהסכמת שר המשטרה ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת; האגרה המיוחדת תעודכן ב-1 בינואר של כל שנה לפי שיעור עליית מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
(ב) הזוכה ישלם את האגרה המיוחדת בעת הגשת הבקשה לצו הבאה או לצו מאסר, ולענין זה יחולו הוראות סעיף 9 בשינויים אלה:
(1) רשם ההוצאה לפועל לא יהיה רשאי להרשות מתן ערובה במקום תשלום האגרה המיוחדת;
(2) הוגשה בקשה לצו מאסר על ידי זוכה שהוא קרוב משפחה לפי סעיף 74 בשל אי תשלום מזונות, לא יחויב הזוכה בתשלום האגרה המיוחדת;
(3) הוראות כל דין בדבר פטור זוכה מחובת התשלום לא יחולו אלא מטעמים של חוסר יכולת הזוכה.
(ג) דין המדינה לעניין תשלום האגרה המיוחדת כדין כל זוכה אחר".

הספרות המשפטית והפסיקה מאבחנות בין "מס" לבין "אגרה" לבין "מחיר": בקצה האחד נמצא ה'מס' שהוא תשלום הנכפה על האזרח על-ידי רשות ציבורית, ואין כנגדו תמורה ישירה ושוות ערך. בקצה האחר מצוי ה'מחיר', שהוא תשלום מרצון שיש כנגדו תמורה ישירה ושוות ערך, ושיעורו חופף לשווי השירות בגינו ניתן. בין שני קצוות אלה מצויה ה'אגרה' שהיא תשלום חובה, המוטל בכפייה או מרצון, בזיקה למצרך או שירות. שיעור האגרה אינו חייב להיות מותאם לשיעור התמורה שהאזרח מקבל מהרשות, ומותר שתהיינה מגולמות בה עלויות נוספות (השוו: רע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פ"ד נד(2) 16, 24 (2000)).

בפסק דינה, ת"מ 137-08 פיטל נ' משטרת ישראל (טרם פורסם, 18.2.2008), דנה כב' השופטת רות-רונן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית להשבת האגרה המשולמת בגין ביצוע צווי מאסר. במסגרת זו עמדה כב' השופטת רות-רונן על מהות התשלום בגין ביצוע צו מאסר כ"אגרה" (עמ' 5 - 6 לפסק הדין):

"התשלום עליו מבוססת התביעה והבקשה לאישורה כתביעה ייצוגית, הוא תשלום מסוג "אגרה".
בהתאם לאמור לעיל, כדי לבחון את חוקיות גביית האגרה, יש לבחון האם היא משולמת בזיקה לשירות מסוים. לא יכולה להיות מחלוקת כי האגרה דנן, נגבית בזיקה לשירות מסוים – השירות של ביצוע צווי מאסר לחייבי הוצל"פ. אין חולק כי רק מי שמבקש כי המשטרה תבצע עבורו צו כזה, נדרש לשלם את האגרה – כנגד השירות הנ"ל.

משעה שנקבע כי מדובר באגרה, וכי היא משולמת בזיקה לשירות מסוים שניתן על ידי הרשות למשלם, אין עוד מקום לבחון האם שיעור האגרה מותאם לתמורה שהאזרח מקבל מהרשות, שכן – כפי שהובהר לעיל, אין מניעה כי שיעור האגרה יגלם גם עלויות נוספות. ביחס לאגרה דנן, בין הנושים שמשלמים את האגרה, לא כולם מקבלים שירות באותו היקף, ולא כולם מקבלים תוצאות זהות (חלק מהחייבים לא מאותרים, חלקם מאותרים מייד, חלקם משלמים מייד, וחלקם מובאים למאסר). היקף הפעולות שמבוצע ביחס לכל נושה הוא אם כן שונה, וכך גם התוצאות של פעולות אלה".

אם כן, ביחס לאגרות בכלל, ובפרט בהתייחס ל'אגרה המיוחדת' בה עסקינן, אין בהכרח קשר ישיר בין שיעור האגרה להיקף התמורה בגינה. בהתאם לכך, וכפי שגם שציינה כב' השופטת רות רונן, היקף הפעולות המבוצע ביחס לכל חייב בגין אגרה זו הינו שונה, וכך עשויות תוצאות הפעולות הללו להשתנות מצו מאסר אחד למשנהו. הפועל היוצא מכך הוא ש'האגרה המיוחדת' משולמת עבור עצם הטיפול בצו המאסר ולא תלויה בהצלחת הפעולות והבאת החייב למאסר. מסקנה זו נתמכת גם בהערת אגב של בית המשפט העליון בעניין תשלום אגרה בהוצאה לפועל בגין ביצוע משכנתא (רע"א 6845/06 בנק הפועלים בע"מ נ' טוריאל (מאגר נבו, 2009) פסקה 42 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר):

"בהקשר זה ראוי להדגיש כי אגרה משתלמת אומנם כתשלום חובה מתוך זיקה לשירות מסוים שהשלטון מעניק לאזרח, אולם אין הכרח כי שיעורה של האגרה יהלום את ערך השירות שבגינו היא מוטלת [ראו: ע"א 474/89 קריב נ' רשות השידור, פ"ד מו(3) 374, 377 (1992); בג"ץ 202/68 בן-זאב נ' שר הדואר, פ"ד כב(2) 398, 399 (1968); א' ויתקון ו-י' נאמן דיני מיסים – מיסי הכנסה, עזבון ושבח (מהדורה רביעית, מורחבת ומתוקנת, 1969) בעמודים 6-7; נמדר, פסקה 105]. כך שתשלום האגרה במקרה שלפנינו נעשה בגין פתיחתם של הליכי ההוצאה לפועל לשם פירעונו של מלוא חוב ההלוואה ואין נפקא מינה אם מלוא החוב אכן נגבה בסיום ההליכים או שגבייתו של הסכום המלא לא צלחה מסיבה כזו או אחרת".

לסיכום סוגיה זו, על הזוכה המבקש להוציא צו הבאה/מאסר חדש תחת צו הבאה/מאסר שפקע, מחמת סיבה זו או אחרת, לשלם בגין צו ההבאה/המאסר החדש את ה'אגרה המיוחדת' כפי שנקבע בסעיף 74כ לחוק ההוצל"פ.

ומכאן לענייננו.

בר"ע 1046/09 עניינה בצו מאסר שהוצא בחודש מרץ 2008, התקבל במשטרה בחודש מאי 2008, והוחזר לרשם ההוצל"פ בחודש יולי 2008, בנימוק לפיו החייב לא אותר על אף שנערכו ביקורים בכתובת הרשומה בפקודת המאסר. ביום 6.1.2009 קבע רשם הוצל"פ כי על המערער להמציא כתובת מעודכנת של החייב, על מנת שהמשטרה תוכל לבצע את הצו.

בר"ע 1045/09 עניינה בצו מאסר שהוצא בחודש אפריל 2008, התקבל במשטרה בחודש יוני 2008, והוחזר על ידי המשטרה לרשם ההוצל"פ בחודש דצמבר 2008, בנימוק שהחייב לא אותר. בהחלטתו מיום 12.1.2009 קבע רשם ההוצל"פ כי המען שצוין בבקשה לביצוע צו המאסר הוא שגוי, ועל המערער לעדכן את כתובת החייב.

בהתאם לסעיף 74טז(ג) לחוק ההוצל"פ, בראי הפרשנות הסבירה לטעמי, הרי שלרשות המשטרה עומדים 90 ימים לביצוע צו ההבאה/המאסר מיום שאותר החייב. אם החייב לא אותר, על שאף שנעשו "מאמצים של ממש לאתרו" תקבל המשטרה ארכה בת 90 ימים נוספים לביצוע צו ההבאה/המאסר, ובכל מקרה צו ההבאה/המאסר יעמוד בתוקפו רק למשך שישה חודשים מיום שהומצא למשטרה.
בנוסף לכך, וכפי שציינתי לעיל, יהיה רשאי רשם ההוצל"פ, בהתאם לסעיף 74יז(ד) להורות על ביצוע צו הבאה/מאסר, אם ראה כי לא התקיימו נסיבות המצדיקות את אי הביצוע.

בענייננו, נראה כי נכון להיום פקעו שני צווי המאסר נשוא הערעור, ולו מן הטעם שחלפו למעלה מששה חודשים ממועד המצאתם למשטרה. לפיכך, לכאורה, על מנת להוציא צווי מאסר חדשים במקומם על המערער לשלם, בהתאם לאמור לעיל, אגרה חדשה. ואולם, צו המאסר נשוא בר"ע 1046/09 פקע שלא כדין, שכן לא חלפו שישה חודשים מיום המצאתו למשטרה. כאמור, המשטרה החזירה את צו המאסר לרשם ההוצל"פ כחודש וחצי לאחר שהומצא לה, דהיינו תקופה הקצרה מ-90 הימים שעמדו לרשותה לביצוע צו המאסר, אף ללא ארכה. בנסיבות אלו, סבורה אני כי אין לחייב את המערער לשלם אגרה נוספת בגין הוצאת צו מאסר חדש במקום צו המאסר נשוא בר"ע 1045/09.

במסגרת בקשות רשות הערעור טען המערער, בין היתר, כי מספר הביקורים שערכה המשטרה בכתובת החייב, כפי שנרשמה בצו המאסר, אינו מספק. למעשה טענת המערער בעניין זה הינה כי "לא נעשו מאמצים של ממש" ע"י המשטרה לאתר את החייב, כפי הקבוע בסעיף טז(ג) לחוק ההוצל"פ.
איני רואה לנכון לקבוע מסמרות בשאלה מה הם ה"מאמצים של ממש" לאיתור החייב, ובכלל זה מהו מספר הביקורים שעל המשטרה לבצע במגורי החייב, שכן הדבר כפוף לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ונתון להכרעת רשם ההוצל"פ, בכל ענין.

בעניין פקודת המאסר נשוא בר"ע 1046/09 שוכנעתי כי המשטרה לא נקטה 'מאמצים של ממש' לביצוע צו המאסר, ואבאר.

מעיון בתשובת המדינה לבר"ע 1046/09 עולה כי המשטרה ביצעה ארבעה ביקורים בכתובת החייב, כמפורט להלן:

"נערכו ארבעה ביקורים בכתובת החייב:


ביקור ראשון נערך ביום 22.6.2008 בשעה 10:00, נמסר אישור רפואי כי החייב חולני. האישור הרפואי נמסר לרופא המשטרתי ביום 24.6.2008, להחלטתו אם החייב כשיר למעצר. הרופא המשטרתי החזיר את האישור הרפואי בצירוף מכתב לרופא המטפל להשלמת מידע רפואי על החייב. הפקודה הוחזרה לביצוע נוסף ליחידת הוצל"פ זבולון.
ביקור שני נערך ביום 9.7.2008 בשעה 10:00 לא היה מענה מהדירה. תוחקרו שכנים. החייב גר במקום אך לא נראה זמן.
ביקור שלישי נערך ביום 14.7.2008 בשעה 20:30 לא היה מענה מהדירה. ההודעה על הדלת מהביקור הקודם הייתה באותו מצב.
ביקור רביעי נערך ביום 15.7.2008 בשעה 7:15, לא היה מענה מהדירה".


פירוט זה נרשם על ידי המשטרה על גבי טופס מ-1086 המצורף לפקודת המאסר המוחזרת ללשכת ההוצל"פ (נספח א' לתשובת המדינה לבר"ע 1046/09).

איני סבורה כי ארבעה ביקורים, אשר שלושה מהם נערכו תוך ששה ימים, והשניים האחרונים בהפרש של פחות מ-12 שעות, עולה כדי "מאמצים של ממש". לרשות המשטרה עומדים 90 ימים לביצוע צו המאסר ולכן ראוי כי לא כל הביקורים יערכו במהלך שבוע אחד, שהרי יתכן כי דווקא באותו שבוע החייב לא שהה בביתו. זאת, קל וחומר, כאשר במקרה דנא, בביקור הראשון בכתובת החייב, אותר החייב וצו המאסר לא בוצע בשל מחלתו.

בנסיבות אלו, סבורה אני כי גם בגין הוצאת צו מאסר חדש, במקום צו המאסר נשוא בר"ע 1046/09 שפקע, לא יידרש המערער לשלם אגרה נוספת.

ה. סוף דבר
בנסיבות הספציפיות של הענין מתקבל הערעור בגין שני המקרים המפורטים בבר"ע 1045/09 ובבר"ע 1046/09 ויש להנפיק צווי מאסר חדשים, בלא לחייב את המערער בתשלום אגרה בגינם.
שקלתי את עניין ההוצאות ומשהמדובר בסוגיה משפטית בעלת אופי ייחודי, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.
אם הופקד ערבון - יושב למערער.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תוקף צו מאסר

  2. מאסר במקום קנס

  3. עונש מאסר מצטבר

  4. בקשה לעיכוב מאסר

  5. הגדלת תקופת מאסר

  6. פיטורים לפני מאסר

  7. הפעלת מאסר מותנה

  8. שחרור מוקדם ממאסר

  9. עונש מאסר לבעל מכה

  10. הארכת מאסר על תנאי

  11. הפעלת מאסר על תנאי

  12. שחרור על תנאי ממאסר

  13. קציבת עונש מאסר עולם

  14. עבירות מס מאסר בפועל

  15. פיצוי בגין מאסר שווא

  16. מאסר בפועל בעבירות מס

  17. עיכוב ביצוע עונש מאסר

  18. ערעור על 10 שנות מאסר

  19. מאסר לצורך גמילה מסמים

  20. עונשי מאסר על עבירות מס

  21. שחרור על תנאי מאסר עולם

  22. עונש מאסר על נענוע תינוק

  23. מאסר על ביזיון בית המשפט

  24. ביטול שחרור על תנאי ממאסר

  25. מאסר על תנאי בעבירת אלימות

  26. מאסר בפועל על תאונת דרכים

  27. ערעור על הפעלת מאסר על תנאי

  28. עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור

  29. דיור ציבורי לאחר שחרור ממאסר

  30. הארכת מאסר על תנאי חב הפעלה

  31. עונש מאסר על הטרדות טלפוניות

  32. מאסר בגין הגשת דוחות כוזבים

  33. בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר

  34. נימוקים לעונש 10 חודשי מאסר

  35. מאסר בפועל בגין תקיפת בת זוג

  36. עונש 3 שנים מאסר על עבירות מס

  37. מאסר על תנאי אי קיום צו הריסה

  38. מאסר בפועל במקום עבודות שירות

  39. שחרור לחלופת מעצר במסגרת מאסר

  40. ערעור המדינה להחמיר בתקופת המאסר

  41. עיכוב מירוץ תקופת מאסר על תנאי

  42. הפחתת תקופת מאסר בערעור לעליון

  43. צו מאסר בהעדר דיון במעמד הצדדים

  44. סעיף 25 לחוק שחרור על תנאי ממאסר

  45. עבירות תעבורה 30 חודשי מאסר בפועל

  46. עבודות שירות במקום מאסר בעבירות מס

  47. שחרור מוקדם אחרי ריצוי שני שליש מאסר

  48. עיכוב ביצוע מאסר עקב נסיבות אישיות קשות

  49. מאסר בפועל בגין גרימת מוות בתאונת דרכים

  50. הפעלת מאסר על תנאי לאחר סיום תקופת התנאי

  51. תשלום פיצויים בגזר דין כתנאי לשחרור ממאסר

  52. ערעור על החלטה לא להאריך מאסר על תנאי שהיה בר הפעלה

  53. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון