תצהיר הפקדת רישיון נהיגה - חישוב תקופת הפסילה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תצהיר הפקדת רישיון נהיגה: א. בפנינו ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר. חוזה - ס. נשיא) מיום 22.10.09 ב-ת.פ. 1668/04 שקבע כי אי-הפקדת תצהיר מתאים בכל הנוגע לרישיון הנהיגה של המשיב הוא בגדר תקלה טכנית בלבד, ולכן יש לחשב את תקופת פסילת רישיון הנהיגה של המשיב (24 חודשים) ממועד מתן גזר דינו של המשיב (30.7.07) ואילך, ומכאן שתקופת הפסילה הסתיימה. ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה: בכתב האישום שהוגש כנגד המשיב (יליד 1980) נטען שתוך כדי נסיעתו ברכב ביום 4.12.01 הוא החזיק בסם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 40.50 גרם נטו, ובמשקל אלקטרוני, ולפיכך הואשם בהחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי לפי סעיף 7(א)(ג) רישא של פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. ג. בגזר-דינו מיום 28.9.04 דן כב' הנשיא (בדימוס) א. קיטאי את המשיב ל-31 חודשי מאסר בפועל, כשחלק מן התקופה חופף לעונש המאסר שנשא המשיב באותה עת, ובנוסף לכך למאסר מותנה, וכן נפסל המשיב מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנה ומחצה מיום שחרורו. נוכח ערעור המדינה אשר טענה כי בהליך נפלו פגמים דיוניים חמורים בוטל פסק-הדין של בית-משפט השלום (ע"פ 1635/04 בית-משפט מחוזי חיפה) והתיק הוחזר לדיון לבית-משפט השלום מראשיתו. בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב לבית-המשפט העליון נדחתה (רע"פ 8449/05). ד. התיק נקבע לדיון בפני ס. הנשיא כב' השופטת ר. חוזה, וביום 18.2.07 הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו הודה המשיב במיוחס לו בכתב האישום, הוא הורשע והופנה לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר. בגזר דין מיום 30.7.07 נדון המשיב ל-30 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשי מאסר בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים, ונתאפשר למשיב לרצות את תקופת המאסר בעבודות שירות. בנוסף, הועמד המשיב בפיקוח שירות המבחן למשך 18 חודשים, ורישיון הנהיגה שלו נפסל לתקופה של 24 חודשים ממועד גזר-הדין. ה. קרוב לשנתיים מאוחר יותר, דהיינו, ביום 15.7.09, הגיש המשיב בקשה לחישוב תקופת הפסילה. בבקשה נטען שבמועד גזר-הדין, שניתן בנוכחותו, הבין המשיב את תוכנו, לרבות פסילתו מלקבל ולהחזיק רשיון נהיגה למשך שנתיים ממועד גזר הדין. למעשה, כך טוען המשיב, מעולם לא היה בידו רישיון נהיגה לרכב, למעט רישיון לקטנוע שתוקפו פג לפני שנים מספר. נטען בבקשה שמאז גזר-הדין לא נהג המשיב ולא עשה דבר לקבלת רישיון נהיגה הואיל וידע שהינו פסול לנהיגה. לגירסת המשיב, כאשר הוא פנה למזכירות בית המשפט כדי לוודא את המועד בו יוכל להתחיל ללמוד נהיגה לצורך קבלת רישיון נהיגה, נמסר למשיב שתקופת הפסילה טרם החלה הואיל והוא לא הפקיד רישיון נהיגה, שכאמור איננו ברשותו. לפיכך, טוען המשיב שבפועל הוא ריצה את עונש הפסילה שהושת עליו. כמו כן, נטען בבקשה שהמשיב מפרנס את רעייתו ושתי בנותיו ורישיון הנהיגה דרוש לו להשתלבותו במשרות הדורשות נהיגה ברכב. לבקשה צורף תצהיר של המשיב מיום 23.4.09 בו נכתב שמעולם לא היה למשיב רישיון נהיגה למכונית ולכן הוא לא הפקיד רישיון נהיגה לאחר גזר הדין מיום 30.7.07. (נעיר למען הסדר הטוב כי בבקשתו טען המשיב שמאז שניתן גזר הדין הוא לא נהג, ולא עשה דבר לקבלת רשיון הנהיגה, אך בתצהירו שניתן בתמיכה לבקשה אין אזכור לכך; יתכן כי מדובר בהשמטה מקרית). ו. בדיון שהתקיים בפני בית-משפט קמא טען ב"כ המדינה שיש לחשב את תקופת הפסילה מיום 15.7.09 הוא המועד בו הגיש המשיב לראשונה תצהיר בנוגע לעובדה שאין לו רישיון נהיגה, וזאת במסגרת הבקשה לחישוב תקופת הפסילה, וב"כ המדינה הביע נכונותו לראות בכך תצהיר לצורך הפסילה. ב"כ המדינה הפנה גם לגיליון הרשעותיו של המשיב, ממנו עולה שביום 23.1.01 נפסל המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 3 חודשים וציין שב"כ המשיב הגיש לבית-משפט קמא אישור ממנו עולה שהמשיב הפקיד את רישיון הנהיגה שלו ביום 23.1.01 ב-ת.פ. 16425/00 תעבורה חיפה,. כמו כן, הפנה ב"כ המדינה לתקנה 557 של תקנות התעבורה לפיה בעל רישיון נהיגה שנפסל חייב להפקיד את רישיונו גם אם פג תוקפו, וככל שאין ברשותו רישיון, עליו להגיש תצהיר. ז. ב"כ המשיב הפנה לגזר-הדין הראשון, של כב' הנשיא א. קיטאי, מיום 28.9.04, שם הצהיר בא כוחו דאז כי אין ברשות המשיב רשיון נהיגה. המשיב לשיטתו סבר כי בשל העובדה שאינו מחזיק ברשיון נהיגה ובא כוחו הצהיר על כך, ניתן להסתפק בכך, שכן ההצהרה נותרה בתיק בית המשפט ועמדה לעיני כב' השופטת ר. חוזה. ח. בית-משפט קמא היה כמובן ער לכך שחובת המשיב היתה להגיש תצהיר על כך שאין ברשותו רישיון נהיגה, וזאת לאחר שהסתיימה תקופת הפסילה הקודמת שלגביה הפקיד בזמנו אישור על פקיעת תוקף רישיונו. כב' השופטת קמא ציינה שבדיון שהתקיים ביום 28.9.04 בפני כב' הנשיא (בדימוס) א. קיטאי הודיע סניגורו דאז של המשיב, עם שימוע גזר הדין, שאין למשיב רישיון להפקיד וכב' הנשיא (בדימוס) א. קיטאי החליט שמניין תקופת השלילה, שאותה גזר על המשיב, יתחיל מיום שחרורו של המשיב מן המאסר, ללא הפקדת רישיון (עמ' 5 לפרוט' מיום 28.9.04). יחד עם זאת, ציינה כב' השופטת קמא שיש ממש בטיעוני ב"כ המדינה שעם ביטול גזר הדין הראשון אין עוד רלוונטיות לקביעותיו באשר לתחילת מניין הפסילה. חרף כל זאת, ראתה שופטת קמא באי-הפקדת התצהיר משום תקלה טכנית, וסברה שיש לחשב את תקופת הפסילה ממועד גזר-הדין (30.7.07), ומכאן שתקופת הפסילה הסתיימה. ט. על כך מונח בפנינו ערעור המדינה, המתבססת על האמור בסעיף 42 של פקודת התעבורה, וכן על תקנות 556 + 557 של תקנות התעבורה, והפסיקה הרלוונטית. נטען שאי-הפקדת הרישיון אינה יכולה להיחשב כ"תקלה טכנית" מה עוד שהמשיב היה מיוצג לאורך כל ההליך וחזקה על באי כוחו שהסבירו לו את משמעות גזר-הדין והשלכותיו, לרבות הנדרש ממנו עקב פסילתו. מה עוד, שהמשיב הציג בבית-משפט קמא אישור בדבר הפקדת רישיון נהיגה בתיק אחר, ת.פ. 16425/00 בו הורשע ונדון לפסילת רישיון נהיגה, ומכאן שהמשיב ידע על חובתו בכל הנוגע להפקדת רישיון הנהיגה לאחר פסילה. מכאן עתירת המדינה לביטול החלטת בית-המשפט קמא, ולהורות שהתקופה בה לא הפקיד המשיב את רישיון הנהיגה או תצהיר תחתיו, לא תיחשב במניין ימי הפסילה. י. הערעור נקבע לדיון בפנינו ליום 20.5.10, אך לא ניתן היה לקיים את הישיבה עקב מחלת בא-כוחו של המשיב (עוה"ד י. זמר). קבענו מועד חדש לדיון לתאריך 3.6.10, אך ביום 1.6.10 הגיש ב"כ המשיב בקשה לדחיית מועד הדיון עקב ישיבת הוכחות בתיק פלילי בבית-משפט השלום בעכו, שם עומדים לדין 6 נאשמים, חמישה מהם עצורים מזה תקופה ארוכה. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 3.6.10 הופיע עו"ד גימפל ממשרדו של ב"כ המשיב שחזר על בקשת הדחייה. הערעור היה קבוע לשעה 10:30 והחלטנו להמתין לב"כ המשיב עד סביבות השעה 14:00, בשים לב לערעורים האחרים שהיו קבועים בפנינו באותו יום, אך בשעה 15:00 חזר והופיע עו"ד גימפל וציין שב"כ המשיב עדיין עסוק בבית-משפט השלום בעכו. החלטנו באותו מעמד לשמוע את טיעוני ב"כ המדינה שחזרה על הטענות שבערעור, וכן החלטנו לאפשר לב"כ המשיב להגיש את סיכום טענותיו בכתב בתוך 7 ימים. י"א. ביום 14.6.2010 הוגשה תגובתו של ב"כ המשיב הטוען כי ההליכים בנוגע לעבירת הסמים של המשיב מיום 4.12.01 על פני שלוש הערכאות החלו עוד בשנת 2003, וכי לנגד עיניו של בית-משפט קמא עמדו גם נסיבותיו האישיות של המשיב והנסיבות החריגות שבתיק זה, ומתוך איזון כלל הנסיבות עשה בית-משפט קמא שימוש בסמכותו הטבועה והורה כי תקופת חישוב הפסילה תהא מיום מתן גזר הדין (30.7.07), למרות שעקב תקלה טכנית לא הופקד רישיון הנהיגה (ואף לא תצהיר בדבר העדר רישיון). בית-משפט, כך טוען ב"כ המשיב, רשאי ליתן כל סעד הראוי בנסיבות הענין לפי עקרונות הצדק וההגינות המשפטיים. כשם שבתי-המשפט מוסמכים להורות על ביטול או תיקון כתב אישום מקום בו קיימת סתירה לעקרונות הצדק, כך מוסמך בית המשפט גם להורות על חישוב תקופת פסילה ללא הפקדת רישיון או תצהיר, הואיל וקביעה כי המשיב ייחשב כמי שטרם החל את תקופת הפסילה שהוטלה עליו תהא מנוגדת לעקרונות הצדק וההגינות. המשיב חוזר על טענתו שאי-הפקדת רשיון הנהיגה היתה פרי טעות קשה ונבעה מהשתלשלות ההליכים במשך שנים רבות וקיום דיונים בעניינו בשלוש ערכאות שונות. המשיב, כך נטען, סבור היה לאורך שנים שתקופת הפסילה החלה ביום גזר הדין ורק עקב הבלבול שנוצר כתוצאה מההליכים הרבים - רשיונו או תצהירו, לא הופקדו במזכירות בית המשפט. עוד טוען המשיב שהלכה למעשה, התנהג המשיב כמי שאכן נמצא בתקופת פסילה, הוא לא נהג ולא למד נהיגה, ושנתיים מיום גזר הדין הגיע למזכירות בית-המשפט כדי לוודא מתי מסתיימת תקופת הפסילה, ואזי התחוור לו שתקופת חישוב הפסילה טרם החלה. לטענת המשיב הוא סמך על הצהרת בא-כוחו דאז, שניתנה ביום 28.9.04 (עם מתן גזר הדין הראשון על ידי כב' הנשיא (בדימוס) א. קיטאי), לפיה אין ברשותו רישיון נהיגה. המשיב, לטענתו, סבר שניתן להסתפק בהצהרה זו של בא-כוחו דאז מיום 28.9.04, גם כשהוחזר התיק ל"גלגול נוסף" לבית משפט קמא. עוד נטען שהמשיב השתחרר מן המאסר במרץ 2006, השתקם, נגמל מסמים, אין לו כל מעורבות בפלילים, ואת עבודת השירות שהוטלה עליו בגזר הדין מיום 30.7.07 ביצע ללא דופי, וקביעה לפיה טרם סיים את תקופת הפסילה תפגע בו פגיעה קשה עד כדי עיוות דין, מה עוד שביום 5.6.10 לקתה רעייתו בהתקף אפילפטי ובהמלצות בית החולים הומלץ שהיא תימנע מנהיגה למשך שנה, ולכן מעוניין המשיב ללמוד נהיגה ולפעול להוצאת רשיון נהיגה כדי לסייע לרעייתו ובעיקר להסיע את בנותיו הקטינות. י"ב. לאחר ששקלנו בדבר סבורים אנו שערעור המדינה בדין יסודו. יום תחילת תקופת פסילת רישיון נהיגה הוא מועד מתן גזר-הדין שניתן כנגד הנאשם, אלא אם הורה בית-משפט אחרת. עיינו: סעיף 42 לפקודת התעבורה - פסילה וחישוב תקופתה: "42. (א) פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. (ב) הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמתה ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת. (ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במניין - (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה;" (ההדגשה שלנו) י"ג. תקנה 556(א) של תקנות התעבורה מפרטת כיצד על נאשם שרישיונו נפסל לפעול, וקובעת כי: תקנה 556 - פסילה על ידי בית המשפט: "556. (א) נפסל בעל רישיון נהיגה על ידי בית משפט מהחזיק ברישיונו, ימציא בעל הרישיון את רישיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה; אם שוכנע בית המשפט שהרישיון אינו בידי בעלו אותה שעה ימציאו בעל הרישיון, תוך התקופה שקבע בית המשפט, לאחר שניתנה ערבות להמצאת הרישיון ובתנאים שקבע בית המשפט. (ב) מזכיר בית המשפט שהומצא לו רישיון נהיגה שבעליו נפסל מהחזיק בו, יודיע לרשות הרישוי פרטים על הפסילה או על עונש המאסר שהוטל, ואת מספר התיק של בית המשפט". (ההדגשה שלנו) י"ד. חובת הפקדת רישיון הנהיגה חלה גם במקרים בהם רישיון הנהיגה איננו בר-תוקף. תקנה 557 - רישיון שפקע תוקפו או שאבד: "557. (א) הודע לבעל הרישיון על פסילת רישיונו או על התלייתו על ידי בית המשפט או לפי צו של קצין משטרה או לפי החלטה של רשות הרישוי, לפי העניין, ימציא את רישיונו כאמור בחלק זה אף אם רישיונו אינו בר-תוקף אותה שעה" (ההדגשה שלנו). ט"ו. במקרים בהם רישיון הנהיגה אבד ואין בידי הנאשם עותק של הרישיון, תתחיל תקופת הפסילה ביום הגשת תצהיר על אובדן הרישיון. "557. (ב) הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רישיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי העניין, כי רישיונו של בעל רישיון נהיגה שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרישיון, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה" (ההדגשה שלנו) ט"ז. מן האמור בהוראות החוק והתקנות, עולה שעל הנאשם חלה חובת הפקדת הרישיון, ומן האמור בתקנה 556(א) סיפא של תקנות התעבורה עולה, שאם הרישיון איננו ברשותו של הנאשם, מוטל עליו הנטל לשכנע בכך את בית-המשפט. י"ז. ההסדר אותו קבע המחוקק חייב להתקיים בקפדנות כפי שהבהיר כב' השופט הנדל בע"פ (מחוזי ב"ש) 7134/05 קורקוס אריק נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(1) 3576, שהובא על-ידי ב"כ המערערת: "יעילותו של עונש פסילה בפועל תלויה בשרשרת דיווח. המערער מפקיד את רישיונו או מדווח שרישיון זה אבד לבית המשפט אשר הורה על העונש, מזכיר בית המשפט מדווח למשרד הרישוי וההנחה היא שמשרד הרישוי מודיע למשטרה. אין זה נוהל חדש אלא עתיר ניסיון. הגיונו ברור". ובהמשך: "קבלת עמדת המערער ואחרים כמותו, עלולה לפתוח פתח לאי סדר שורשי. תחת דיווח לבית המשפט בזמן אמת, ניתן יהיה להסתפק בתצהיר של בעל רישיון שיפעל למפרע. המחוקק אינו מוכן לאפשר זאת. הדין מחייב הפקדת הרישיון באותו בית משפט אשר גזר את העונש. אף במקרה של אובדן רישיון, בו המחוקק מוכן להעניק משקל לדברי המצהיר, המועד הקובע יהא יום המצאת התצהיר לרשות, יהא תוכנו של התצהיר אשר יהא". י"ח. כמו כן, מפנים אנו לדבריה של כב' השופטת (בדימוס) ט' שטרסברג-כהן, רע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ד(1) 492 בעמ' 497, בפיסקה 9: "בסעיף 42(ג)(1) נקבע כי התקופה שעד להפקדה לא תבוא בחישוב תקופת הפסילה ואילו בתקנה 557 נקבע כי מירוץ תקופת הפסילה יתחיל כאשר תבוצענה הפעולות המנויות בתקנה. הלשון שונה, המשמעות והתכלית זהות. תקנה 557 כמו סעיף 42(ג)(1) משמיעים לנו כי תחילת המירוץ תקופת הפסילה היא החל מהמועד המאוחר ביותר לביצוע הפעולות הקבועות בחוק, לאמור: את הרישיון יש להפקיד גם אם פג תוקפו ומירוץ התקופה יתחיל עם הפקדתו. אם אבד הרישיון יש להצהיר על אובדנו ומירוץ התקופה יתחיל לאחר מתן ההצהרה. אם אבד הרישיון ולא ניתנה הצהרה והרישיון פקע, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שלמחרת הפקיעה. (הערה שלנו: לעניין אחרון זה נציין שתקנה 557(ד) של תקנות התעבורה בוטלה בינתיים). בכל אותם מקרים, כאשר לא מילא הנהג שרישיונו נפסל אחר הוראות החוק ולא עשה את הפעולות הנדרשות ממנו, נמצא הוא בתקופת פסילה. משך תקופת הפסילה שנגזרה עליו מתחיל להימנות מאותו מועד שבו עשה הנאשם את הפעולה שהחוק דורש ממנו לעשותה, לפי המקרה". י"ט. בענייננו, המשיב לא הגיש לבית-המשפט תצהיר כנדרש, אלא בתאריך 15.7.09, דהיינו, במועד בו הוא הגיש את בקשתו לחישוב תקופת הפסילה. לא ניתן לקבל את טענת המשיב לפיה טעה לחשוב שאין צורך בהגשת תצהיר עקב החלטת כב' הנשיא (בדימוס) א. קיטאי מיום 28.9.04 שמניין תקופת השלילה יתחיל מיום שחרורו של המשיב ממאסרו, וללא הפקדת רישיון, וזאת בשים לב לכך שגזר דינו של כב' הנשיא (בדימוס) א. קיטאי בוטל, ומשום העובדה כי גזר דין, משבוטל, איננו רלוונטי לתקופה אחרת מאוחרת, קרי, ליום גזר הדין שניתן על ידי כב' השופטת ר. חוזה, ומה עוד שהמשיב היה מיוצג על ידי עורכי-דין לכל אורך ההליך המשפטי. כ'. יתר על כן, בשים לב לעובדה שב"כ המשיב הציג בדיון בבית-משפט קמא אישור הפקדת רישיון הנהיגה של המשיב מיום 23.1.01 בתיק אחר (ת.פ. 16425/00 תעבורה חיפה) בו הורשע המשיב, המסקנה היא שהמשיב ידע על חובתו להפקיד את הרישיון לאחר שנפסל. אנו דוחים את טענות ב"כ המשיב, לפיהן נסיבות הענין שבתיק זה מצדיקות עשיית שימוש בסמכותו הטבועה של בית-המשפט ולהורות שתקופת הפסילה החלה במועד גזר הדין, וזאת משיקולים של עשיית צדק ומניעת עיוות דין שעלול להיגרם למשיב. כבר עמדנו על כך שהוראות החוק והתקנות נועדו למנוע אנדרלמוסיה בסדרי הפקדת רישון הנהיגה משניתן גזר דין בדבר פסילת הרשיון. איננו סבורים שעמידה על הוראות החוק והתקנות היא בבחינת עיוות דין. אדרבא, סבורים אנו, בכל הכבוד הראוי, כי זו חובתו של בית-המשפט. כ"א נוכח כל האמור לעיל, סבורים אנו שערעור המדינה בדין יסודו. אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את החלטת בית-משפט קמא מיום 22.10.09, וקובעים שמניין תקופת הפסילה (24 חודשים), נשוא גזר דינו של בית-משפט קמא, יתחיל ממועד המצאת התצהיר שהגיש המשיב לבית-משפט קמא, בצמוד לבקשתו לחישוב תקופת הפסילה, דהיינו, החל מתאריך 15.7.2009. משפט תעבורהמסמכיםשלילת רישיון נהיגההפקדת רישיוןרישיון נהיגה