תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי

המערערת טענה כי משהסכימו הצדדים על מינוי מומחה מטעם בית המשפט - לאור תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 - לא ניתן להסתמך על חוות דעת אחרות. וצד אשר הסכים למינוי מומחה מטעם בית המשפט, אינו יכול עוד לחזור בו. להלן הנוסח המלא של סעיף 130 לתקנות סדר הדין האזרחי: מומחה מטעם בית המשפט 130. (א)  בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם, למנות מומחה או מומחים לענין במחלוקת בין בעלי הדין (להלן - מומחה מטעם בית המשפט).            (ב)  מונה מומחה מטעם בית המשפט, והוגשו באותו ענין גם חוות דעת מומחים מטעם בעלי הדין לפי תקנות 127 עד 129 (להלן - מומחים מטעם בעלי הדין), לא ייחקרו המומחים מטעם בעלי הדין, זולת אם הודיע בעל דין על רצונו לחקור את כולם או מקצתם לפי תקנה 130א; הודיע כך בעל דין, ייחקרו המומחים כאמור באופן ובהיקף כפי שיקבע בית המשפט בהתחשב בנסיבות הענין, ובשים לב לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולעדותו.            (ג)   מונה מומחה מטעם בית המשפט בהסכמת בעלי הדין, יראו הסכמה זו כהסדר דיוני הכולל את ההוראות המפורטות להלן, אלא אם כן קבע בית המשפט או הרשם אחרת: (1)   לא יוגשו חוות דעת מומחה מטעם בעלי הדין; (2)   יראו חוות דעת מומחה שהגישו בעלי הדין קודם למינוי המומחה מטעם בית המשפט, כאילו לא נתקבלו כראיה.            (ד)  אין בתקנה זו כדי לגרוע מכוחם של בעלי הדין להסכים שלא לחקור את המומחה מטעם בית המשפט, בין אם מונה בהסכמה ובין אם לאו; הוסכם כאמור, לא ייחקר המומחה מטעם בית המשפט, זולת אם ראה בית המשפט צורך בכך לשם בירור המחלוקת שלפניו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע בה"פ 208-09-10 מיום 1.2.12 שניתן על ידי כב' השופטת מיכל וולפסון, בו קבעה כי המשיב יקבל לידיו את הסכום השנוי במחלוקת, מתוך סכום הפיצוי אותו קבלו הצדדים, בשל נזקי חקלאות שנגרמו להם. רקע תחילתה של המחלוקת בת.א. (מחוזי- ת"א) 2706/04 בו תבעו המערערת, אורה בר (להלן - "המערערת"), המשיב, שמשון ברגר (להלן - "המשיב"), ושניים אחרים, פיצוי מחברת מקורות בשל נזק שנגרם לגידוליהם החקלאיים, כתוצאה משינוי באיכות המים אותם סיפקה להם מקורות. התובעים סמכו על חוות דעתו של מומחה מטעמם, מר שלמה שרף, ועל סמך חוות דעת זו תבעה המערערת פיצוי בסכום של 1,104,809 ש”ח, ואילו המשיב תבע סכום של 458,150 ש”ח. בהסכמה דיונית בין הצדדים, מונה השמאי, איל שפירא, כמומחה מטעם בית המשפט להערכת גובה הנזק שנגרם לצדדים. לאחר תיקונים שערך בעקבות שאלות הבהרה שהוצגו לו, העריך המומחה את הנזק שנגרם למערערת בסך 736,707 ש”ח, ואת הנזק שנגרם למשיב בסך 104,985 ש”ח. בעקבות חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, הגיעו התובעים ומקורות להסדרפשרה ביניהם, לפיו תשלם מקורות לתובעים יחד ולחוד, 2 מליון ש”ח לסילוק מלוא התביעה. כמו כן סוכם, כי התובעים יוכלו להפנות שאלות הבהרה נוספות למומחה מטעם בית המשפט, וזאת לצרכיהם הם בלבד. ביום 7.1.10 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב, תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. בין המשיב לתובעים האחרים התעוררה מחלוקת לאופן חלוקת כספי הפשרה ביניהם. לבסוף הוסכם כי המערערת תקבל 36.85% מסכום הפיצוי והמשיב יקבל 6.09%. 5.89% מסכום הפיצוי- המהווה סך של 82,809 ש”ח - יוותר בנאמנות בידי עורך הדין משה בלטר, אשר יצג התובעים בתביעת הנזיקין, עד שיוכרע, למי הזכות בכספים אלה. הכרעת בית המשפט קמא במחלוקת בין הצדדים לטובת המשיב, היא נשוא הערעור שכאן. בית המשפט קמא, קבל את תביעת המשיב - כי הוא זכאי לסכום הפשרה לפי חלקו היחסי בכתב התביעה - לאחר שהגיע למסקנה כי התובעים לא הסכימו כי סכום הפשרה יחולק ביניהם על פי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. בית המשפט הוסיף וקבע שלא ניתן ללמוד על הסכמה מעין זו מהסכם הפשרה, שהורה על הפניית שאלות הבהרה נוספות למומחה לצרכי התובעים, שכן התובעים העידו בבית המשפט קמא, כי כלל לא נתנו דעתם לחלוקת הכספים ביניהם, בעת החתימה על הסכם הפשרה. כמו כן, אין בהסכמים בין המשיב לבין עו"ד בלטר כדי לרמוז על הסכמתו לשנות מהסכום היחסי לו הוא זכאי על פי כתב התביעה. הסכמה לחלוקת סכום הפשרה, לפי חוות דעת מומחה בית המשפט, אף לא נלמדת מכלל נסיבות התביעה והפשרה שהושגה בה, אלא נראה כי נותרה פתוחה להסכמה לאחר מעשה. טיעוני הצדדים המערערת סבורה כי העובדה שהתובעים בחרו להגיש את תביעתם יחד, אינה מלמדת כי הסכימו על חלוקת כספי פשרה לפי חלקם היחסי בכתב התביעה. אומד דעתם של הצדדים וההסכמות אליהן הגיעו, מלמד כי הסכימו שחלוקת כספי הפשרה תהא בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. המערערת מצביעה על כך שמקורות והתובעים הסכימו על מינוי מומחה מטעם בית המשפט, ועל כן - לאור תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן - "התקסד"א") - לא ניתן להסתמך על חוות דעת אחרות. המשיב, אשר הסכים למינוי מומחה מטעם בית המשפט, אינו יכול עוד לחזור בו. גם עו"ד בלטר מצדד בעמדת המערערת והסביר מראש לתובעים כי משמונה מומחה מטעם בית המשפט, הרי שדעתו מכריעה מבחינת הנזק. המערערת מוסיפה, שהפשרה היא על בסיס חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, אשר הוכרה כמחייבת. גם מסעיפי הסכם הפשרה ניתן ללמוד שהייתה כוונה לחלק את הכספים בהתאם לחוות דעת המומחה, שכן הוסכם, שיופנו שאלות נוספות למומחה לצרכי התובעים בלבד; על כן, משהסכים המשיב לפשרה, הסכים לחלוקת הכספים בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. המערערת מדגישה כי מומחה ביהמ"ש פסק לה סכום נמוך מזה שפסק לה המומחה מטעמה, וכי זכויותיה יפגעו במידה והכספים יחולקו על פי החלק היחסי בכתב התביעה. המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא, וסבור כי דין הערעור להדחות, מאחר והוא נוגע לשאלות עובדתיות שערכאת הערעור לא תמהר להתערב בהן. המשיב מדגיש כי לא היתה כל הסכמה לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. עצם מינוי המומחה אין פירושו כי מסכימים לחוות דעתו, שכן המדובר בחוות דעת שלא נידונה בבית המשפט. גם בהסכם הפשרה הוצהר במפורש כי אין בו הודאה בעובדות כלשהן, והמו"מ לפשרה נערך בסכום כולל ולא על בסיס ההערכות הפרטניות בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט. המשיב מעולם לא היה מסכים לפשרה אם היה סבור כי בהסכמה זו הוא מסכים לחלוקת כספים לפי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. המשיב מציין כי בית משפט קמא קבע, על סמך עדויות הצדדים, כי לא היתה הסכמה כלשהי - טרם הסכם הפשרה - לאופן חלוקת הכספים בין התובעים. מסיבה זו אף לא ניתן לקבוע כי הקביעה בהסכם הפשרה לפיה התובעים יפנו שאלות נוספות למומחה מטעם בית המשפט, פירושה כי הסכימו שחלוקת הכספים תהא לפי חוות דעת המומחה. באין הסכמה לחלק סכום הפשרה על פי חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, וכתב התביעה אף לא תוקן על פיה, ובאין הסכמה בין התובעים לדרך חלוקת הכספים ביניהם, הרי שיש לחלק את הכספים, על פי חלקם היחסי בכתב התביעה ואין הצדקה כי המערערת תקבל אחוזים גבוהים יותר, מאלה שתבעה. דיון איך יחולק סכום הפשרה שהתקבל ממקורות, בין הצדדים - זו השאלה לדיון. בעוד המשיב סבור כי יש לחלק את הכספים לפי החלק היחסי של כל אחד מהם בכתב התביעה - כפי שאכן פסק בית המשפט קמא - סבורה המערערת כי יש לחלק את הכספים לפי חלקו היחסי של כל אחד מהם, על פי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. דעתי כדעת המערערת, שעם קבלת הסכם הפשרה הסכים המשיב מכללא, אף לקבלת חוות דעת המומחה, אשר על בסיסה נערכה הפשרה ועל כן כי יש לקבל את הערעור. אכן, אין ספק כי צדק בית המשפט קמא, עת קבע כי התובעים לא הגיעו להסכמות מפורשות ביניהם בדבר אופן חלוקת כספי הפשרה. בין היתר, העיד יצחק לוי, אחד התובעים (שאינם צד לדיון כאן), כי "אף פעם לא היתה הסכמה לחלוקה הפנימית" (עמ' 17, שורה 25 לפרוטוקול בית המשפט קמא מיום 22.1.12). מסקנה זו עולה אף מדברי המערערת עצמה, שהעידה כי לא הוסדר נושא חלוקת של הכספים בין התובעים, בעת עריכת הסכם הפשרה, מאחר והם לא חשבו, באותו שלב, כי תתעורר מחלוקת לאופן החלוקה (עמ' 15, שורה 21 לפרוטוקול). עם זאת, העובדה כי לא היתה הסכמה מפורשת בין הצדדים לחלוקה הפנימית של כספי הפשרה, אין פירוש הדבר כי לא נוצרה במהלך ניהול התביעה הסכמה מכללא, כי גורל התביעה יקבע על פי חוות דעת המומחה. אסביר. התביעה הוגשה, במקורה, על בסיס חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים, שלמה שרף, אשר העריך כי נגרם לתובעים כולם נזק של כ - 3.8 מליון ש”ח. מקורות הגישה חוות דעת מטעמה, לפיה היא אינה נושאת באחריות לכל נזק שהוא. על מנת לגשר על הפערים, הוסכם על מינוי מומחה מטעם בית המשפט. כאן אעיר, כי בניגוד לטענת המערערת, תקנה 130 לתקסד"א אינה חלה במקרה זה, שכן יחד עם ההסכמה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט, הוסכם גם כי מקורות תוכל להגיש חוות דעת מטעמה בשאלת הנזק, והתובעים יוכלו להגיש תגובה לאותה חוות דעת; על כן, לא היתה הסכמה כי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, תהיה חוות הדעת היחידה בתיק. עם זאת, בפועל - המשא ומתן לפשרה התנהל על בסיס חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. כך עולה מתצהירו של עו"ד בלטר (נספח י"ד לתיק המוצגים של התובעת), כי "הבסיס להסכם הפשרה עם מקורות הינה שמאות הנזק כפי שנקבעה על ידי מומחה מטעם בית המשפט, אייל שפירא". בחקירתו בבית המשפט קמא, הוסיף עו"ד בלטר כי "מתוך הניסיון שלי אני יודע שלאחר שמאי בית המשפט אפשר לעשות התאמות מינוריות ליותר או לפחות, אבל בדרך כלל ילכו לפי דעת שמאי בית המשפט, וזה כמובן היווה בסיס" (עמ' 3, שורות 3-5 בפרוטוקול בית המשפט קמא מיום 22.1.12). עמדה זו עולה גם ממכתבה של עו"ד ורוניקה ראובני, שייצגה את מקורות ואשר נשלח במסגרת המגעים להסדר הפשרה. על אף שהיא דוחה את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, הרי שהיא מבססת את הצעת הפשרה שלה על הצעתו. היא מציינת שהמומחה העריך נזק התובעים בסך של 2 מליון ש”ח, אך בהתחשב בסיכונים שבניהול התביעה היא מוכנה להציע במסגרת פשרה 1.3 מליון ש”ח (נספח 2 לתיק המוצגים של המשיב). מתצהירו של יצחק לוי, שהוזכר לעיל, עולה כי התובעים היו מודעים לכך שהפשרה מתבססת על הערכת המומחה מטעם בית המשפט: "היה ברור לכל אחד מאיתנו, כי מירב הסיכויים שבית המשפט יקבל את השמאות של המומחה מטעמו, וסכום הפשרה נגזר מהשמאות של השמאי מטעם בית המשפט, שהעריך את הנזק בשיעור דומה לזה שנקבע בפשרה" (סעיף 3 לתצהיר, נספח יב לתיק המוצגים של המערערת). בסופו של דבר, הגיעו הצדדים לפשרה על בסיס חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. המשיב נתן את הסכמתו לפשרה זו, כאשר לאור הנסיבות שפורטו לעיל, קשה להניח כי הוא לא ידע שהפשרה נעשתה על בסיס חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט. המשיב אף היה מודע לכך שהסכם הפשרה מאפשר הפניית שאלות נוספות למומחה מטעם בית המשפט, מה שמעיד כי היתה כוונה כי חוות דעתו של המומחה תהיה לכל הפחות רלוונטית בשאלת חלוקת כספי הפשרה בין התובעים, גם אם לא היתה הסכמה מפורשת בעניין זה בין התובעים. בנסיבות אלה, אין המשיב יכול לבוא ולטעון כי אמנם הסכים לפשרה, ביודעו על בסיס מה נעשתה, אולם אף על פי כן הוא מבקש כי החלוקה הפנימית של סכום הפשרה תעשה דווקא על בסיס חוות דעת אחרת. בהתנהלות מעין זו יש נסיון לאחוז בחבל משתי קצותיו - מחד גיסא, מעוניין המשיב ליהנות מהסכם הפשרה, שנעשה על בסיס חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, אך מאידך גיסא, רוצה המשיב כי חלוקת הכספים תעשה על בסיס חוות דעת אחרת, מכיוון שאותה חוות דעת מיטיבה עימו יותר. משהסכים המשיב להסדר הפשרה, שנעשה על בסיס חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, הרי שבכך קיבל על עצמו להתנהל על פי חוות דעת זו, בין אם היא מיטיבה עימו ובין אם היא מרעה עימו, וזאת גם אם לא נתן הוראות מפורשות לעורך דינו על פיהן הוא מסכים לפעול על פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. המשיב טוען, אמנם, כי היה "ברור לו" כי הכספים יחולקו על פי החלק היחסי כמפורט בכתב התביעה. לא ברור על מה הסתמכה אמונה זו של המשיב. יתכן כי המשיב העדיף שכך יחולקו הכספים, אך אין בהעדפה זו כדי לאפשר התנערות מהסכמתו המשתמעת להגעה לפשרה על פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. לא רק זאת, אם סבר המשיב שחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט מרעה עימו, יכול היה שלא להסכים להסדר הפשרה, שעה שניתנה לו האפשרות להסתמך גם על מומחה מטעמו, אך מרגע שהסכים להסדר הפשרה אשר הבסיס לו, היא חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, קיבל כאמור, מכללא את החלוקה על פי חוות דעת זו. בשולי הדברים אעיר כי פסק דינו של בית המשפט קמא יצא מנקודת הנחה, כי המומחה מטעם בית המשפט העריך הנזק של המערערת בסכום גבוה יותר מזה של המומחה מטעמה. בשל כך סבר בית המשפט קמא, כי אין זה סביר כי הייתה הסכמה של התובעים כי המערערת תקבל יותר ממה שתבעה, ובעובדה זו ראה חיזוק להכרעה כי לא היתה הסכמה לחלק את כספי הפשרה בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. הנחה זו אינה נכונה. חוות דעת המומחה אמנם העניקה למערערת אחוזים גבוהים יותר מכלל התביעה מחלקה בכתב התביעה, אולם הסכומים המוחלטים שנפסקו לה היו נמוכים יותר מזה של המומחה מטעמה. המומחה מטעם בית המשפט פסק למערערת 736,707 ש”ח, בעוד שהמערערת, על סמך חוות דעת המומחה מטעמה, תבעה 1,104,809 ש”ח. האחוזים הגבוהים של יותר של המערערת, מקורם בסכום הנזק שהעריך השמאי שנגרם לה לעומת הנזק הנמוך, שנגרם למשיב על פי הערכת השמאי בסכום של 104,985 ש”ח בלבד, מתוך הסכום של 458,150 ש”ח אותו תבע. המומחה אף העיר כי "נתוני משק ברגר בעייתיים במיוחד... הנתונים שהתקבלו לוקים בחסר ובחוסר סבירות קיצוני" (נספח ה' לתיק המוצגים של המערערת). בנסיבות אלה, אין זה סביר כי המשיב יהנה מהנזק שנגרם למערערת, שכן גובה הנזק שנגרם למערערת לפי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, הוא שהעלה את רף הפשרה וחלוקת הכספים על פי החלק היחסי שבכתב התביעה, יש בו כדי ליתן פיצוי למשיב על חשבון המערערת בגין נזק שלא נגרם לו בפועל. סוף דבר, אני מקבלת הערעור ומבטלת את פסק דינו של בית המשפט קמא. הכספים המצויים בנאמנות בידי עו"ד בלטר יועברו למערערת. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום של 15,000 ש"ח להיום. הערבון שהופקד יוחזר למערערת באמצעות ב"כ. תקסד"א 1984 (הישנות)