קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום פנסיה לגרושה: א. ערעור על החלטתו מיום 31.12.00 של בית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב והמרכז (כב' השופטת ח' ריש-רוטשילד), בבש"א 14899/00 בתמ"ש 106990/97, בו הורה בית המשפט קמא למערער להעביר ישירות לחשבונה של המשיבה 1 (להלן - "המשיבה"), מדי חודש, מחצית מסכום הפנסיה המשולמת למשיב 2 (להלן - "המשיב") על ידי המערער. ב. העובדות הרלוונטיות לענייננו הן כדלהלן: המשיבה 1 והמשיב 2 נישאו זל"ז ביום 7.5.69. ביום 27.3.00, נחתם על ידי בני הזוג הסכם גירושין, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין (להלן - "ההסכם"), לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. בסעיף 16א' להסכם נקבע כדלקמן: "כל זכויות הבעל מצה"ל יאוזנו שווה בשווה בין הצדדים בהגיע מועד פרעון כל זכות וזכות, לרבות הזכות לפנסיה חודשית שוטפת. העתק מהסכם זה יועבר לצה"ל ויהווה מתן הוראות ופס"ד המורה על חלוקת הזכויות כאמור, לרבות הוראה לפיצול התשלומים החודשיים השוטפים וחלוקתם בין הצדדים באופן שווה. למען הסר ספק, מחצית הפנסיה משמע "שכר חודשי נטו" כמופיע ברובריקה הנושאת כותרת זו בתלוש השכר, לפני ניכויי רשות." לאחר אישור ההסכם פנו המשיבה והמשיב לצה"ל, וביקשו לבצע את סעיף ההסכם כלשונו, אולם צה"ל דחה את בקשתם. ביום 21.8.00 פנתה המשיבה לבית המשפט קמא בבקשה למתן הוראות לשלטונות צה"ל לפצל את תשלומי הפנסיה של המשיב, כך שמחצית הפנסיה תועבר ישירות לחשבונה של המשיבה. ביום 31.12.00 נתן בית המשפט קמא החלטתו בבקשתה האמורה של המשיבה, בה הורה למערער להעביר ישירות לידי המשיבה, מידי חודש, את מחצית הפנסיה של המשיב, כמפורט בסעיף 16א' להסכם. החלטה זו היא נשוא הערעור שבפני. ג. המערער טוען, כי לא היה צד להסכם בין המשיבה למשיב, וכן לא היה צד להליך אישור ומתן תוקף של פסק דין להסכם. כן טוען המערער, כי טעה בית המשפט קמא בקבעו, כי הוראת סעיף 62 לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 (להלן - "חוק הגימלאות") (להלן - "סעיף 62"), איננה הוראת חוק קוגנטית. כן לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא, בפרשנות סעיף 62, כאמור. לטענת המערער, הזכות לגימלה מוקנית על פי החוק רק לזכאי לגימלה, ורק במקרים המנויים בחוק יכול שכספי הגימלה יועברו לידי אדם אחר, שאינו הזכאי לגימלה. משכך, לטענת המערער, לא ניתן להורות למערער להעביר את הגימלה של המשיב ישירות למשיבה, שאינה זכאית לגימלה. המערער טוען, כי פיצול הגימלה בענייננו נעשה כחלק מביצוע הסדר איזון משאבים כללי בין בני זוג, ואין המדובר ב"פסק דין למזונות", שהוא החריג היחיד שהחוק מתיר. כן טוען המערער, כי טעה בית המשפט קמא משלא הבחין בין עצם קיומה של זכות לאיזון משאבים, זכות שכמובן איננה שנויה במחלוקת, לבין אופן מימושה. לעניין אופן מימושה של זכות זו, טוען המערער, כי אין אפשרות, במסגרת החוקית הקיימת, לממש זכות זו ישירות כלפי המערער, ולהקנות לאישה זיקה ישירה לצה"ל. לטענת המערער, לא קמה לאישה זכות עצמאית כלפי המערער, לקבלת חלק מהפנסיה, אלא זכותה קמה כלפי המשיב בלבד. החלטתו של בית המשפט קמא יוצרת, יש מאין, זיקה ישירה בין המערער והמשיבה וחיובים של המערער כלפי המשיבה. עוד טוען המערער, כי הבקשה להעברת מחצית הפנסיה ישירות למשיבה, עושה, למעשה, את צה"ל לרשות האוכפת את התחייבויות הבעל כלפי אישתו, וברי כי אין זה מתפקידי צבא ההגנה לישראל. עוד טוען המערער, כי חלוקת הגימלה לשני זכאים תטיל עליו נטל מנהלי וארגוני כבד. ד. המשיבה טוענת, כי מאחר שבני הזוג נישאו בשנת 1969, המשטר הרכושי החל עליהם הוא הלכת השיתוף, כלומר - זכותה של המשיבה במחצית הפנסיה היא קניינית וספציפית, ולא כרוכה באיזון יתר הרכוש שנצבר על ידי בני הזוג במהלך נישואיהם. עוד טוענת המשיבה, כי משנקבע שבן זוג זכאי למחצית הגימלה, הרי שאף הוא הופך ל"זכאי לגימלה" ואין להפלות בינו לבין בן הזוג על שמו רשומה הגימלה, מאחר שרישום זה אינו משקף את הזכאות האמיתית והזכות הקניינית בכספי הגימלה. לטענת המשיבה, זכותה הקניינית במחצית הגימלה אינה נובעת מחוב של המשיב כלפיה, אלא היא זכות קניינית מקורית, שנצברה במקביל לזכותו של המשיב למחצית האחרת של הגימלה. זכות זו מוגנת כיום כזכות יסוד, ומשכך זכותה של האישה היא זכות ישירה ועצמאית כלפי המערער, שהוא בבחינת "מחזיק" בזכות. בנוסף, טוענת המשיבה, כי דין חלקה בכספי הפנסיה כדין מזונות, באשר אלה גם אלה משולמים לצורך כלכלתו השוטפת של הזכאי, ומשכך מן הראוי שזכות הפנסיה תוגן, כפי שמגן החוק על זכות האשה למזונות. עוד טוענת המשיבה, שאין זה סביר כי בשל בעיות טכניות של המערער, תאלץ המשיבה לוותר על זכותה הקניינית. במיוחד כך, לטענת המשיבה, משלמערער מערכת אדמיניסטרטיבית גדולה ומסודרת וביצוע חלוקת הגימלה, לשני הזכאים לה, איננה כרוכה, מבחינת המערער, בבעייתיות מנהלית כלשהי. ה. בית המשפט קמא קבע: "בבואנו לפרש את הוראת סעיף 62 לחוק עלינו לשים לנגד עינינו את מטרת המחוקק בחקיקת החוק; עקרונות היסוד של השיטה המשפטית וכן את השינויים שחלו בשיטה המשפטית מאז חקיקת החוק ועד היום והשלכתם על פרשנות החוק. [...] בשורה ארוכה של פסקי דין, אשר ניתנו במהלך השנים האחרונות, הכירו בתי המשפט בהיות הפנסיה, אשר נצברה במהלך חיי הנישואין, רכוש משותף של שני בני הזוג. [...] ... עיון בלשון סעיף 62 לחוק מצביע על כך, שהמחוקק שאף להגן על זכותו של בן זוג, או ילדו של הזכאי, כך נקבע, כי זכות הזכאי לגמלה (להלן: "הפנסיה") מוגנת מפני פגיעה על ידי זכויות של צד שלישי, למעט זכות הזכאי למזונות. [...] לדעתי יש לפרש, איפוא, את סעיף 62 לחוק תוך צמצום המילים "העברה, ערבות, שיעבוד ועיקול" למשמעותן הדווקנית. לפיכך, ומשבעניננו מדובר למעשה בחלוקת זכות ו/או הכרה בזכות בן הזוג לחלק מהגימלה, בין מכח הפסיקה ובין מכח החוק, ולהבדיל מהעברה רצונית של הזכות, הרי זו אינה נופלת בגדר המגבלה הקבועה בסעיף ועל צה"ל לפעול לחלוקת הפנסיה בין הזכאים לה על פי פסק הדין. [...] ...אין בעובדה שבשל שינוי במצבו האישי של הזכאי תוטל חבות על צה"ל לערוך חישובים ולחלק הפנסיה בין זכאים שונים, כדי לגרוע מזכות הזכאי לחלוקה כאמור. לפיכך, הנני מורה לצה"ל להעביר לידי המבקשת מדי חודש את מחצית הפנסיה ישירות לחשבונה של המבקשת, כאמור בסעיף 16א' להסכם." (עמ' 4-8 להחלטה). ו. אין מחלוקת כי המשטר הרכושי, החל על בני הזוג, שנישאו בשנת 1969, הוא הילכת השיתוף. כמו כן - הלכה ידועה ומקובלת היא כי פנסיה, שנצברה במהלך חיי הנישואין, נכללת ברכושם המשותף של שני בני הזוג, וחל עליה משטר חלוקת הרכוש הרלוונטי, בענייננו - הילכת השיתוף. (ר' רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3), 758; ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד מא(3) 541; ע"א 233/98 שושנה כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים ואח', פ"ד נד(5) 493; בג"צ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401). עוד נקבע, כי זכות הקמה לבן זוג על פי הילכת השיתוף הינה זכות קניינית. (ר', למשל, בג"צ 1000/92 בבלי נ' ביה"ד הרבני הגדול-ירושלים ואח', פ"ד מח(2) 221). הלכות אלה שנקבעו בפסיקה עניפה, אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. משכך, לא שנוי במחלוקת, כי למשיבה זכות קניינית במחצית הגימלה שהמשיב זכאי לקבלה מן המערער. זכות קניינית היא זכות יסוד בדין הישראלי, וזוכה להגנה נרחבת בפסיקה, מכוח חוק יסוד כבוד אדם וחירותו. לטענת המערער, למרות האמור לעיל, לא ניתן להעביר למשיבה ישירות את חלקה בגימלה שזכאי לה המשיב, מאחר שהעברה כזו נאסרה, מפורשות, על פי ההסדר הספציפי שבסעיף 62 לחוק הגימלאות: " 62. העברת זכות לגימלה זכות לגימלה אינה ניתנת להעברה, לערבות, לשעבוד או לעיקול בכל דרך שהיא, אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגימלה לפי פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך." לטענת המערער, אין לקבל את פרשנותו של בית המשפט קמא לסעיף 62, כאמור, ואין לקבל את הגישה הדווקנית שנקט בה בית המשפט קמא, התואמת, לשיטתו, את תכלית החקיקה. אינני רואה להרחיב בסוגיית הגישה הפרשנית הראויה או התואמת את לשון החוק בעניין זה, באשר אינני סבורה כי יש בכך כדי לשנות את התוצאה, שסבורה אני כי מתחייבת היא בענייננו. אכן אין בענייננו כל "העברה, שיעבוד, ערבות או עיקול" של הזכות לגימלה, ללא תלות בדרך הפרשנות בה נבחר. המשיב אינו מעביר למשיבה חלק מזכויות הפנסיה שלו, אלא המשיבה, גם היא, זכאית לחלק מהגימלה, שהיא קניינה האישי. משכך כשנוקט הסעיף בלשון "הזכות לגימלה" ו"הזכאי לגימלה" הרי שמתייחס הוא, בהכרח, גם לזכותה וזכאותה של המשיבה. זכותה הקניינית של המשיבה בחלקה בגימלה זהה ושווה לזכותו של המשיב בחלקו הוא בגימלה, ומשכך אין כל הצדקה - או עילה - להפליית המשיבה, על ידי התליית זכותה הקניינית ברצונו הטוב של המשיב. במערכת היחסים שבין המשיבה למערער, המערער הוא בבחינת "מחזיק" בזכותה הקניינית, וזכותה של המשיבה לקבל את קניינה ישירות מן המערער, וללא תלות ביחסיו של המערער, או יחסיה שלה, עם המשיב. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא, כי אין בנטל הנוסף שיוטל על המערער, כתוצאה מחיובו בחלוקת הגימלה, כדי לפגוע בזכותה של המשיבה. באיזון האינטרסים בין הגנה על זכותה הקניינית של המשיבה לבין הרצון שלא להכביד על התנהלותו האדמיניסטרטיבית, הטכנית והכספית של המערער, אין ספק כי ידה של הזכות הקניינית על העליונה. משכך איני רואה להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא: המערער יעביר מידי חודש את מחצית הפנסיה ישירות לחשבונה של המשיבה, כאמור בסעיף 16א' להסכם. ז. סוף דבר - הערעור נדחה. בנסיבות העניין, ומאחר שהדיון בערעור עניינו בסוגיה ייחודית הטעונה בירור, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. פנסיה