אי הוצאת חשבונית על סכום נמוך - 10 ש''ח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הוצאת חשבונית על סכום נמוך - 10 ש''ח: כללי: המערער הוא בעל ארבע חנויות בענף המתנות. אביו של המערער (להלן-האב) עבד אצלו במשך שלוש שנים, אך פוטר כחצי שנה לפני עריכת הביקורת נשוא הערעור. בתאריך 14.3.97נכנס מבקר מטעם המשיב אל חנות המערער, למטרת עריכת קנית ביקורת. הוא ביקש לקנות מחזיק מפתחות בשווי של 10.90 ש"ח ונתן שטר של 50ש"ח לאב שבאותו עת נכח בחנות. האב הכניס את השטר לתוך קופה שנמצאת מאחורי הדלפק, והחזיר למבקר עודף. כעבור 20 דקות חזרו שני עובדי המשיב לאותו עסק של המערער, לשם עריכת הביקורת. האב נכח גם בעת הביקורת, אך לא נמצא רישום של תקבול בן 10.90ש"ח הנ"ל. האב הכחיש שבכלל קיבל כסף מהמבקר, וכשנתבקש הוא סרב לרשום את התקבול בספרים. הודעת הפסילה: בערעור הודה המערער בעובדות אלו, ובכך שאביו לא רשם את הכסף, משמע הוא הודה, למעשה, באי רישום תקבול, אולם טען שהיתה סיבה מספקת, לאי הרישום. מאחר והמשיב לא שוכנע בקיומה של סיבה מספקת, הוא הודיע למערער כי רואים את ספריו לשנת המס 1997פסולים, כאמור בהודעת הפסילה אותה שלח ב-.14.5.97 הודעת הערעור: בעקבות הודעת הפסילה ומכוח סעיף 145ב' לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש)(להלן-הפקודה), הגיש המערער ביום 20.7.97הודעת ערעור. במכלול הטענות שם הוא טען שהודעת הפסילה של פקיד השומה איננה מנומקת. נימוקי הערעור: .1האב אכן קיבל את התקבול ולא רשם אותו אך הוא עשה כך בלי רשות, מאחר והמערער נתן הוראות מפורשות למנוע מהאב כל התערבות בחנויות. .2המערער הפסיק את עבודת האב כחצי שנה לפני הביקורת האחרונה - נושא הפסילה שבערעור- כלומר ב/10-.96 .3האב נכח באופן מקרי בחנות בעת הבקורת. .4המערער עשה כל מה שמערער סביר היה יכול לעשות על מנת למנוע התערבות האב בחנויות. .5מכל האמור לעיל צריכים להגיע למסקנה שהיתה סיבה מספקת לאי רישום התקבול. נימוקי הפסילה: המשיב הגיש הודעה המפרשת את נימוקי הפסילה כאמור בתקנה 5(ב) לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), התשל"ט- 1978(להלן-התקנות). בנימוקים אלה טען המשיב שחסר בספרים רישום של תקבול על סך של 10.90ש"ח, שניתן תמורת פריט שקנה מבקר מטעם המשיב ביום הביקורת. לאור זאת שהמשיב לא שוכנע בקיומה של סיבה מספקת לאי רישום התקבול הנ"ל, הוא פסל את הספרים לשנת המס .1997נימוק מה נוסף בגין סיבת ההחלטה, לא צורף. נטל ההוכחה: בהחלטה מפורטת שנתתי בעמ"ה (נצרת) 165/97המכללה הארצית להכשרה מקצועית בע"מ נגד פקיד השומה נצרת, מיסים יב/ 2עמ' ה-227, נתתי דעתי בהרחבה בשאלה מהו נטל ההוכחה המוטל על כל אחד מבעלי הדין בערעור לפי סעיף 145ב (א)(1) לפקודה. עיקרי הדברים הם אלה: א. בערעור מיסים המערער הוא המוציא מחברו ועל כן מוטל עליו נטל ההוכחה כי השומה מופרזת. אם נתאים מונח זה לערעור על פסילת ספרים עקב אי רישום תקבול, נוכל לומר כי הנטל שעל המערער דכאן הוא להוכיח כי היתה סיבה מספקת לאי רישום התקבול; ב. כפועל יוצא מכך שהוא נושא בנטל ההוכחה - המערער פותח תמיד בהבאת ראיות; ג. אין לדבר על נטל הוכחה של ממש הרובץ על המשיב, אלא אך נטל להצדיק את השומה. קרי, במקרה של אי רישום תקבול - להראות כי היה זה צעד מתבקש לקבל את ההחלטה וכי כל פקיד שומה סביר והגון היה מגיע, על סמך העובדות שהיו לנגד עיניו, לאותה החלטה; ד. חובתו של המשיב להצדיק את החלטתו קמה (באופן רעיוני) רק משהוכיח המערער לכאורה, את הנטל המוטל עליו. אחרת, כאילו אמרת שעצם הגשת הערעור, מבלי שהמערער יעשה דבר להוכיח את טענותיו, מחייבת את המשיב להצדיק את החלטתו; ולא היא. המערער חייב להוכיח את טענותיו בראיות טובות לכאורה, על מנת שהמשיב יהיה מחויב להצדיק את החלטתו. אי פירוט השומה בהודעת הערעור, טען המערער כי המשיב לא נימק את הפסילה. נימוק זה מתחייב מתקנה 5לתקנות, הקובעת כדלקמן: "ב. נימוקי השומה יפרטו את הנימוקים לאי קבלת הדו"ח או ההשגה לדחיית טענותיו של מערער לפי סעיף 147(ב) לפקודה, את הדרך שלפיה נערכה השומה וכן את הנימוקים המשפטיים לביסוס השומה. כל נימוק יצויין במספר סידורי". המונח "שומה" מוגדר בתקנות הנ"ל כ"החלטה או צו שניתן לערער עליהם לפי הפקודה". בענייננו ההחלטה שמערערים עליה היא החלטתו של המשיב שלא לקבל את הסברי המערער וכי קיימת סיבה מספקת לאי רישום התקבול. במצוות תקנה 5(ב) הנ"ל, חייב פקיד השומה לפרט את הנימוקים להחלטה זו. בענייננו הסתפק הפקיד בכך שציין שהוא לא שוכנע שאכן קיימת סיבה מספקת שתצדיק את המחדל של אי הרישום ולכן אין לבטל את הפסילה המתחייבת לפי סע' 145ב (א)(1) לפקודה. המעיין בתקנה 5(ב) הנ"ל, יגלה כי חובת ההנמקה מתייחסת לעניינים אלה: א. אי קבלת הדוח; ב. אי קבלת ההשגה; ג. דחיית טענותיו של מערער לפי סעיף 147(ב) לפקודה. ד. הדרך שלפיה נערכה השומה. ה. הנימוקים המשפטיים לביסוס השומה. מבין חמשת הנושאים שבהם ישנה חובת הנמקה, רק הנושא החמישי ניתן ליישום מלא בהליך של ערעור על פסילת ספרים. לכן חובתו של המשיב היא לכל היותר, לתת את הנימוקים המשפטיים לביסוס השומה, קרי, החלטתו. לא מצאתי שיש בנימוקי השומה טיעון מפורש בענין "הנימוקים המשפטיים לביסוס השומה". אולם המערער לא חזר עוד על טענה זו בנימוקי הערעור, ואני רואה אותו כמי שויתר עליה. טיעוני המערער: לענין פירוט הסיבה המספקת, טוען המערער כי היו מקרים דומים בעבר של פסילת ספרים בעסקים שלו. במטרה לבדוק את כל הדרכים המתאימות לתקן את הליקויים בעסק, המערער ישב יחד עם רו"ח שלו, ומאחר שהמערער מחזיק בארבע חנויות וקשה לו להיות בארבעתן כל היום ולפקח על רישום התקבולים כל היום, מצא לנכון למרות הקושי שהיה למערער בפיטורי אביו, ולמרות התלות המשפחתית, להפסיק את עבודת האב ולתת הנחיות ברורות וחד משמעיות לעובדות שלא להתיר לאב שימוש בקופה או התערבות במכירה וקבלת כספים. המערער מדגיש שלא היתה לו שליטה על כניסת אביו לחנות ואם בכל זאת יכנס, הוא לא יוכל לגרשו, שאחרי הכל מדובר באביו. המערער רואה בזה יציאת ידי חובתו בנסיון להסדיר ולבקר על המתרחש בחנות לגבי הכספים והרישום, אך למרות הנחיותיו, הוראות אלה לא מולאו במלואן, כך שהדבר אינו בשליטתו, וזה לדעתו מהווה סיבה מספקת לאי רישום התקבול. המערער טוען לזכותו את העובדה שהוא בעלים של ארבע חנויות - משמע שטובתו האישית היא בדיווחים נכונים למס הכנסה, והאינטרס שלו נעוץ בכך, שלא יהיו מקרים כאלה של פסילת ספרים בעתיד. מסיבות אלו יש להשתכנע שהוא עשה כמיטב יכולתו על מנת שספריו יהיו קבילים ותקינים. המערער לא עמד בנטל ההוכחה: ממה שהובהר לעיל לגבי נטל ההוכחה, יוצא שהמערער הוא זה שצריך להוכיח כי היתה סיבה מספקת לאי רישום התקבול, והוא זה שפותח בהבאת הראיות. לענין זה, המערער הסתפק בעדות שלו עצמו, ולא טרח להוכיח את גירסתו בעדים יודעי דבר, למרות שעל מנת שהמשיב יהיה מחוייב להצדיק את החלטתו, חייב המערער להוכיח את טענותיו בראיות טובות לכאורה. המערער לא דאג להזמין את האב להעיד, למרות שלטענת המערער, האב הוא זה שגרם לאי הרישום, והוא בעצם האדם שיוצר את הבסיס לטענות הערעור, ויכול היה להטות את כפות המאזניים לטובת המערער ולהעביר את נטל ההוכחה אל המשיב. דברים אלו לא נעשו, גם העובדת האחראית בחנות, שיכלה להוסיף משקל לגירסת המערער, לא זומנה להעיד. הערעור במקרה דנן מבוסס כל כולו על גירסת המערער, שגם בה נתגלו כמה סתירות שאליהן אתייחס בהמשך - ולא זו בלבד. המערער יכול היה וללא מאמצים מיוחדים, לנסות ולהוכיח את טענותיו, כאמור ע"י הזמנת האב או העובדת להעיד או לפחות בצירוף תצהיריהם, מחדל לא מובן זה נזקף לחובת המערער. הסתירות בגירסת המשיב: .1בתצהיר המערער נטען כי, האב לא רשם את התקבול מכיוון שאינו יודע לרשום תקבול, ולפיכך השאיר אותו בצד, דבר הסותר את הכתוב בדו"ח המבקרים, שבו נאמר שהאב קיבל את השטר של ה- 50ש"ח, נתן עודף ושם את השטר בקופה. אמנם המערער טען שהכוונה היא לקופת הצדקה, אבל טענה זו לא מקובלת עליי. מבקר מס הכנסה מוחזק כאדם היכול להבדיל בין הקופה הרגילה של העסק לבין קופת צדקה, והוא גם מוחזק כמודע לחשיבותו של הבדל זה בבואו לרשום את הדו"ח של הביקורת. .2הצהרת המערער שהוא עשה כל מה שמערער סביר היה יכול לעשות על מנת להבטיח רישום נכון של תקבולים, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שאחרי אירוע קודם של פסילת ספרים, שבו גם כן האב היה האחראי באותה מידה על אי הרישום, האב בכל זאת המשיך לעבוד בחנות כרגיל לחצי שנה נוספת. .3העובדת האחראית בחנות, יצאה מהחנות דווקא בזמן שהאב נכנס אליה, למרות שניתנו לה הוראות מפורשות וחד משמעיות שאין להרשות לאב להשאר בחנות לבדו. סיפור זה נשמע מוזר ומעורר תמיהה. סיכום: המשיב הצליח להראות כי החלטתו מוצדקת. המערער לא עמד בנטל להוכיח כי היתה סיבה מספקת לאי רישום התקבול. למעשה, גירסת המערער נדחית מכל וכל, כגרסה בלתי מהימנת. מכל האמור לעיל, הנני דוחה את הערעור, ומחייב את המערער בתשלום הוצאות המשפט ושכר-טרחת עו"ד בסכום של 000, 3ש"ח כולל מע"מ, שישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מיסיםחשבונית