איחור במסירת דירות

השאלה העיקרית הדרושה הכרעה במחלוקת שנפלה בין הצדדים היא האם החוזה הופר על ידי הנתבעת, קרי האם היה איחור במסירת הדירות למשתכנים ובעטיו של מי נגרם איחור זה. באם ימצא כי האחריות לאיחור במסירה מוטלת על שכמי הנתבעת כי אז יש לקבוע מהי תקופת האיחור ומהו הפיצוי המגיע בגינה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איחור במסירת דירות: לפני תביעה לתשלום פיצויים בסך 6,498,241 ₪ בשל הפרת חוזה. עניינה של התביעה הוא בפרויקט בניה הקרוי "רום העיר" (להלן: "הפרויקט"), במסגרתו הוקמו 144 יחידות דיור עבור זכאי משרד השיכון (להלן: "המשתכנים"), על פי מכרז מס' 158/97 שפרסמה עיריית פתח תקווה (להלן: "המכרז"). הפרויקט כלל הריסה של מבנים קיימים ובנית 4 בניינים בני 12 קומות כל אחד, על המקרקעין הידועים כגוש 6388 חלקה 489, הרשומים בבעלות מנהל מקרקעי ישראל ובחכירה לדורות של עיריית פתח-תקווה. התובעים הנם חלק ממשתכני הפרויקט והם נחלקים ל-2 קבוצות: התובעים 1-63 (להלן: "התובעים 1") והתובעים 64-73 (להלן: "התובעים 2"). הנתבעת, אופקים השקעות בע"מ, היא חברת הבניה אשר נבחרה כזוכה במכרז על ידי ועדת המכרזים של ח.ל.ד. - חברה ממשלתית עירונית לשיכון ודיור פתח-תקווה בע"מ (להלן: "חלד"). הרקע הדרוש לענייננו ותמצית טענות הצדדים- בהתאם לתנאי המכרז, נדרשה הנתבעת לחתום על הסכם להזמנת שירותי בניה עם כל אחד ממשתכני הפרויקט (להלן: "הסכם שירותי בניה"). עירית פתח תקווה היא שקבעה את זהות המשתכנים בפרויקט, שיווקה את הדירות למשתכנים ואף קבעה את מחירי הדירות (מחיר פאושלי). על פי מסמכי המכרז, מונה עו"ד דוד רוזן ז"ל (להלן: "רוזן") להיות מנהל הפרויקט. לבד מפיקוח וניהול הפרויקט היה מנהל הפרויקט אחראי לפתיחת שני חשבונות בנק, האחד - חשבון שירותי בניה והשני - חשבון הוצאות. בחשבונות אלה היה על המשתכנים להפקיד את מלוא התמורה עבור בניית הדירות ואת מלוא הסכומים המיועדים לתשלום הוצאות הבניה. מתוך חשבונות אלה, שילם רוזן לנתבעת עבור שירותי הבניה ובגין ההוצאות האחרות, כאשר נקבע כי התשלום עבור הבניה יעשה אחת לחודש על פי התקדמות הבניה. על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן (מיום 26/01/06), בהתאם לתנאי המכרז ועל פי הסכם שירותי הבניה התחייבה הנתבעת לסיים את ביצוע עבודות הבנייה ולמסור את הדירות למשתכנים תוך 22 חודשים ממועד התחלת העבודה. סיום עבודות הבנייה, על פי ההסכם, כולל גם את השלמת כל עבודות הפיתוח. התובעים טוענים כי הנתבעת לא סיימה את עבודות הבניה במועד שנקבע, אחרה במסירת הדירות למשתכנים ובכך הפרה את ההסכמים עמם. לטענתם, כבר ביום 03/08/1999 ניתן לנתבעת צו פורמאלי להתחלת עבודות הבנייה ואף שולם לידיה התשלום הראשון מתוך התמורה אולם העבודות באתר החלו עוד קודם לכן. על אף אמור, אישור אכלוס לפרויקט (טופס 4) ניתן רק ביום 31/07/2002 ולטענת התובעים בניית הבניין טרם הושלמה עד למועד הגשת התביעה. התובעים טוענים כי בהליך משפטי אחר הנתבעת הודתה כי הבניה הסתיימה רק ביום 13/05/03, כך שלכל הפחות מדובר באיחור של 23 חודשים ו-10 ימים במסירת הדירות. בתביעתם עותרים התובעים לקבלת הפיצויים המוסכמים הקבועים בהסכם שירותי הבניה: פיצוי בסך של 5,000$ בגין הפרה יסודית של ההסכם וכן פיצוי מוסכם בסך 500$ בגין כל חודש של איחור במסירת הדירות, לכל אחד מן התובעים. בהגנתה מכחישה הנתבעת את טענות התובעים וטוענת כי התובעים הם שהפרו את ההסכמים עמה. הנתבעת טוענת כי על פי מבנה העסקה וכפי שנקבע בהסכם שירותי הבניה, רוזן, מנהל הפרויקט, שימש כשלוחם של כל אחד ואחד מן המשתכנים ביחסיהם עם הנתבעת כך שכל טענה שיש לנתבעת כנגד רוזן טובה גם כנגד התובעים. לנתבעת טענות רבות כנגד ניהול הכספים על ידי רוזן. לטענת הנתבעת רוזן נמנע מלהעביר לידיה תשלומים עבור הבניה אחת לחודש, כפי שנקבע בהסכם. רוזן לא העביר לידיה את מלוא כספי התמורה המגיעים לה (קרן ופירות) מחשבון הבניה. כמו כן הוא סירב להפחית את הערבות הבנקאית שמסרה הנתבעת. בהתנהלותו זו ובמחדליו הביא רוזן, לטענת הנתבעת, לעיכוב בבנית הפרויקט וכן לעיכוב במסירת הדירות המוכנות למשתכנים בידי הנתבעת על מנת להבטיח את זכויותיה. עוד נטען כי תוקפם של החוזים הותנה בחתימתם של כל המשתכנים על חוזי פיתוח עם מנהל מקרקעי ישראל ובהפקדת כל כספי התמורה מראש בחשבונות המיועדים לכך. מנהל הפרויקט אמור היה למסור אישורו בכתב על קיום התחייבויות אלה על ידי המשתכנים. הנתבעת טוענת כי רוזן מעולם לא מסר לה אישור כאמור, כך שלשיטתה ההסכם לא נכנס כלל לתוקף והוא אינו מחייב אותה. כתוצאה מכך, גם צו התחלת הבניה שהוצא חסר תוקף שכן הוצאת צו כאמור מותנית היתה בכניסת ההסכמים לתוקף. ביום 03/08/99, עת שניתן צו התחלת העבודה בפועל, טרם נכנסו החוזים לתוקפם ולפיכך הצו בטל. בנוסף, במועד שניתן צו התחלת הבניה טרם היה היתר בניה לפרויקט מאת עיריית פתח תקווה, נתון המאיין אף הוא את תוקפו של הצו. בהעדר היתר בניה כדין, הנתבעת היתה מנועה מלהתחיל ולבנות באתר ולפיכך לתאריך מתן צו התחלת העבודה אין רלוונטיות לעניין מועד תחילת הבנייה, משכה וסיומה. לבסוף הנתבעת טוענת כי הדירות היו מוכנות למסירה כבר בחודש אפריל 2002 אך לא נמסרו למשתכנים בשל מימוש זכות העיכבון שהיתה בידיה. בפועל כל הדירות נמסרו למשתכנים במהלך חודשים יולי ואוגוסט 2002, למעט 6 מהן אשר נמסרו למשתכנים במהלך חודש ספטמבר 2002, לאחר שהמשתכנים סרבו להגיע ולקבלן לחזקתם, למרות שהוזמנו לעשות כן. גדר המחלוקת- השאלה העיקרית הדרושה הכרעה במחלוקת שנפלה בין הצדדים היא האם החוזה הופר על ידי הנתבעת, קרי האם היה איחור במסירת הדירות למשתכנים ובעטיו של מי נגרם איחור זה. באם ימצא כי האחריות לאיחור במסירה מוטלת על שכמי הנתבעת כי אז יש לקבוע מהי תקופת האיחור ומהו הפיצוי המגיע בגינה. טרם אברר שאלות אלה יש לדון תחילה בטענתה המקדמית של הנתבעת לפיה ההסכמים עם המשתכנים אינם בתוקף בשל אי קיום התנאי המתלה בהסכם שעניינו מסירת הודעה לנתבעת אודות חתימת המשתכנים על הסכמי פיתוח מול המנהל והפקדת מלוא כספי התמורה בחשבונות המיועדים לכך. דיון והכרעה- המסגרת המעגנת את יחסי הצדדים ותנאי ההתקשרות ביניהם היא הסכמי שירותי הבניה. מדובר בחוזי קבלנות נפרדים עליהם חתומים מצד אחד המשתכנים בפרויקט ומצד שני הנתבעת, היא הקבלן. סעיף 18 בהסכם, שכותרתו "תנאי מתלה" קובע כך: "חוזה זה יכנס לתוקפו רק לאחר חתימת כל המשתכנים בבניין על חוזי פיתוח עם המנהל ולאחר הפקדת כספי המשכנתאות או כספים אחרים בשיעור של לפחות 80% מהמחיר הפאושלי הסופי בחשבון המשתכנים/בנייה ו - 100% מההוצאות בחשבון המשתכנים/הוצאות בחשבונות הבנק המסחרי והפקדת שטרות לפירעון/בטחון, והמצאת אישורים על כך למנהל הפרויקט, וכן אישור מנהל הפרויקט על השלמת התחייבויותיהם, בשלב זה וכל זאת תוך תקופת הזמן שיקבע מנהל הפרויקט, הודעה בכתב לקבלן על קיום ההתחייבויות של המשתכן, ע"י מנהל הפרויקט, יהווה האסמכתה על תוקף החוזה ויחייב את הצדדים" (כך במקור). טענתה הראשונה של הנתבעת היא כי ההסכם לא הופר על ידה, מאחר ומלכתחילה לא נכנס לתוקפו בשל אי קיום התנאי המתלה הקבוע בסעיף 18 בהסכם, קרי - מאחר והמשתכנים לא קיימו את מלוא התחייבויותיהם ומעולם לא ניתנה על כך הודעה בכתב מאת מנהל הפרויקט כנדרש. טענה זו תמוהה בעיני. מן הראיות שהובאו בפני לא שוכנעתי כי רוזן ז"ל, מנהל הפרויקט, מסר לנתבעת הודעה פורמאלית כנדרש על פי סעיף 18 בהסכם ולצורך הדיון אניח כי לא ניתנה לנתבעת הודעה כאמור. סעיף 29 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כי תוצאת אי קיומו של תנאי מתלה בחוזה הינה בטלות. לכאורה, לפי טענת הנתבעת ולאור הוראת חוק זו, מאחר ולא מולאו תנאי סעיף 18 בהסכם יש להורות על בטלותו. אולם בענייננו תוצאה זו בלתי סבירה. למרות אי קיומו של התנאי המתלה, הצדדים נהגו על פי ההסכם וקיימו את עיקריו. התובעים הפקידו את תמורת הדירות לחשבונות המיועדים לכך, בין בעצמם ובין על ידי רוזן, ואילו הנתבעת בסופו של דבר השלימה את בניית הדירות ומסרה אותן לרוכשים ואף קיבלה את התמורה על כך (הגם שיש לה השגות לעניין זה). במצב זה, בו הצדדים נהגו על פי ההסכם וקיימו כבר את עיקר תנאיו, לא ניתן לטעון בדיעבד לבטלותו בשל אי קיום התנאי המתלה. ברור מהתנהגות הצדדים, ובייחוד מהתנהגותה של הנתבעת אשר בנתה את הדירות וקיבלה לידיה את תמורתן, כי למעשה מחלו על אי קיומו של התנאי המתלה ובחרו לקיים את החוזה על אף שלא קוים התנאי. משכך, אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה החוזה לא נכנס לתוקפו וקובע כי מדובר בחוזה תקף. תקופת הביצוע ושאלת האיחור במסירה- הנתבעת העלתה לראשונה בסיכומיה טענה לפיה יש לבחון מהו פרק הזמן הסביר להקמתו של פרוייקט מגורים מן הסוג שהוזמן בהסכם ולפיו לאמוד האם אחרה במסירת הדירות למשתכנים. סעיף 8 בהסכם שכותרתו "השלמה ומסירה" עוסק בתנאים להשלמת עבודות הבניה ומסירת הדירות למשתכנים וכן הוא קובע את משך תקופת הביצוע. מקום שהצדדים להסכם קבעו באופן מפורש את משכה של תקופת הביצוע במסגרת ההסכם שביניהם, בית המשפט אינו נדרש להעריך מהו פרק הזמן הסביר לביצוע המלאכה. הערכת הזמן הסביר לביצוע מלאכה או לקיום חיוב אחר של צד להסכם נדרשת רק מקום שבו הצדדים לא הסכימו על מועד כאמור (סעיף 41 בחוק החוזים (כללי), דבר שאינו מתקיים בענייננו ועל כן אני דוחה טענה זו. מפאת חשיבותו לענייננו להלן נוסחו של סעיף 8.1 בהסכם: "8.1.1 הקבלן מתחייב להתחיל בביצוע עבודות הבניה תוך 14 ימים מהמועד בו יומצא לו צו התחלת בניה כדין, ובלבד שהחוזה נכנס לתוקף בהתאם לאמור בסעיף 18 להלן. על אף האמור לעיל, הקבלן יהא רשאי, אך לא חייב, להתחיל בביצוע עבודות הבניה גם אם טרם חתמו כל המשתכנים בבניין על חוזה עם ממ"י ועם הקבלן, בתנאי שקיבל אישור על כך ממנהל הפרויקט. הקבלן מתחייב להשלים את בניית דירת המשתכנים ועבודות הפיתוח במגרש ומסירת החזקה בדירת המשתכנים, לאחר קבלת אישור מנהל הפרויקט, תוך 22 חודשים ממועד התחלת העבודה, כאמור. למען הסר ספק, על הקבלן להשלים את כל עבודות הפיתוח, גינון ותשתיות, ולהשלים את כל הנדרש לקבלת טופס-4 ואשורי אכלוס, לרבות חיבורי מערכות ביוב, מים וחשמל, למגרש, כל בית ודירה". על פי הקבוע בסעיף 8.1.2. בהסכם, המועד למסירת הדירות הינו 22 חודשים מיום התחלת העבודה. לפיכך, על מנת לקבוע את המועד שבו היה על הנתבעת למסור את הדירות למשתכנים, יש לברר תחילה מהו "מועד התחלת העבודה". מן הראיות עולה בבירור כי עבודות ההריסה בשטח החלו כבר במהלך חודש מרץ 99. העיד על כך מר משה סתיו, מנהל הנתבעת (עמ' 367 ש' 11-13 בפרוטוקול) והדבר אף עולה מיומן העבודה שהוגש (ת/88). על אף שהעבודות בשטח החלו כבר במרץ 99', במועד זה טרם חתמו מי מן המשתכנים על חוזי הפיתוח מול המנהל או על ההסכמים למתן שירותי בניה עם הנתבעת. לדברי מר סתיו, הנתבעת החלה בביצוע העבודות בקצב איטי, טרם חתימת המשתכנים על ההסכמים וטרם שהופקדו הכספים בחשבונות היעודיים, תוך נטילת הסיכון הכספי על עצמה. מן הבחינה האובייקטיבית, אין מדובר במועד תחילת העבודות על פי ההסכם, אשר מנוסחו עולה כי הנתבעת חויבה להתחיל בעבודות הבנייה תוך 14 ימים ממועד שיומצא לה צו התחלת עבודה כדין. ומן הבחינה הסובייקטיבית, כעולה מכתבי טענותיהם, הצדדים עצמם אינם מתייחסים למועד זה כאל המועד שממנו יש למנות את תקופת 22 חודשי הביצוע של הפרויקט. אין מחלוקת כי ביום 03/08/99 הוצא צו התחלת עבודה המופנה כלפי הנתבעת. לכאורה היה מקום לקבוע כי מועד זה הוא המועד הפורמאלי לתחילת העבודות, אלא שלטענת הנתבעת צו התחלת העבודה לא נמסר לה כדין ועל כן לשיטתה, אין להתייחס למועד זה כאל מועד התחלת עבודות הבניה. טענותיה של הנתבעת בעניין זה נוגעות לשני עיקרים: ראשית נטען כי במועד שניתן לה צו התחלת עבודה טרם השלימו המשתכנים את חובותיהם, קרי - טרם חתמו על החוזים או שילמו את מלוא התמורה שנדרשה מהם. כפי שכבר הובהר, השלמת חובותיהם של כל המשתכנים בהקשר של מועד התחלת העבודה, כעולה משילובם של סעיף 8.1.1 וסעיף 18 בהסכם, רלוונטית לעניין כניסתו של ההסכם לתוקף. תכליתן של הוראות אלה הינה להגן על האינטרסים של הקבלן המבצע ולמנוע מצב שבו יוצא צו להתחלת הבניה המחייב את הקבלן, מבלי שהושלמו מלוא החובות מצד המשתכנים בפרויקט. מטעם זה נוספה הסיפא בסעיף 8.1.1 בהסכם הקובעת כי הקבלן יהיה רשאי, אך לא חייב, להתחיל בביצוע עבודות הבניה גם אם טרם חתמו כל המשתכנים בבניין על החוזה. בענייננו, בחרה הנתבעת לממש זכות זו ולהתחיל בעבודות הבניה טרם חתימת כל המשתכנים על החוזים, תוך נטילת הסיכון הכספי הכרוך בכך על עצמה. ברגע שהחלה הנתבעת בביצוע העבודות בפועל, גילתה את דעתה באשר לכניסת ההסכם לתוקפו, הסכם שעל פיו התחייבה לסיים את ביצוע העבודות תוך 22 חודשים מיום תחילתן. לפיכך אינני מקבל את הטענה שעניינה העדר חתימתם של כל המשתכנים על ההסכמים והפקדת כל כספי התמורה בחשבונות היעודיים כרלוונטית לצורך קביעת מועד תחילת העבודות ומניין תקופת הביצוע. במישור השני, טענה הנתבעת כי צו התחלת בניה הוצא טרם שניתן היתר בניה לפרויקט ולמעשה צו תחילת העבודה ניתן שלא כדין וככזה הוא אינו מחייב את הנתבעת. הוראת סעיף 145(א) בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובעת כך: "לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר: ... (2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספת לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה; ... (3) כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תכנית". אין חולק כי העבודות בפרויקט, לרבות עבודות ההריסה, החפירה וההקמה טעונות היתר בניה כדין. עוד אין מחלוקת כי היתר בניה מעיריית פתח תקווה ניתן רק ביום 21/10/99 (נספח א' לכתב ההגנה). מכאן שבמועד תחילת העבודות בפועל (מרץ 99') ואף במועד הוצאת צו תחילת עבודה (אוגוסט 99') לא היה היתר בניה לפרויקט. העובדה כי הוצא צו התחלת עבודה טרם שניתן היתר בניה לפרויקט, על אף שברור כי יש צורך בהיתר לצורך התחלת ביצוע העבודות, משמעה כי צו הבניה ניתן שלא כדין ועל כן אי אפשר להתייחס אליו כאל צו המחייב את הנתבעת. עם זאת, לאור העובדה שהנתבעת החלה בביצוע העבודות בפרויקט כבר במהלך חודש מרץ, זאת מבלי שהיה בידיה היתר בניה כדין, אין לראותה כמי שלא ניתן לה צו התחלת עבודה כדין כלל אלא כי יש למנות את תחילת תקופת הביצוע ממועד שניתן היתר הבנייה, דהיינו - מיום 21/10/99. הנתבעת טענה כי בהתאם לאמור בסעיף 8.1.1 בהסכם היא זכאית ל - 14 ימי התארגנות לפני התחלת הבניה, אותם יש למנות ממועד שניתן היתר הבניה מאת עיריית פתח תקווה. הוברר, כי הנתבעת החלה בעבודות בפרויקט כבר בחודש מרץ ולא היה לה כל צורך לממש בפועל אותם 14 ימי התארגנות נוספים. לפיכך אני סבור כי אין מקום להאריך את תקופת הביצוע, כפי שקבעו אותה הצדדים במסגרת ההסכם, מקום שלא מומשה הזכות לימי התארגנות על ידי הנתבעת אשר החלה את עבודתה במקום במועד מוקדם יותר. על כן אני דוחה את הטענה. עוד טענה הנתבעת כי אין להסתמך על סעיף 8.1.1 בהסכם לעניין קביעת מועד תחילת העבודות, שכן חלק מן התובעים חתמו על ההסכמים במהלך שנת 2001 ושילמו את התמורה במועדים שלאחר מכן. קבלת הטענה כי מועד התחלת העבודות הוא במועד שהוצא צו התחלת עבודה תביא, לטענתה, לתוצאה "אבסורדית" לפיה הדירות אמורות היו להימסר למשתכנים מספר חודשים לאחר התשלום או אפילו במועד התשלום. אין דעתי כדעת הנתבעת. בהסכם נקבע באופן מפורש כי את בניית הדירות, הבניין ועבודות הפיתוח יש לבנות כמכלול שלם בפרויקט אחד (סעיף 2.1.5 וכן במבוא להסכם). הצדדים אף הוסיפו וקבעו בסעיף 2.1.4 תנאי לפיו הקבלן מחויב לסיים את העבודה במועד שהוסכם עליו, אף אם מי מהמשתכנים יפגר בתשלומיו (למעט ביצוע עבודות גמר פנים הדירה ומסירתה למשתכן שאיחר בתשלום). במסגרת סעיף זה הצהיר הקבלן כי יש בידיו האמצעים להשלים את העבודה בפרויקט על אף פיגור כאמור. עוד עולה מן ההסכם כי מנגנון התשלומים לקבלן הינו מנגנון מרכזי הנקבע על פי קצב התקדמות הבניה בפרויקט בכללותו ואינו מיועד לבניית דירה מסוימת בפרויקט (בכפוף לסייג לעניין גמר פנים ומסירת הדירה). הנתבעת אף אישרה בסיכומיה כי בפועל התשלום נעשה ביחס למכלול הפרויקט ולא באופן פרטני עבור איזה מהדירות (סעיף 4 סיפא בסיכומי הנתבעת). מכל האמור עולה כי על פי הסכמת הצדדים נעשתה הבנייה בפרויקט כמכלול. התקופה שנקבעה לביצוע העבודה - אחת היא - ומרגע שהנתבעת גילתה את דעתה לעניין כניסת ההסכם לתוקפו והתחילה בביצועו היא מחויבת לסיימו על פי המועד שסוכם עליו מראש. תקופת הביצוע של הפרויקט נמדדת ממועד תחילת העבודה והיא אינה מושפעת מחתימתו של משתכן זה או אחר על ההסכם ואף לא אמורה להיות מושפעת מפיגור בתשלום של משתכן כזה, זאת להבדיל מהשלמת דירתו של המשתכן שאיחר בתשלום ומסירת דירתו. לפיכך, על פי המתווה עליו סיכמו הצדדים בהחלט אפשרית תוצאה לפיה דירה תימסר למשתכן רק מספר חודשים מועט לאחר חתימתו על ההסכם, כפי שארע בפועל אצל מקצת מן התובעים, ואינני מוצא בה פסול. לסיכום נקודה זו - משמצאתי כי מועד התחלת העבודה, לצורך מניין תקופת הביצוע הינו היום שבו הוצא היתר הבנייה לפרויקט (21/10/99), ולאור סעיף 8.1.2 בהסכם לפיו על הנתבעת לסיים את הבנייה תוך 22 חודשים ממועד תחילתה, הרי שהיה על התבעת למסור את הדירות למשתכנים, לאחר השלמת כל עבודות הפיתוח הגינון והתשתיות, לכל המאוחר ביום 20/08/2001. בפועל, רק ביום 19/06/02 הוצא טופס 4 ל-144 הדירות (נ/8) ואילו מסירתן למשתכנים נעשתה לאחר מכן. הצדדים הגישו רשימה מוסכמת ביחס למועדי מסירת החזקה בדירות התובעים (נ/11, עמ' 92 בפרוטוקול מיום 15/04/10). מעיון ברשימה זו עולה כי הדירות נמסרו לתובעים בין החודשים יוני לספטמבר 2002, דהיינו באיחור של כשנה. יש לציין, כי לתובעים טענות רבות בקשר למסירת הדירות לחזקתם, בין היתר נטען כי מעולם הן לא נמסרו להם באופן מסודר וכי הם נאלצו לפלוש לתוך הדירות. נטען כי הדירות בעלות ליקויים רבים, כי ישנם ליקויים ברכוש המשותף וכי לא נסתיימו עבודות הפיתוח בפרויקט, על אף שעל פי ההסכם היה על הנתבעת למסור את הדירות לאחר השלמת כל עבודות הבניה והתיקונים, לרבות עבודות הפיתוח. יתכן כי יש ממש בטענות התובעים, אולם עניינו של הליך זה הוא באיחור במסירת הדירות ובהתאם נתבעו סעדים בגין איחור במסירה בלבד. זכות התובעים לסעד בגין האיחור במסירת הדירות היא עד לנקודת הזמן שבה קיבלו לידיהם את החזקה בדירות. יתר טענותיהם המתייחסות לפרק הזמן שלאחר קבלת החזקה בדירות, בין היתר לעניין מהות הליקויים שנפלו בכל דירה, טעונות הוכחה ספציפית ואינן רלוונטיות להליך זה. טענה לזכות עיכבון- הנתבעת טענה כי בניית הדירות הושלמה במהלך חודשים אפריל-מאי 2002, וכי החל ממועד זה הנתבעת עיכבה את מסירת הדירות בשל כך שלא שולמה לה מלוא התמורה עבורן. טענה זו אני דוחה מכל וכל. מדו"חות המהנדס אלי כהן, אשר מונה במסגרת ה"פ (ת"א) 817/02, ואשר צורפו כנספחים לתצהיר הנתבעת, עולה כי הדירות לא היו מוכנות למסירה במהלך חודשים אלה ויתרה מכך - הדו"חות מעידים כי גם במועד מסירת הדירות למשתכנים לא נסתיימו בהן העבודות, אלא שהמשתכנים הסכימו לנתק את אירוע מסירת הדירות מהשלמת העבודות בפרויקט ולקבלן לידיהן, תוך המשך התדיינות עתידית ביחס לליקויים והמשמעות של אכלוס הדירות על אף המשך העבודות בפרויקט (נספח כ"א1 מיום 25/08/2002, וכן נספח כ"א2 מיום 01/09/2002 בתצהיר הנתבעת). עובדה זו שומטת את הבסיס לטענת העיכבון שהעלתה הנתבעת ועל כן היא נדחית. קיזוז- בשונה ואולי אף בסתירה לטענת העיכבון, הנתבעת העלתה טענה אחרת לפיה העיכוב בבנייה נוצר כתוצאה ממחדליו ומעשיו של רוזן בניהולו את הפרויקט. בהיותו שלוחם של המשתכנים הרי שיש לראותם כאחראים למעשים ולמחדלים אלה. מטעם זה הודיעה הנתבעת כי היא זכאית לקזז את נזקיה מכל פיצוי שייפסק לטובת התובעים. בהקשר זה טענה הנתבעת כי רוזן נמנע מלהעביר לידיה תשלומים עבור עבודות הבניה בקצב עליו הוסכם - אחת לחודש לפחות, וכי כנגד הפרה יסודית זו היא זכאית לפיצוי בסך של 5,000$ מכל אחד מן התובעים. יצויין, כי התנאי בדבר תשלום חודשי לקבלן אליו מתייחסת הנתבעת, מופיע רק בתנאים הכלליים למכרז, אולם לא מצא את ביטויו בהסכם שירותי הבנייה עליו חתמו המשתכנים. על פי הסכמת הצדדים, קובע סעיף 1.5 להסכם כי בכל מקרה של סתירה בין הוראות ההסכם לבין התנאים הכלליים של המכרז, יגברו תנאי ההסכם. לפיכך, מנגנון התשלומים המחייב הוא זה שנקבע בהסכם ולא זה שנקבע בתנאי המכרז הכלליים. עיון בהסכם מעלה כי הצדדים העניקו למנהל הפרויקט סמכויות נרחבות בקשר לביצועו לבדוק את העבודה, טיב החומרים והמלאכה, לעקוב אחר ביצוע הוראות ההסכם ובעיקר - מנהל הפרויקט משמש נאמן לכספי המשתכנים ובידו הכוח להחליט על מועד התשלומים וסכומם. בהסכם נקבע מנגנון התשלום על פי קצב התקדמות הבנייה ובשיטת השלבים, דהיינו - בכל שלב משלבי הבניה עליהם הוסכם מראש, לאחר שבוצעה והושלמה העבודה ואושר כי ביצועה תואם את התוכניות והמפרטים ועומד בדרישות הטיב והתקן, רק אז זכאי הקבלן לתשלום עבור ביצועה (סעיף 10.4.4. בהסכם). על פי ההסכם, אם כן, אין מדובר במנגנון תשלום חודשי אלא במנגנון תשלום שלבי הכפוף לאישור המנהל. הנתבעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי השלימה שלבי בניה אשר לא שולמה לה תמורתם וטענתה מתמצה בכך שלא שולמה לה תמורה מידי חודש בחודשו. כאמור, בכך אין כדי להצביע על הפרת ההסכם מצד המשתכנים ועל כן אני דוחה את הטענה. עוד טענה הנתבעת כי רוזן סירב שלא כדין להפחתת הערבות הבנקאית שהיתה בידיו ובכך היפר את ההסכם הפרה יסודית המזכה אותה בסך הפיצוי המוסכם מכל תובע. סעיף 10.6 בהסכם העוסק בעניין הערבות הבנקאית אכן קובע כי הקבלן יהיה זכאי להפחתת סכום הערבות ב-40% "לאחר סיום טיח חוץ ופנים של כל הבניינים ויחידות הדיור", אולם הפחתה כאמור נתונה לשיקול דעתו של מנהל הפרויקט. עניין הפחתת הערבות נדון כבר במסגרת ה"פ (ת"א) 817/02. בהחלטתו מיום 04/11/2002, קבע כב' השופט זפט כי על רוזן להפחית את הערבות הבנקאית תוך קביעה כי עיכוב ההפחתה כאמור נעשה בחוסר תום לב (נ/26). אך האם חוסר תום הלב בהחלטתו של רוזן שלא להפחית את גובה הערבות עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם? סבורני כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. הפרה היא מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה (סעיף 1 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). הפרה יסודית הינה הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה (סעיף 6 בחוק התרופות). אדם סביר, אשר מראש מתקשר בהסכם המעניק לצד ג' את שיקול הדעת הבלעדי בעניין מסוים בוודאי לוקח בחשבון אפשרות של החלטה שלא לטובתו. העובדה שהנתבעת בכל זאת התקשרה בהסכם זה, המעניק לרוזן מראש את שיקול הדעת להחליט בעניין הפחתת הערבות, אינה מתיישבת עם טענתה שעמידתו על מימוש הזכות מהווה הפרה יסודית של ההסכם. בענייננו, סירובו של רוזן להפחתת הערבות אינו "מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה", שכן ההסכם מעניק לו באופן מפורש את שיקול הדעת הבלעדי בעניין הפחתת הערבות, על אף התקיימות התנאים האובייקטיביים המאפשרים את ההפחתה. עניין לנו בעמידה על זכות חוזית שלא בתום לב אשר אינה עולה כדי הפרתו, בוודאי אינה עולה כדי הפרה יסודית שלו. לפיכך, אני דוחה את הטענה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי על פי סעיף 10.8 להסכם היה על המשתכנים לשאת בתשלום למתכנן מתוך חשבון ההוצאות, בעוד שבפועל הנתבעת היא שנשאה בעלויות התכנון כתוצאה מהטעייתו של רוזן וכעת היא דורשת את השבתן מידי התובעים בדרך של קיזוז. טענה זו תמוהה בעיני. הנתבעת מאשרת כי על פי מסמכי המכרז היה על הקבלן לשאת בהוצאות התכנון והייעוץ של הפרויקט. עוד נקבע בתנאי המכרז כי המחיר הפאושלי הסופי למשתכן כולל גם את כל עלויות התכנון וצוות היועצים. לכאורה, קיימת סתירה בין הוראות המכרז לבין הוראות ההסכם, בו נקבע כי התשלום למתכנן יבוצע באופן נפרד על ידי הדיירים מתוך חשבון ההוצאות (סעיף 10.8 בהסכם), ובכל מקרה של סתירה גוברות הוראות ההסכם. עם זאת, הנתבעת מאשרת כי רוזן דרש ממנה לכל אורך הדרך לשאת בתשלומי התכנון והייעוץ (סעיף 40 ב' בכתב ההגנה). עוד היא מאשרת כי אכן האמינה שחובה זו מוטלת עליה ועל כן נשאה בפועל בכל עלויות התכנון. יצויין, כי הנתבעת שילמה למתכננים כבר משנת 1998, לפי הודאתה, וזאת עוד טרם הוחל בשיווק הפרויקט למשתכנים וטרם שנחתמו עימם ההסכמים. בנסיבות אלה קשה לקבל את טענת "ההטעיה" אותה טוענת הנתבעת. הנתבעת נטלה על עצמה כבר בשלבי המכרז לשאת בהוצאות התכנון של הפרויקט ותמחרה את הדירות באופן המגלם גם את עלויות התכנון. דבקותו של רוזן לאורך כל שלבי הביצוע בסעיף המטיל את עלויות התכנון על הקבלן אינה מהווה הטעיה כי אם משקפת את המוסכם על ידי הצדדים. בנסיבות ענייננו, סבירה יותר בעיני האפשרות כי נפלה טעות בסעיף 10.8 להסכם מאשר כי רוזן הטעה את הנתבעת. מכל מקום, דרישתו העקבית של רוזן מצד אחד והסכמת הנתבעת לשאת בתשלום מצד שני מהווה שינוי תנאי ההסכם, בהתאמה לתנאי המכרז, ולפיכך אני דוחה את הטענה. טענת קיזוז נוספת שמעלה הנתבעת היא כי על פי סעיף 10.8 בהסכם היה על המשתכנים לשאת בהוצאות הפיתוח הכללי של הפרויקט. בפועל, רוזן שילם רק חלק מעלויות הפיתוח לנתבעת בסך 561,669 ₪, אך זאת מתוך חשבון הבנייה בעוד שסכום זה היה צריך להיות משולם מתוך חשבון ההוצאות. עבור חלק אחר של עלויות הפיתוח בסך 465,133 ₪ לא קיבלה תשלום. הנתבעת טוענת כי יש להשיב לה את הסכומים אשר שולמו מתוך חשבון הבניה וכמו כן יש לקזז את עלויות הפיתוח שלא קיבלה תשלום עבורן. אקדים ואומר כי על פי ההסכם ברור שלקבלן אין זכות קניין בחשבונות הבנק. זכות הקניין בחשבונות אלה שייכת למשתכנים (סעיף 10.4.1 בהסכם). לקבלן שמורה הזכות לקבל לידיו את התמורה עבור בניית הדירות כאשר כוונת הצדדים היתה שהקבלן יקבל את התמורה המגיעה לו והמשתכנים ישלמו את המחיר שעליו סוכם, לא יותר ולא פחות. ברור למשל, כי במקרה שבו היו מופקדים לחשבון כספים בחסר לא היתה נשמעת טענה מצד הדיירים על כך שזכותו של הקבלן לתשלום מצטמצמת רק עד לגובה הכספים המופקדים בחשבון ומצד שני, אילו היו מופקדים לחשבון כספים ביתר אזי לא היתה לקבלן זכות לקבלת אותם כספים. חלוקת הכספים לשני חשבונות נפרדים אינה משליכה על מהות זכותו של הקבלן לקבל את כספי התמורה המגיעים לו על פי ההסכם, אלא שהיא מהווה אך מנגנון נוח לביצוע התשלומים. לפיכך, אין די בטענת הנתבעת לפיה רוזן הוציא כספים מתוך חשבון הבניה אלא שעליה להראות כי לא קיבלה את מלוא כספי התמורה שעליהם הוסכם. הנתבעת לא עמדה בנטל זה ולפיכך אני דוחה את טענתה. יובהר כי קביעה זו מתייחסת רק לטענת הקיזוז במסגרת התיק הנדון ואין בה כדי להוות מעשה בית דין בכל הליך אחר שמנהלת הנתבעת ביחס לכספים אלה. לבסוף, טענה הנתבעת כי תמהיל הדירות בפרויקט שונה, כך שהנתבעת נדרשה לבנות דירות גדולות יותר, דבר שהיה כרוך בעלות כספית נוספת. הנתבעת מאשרת כי בעקבות שינוי התמהיל עלה שווי התמורה לפרויקט בכ - 3.5 מליון ₪, אך כעת היא טוענת כי תוספת זו אינה מגלמת את מלוא התמורה בגין השינוי בתמהיל הדירות וכי ישנו פער של 1,622,979 ₪ נוספים המגיעים לה, לטענתה, אותם היא מבקשת לקזז מכל סכום שיפסק לטובת הדיירים. אני דוחה טענה זו. אין מחלוקת על כך שהיה שינוי בתמהיל הדירות, אולם בעקבות שינוי זה עלה מחיר התמורה לקבלן עבור הפרויקט מ- 36,006,338 ₪ ל- 39,492,369 ₪, כך שהנתבעת קיבלה בעקבות השינוי בתמהיל סך של כ-3.5 מליון ₪. הנתבעת קיבלה ללא כל סייג את המחיר החדש שנקבע ולא העלתה טענה כלשהי בעניין זה. מכאן אני למד שהמחיר החדש שנקבע היה מוסכם עליה. טענתה כי השינוי במחיר אינו משקף נכונה את השינוי בתמהיל הדירות לאחר חתימת ההסכמים עם המשתכנים, לאחר שנבנה הפרויקט, לאחר ששולמה התמורה על ידי הדיירים ולאחר שנמסרו להם הדירות, אינה יכולה להישמע בדיעבד. באם הנתבעת סבורה היתה שהתוספת שנקבעה אינה משקפת נכונה את השינוי בתמהיל היה עליה להעלות טענות אלה בזמן אמת. שתיקתה אינה מלמדת אלא על הסכמתה למחיר החדש. יתרה מכך - התחייבותם של המשתכנים היא לתשלום התמורה עבור דירתם על פי האמור בכל אחד ואחד מן ההסכמים עימם. הנתבעת לא טענה בשום שלב וממילא לא הוכיחה, כי מי מן המשתכנים לא שילם את התמורה עבור דירתו ועל כן לא הצביעה על בסיס משפטי כלשהו לחיוב התובעים בדיעבד בהפרשים נטענים אלה. הפיצויים המוסכמים- סעיף 15 (א) בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 מאפשר לצדדים לחוזה להסכים על שיעור פיצויים שבו יחויב צד המפר את ההסכם, זאת מבלי שיצטרך הנפגע להוכיח את נזקו וזו לשונו: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו בראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". עקרון יסוד בדיני התרופות בשל הפרת חוזה הוא הכרה בחירותו של הנפגע לבחור לעצמו את התרופה או את צירוף התרופות שבהן הוא חפץ. עקרון זה עולה בבירור מסעיף 2 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)") המאפשר לנפגע לתבוע כל סעד או צירוף סעדים שמעמיד לרשותו החוק, על פי בחירתו. עם זאת, יכולתו של הנפגע לתבוע צירוף סעדים על פי רצונו כפופה לשני סייגים עיקריים: האחד, סייג השולל אפשרות לתבוע שני סעדים שיש ביניהם סתירה מהותית והשני, כי לא יינתן כפל פיצוי בגין אותו נזק. בע"א 1846/92 נפתלי לוי נ' מבט בניה בע"מ, פ"ד מז(4) 49, 54-55 (1993) נקבעו לעניין זה הדברים הבאים: "מקובל לומר, שדיני התרופות בגין הפרת חוזה באים להגן על שלושה אינטרסים: אינטרס הצפיות - המתמקד (אף כי אינו מתמצה) בהפסד הרווח של הנפגע ונועד להעמידו במצב שבו היה אילו קוים החוזה; אינטרס ההסתמכות - המתרכז בנזקים שנגרמו לנפגע עקב הסתמכותו על החוזה ונועד להעמידו במצב שבו היה אילו כלל לא היה חוזה; אינטרס ההשבה - הדורש שכל צד ישיב לשני את אשר קיבל ממנו ונועד למנוע עשיית עושר של המפר על חשבון הנפגע (כאשר המדובר בהשבה כתרופה בגין הפרה) ... במשפט הישראלי, שבו אכיפה היא התרופה הראשית, אין ספק כי האינטרס המוביל שעליו באים דיני התרופות להגן הוא אינטרס הצפיות (ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סוראקי ואח' [2], בעמ' 834). כאשר נפגע תובע פיצויים עקב הפרת חוזה - בית המשפט, כעיקרון, צריך לשאוף להעמידו במצב שבו היה לו קוים החוזה. יחד עם זאת, מעמיד חוק התרופות שורה של סעדים לרשותו של הנפגע ונותן לו, בסעיף 2, את זכות הבחירה ביניהם. נפגע הבוחר בכך יכול לתבוע, מבין הסעדים העומדים לרשותו, כל סעד או צירוף של סעדים, המייצגים את אחד האינטרסים שעליהם בא להגן חוק התרופות, ובלבד שתתקיימנה שתי דרישות: (א) לא ניתן לקבל כפל פיצוי בגין אותו נזק; (ב) אין סתירה מהותית בין שני סעדים נתבעים (דוגמת ביטול ואכיפה) (ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221)". נשאלת השאלה מהו אותו "כפל פיצוי" האסור על פי הדין? המלומדים יהודה אדר ומשה גלברד מציעים תשובה לשאלה זו, לפיה "כפל תרופה ייווצר כל אימת שצירוף נתון של תרופות יעניק לנפגע יותר מאשר הגנה מלאה על מכלול האינטרסים שלו. ודייקו: כפל תרופה בהקשר זה אין פירושו הגנה כפולה במשמעות הלשונית הצרה של המונח "כפל". כל צירוף שיש בו משום הגנת יתר על האינטרסים הרלוונטיים של הנפגע הוא בגדר כפל תרופה שהסייג הנדון מחייב להימנע ממנו" (יהודה אדר ומשה גלברד "השבה, פיצויים, צירוף תרופות וחופש חוזים" משפטים מ' 827, 848 (תשע"א-2011) (להלן: "אדר וגלברד")). כלל זה יפה בין אם מדובר בצירוף סעדים שמעניק הדין ובין אם מדובר בסעדים שמקורם בחוזה שבין הצדדים, כדוגמת פיצויים מוסכמים. כך נכתב לעניין זה: "חפיפה בין מקורות פיצוי מתקיימת כשאותה יחידת נזק עצמה ("ראש נזק") זוכה בעת ובעונה אחת להגנה באמצעות כמה מקורות פיצוי. כוחו של כלל זה, היפה לצירופם של פיצויים בכלל, יפה גם לצירופם של פיצויים מוסכמים לפיצויים הנפסקים מכוח הדין ואף ... לצירופם זה לזה של פיצויים מוסכמים מכמה מקורות" (אדר וגלברד, 877). ומן הכלל אל הפרט: האם בענייננו צירוף הסעדים הנתבע, דהיינו - פיצוי מוסכם בגין הפרה יסודית של ההסכם וכן פיצוי מוסכם בגין איחור במסירת הדירות, מהווה "כפל פיצוי" בגין אותו נזק? סבורני כי התשובה לשאלה זו שלילית ואנמק סברתי. התובעים עותרים לקבלת סך של 5,000$ בגין הפרה יסודית של ההסכם שעניינה אי השלמת בניית הדירות במועד המוסכם, דהיינו בתום 22 חודשים מיום התחלת הבניה. פיצויים אלה נועדו לפצות את המשתכנים על הפרה שאירעה ונשלמה בעבר. יש לזכור, כי על פי ההסכם, השלמת הבניה כוללת גם את סיום עבודות הפיתוח בפרויקט לרבות "עבודות השלמה" ותיקונים (סעיף 8.4 בהסכם). עבודות אלה יש לומר, הושלמו באיחור ניכר ובמועד שלאחר מסירת הדירות למשתכנים ועל כן אין זהות בין ראש הנזק שעניינו אי השלמת הבניה במועד לבין ראש הנזק שעניינו איחור במסירת הדירות. בנוסף לפיצויי ההפרה, נתבעים גם פיצויים בגין איחור במסירת הדירות למשתכנים בסך 500$ עבור כל חודש של איחור במסירה. מדובר בפיצוי בגין הפרה נמשכת שבלעדיו לא היה לנתבעת כל תמריץ למסור את הדירות למשתכנים לאחר אירוע ההפרה הראשון. בע"א (מרכז) 1250-09-07 אופיר טורס בע"מ נ' מרכז תיירות ונכסים (ב.א) בע"מ (לא פורסם, 01/05/08) קבע כב' השופט יפרח את הדברים הבאים אשר מצאתי לנכון להביאם גם בענייננו: "פיצויי ההפרה הם פיצויים הצופים פני עבר. הם מיועדים לפצות את הנפגע בגין הפרה אשר אירעה בעבר, תמה ונשלמה. הפיצויים המוסכמים בגין איחור בפינוי המשרד נועדו, על פי מהותם, למטרה ספציפית אחת ויחידה. הם פיצויים בגין הפרה נמשכת של החוזה. אין הם משתלמים אלא אם כן מוסיפה המערערת להחזיק במשרד מעבר למועד המותר" ובהתאמה לענייננו: פיצויי ההפרה נועדו לפצות את התובעים בגין הנזק שנגרם להם מאי השלמת הבניה בפרויקט, כדוגמת אילוצם לגור באתר שמבוצעות בו עבודות בניה. לעומתם, הפיצויים בגין האיחור במסירה הם פיצויים בגין הפרה נמשכת של ההסכם והם משתלמים כל עוד הנתבעת אינה מוסרת את הדירות לתובעים ומטרתם לפצות את הנפגעים על תשלום דמי שכירות בדירה חלופית או לחילופין על הפסד דמי שכירות מן הנכס. לפיכך, אני סבור כי אין מדובר בכפל פיצוי, אלא בראשי נזק שונים המזכים את התובעים בפיצויים המוסכמים במצטבר. מאחר ומדובר בסעיפי פיצוי מוסכמים אשר אינם תלויים בהוכחת נזק כלשהו, די בכך שהייתה הפרה מצד הנתבעת על מנת לזכות את התובעים בפיצויים אלה. לאור כל האמור אני מורה כדלקמן: בהמשך להחלטתי מיום 20/12/10, אני קובע כי התובעים מס' 13, 26, 29, 39 ו-47, אשר לא נחקרו על תצהיריהם על אף שהוזמנו לעשות כן, לא הוכיחו את תביעתם והיא נדחית בזאת. התובעים מס' 10 - ביטון מימון ואיריס והתובעים מס' 72 - יוסף ואורית סמרנו, התפשרו עם הנתבעת ותביעתם נמחקה (עמ' 32 בפרוטוקול מיום 09/12/2009). אשר ליתר התובעים - אני מחייב את הנתבעת לשלם לכל אחד מן התובעים הנותרים פיצוי מוסכם בגין הפרה יסודית של ההסכם בסכום בש"ח השווה ל- 5,000$ על פי שער הדולר היציג שהיה ידוע במועד ההפרה - דהיינו ביום 20/08/2001. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20/08/01 ועד לביצוע התשלום בפועל. בנוסף, תשלם הנתבעת לכל אחד מן המשתכנים הנותרים סך של 500$ עבור כל חודש של איחור במסירה, מיום 20/08/2001 ועד למועד המסירה לכל דייר בפועל, כמפורט בטבלה המסומנת נ/11. ההמרה לש"ח תיעשה על פי שער הדולר היציג שהיה ידוע במועד קבלת החזקה בדירה וממועד זה ואילך יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לביצוע התשלום בפועל. הנתבעת תשלם לכל אחד מן התובעים הנותרים, עבור הוצאות המשפט ושכר-טרחת עוה"ד - סך של 3,500 ₪ כולל. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ב"כ התובעים רשאים להגיש פסיקתא לחתימה תוך 30 יום. איחור במסירת דירהמסירת דירה / איחור במסירת דירהמקרקעין