אלימות נגד תלמיד בית ספר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אלימות נגד תלמיד בית ספר:



התובע, יליד שנת 1986, נפגע בעינו הימנית באירוע מיום 28.2.00 במהלכו הותקף לטענתו ע"י שני תלמידי חטיבת הביניים "אחד העם" בפתח תקווה, שם למד גם התובע.תביעת התובע הוגשה כנגד התוקפים, שי אוחיון, הוא הנתבע 1 ויעקב לוי, הוא הנתבע 2 וכנגד משרד החינוך והתרבות, הוא הנתבע 3. הנתבעים 1 ו-2 לא התגוננו מפני התביעה והתובע עתר למתן פסק דין כנגדם בהעדר הגנה. בקשות אלה ידונו במסגרת פסק-הדין. התובע ונתבע 3 חלוקים הן בשאלת האחריות לאירוע והן בשאלת גובה הנזק.

תיאור האירוע ושאלת האחריות


כך תואר האירוע בתצהיר העדות הראשית של התובע: "בתאריך 28.2.00 ביקרתי בביה"ס בו למדתי בתקופה הרלוונטית חטיבת הביניים אחד העם בפ"ת. יצאתי להפסקה בשטח ביה"ס שבו למדתי. בשעה 10:00 או בסמוך לכך בעת ההפסקה ביקשתי לגשת ולקנות לעצמי קרמבו מקיוסק בסמוך לשער ביה"ס בתוך שטח ביה"ס. באותה עת ניגשו אליי תלמידים בשם קובי לוי ושי אוחיון וביקשו ממני שקל. עניתי לקובי לוי שאין לי שקל ואז הם תקפו אותי והיכו אותי, קובי לוי נתן לי בוקס בעין ימין ושי תפס אותי שלא אוכל לזוז. התלמידים עזבו את המקום לאחר ביצוע התקיפה ונכנסו לכיתתם.


לאחר התקיפה התוקפים לא עזרו לי למרות שחשתי ברע ואף לא היה אף מורה או נציג אחר מטעם בית הספר אשר היה יכול לסייע לי כי לא היתה כל השגחה במקום בו אירעה התקיפה... לאחר התקיפה פניתי למורה שלי וסיפרתי לה על האירוע היא לא עשתה דבר ואף לא דאגה כי אקבל עזרה ראשונה. היא רק הפנתה אותי למנהלת גב' יהודית לוי וזאת חרף המצב בו הייתי כאשר כמעט לא יכולתי לזוז מרוב כאבים..."



התובע התלונן נגד התוקפים במשטרה ובעדות שמסר במשטרה טען, כי נתבע 1 הוא זה שנתן לו אגרוף ולא נתבע 2 כפי שהעיד בתצהיר עדותו: "ביום 28.2.00 ילד בשם שי שהוא לומד בבי"ס בכיתה ח' 4 או 6, ביקש ממני שקל בתוך בית הספר ומרח עליי דבק וקרמבו על הפנים ונתן לי אגרוף בעין ימין..."
במסגרת התלונה אשר הוגשה במשטרה נחקרו הנתבעים 1 ו-2 ומסרו את גרסתם לאירוע. נתבע 1 תיאר בחקירתו את שהתרחש באותו היום: "עוז הלך בהפסקה עם קרמבו והוא אכל אותו ואז עוז בא לקחת עוד ביס ואני ניגשתי אליו והזזתי לו את היד ואז זה פגע לו בלחי ואז אח"כ הוא הלך לשטוף את זה ואז באתי והבאתי לו מכה באזור העין" (הדגשה שלי – א.ז).


כשנשאל, האם מישהו נוסף תקף את התובע, השיב: "היה עוד ילד אחד בשם קובי לוי מכיתה ט'4 שגם היה באותו היום. אני לא ראיתי באותו היום אם הוא הרביץ אבל ראיתי שבהזדמנויות אחרות הם סתם נותנים לו כאפות לצוואר ללא שום סיבה, בצחוק".

יצויין, כי בתום חקירתו במשטרה, הביע הנתבע 1 חרטה על מעשיו.

נתבע 2 נשאל בחקירתו במשטרה, האם תקף את התובע באירוע מיום 28.2.00 והשיב בשלילה. כשנשאל האם ראה את נתבע 1 נותן לתובע אגרוף בעין השיב בחיוב.

סיכומו של דבר, נתבע 1 הודה במסגרת חקירתו במשטרה כי תקף את התובע ופגע בעינו ואף הביע חרטה על כך. נתבע 2 הכחיש כי תקף את התובע באירוע נשוא התביעה, ונתבע 1 ציין כי לא ראה את נתבע 2 תוקף את התובע ביום האירוע.



מטעם נתבע 3 הוגש תצהירה של הגב' יהודית לוי, מנהלת בית הספר במועד האירוע. הגב' לוי הצהירה כי אינה זוכרת את האירוע נשוא התביעה ובבדיקה שנערכה בבית הספר, לא זכר איש מצוות המורים אירוע זה.
לתצהירה של גב' לוי צורף דו"ח על תאונה, שמולא ביום 4.4.00 ובו סומן מקום התאונה "מחוץ למוסד". תחת סעיף תיאור התאונה נרשם: "בסוף יום הלימודים 3 תלמידי כתה ט' ביקשו מהתלמיד כסף וכשהוא סירב נתנו לו מכה בעין. התלמיד חזר הביתה ולא סיפר כלום. למחרת עזב את ביה"ס בשעה 10:00 (29.2.00) בשל כאבים בעינו ופונה לבי"ח לטיפול".




חקירת התובע והגב' לוי, ממצאים ומסקנות

זהות התוקף
במסגרת התביעה שבפניי, העיד התובע כי נתבע 2 הוא זה שנתן לו אגרוף בעין, בעוד שבעדותו במשטרה טען כי נתבע 1 עשה זאת. חרף קיומה של סתירה בין הגרסאות באשר לזהות התוקף, הנני סבורה כי אין בכך כדי לפגוע במהימנות הגרסה באשר לעצם מעשה התקיפה, שהנתבע 1 הודה בו בעדותו במשטרה. יתכן, ונוכח הפגיעה בעין בארוע, התובע לא הבחין מי מבין שני הנתבעים, אשר עמדו בסמוך אליו ותקפו אותו מילולית, נתן לו את האגרוף.

כאמור, נתבעים 1 ו-2 לא הגישו כתבי הגנה אולם מעדויותיהם במשטרה עולה כי נתבע 1 הוא שתקף את התובע והוא אף הודה בכך במשטרה. לא הוכח כי הנתבע 2 תקף את התובע, אך הוכחה מעורבתו בויכוח המילולי שקדם לתקיפה.



מקום האירוע מחלוקת של ממש נפלה בין התובע לבין הנתבע 3 באשר למקום האירוע, אם היה בתוך חצרי בית הספר או מחוצה להם. בחקירתו חזר התובע על גרסתו לאירוע וציין כי התקיפה התרחשה בקרבת הברזייה: "שי תפס אותי ויעקב לוי נתן לי בוקס שגרם לי להקאה, גרם לי להתעלפות אבל הצלחתי לשפוך על עצמי מים הייתי ליד הברזייה, זה היה אגרוף חזק..." כשנשאל לגבי מיקומו של הקיוסק בו ביקש לרכוש לעצמו קרמבו והשיב: "בקיוסק של שטח ביה"ס בתוך חצר ביה"ס וכולם באים וקונים ואין צורך לצאת.. הקיוסק בחטיבה, למוכר קוראים צדוק, הוא מוכר בתוך שטח ביה"ס, הקיוסק הוא מבנה נפרד אך המוכר מוכר בצמוד לביה"ס". כשהתבקש לתאר במדויק האם הקיוסק היה בתוך שטח בית הספר או מחוץ לגדר, הסביר התובע כי הקיוסק עצמו נמצא מחוץ לשטח בית הספר, אך המוכר היה נוהג להכנס לתוך שטח ביה"ס והעמיד שולחן וקופה בתוך חצר בית הספר.
במהלך החקירה הוצגו לתובע תמונות של הקיוסק והוא אישר כי זה אכן הקיוסק. בתמונה נראה הקיוסק כשהוא ממוקם מחוץ לשטח בית הספר וגדר מפרידה ביניהם. התובע התייחס לתמונה והסביר: "זה הקיוסק, אך בתמונה הוא ממוקם רחוק יותר. חבל שהתמונה לא צולמה מזווית אחרת... אני טוען שהקיוסק היה צמוד יותר כמה מטרים קדימה ואני לא יודע מי הזיז אותו. אני לא יודע למי שייכת הגדר הירוקה אשר בתמונה, כבר הרבה זמן לא הייתי שם. מה שחשוב לי שזה קרה בתוך שטח ביה"ס".
בחקירתו החוזרת שב התובע והדגיש: "הקיוסק היה בהחלט בתוך ביה"ס, לא הייתי צריך לצאת מביה"ס, זה קרה בביה"ס, תלמידים נתנו לי את הבוקס בתוך שטח ביה"ס שהיה נעול".
בניגוד לגרסת התובע כי האירוע התרחש בתוך שטח בית הספר טענה העדה מטעם הנתבע 3 כי האירוע התרחש מחוצה לו. הגב' שושנה לוי התבקשה להסביר בחקירתה על סמך מה ציינה בדו"ח האירוע שמולא על ידה, כי האירוע התרחש מחוץ לביה"ס והאם יצאה עם התובע למקום האירוע בכדי לברר היכן בדיוק התרחש, השיבה כי אינה זוכרת אם יצאו למקום האירוע וטענה כי הדו"ח מולא על סמך המידע שהתובע מסר. בחקירתה הוצגו לגב' לוי תמונות של הגדר המקיפה את בית הספר. המנהלת אישרה כי השער בגדר נשאר סגור בזמן ההפסקה שבשעה 10:00, השעה בה טען התובע כי האירוע התרחש.


כשהתבקשה להסביר כיצד רכשו התלמידים מוצרים מהקיוסק שממוקם מחוץ לגדר הסבירה, כי התלמידים לא קנו בקיוסק עצמו אלא מהמוכר, שהיה מגיע עם המוצרים לגדר. בנוסף ציינה, כי היו תלמידים שדילגו מעל הגדר ורכשו מוצרים בקיוסק עצמו.
מכל מקום, לטענתה לא היה אישור למכור בתוך בית הספר אולם לא ניתן היה למנוע מהילדים לקנות מוצרים מעבר לגדר.



המנהלת עומתה עם גירסת התובע, כי האירוע התרחש ליד הברזייה (תמונה 8) המצויה בתוך שטח בית הספר, ולכן התבקשה לאשר כי האירוע התרחש בתוך שטח בית הספר, אך המנהלת השיבה בשלילה והסבירה: "הברזייה מאוד קרובה לגדר. ההם יכולים להיות מצד אחד של הגדר והאחרים יכולים להיות בצד האחר..."




מהתמונות אשר הוצגו בפניי עולה, כי הקיוסק הקרוי "קיוסק החטיבה", מצוי מחוץ לשטח בית הספר, כאשר בין הקיוסק לבית הספר מפרידה גדר גבוהה. בהקשר זה יצוין כי מנהלת בית הספר אישרה כי הגדר המצולמת בתמונות היא הגדר שניצבה גם במועד האירוע.
התובע שב וחזר בחקירתו על גרסתו ולפיה התקיפה התרחשה בתוך שטח בית הספר תוך שהוא מדגיש כי לא יצא משטח בית הספר כדי לקנות קרמבו אלא רכש אותו כשהוא בתוך בית הספר. כן טען התובע כי לאחר האירוע שטף את פניו בברזיה הממוקמת בתוך שטח בית הספר, כפי שניתן לראות בתמונות שהוגשו.
התובע זכר את האירוע לפרטים ונותר איתן בעמדתו כי התקיפה התרחשה בתוך שטח בית הספר. מנגד, הגב' לוי טענה כי האירוע התרחש מחוץ לשטח בית הספר, כפי שגם צויין בדו"ח האירוע עליו היא חתומה. מחקירתה של הגב' לוי עולה כי היא אינה זוכרת את האירוע ואינה בקיאה בפרטיו. הנני סבורה כי אין בעובדה שבדו"ח האירוע סומן כי האירוע התרחש "מחוץ למוסד" כדי לחזק את גרסת נתבע 3, זאת מאחר ומנהלת בית הספר החתומה על הדו"ח, לא יצאה כלל לשטח כדי לבדוק היכן התרחש האירוע והטופס מולא לטענתה לפי מה שמסר לה התובע, כאשר לטענת התובע האירוע התקשר בתוך שטח בית הספר, כך שלא ברור מניין שאבה הגב' לוי את המידע כי האירוע התרחש מחוץ לבית הספר.




סיכומו של דבר, גרסת התובע כי האירוע התרחש בתוך שטח בית הספר אמינה בעיניי, כאשר הנסיבות האופפות את האירוע, כגון: השימוש בברזיה המצויה בשטח בית הספר לאחר התקיפה, כמו גם העובדה שניתן היה לרכוש מוצרים מבלי לצאת משטח בית הספר, כפי שגם הגב' לוי העידה, מחזקות את מסקנתי בעניין.




זאת ועוד. גם בהודעה שמסר התובע במשטרה יום לאחר האירוע, ציין התובע, כי האירוע התרחש בתוך שטח בית הספר והנני סבורה כי בעובדה שהתובע ציין פרט זה כבר ביום שלמחרת האירוע, יש כדי לתמוך בגרסתו.


בשולי הדברים יוער כי טענת הגב' לוי ולפיה אין בעובדה שהתקיפה התרחשה ליד הברזייה כדי להוביל למסקנה כי האירוע התרחש בשטח בית הספר וניסיונה לתאר מצב היפותטי לפיו התוקפים היו מצדה האחד של הגדר והתובע מצדה השני הינו מופרך ובלתי מתקבל על הדעת והצצה בתמונת הברזייה מספיקה כדי לשלול אפשרות זו.

לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה כי התקיפה התרחשה בשטח בית הספר.



שעת האירוע התובע טען כי התקיפה התרחשה במהלך הפסקת השעה 10:00.
מנגד, טוען הנתבע 3 כי האירוע התרחש בסיום יום הלימודים, והטענה מתבססת על הדו"ח שמילאה הגב' לוי ובו צויין תחת סוג הפעילות: "סוף יום הלימודים", אלא שעיון בדו"ח מעלה כי חרף העובדה שצויין כי האירוע התרחש בסוף יום הלימודים, נרשמה שעת האירוע 13:00 וסומן "במסגרת שעות הלימוד". משנרשם בדו"ח התאונה כי האירוע התרחש במסגרת יום הלימודים, אין רלוונטיות בעיניי לשאלה האם האירוע התרחש בשעה 10:00 כפי שטוען התובע או בשעה 13:00 כפי שנרשם בדו"ח. לפיכך ומבלי להידרש לקביעת שעת האירוע אני קובעת כי האירוע התרחש במהלך יום הלימודים.




האם נכח מורה משגיח בחצר בית הספר בעת האירוע

התובע נשאל בחקירתו האם בהפסקות בכלל, ובעת התרחשות האירוע בפרט, נכח מורה משגיח והשיב כי באופן כללי לא נכח בהפסקות מורה משגיח וגם בעת האירוע לא נכח מורה.



הגב' לוי טענה בחקירתה כי יש תורנות של מורים שנמצאים ברחבת הכניסה לבית הספר ליד השער. כשנשאלה האם ישנו רישום של התורנות הסבירה כי ישנו לוח תורנות אשר נמצא בחדר המורים בתחילת שנת הלימודים והוא אינו נשמר משנה לשנה. הגב' לוי הודתה כי אין באפשרותה לומר מי היה המורה התורן ביום האירוע.
העובדה שמנהלת בית הספר אינה יודעת לומר מי המורה אשר השגיח בחצר ביום האירוע מעוררת תמיהה, שכן עם היוודע דבר האירוע צריך היה להתבצע בירור באשר לאירוע ונסיבותיו, אשר במסגרתו מתבקש היה לברר מי המורה אשר אמור היה להשגיח בחצר בעת האירוע והאם אכן נכח במקום. סביר בעיניי כי רשימת תורנות המורים אינה נשמרת משנה לשנה אולם אך טבעי היה כי במסגרת בירור האירוע, תברר מנהלת בית הספר על אתר, על מי מצוות המורים הוטל תפקיד ההשגחה בחצר והאם אכן נכח במקום.הנני סבורה כי העדר יכולת לציין מי המורה אשר השגיח על התלמידים בהפסקה בעת האירוע עומדת לחובתו של נתבע 3 ומחזקת את גרסת התובע כי בעת התרחשות האירוע לא נכח מורה משגיח בחצר.
יתר על כן, העובדה שהתובע הגיע למנהלת בית הספר לאחר האירוע לקבל עזרה מחזקת את המסקנה כי לא נכח מורה משגיח שכן אם היה נוכח משגיח, מצופה היה כי יבחין באירוע התקיפה ויגיש לתובע את העזרה הנדרשת. לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה כי בעת תקיפת התובע לא נכח מורה משגיח בחצר בית הספר.


אחריות הנתבע 3


אין חולק כי על צוות בית הספר מוטלת חובה לפקח ולהשגיח על תלמידים בבית הספר על מנת להבטיח את שלומם וביטחונם ולמנוע כל פגיעה בהם. מעבר לפקודת הנזיקין המטילה אחריות מקום בו מתקיימות חובת זהירות מושגית וקונקרטית, חובת הפיקוח וההשגחה המוטלת על המורים נובעת גם מהקשר החוזי הנוצר, בין במפורש ובין במשתמע, בין התלמיד והוריו מצד אחד, לבין הנהלת בית הספר מצד שני והפרתה של התחייבות זו מהווה הפרת חוזה כלפי הורי התלמיד.

במישור הנזיקי, עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין חלה מקום בו מתקיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הניזוק.



חובת זהירות מושגית

בדנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' חפצדי (להלן: "פס"ד ארגמן") נדונה חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שבעוולת הרשלנות במערכת היחסים שבין מורה לתלמיד:

"נקודת המוצא היא, כי חובת הפיקוח וההשגחה, המוטלת על מורה כלפי תלמידו, זהה לחובתו של הורה כלפי בנו. ... תפיסה זו, אם תרצו, מגבשת את חובת הזהירות ה"מושגית" המוטלת על מורים ומחנכים לשלום תלמידיהם ... ומתפיסה זו נגזרת גם חובת הזהירות ה"קונקרטית" בהקשר הרלוואנטי .."



מידת הפיקוח לה נדרשים המורים, טיבה ומהותה, משתנה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, בהתאם לגיל התלמידים, מקום המצאם, סוג הפעילות בה הם עוסקים וחשיבותה, טיב וגודל הסיכון הכרוך באותה פעילות, וכיו"ב (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ"ד מ"ז(1) 802, 810 (להלן: "פס"ד מרצלי").

נוכח מערכת היחסים שבית תלמידי בית הספר לצוות החינוכי, אשר הושוותה לחובתם של הורים כלפי ילדיהם, לא יכולה להיות מחלוקת לגבי קיומה של חובת הזהירות המושגית המוטלת על צוות בית הספר כלפי תלמידיו וביניהם התובע.



חובת זהירות קונקרטית במסגרת בחינתה של חובת הזהירות הקונקרטית, נשאלת השאלה האם המזיק הספציפי חב חובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז(3), 757, עמוד 767).


לשאלה זו שני היבטים. האחד, "הצפיות הטכנית" - האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי. השני, "הצפיות הנורמטיבית" - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק.

אשר לצפיות הטכנית נפסק, כי הצפיות הנדרשת אינה "ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" (ד"נ 12/63 ליאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח (4) 701, 712).

עוד נפסק, כי הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, בעמוד 129 ד-ה).

31. בענייננו, לצורך קביעה האם חלה חובת זהירות קונקרטית, יש לבחון האם ניתן וצריך היה לצפות כי הימצאותם של תלמידים בחצר בית הספר בשעת ההפסקה ללא השגחת מבוגר, עלולה להביא להתרחשות אירוע כגון המקרה שבפניי.

הנני סבורה כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. מדובר בתלמידים בגילאים צעירים, כאשר הנטייה הטבעית בגילאים אלה היא למשחקי שובבות העלולים להיות גובלים באלימות. מסקנה זו אך מתחזקת נוכח העובדה שבזמן הפסקה מתגודדים התלמידים בקבוצות, דבר המגביר את הסיכון להתרחשות אירועים מסוג זה. בעניין זה ראה דברי כב' השופט חשין בפסה"ד בעניין מרצלי בהתייחס להימצאותם של מספר ילדים בקבוצה:

"בהימצא תלמידים בחבורה, וככל שירבה ויילך מספרם, כך ניתן לצפות לסיכון גבוה יותר. במצבים שכאלה תגדל ותלך מידת הפיקוח הנדרשת מן המורים".

זאת ועוד. חובת השגחה זו מתגברת נוכח האפשרות שהייתה לתלמידים לרכוש מוצרים ממוכר מן הקיוסק, שהגיע לגדר בית הספר. פעילות כזו של רכישת דברי מתיקה בזמן הפסקה, עלולה להזמין מריבות, דחיפות והפעלת אלימות, ועל צוות בית הספר היה לצפות מראש סיכון מוגבר הנובע מפעילות זו.

הנני סבורה כי הימצאותו של מורה משגיח עשויה הייתה להרתיע ולרסן התנהגות מסוג זה של התלמידים ובכך למנוע התנהגויות אלימות כאלה ואחרות המסכנות את שלומם וביטחונם של התלמידים.

זאת ועוד, העובדה שמנהלת בית הספר טענה לקיומה של תורנות מורים משגיחים בחצר, אלא שלא הוכח כי ביום האירוע אכן נכח משגיח בחצר, מלמדת גם היא שבית הספר צפה את ההתרחשויות אשר עלולות להתקיים במהלך ההפסקה, כגון אלימות בין התלמידים או משחקים כאלה ואחרים אשר עלולים לסכנם, ומתוך מטרה למנוע התרחשויות כאמור מציב בחצר מורה משגיח, אשר תפקידו לפקח על התלמידים בשעת הימצאותם בחצר בעת ההפסקה ולמנוע אירועים מסוג זה.



האם מדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי אשר לא ניתן באמצעי זהירות סבירים למנעו, כפי שטוענת הנתבעת? הפסיקה הכירה בכך כי לא ניתן למנוע אירועים פתאומיים אשר לא ניתן לצפותם מראש. בפסה"ד בעניין ארגמן התייחס כב' השופט מצא לאירועים בלתי צפויים והקושי במניעתם וכדבריו: "בקביעת מידת הפיקוח הנדרשת קשה עד מאוד להביא בחשבון התרחשויות פתע שגם קיום פיקוח צמוד אינו עשוי למנען. עמד על כך השופט עציוני בפרשת מנדלסון (ע"א 635/70 הנ"ל), בעמ' 117) ": אפילו היתה ההשגחה על התלמידים בלתי-פוסקת ואפילו היו התלמידים בכל רגע תחת עינה הבוחנת של המורה המשגיחה, לא ניתן היה למנוע תאונה שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית וברוח דומה אומר השופט שמגר, בהתייחסו למידת הפיקוח על תלמידים בשעת משחק בהפסק: "ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע ספונטאנית, שאינה צפויה מראש" (ע"א 415/79דניאלי נ' אורט נתניה, פ"ד לה(2) 764, 772).
בענייננו, מעדות התובע ומגרסאות נתבעים 1 ו-2 כפי שנמסרו במשטרה עולה כי מתן האגרוף היה החוליה האחרונה בשרשרת ההתרחשויות בראשיתה ניגשו הנתבעים לתובע ודרשו ממנו שיתן להם כסף ובהמשך לאחר שסירב מרח נתבע 1 קרמבו על פניו.


אין מדובר באגרוף שהוטח בפניו של התובע באופן פתאומי, ללא שקדמה לכך כל התרחשות, ועל כן ניתן להתייחס אליו כאל אירוע בלתי צפוי שלא ניתן היה למנעו מראש. אדרבא, הנני סבורה כי הנתבעים היו נמנעים מלכתחילה לפנות אל התובע בדרישה לתת להם כסף, אם היה נוכח מורה משגיח במקום. גם מריחת הקרמבו על פניו של התובע, אשר קדמה למתן האגרוף, הינה התרחשות, שמן הסתם מורה משגיח היה יכול לראות ולצפות שבעקבותיו תחול הסלמה בהתרחשות ובאלימות. ככל שהיה נוכח מורה משגיח במקום יכול היה התובע לפנות אליו כבר עם ראשיתה של ההתגרות, בעת הצגת הדרישה למתן כסף ואף בעת מריחת הקרמבו, ובכך ניתן היה למנוע את התקיפה אשר התרחשה בהמשך.

בנסיבות העניין כמפורט לעיל, הגעתי למסקנה כי אין מדובר באירוע בלתי צפוי אשר לא ניתן היה למנעו.



סיכומו של דבר, בנסיבות העניין מתקיימת חובת זהירות קונקרטית לפיה, ניתן וצריך היה לצפות כי הימצאותם של תלמידים בחצר בית הספר במהלך ההפסקה, במהלכה הם פונים לרכישת מוצרים ממוכר המגיע לשערי בית הספר, וכל זאת ללא המצאות מורה משגיח, עלולה לסכן את שלומם וביטחונם של התלמידים, ונתבע 3 התרשל כאשר לא דאג להצבת מורה משגיח כאמור ביום האירוע, אשר נוכחותו יכולה היתה להרתיע את התלמידים ולמנוע התרחשות אירועים כגון זה שבפניי.




בשולי הדברים יצויין, כי גם לו הייתי מגיעה למסקנה כי האירוע התרחש בקיוסק שמחוץ לבית הספר, המצוי במרחק פסיעה משער בית הספר, היה מקום להטיל אחריות על הנתבעת באי מניעת יציאת ילדים משטח בית הספר במהלך יום הלימודים.


כחלק מחובת הזהירות המושגית והקונקרטית שחב בית הספר כלפי תלמידיו, מוטלת עליו החובה למנוע יציאה משטח בית הספר, ללא אישור, יציאה אשר עלולה לחשוף את התלמידים הצעירים לסכנות רבות המצויות מחוץ לבית הספר. במטרה למנוע סכנות אלה ועל מנת לשמור על ביטחונם ולהגן על שלמות גופם של התלמידים, על בית הספר לנקוט באמצעים הנדרשים במטרה למנוע יציאה של תלמידים מבית הספר במהלך יום הלימודים.
לפיכך, באופן תיאורטי, גם אם התובע היה בשעת האירוע מחוץ לשער בית הספר, לו היה נוכח מורה משגיח בחצר באותה השעה, היה מבחין בו ללא ספק, שכן הקיוסק מצוי בצמוד לשער הכניסה לבית הספר, והיה מורה לו לשוב לשטח בית הספר על מנת שיהיה נתון תחת השגחה כנדרש.

כך או כך, הייתי מגיעה למסקנה כי בית הספר התרשל באי הצבת מורה משגיח בחצר בעת ההפסקה, אשר יכול היה למנוע את התרחשות האירוע.



אחריות נתבעים 1-2 כפי שציינתי במסגרת הדיון סביב זהות התוקף, בהתבסס על עדויות נתבעים 1-2 במשטרה הגעתי למסקנה כי נתבע 1 הוא שתקף את התובע ופגע בעינו. יחד עם זאת, הוכח כי הנתבע 2 היה מעורב אף הוא באירוע, מראשיתו, עת דרש ביחד עם נתבע 1 כסף מן התובע לצורך רכישת ממתק.


הנתבעים 1 ו-2 היו בזמן האירוע תלמידי כיתה ח', [נתבע 1 היה יליד 1985 כבן 15 לערך], ועל כן חבים באחריות בנזיקין, בהתאם לסעיף 9 לפקודה.

ניתן ליתן פסק דין כנגד הנתבעים 1 ו-2, בהעדר הגנה. הוצג אישור מסירה לנתבע 2, באמצעות שירות בתי הסוהר, וכן אישור מסירה לנתבע 1, החתום בידי אמו שרה אוחיון.

כמו כן, יש ליתן פסק דין כנגד הנתבעים 1 ו-2 המחייבם לפצות את התובע בגין נזקיו כתוצאה מן האירוע נשוא התביעה, לאחר שהוכח במידת הראיה המוטלת על התובע במשפט אזרחי, כי הנתבע 1 הוא שנתן האגרוף לפניו של התובע והנתבע 2 אשר היה שותף לאירוע המתגלגל מתחילתו, אחז בתובע בעת התקיפה ואיפשר אותה.
אשר על כן, הנני מוצאת את הנתבעים כולם אחראים לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שאונו לו בפגיעה נשוא התביעה. חיובי הנתבעים יהיו יחד ולחוד.



פגיעת התובע והנכות הרפואית כבר בפתח הדיון בשאלת הנזק יצוין, כי עוד קודם לאירוע נשוא התביעה וללא קשר אליו, סבל התובע מפגם מולד בעצב הראיה בעין ימין ((morning glory הפוגע באופן משמעותי בשדה הראיה בעין ימין.


במהלך האירוע נשוא התביעה פגע נתבע 1 בעניו הימנית של התובע ובעקבות פגיעה זו נגרמה לתובע היפרדות רשתית.

38. הפניה לטיפול רפואי לאחר האירוע
בתצהירו טען התובע כי לאחר שחזר לביתו ביום האירוע, פנה בלווי אמו לקבלת טיפול רפואי בקופ"ח ומשם הופנה ע"י רופא המשפחה לחדר מיון.

בחקירתו טען התובע כי עם שובו לביתו ביום האירוע סיפר לאביו את שהתרחש והם פנו לקופ"ח. לטענתו, בעת הביקור במרפאת קופ"ח הקיא והתעלף והוא הופנה מיידית לחדר המיון בבי"ח שניידר.

כשהתבקש ליישב את הסתירה בין גרסתו בחקירה כי ביום האירוע פנה בליווי אביו לקופ"ח לבין מכתב הפניה לחדר מיון בבי"ח שניידר מיום 29.2.00 חתום בידי ד"ר גיזוגטרמן ובו מצויין "ניסינו ליצור קשר עם ההורים בבית אין תשובה" התקשה לעשות כן ותחת זאת מסר גרסה נוספת הנוגעת לטיפול הרפואי הראשוני לאחר האירוע וכדבריו: "ב-29.2 הלכתי לבית הספר שוב, היו לי כאבים בעין משהו לא רגיל, נאלצתי לעזוב את שטח ביה"ס, לא, הלכתי למורתי עוד פעם והיא לא אפשרה לי להתקשר להורים, הלכתי בכוחות עצמי מיד לחדר מיון".
כשהתבקש להבהיר האם נסע לקופ"ח או לחדר מיון בבי"ח שניידר השיב כי פנה לחדר מיון.

בהמשך החקירה, במענה לשאלת בית המשפט לאן הלך לאחר שעזב את בית הספר תיקן ואמר כי נסע לקופ"ח. במענה להערת בית המשפט כי קודם לכן טען כי פנה לחדר מיון השיב באופן שאינו מספק מענה לסתירה: "המונית לקחה אותי לקופ"ח, לחדר מיון, כפי שזכור לי".

יצוין כי בתעודת חדר מיון מיום מ- 29.2.00 (שעה 11:36) מצויין כי התובע הגיע לבדו.

בהעדר תיעוד רפואי כלשהו מיום האירוע, בין מקופ"ח ובין מחדר מיון, הרושם המתקבל הוא כי התובע פנה ביום שלמרת האירוע לקופ"ח, לאחר שעזב את בית הספר, ללא ליווי מי מהוריו, כפי שצויין בהפניה לחדר מיון, ומשם פנה לבדו לחדר המיון בבי"ח שניידר, כאשר בשלב כלשהו הצטרף אליו אביו.

מסקנה זו מתיישבת גם עם גרסת אמו של התובע, שושנה שלמה במסגרת עדות שמסרה במשטרה בכל הנוגע למהלך העניינים לאחר האירוע:

"הילד שלי עזרא לא סיפר דבר לנו ולמחרת שנשלח לקופ"ח רוטשילד לבדו ושם הוא התעלף מלחץ בעין. הילד הקיא בתוך קופ"ח. יש לציין כי הילד באותו יום הלך לבית הספר וחזר משם הביתה ונשלח לקופ"ח רוטשילד וכל זה בית הספר לא ידע רק לאחר שאני התקשרתי והודעתי שהילד עזב את בית הספר, הילד נשלח מרוטשילד לשניידר במונית ולאחר מכן האבא הגיע לשם והילד קיבל טיפול..."

הנני סבורה כי אין בעובדה שהתובע לא מסר גרסה אחידה בנוגע לגורם הרפואי אליו פנה בסמוך לאירוע וזהות המלווה כדי לפגוע באמינות גרסתו.

נוכח גילו הצעיר של התובע בעת האירוע, ההתרגשות והבהלה שאחזו בו מטבע הדברים לאחר התקיפה, כמו גם מרחק הזמן, סביר בעיניי הבלבול שחל אצל התובע ביחס לפרטים אלה ואין בכך כדי לפגוע באמינותו.

39. חוות הדעת
מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר יוסף אלמסי, מומחה בתחום רפואת העיניים.
ד"ר אלמסי קבע את נכותו של התובע, תוך הפניה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה), תשט"ז-1956 [להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"] כדלקמן:
30% בגין היפרדות רשתית לפי סעיף 68 (1);
10% בגין הגבלת שדה הראיה לפי סעיף 62 (2) III;
5% בגין Traumatic Midriazis לפי סעיף 63;
10% בגין Ptozis לפי סעיף 55 (2);
5% בגין Cataract Traumatic לפי סעיף 67 (א);

בהתייחס למחלה ממנה סבל עוד קודם לאירוע, מציין המומחה כי מדובר בפגם בעצב הראיה בעין ימין הפוגע באופן משמעותי בראיה וכי נכותו של התובע בגין פגם מולד זה הינה בשיעור 30%.

לדעת ד"ר אלמסי, יש להפחית מסה"כ הנכות של התובע שהינה בשיעור של 60% את שיעור הנכות בגין הפגיעה בעצב, כך שנכותו של התובע תוצאת האירוע נשוא התביעה הינה בשיעור של 30%.



מטעם נתבע 3 הוגשה חוות דעתו של ד"ר יצחק גוטמן.

ד"ר גוטמן אינו חולק על קביעתו של ד"ר אלמסי, כי קודם לאירוע, בגין המחלה הגנטית ממנה סובל התובע, היתה נכותו בשיעור 30% בגין ראיה ירודה, אולם הוא חולק על האופן שבו חושבה הנכות תוצאת האירוע.

לשיטתו של ד"ר גוטמן, ובהסתמך על תקנה 11 (ג) (3) לתקנות הביטוח הלאומי לא ניתן להעניק לעין עיוורת ופגועה נכות הגבוהה מ-30%, שזה שיעור הנכות המקסימאלי עבור עין אחת. נכות בשיעור כזה הייתה קיימת עוד קודם לאירוע נשוא התביעה בגין מום מולד וקביעתו של ד"ר אלמסי כי נכותו של התובע כיום הינה בשיעור של 60% (כאשר מנכות זו יש לבצע הפחתה של 30% בגין המחלה הגנטית) עומדת בסתירה לתקנות המל"ל.

נוכח העדר אפשרות לקבוע נכות גבוהה מ- 30% בגין הפגיעה בעין אחת, נכות אשר היתה לתובע ללא קשר לאירוע, קובע המומחה כי לא נותרה לתובע נכות בשיעור כלשהו כתוצאה מפגיעתו באירוע נשוא התביעה וכי הפגיעה באירוע נשוא התביעה לא שינתה מהותית או תפקודית את מצב העין הפגועה מלידה.



ד"ר אלמסי זומן לחקירה על חוות דעתו.


בחקירתו חזר ד"ר אלמסי על קביעתו כי נכותו של התובע עובר לאירוע בין המום המולד הינה בשיעור 30% וכדבריו: "הייתי נותן לו 30% נכות. סעיף 52.1 י' NLP- מצב קרוב לזה. היה לו הנד מובמנט, הוא ראה תנועות יד וזה גם שקול ל 30%".

בהמשך מאשר ד"ר אלמסי כי דרגת הנכות בגין עיוורון מלא בעין הינה 30%.

42. כשהתבקש להסביר כיצד מתיישבת קביעתו עם תקנה 11(ג)(3) לתקנות הביטוח הלאומי הקובעות כי דרגת הנכות בשל מספר פגימות באותה עין לא תעלה על אחוזי הנכות שנקבעו לעיוורון מלא של העין, השיב: "לפני המכה זה לא היה עיוורון מלא... נתתי את זה בגלל המצב האנטומי פתלוגי, לא ממש הפונקציונאלי של העין. הפונקציה היתה חלשה גם לפני. מה שקרה לו זה קטסטרופה. קטרקט זה לא סתם..."

כשהתבקש להסביר, כיצד קביעתו כי לפני האירוע היתה נכותו של התובע בשיעור 30% מתיישבת עם הקביעה כי קודם לאירוע לא היה עיוורון מלא השיב: "עיוורון מלא לא היה לתובע מכיוון שמי שרואה תנועות היד ולייט פרספשיין, אור מכל הצדדים, זה מה שהוא נותן הרגשה, הוא זוכר את זה, אני מאמין לו שהוא מתגעגע לזה למרות שזו לא היתה ראיה ממש. הפרדות הרשתית קרתה, לפי הידוע לי לאחר המכה".



ד"ר גוטמן זומן גם הוא לחקירה על חוות דעתו. בחקירתו התבקש המומחה להתייחס למצבו לאחר האירוע בהשוואה למצבו עובר לאירוע נוכח הפגם המולד והשיב: "כשיש תסמונת 'השמש העולה' גם לפי התובע וגם לפי התיעוד הרפואי, העין היתה עיוורת. כל מכה וכל שינוי אחר לא ישנה את אחוזי הנכות. זה לא ישנה את כושר הראיה והתפקוד".כשנשאל האם אלמלא הפרדות הרשתית כתוצאה מאירוע נשוא התביעה, ניתן היה לנתח את עינו של התובע ולשפר את מצבו השיב נחרצות בשלילה.


44. אופן קביעת הנכות לפי תקנות הביטוח הלאומי
תקנה 11 (ג) (3) לתקנות הביטוח הלאומי קובעת באופן ספציפי כי דרגת הנכות בשל מספר פגימות בעין, לא תעלה על אחוזי הנכות שנקבעו לעיוורון מלא של אותה העין, כאשר שיעור הנכות בגין עיוורון של עין אחת הינו 30%, לפי תקנה 52.

תקנה 12 ב' (ג) קובעת גם היא באופן כללי כי במקרה של פגיעה נוספת באותו איבר, לא תקבע נכות הגבוהה מדרגת הנכות המקסימאלית לגבי אותו איבר.

בענייננו, התובע סבל ממום מולד המכונה ""morning glory שהינו פגם בעצב הראיה הגורם לפגיעה משמעותית בראיה.

המומחים מטעם התובע ונתבע 3 אינם חלוקים באשר לנכותו של התובע בגין פגם מולד זה ושניהם מסכימים כי נכותו של התובע בגין המום המולד היה בשיעור 30%, שהינו למעשה אחוז הנכות הקבוע לעיוורון מלא של העין.

בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי המפורטות, לא ניתן לקבוע בגין מספר פגימות בעין נכות בשיעור הגבוה משיעור הנכות אשר נקבע בגין עיוורון מלא של העין, שהינו 30% ומשכך לא ניתן לקבוע לתובע נכות בשיעור גבוה מ-30%, שיעור הנכות אשר היה ממילא בגין המום המולד עוד קודם לאירוע נשוא התביעה וללא קשר אליו.

ד"ר אלמסי התבקש בחקירתו להסביר כיצד קביעתו כי לתובע נכות בשיעור 60% (אשר ממנה יש לבצע הפחתה של 30% בגין הפגם המולד) מתיישבת עם תקנות המל"ל הקובעות כי דרגת הנכות בגין מספר פגיעות בעין לא תעלה על 30%, אולם לא עלה בידו לספק מענה לשאלה.



סיכומו של דבר, קביעת שיעור נכותו של התובע ע"י המומחה מטעמו עומדת בסתירה לתקנות הביטוח הלאומי ואין לי אלא לדחותה.
משאין מחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים כי יש לקבוע לתובע נכות בשיעור 30% בגין הפגם המולד בעינו הימנית ומשלא ניתן לקבוע נכות בשיעור גבוה מ-30% שהינו אחוז הנכות המתאים לעיוורון מלא של העין, המסקנה היא כי האירוע נשוא התביעה לא שינה את שיעור נכותו הרפואית של התובע כך שלמעשה לא נותרה לו נכות בגין האירוע נשוא התביעה ואני מאמצת את קביעתו של ד"ר גוטמן בעניין זה.
באשר לנכות התפקודית, בהעדר שינוי בנכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהאירוע ומשלא שוכנעתי כי הפגיעה בעינו גורמת לפגיעה תפקודית, מעבר לפגיעה אשר היתה קיימת בלאו הכי נוכח הפגם המולד, הרי שאין מקום לקבוע נכות תפקודית כתוצאה מהאירוע נשוא התביעה ונכותו התפקודית של התובע כיום נותרה כשהיתה קודם לאירוע וללא קשר אליו בגין הפגם המולד.

ראשי הנזק


הפסדי השתכרות-

במועד האירוע היה התובע תלמיד בבית הספר ולא נגרמו לו הפסדי השתכרות.
נוכח קביעתי כי אין מקום לקבוע לתובע נכות רפואית או תפקודית בגין פגיעתו נשוא התביעה, אין מקום לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד. בהקשר זה יצוין כי ככל שלתובע ישנו קושי במציאה והשתלבות במקום עבודה, כפי שטען בחקירתו הרי שקושי זה נובע מהמום המולד ומנכותו ללא קשר לאירוע.





הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה ועזרה-

התובע לא הציג קבלות בגין הוצאות העבר להן הוא טוען. יחד עם זאת, סביר כי הטיפולים הרפואיים להם נזקק בעקבות האירוע, גררו הוצאות בגין נסיעות וכיוצ"ב, ומשכך אני פוסקת לתובע פיצוי באב נזק זה, על דרך האומדנא, בסך 2,000 ₪ בגין הוצאות העבר.

באשר לעתיד, משלא נותרה נכות בגין האירוע, ולא הוכח כי התובע זקוק לטיפול בעקבות הפגיעה, לא מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי לעתיד באב נזק זה.




כאב וסבל-

חרף העובדה שלא נותרה לתובע נכות רפואית שניתן לכמתה באחוזי נכות, בגין האירוע, הנני סבורה כי נגרמו לו כאב וסבל כתוצאה מהפגיעה, בשיעור לא מבוטל. כעולה מהמסמכים הרפואיים, התובע נזקק לטיפולים רפואיים וביצוע בדיקות בתקופה שלאחר האירוע, טיפולים אשר לא היה נזקק להם אלמלא הפגיעה וחרף המום המולד.

זאת ועוד, מעדותו של התובע התרשמתי כי לאירוע היו השלכות על השתלבותו בבית הספר לאחר הפגיעה, הן לאור היעדרותו מהלימודים לאחר התקופה והן לאור הקושי להשתלב בפעילויות שונות לאחר האירוע.

יכולת ראיית אור וצל לפני התאונה שהייתה קיימת, אבדה לתובע לאחר האירוע ובגינו, וגם מצב זה יש לקחת בחשבון לצורך כימות הפיצוי בגין אב הנזק של כאב וסבל.

בשוקלי את השיקולים כאמור, הנני פוסקת לתובע פיצוי בגין אב הנזק הבלתי ממוני בסך בסך 50,000 ₪.




על הסכומים שנפסקו, יתווספו הוצאות משפט בגין אגרת בית המשפט ותשלום עבור חוות הדעת הרפואית. בנוסף, יתווסף על סכומים אלו שכר טרחת עו"ד בסך 12,000 ₪ [כולל].





חיובי הנתבעים הם יחד ולחוד.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הבטחת הכנסה לתלמיד

  2. מכרז הסעות תלמידים

  3. אלימות מורה נגד תלמיד

  4. תאונת דרכים תלמיד י''ב

  5. תקיפת תלמיד על ידי מורה

  6. תאונת דרכים תלמיד תיכון

  7. תלמיד ישיבה בהוצאה לפועל

  8. אלימות נגד תלמיד בית ספר

  9. עתירה בנושא הסעות תלמידים

  10. תקיפת תלמידים על ידי מורים

  11. אחריות מורה על פציעה של תלמיד

  12. פוליסת ביטוח תלמידים במקרה רצח

  13. עתירה נגד הרחקת תלמיד מבית הספר

  14. תאונת עבודה של תלמיד בחופשת הקיץ

  15. הארכת התיישנות בפוליסת ביטוח תלמידים

  16. שירות אזרחי לתלמידי ישיבה - דמי אבטלה

  17. תביעה בגין הפרת חוזה שירותי הסעת תלמידים

  18. פיצויים לתלמידי ישיבה על תוכנית ההתנתקות

  19. תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתלמידי כתה י"א בישיבה תיכונית

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון