ביטול הסכם פיתוח - החזר אגרות והיטלים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם פיתוח - החזר אגרות והיטלים: כב' השופטת ש.דברת, ס.נשיא: חברה שילמה לרשות מקומית אגרות בניה והיטלים על מנת לקבל היתר בניה. התשלומים שולמו כדין. לאחר שלא הסתייע בידי החברה להוציא הפרויקט לפועל והסכם הפיתוח שנחתם בינה לבין מנהל מקרקעי ישראל, בוטל - ביקשה החברה להשיב לה האגרות וההיטלים ששילמה. הסכומים הוחזרו בתוספת הפרשי הצמדה, בניכוי אגרת בניה והוצאות תכנון נוספות, עליהם אין מחלוקת. האם זכאית החברה להחזר הסכום כשהוא משוערך בתוספת ריבית, מעבר להפרשי הצמדה, שעה שהעירייה החזיקה בסכום כדין. בית משפט השלום השיב בשלילה על שאלה זו וקבע שהריבית תחול רק מיום קבלת הדרישה להחזר כיון שרק ממועד זה הופך התשלום לתשלום ביתר. מכאן הערעור הנוגע למועד ממנו יחול חיוב הריבית. הערעור שכנגד מתייחס לשיעור הריבית לו זכאית החברה והמועד ממנה זכאית היא להחזר. המערערת והמשיבה בערעור שכנגד (להלן: "החברה") שילמה למשיבה והמערערת שכנגד, עיריית אילת (להלן: "העירייה") אגרות בניה והיטלי פיתוח בסכום של כ - 3,000,000 ₪. מינהל מקרקעי ישראל הודיע לחברה על ביטול הסכם הפיתוח, בעקבות זאת פנתה החברה וביקשה מהעירייה ביום 27.11.2000 להשיב הסכומים, אף כי הודיעה שאין היא מקבלת הביטול של המינהל. בסופו של יום, כדי להקל עם החברה, הגיעו הצדדים ביום 20.12.00 לנוסח מוסכם שאיפשר את החזרת התשלום בחלקו המירבי (על הסכום שקוזז על ידי העירייה אין מחלוקת), בצירוף הפרשי הצמדה למדד, בפריסה לשלושה תשלומים. לאחר ששולם התשלום האחרון פנתה החברה ודרשה ריבית על מלוא הסכום מיום ששולם לעירייה. בית המשפט חייב בריבית רק מיום קבלת הדרישה להחזר, מכאן הערעור. טענתה של החברה בתמצית - שהיה צריך להחיל השערוך, דהיינו הפרשי הצמדה וריבית, מהיום ששולם הסכום על ידה, (7.11.98) ולא מיום שדרשה ההחזר, (27.11.00), כיוון שפיצול התקופות אינו עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם-1980 (להלן: "חוק הריבית"). משהכריע בית המשפט שסעיף 6 לחוק הריבית הוא שחל, הרי שנוסח הסעיף אינו מאפשר לפצל את זכות השערוך, דהיינו הפרשי הצמדה וריבית רק לגבי תקופות מסויימות ולא לכלל התקופה שהעירייה החזיקה בכספים כמכלול. העובדה שרק בדיעבד התברר שמדובר בתשלום ששולם ביתר לא משנה לגבי חובת ההחזר, כיוון שעם חלוף 30 הימים שהעמיד המחוקק לרשות העירייה להחזיר הסכום ללא חיוב ריבית ומשהסכום לא הוחזר, יש להשיב הסכום בצירוף ריבית ולא רק הפרשי הצמדה לגבי מלוא התקופה, גם בהתחשב בהלכה הפסוקה של שמירה על הערך הריאלי של הכסף. העירייה, בעקרון, תומכת בפסק דינו של בימ"ש השלום למעט שתי קביעות: האחת - מועד התשלום של הריבית שאמור לחול מיום 20.12.02 ולא מיום 27.11.02 כקביעת בית המשפט, והשניה - שיעור הריבית אשר לפי חוק הריבית עמד על 0.5% ולא 0.75% ריבית מצטברת, כקביעת בית המשפט, כיוון ששיעור הריבית אותו חישב בית המשפט מתייחס לשיעור ריבית הפיגורים, בעוד שבית המשפט פסק לפי סעיף 6 לחוק הריבית, הקובע ריבית בשיעור של 0.5%, שאינה ריבית פיגורים. עוד טוענת העירייה כי לא היה מקום למסקנת בית המשפט שהעירייה הודתה בהודאת בעל דין שהריבית, הינה בשיעור 0.75%, על סמך החישוב שערכה בבקשת רשות להגן, כיוון ששעור הריבית שנוי היה במחלוקת בין הצדדים ובית המשפט אף דן בפלוגתא זו, אך התעלם מעדות גזבר העירייה שציין מפורשות כי לא היתה כל כוונה של העירייה להודות בשיטת חישוב זו. מה גם, שהגזבר צירף לתצהירו שתי צורות חישוב וזאת בהתיחס לטענות שנכללו בכתב התביעה וכל המטרה היתה להציג את הסכומים שנתבעו ולא להסכים לדרך החישוב. לגבי מועד החיוב, נטען, כי מאחר והחברה הסכימה לפריסת התשלומים, לא היה מקום לראות התשלומים ששולמו לאחר מועד הפריסה, כתשלומים ששולמו בפיגור הגורר חיוב בריבית. דיון סעיף 6 לחוק הריבית קובע לאמור: "שילם אדם תשלום חובה שלא חב בו ביתר על הסכום שהוא חב בו (להלן- תשלום יתר) ולא הוחזר תשלום היתר תוך 30 הימים מיום שילומו, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני יום שילומו של תשלום היתר עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום החזרתו; לא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שהאדם ששילמו הודיע בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הינו תשלום יתר, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד כאמור ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו. מטרת סעיף 6 לחוק הריבית ליצור קורלציה בין אזרח שמחוייב בהפרשי הצמדה וריבית על תשלום בפיגור לבין הרשות שגבתה תשלום יתר ולא החזירה אותו, תוך המועד הנקוב להחזר, בנסיבות אלה תוחזר היתרה בתוספת ריבית והפרשי הצמדה. החוק, כמו דברי ההסבר קובעים שאם חלפו 30 יום מיום שנגבה תשלום היתר, תחוייב הרשות המקומית להחזירו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ואין חשיבות אם סכום היתר נגבה בתום לב אם לאו או שהיה מצוי בידי הרשות כדין והפך לתשלום ביתר עם הדרישה להחזר. הרשות תהיה פטורה מתשלום הריבית בתנאי שהסכום הוחזר תוך 30 יום מהיום שהתברר שהרשות לא היתה זכאית להחזיק בו. אם הרשות מעכבת ההחזר מעבר ל-30 יום מיום שהודע לה בכתב שהסכום נגבה ביתר, תחוייב להחזיר מלוא הסכום בצירוף ריבית צמודה בשיעור של 0.5% מיום שנגבה התשלום, וזאת בנוסף להפרשי הצמדה. אין מחלוקת שבענינינו הסכום מלכתחילה לא שולם ביתר. התשלום הפך לתשלום ביתר עם פניית החברה ובקשתה להחזר האגרות ביום 27.11.00, שהינו התאריך הקובע לתשלום היתר. חוק הריבית נועד לדרבן סרבני תשלום כלפי הרשות וליצור מצב שלא ישתלם, לאותם סרבנים לפגר בתשלום אך מנגד להוות גם גורם מדרבן כלפי הרשות שתעמוד בהתחייבויותיה, כאשר היא גובה סכום ביתר. במצב זה של גביית יתר מאפשר המחוקק להחזיר הכספים בצירוף הפרשי הצמדה בלבד ובלבד שהוחזרו תוך 30 יום. פסק דין שיכול לשפוך אור על ענינינו ניתן לא מכבר ברע"א 369/10 אלברט אוחיון ואח' נ' חממי ואח' שם נקבע על ידי כב' השופט גו'בראן כי - "... אין כל טעם והגיון בחיוב בריבית פגורים על תשלום שלא היה צריך לשלם בתקופה זו". כך, כאשר מדובר בעיכוב ביצוע של פסק דין, כך גם בענינינו, אין לחייב בריבית על תשלום שלא היה צריך לשלם עד המועד בו הודיעה החברה שהיא מבקשת החזר ההיטלים ששולמו כיוון שהפרויקט לא יצא לפועל. משלא קמה בתקופה זו החובה על העירייה להחזיר הכספים, אין לחייב בריבית בגין תקופה זו גם לפי חוק הריבית. השאלה אם הסכום שולם בתוך 30 היום הקבועים בסעיף 6 הנ"ל. הצדדים הגיעו להסדר בדבר הסכום להחזר ביום 20.12.00, דהיינו בתוך תקופת 30 הימים וזאת בפריסה לתשלומים, אך משניתנה הסכמה לפריסה זו, הרי התשלום הוא תשלום במועד נדחה, שאינו גורר אחריו תשלום ריבית. השאלה, איפוא, אם העירייה עמדה בפריסה זו. אם כן - החברה אינה זכאית לריבית בנוסף להפרשי הצמדה, שכן, ובצדק אומרת העירייה, אלמלא הסכמת החברה "הייתי עושה מאמץ לגייס הכסף". הקושי נוצר לאור דברי גזבר העירייה בחקירתו, בה אישר - "אנחנו עשינו הסדר שהיה בו לוח סילוקין. אנחנו באיזשהו שלב חרגנו מההסדר ולכן מה שהוא חתם זה היה הבסיס עליו לא היה צורך לשלם ריבית ועל תקופת החריגה חשבנו, וזה מה שחשבנו יועמ"ש בניגוד לדעתי, שכן צריך לשלם ריבית" (פרו' 5.9.07 עמ' 23 שורות 21-19). לאור דברים אלה של הגזבר היה מקום לחייב לכאורה בתשלום ריבית על מלוא התקופה כיון שהעיריה לא עמדה בהסדר אליו הגיעה. אלא מאי, החברה לא טענה שהעיריה לא עמדה בהסדר הפריסה ולכן יש לחייבה בריבית, נהפוך הוא, החברה סבורה שהעיריה כן עמדה בהסדר הפריסה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהמשך חקירתו הנגדית של הגזבר וכבשב"כ החברה מציג בפניו מסמכים, הגזבר מתקן עצמו וחוזר בו מדבריו שהיה פיגור בתשלומים בעת הפריסה. "ש. אתה מסכים איתי שלפי התחשיב הזה...שלא שילמת את הפרש הריבית בפריסת תשלום אחת לשניה, לא על זה פיצית אותנו...ת. לפי מה שכתוב פה זה נכון מה שאתה אומר. מה שאמרתי קודם לא נכון" (עמ'24 שורות 11-14). משהחברה סבורה שהפריסה בוצעה על פי המוסכם בין הצדדים , אין מקום לחייב בריבית. ברע"א 5420/07 דוארי נ' צוות בקיבוץ מאגרי בניה בע"מ, קבע כב' השופט גובראן כי "מלשון סעיף 5 לחוק עולה (הכוונה לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961 ש.ד) כי המועד הקובע לתחילת התווספות ריבית הפיגורים על החוב הפסוק הוא "מועד הפרעון", המוגדר כמועד שבו ניתן פסק דין או המועד שנקבע בפסק הדין לתשלומו של החוב, לפי האיחור". בענינינו המועד הקובע הוא, כאמור, בתום 30 יום מיום ההודעה או המועד בו הסכימו הצדדים שבו יפרע הסכום וכאן, כאמור, ניתנה הסכמה לפריסת התשלומים וכל עוד העיריה עמדה בתשלומים אין מקום לחייבה בריבית מיום התשלום, על כן הערעור נדחה. הערעור שכנגד טעם של ממש בערעור שכנגד בו נטען כי לא היה מקום לפסוק ריבית מצטברת בשיעור של 0.75% כקביעת ביהמ"ש, שכן אם החיל ביהמ"ש את סעיף 6 לחוק הריבית, היה עליו להחיל את הריבית הכלולה בו בשעור של 0.5% בלבד. השיעור של 0.75% עוסק בריבית פיגורים ולא זה המקרה שבפנינו, כיוון שבענינינו יש להחיל את הריבית שבסעיף 6 לחוק הריבית. ביהמ"ש לא ביסס קביעתו על פרשנות החוק, אלא סבר שקיימת הודאת בעל דין שהריבית היא בשיעור של 0.75% וכאן נתפס לכלל טעות. גזבר העירייה אכן פרס בפני בית המשפט את שתי שיטות החישוב. האחת לפי ריבית בשיעור של 0.75% והשניה של ריבית פריים +1%. הגזבר גם הסביר בתצהירו, בעדות ראשית, שאין בהצגת דרכי החישוב כדי להוות הודאה לגבי צורת החישוב ולא התייחס כלל לנכונות שיטת החישובים, אלא פשוט עשה חישוב אריטמתי בלבד לפי שתי השיטות החשבונאיות שהציגה החברה (סעיף 16 לתצהיר עדותו הראשית) ואין בכך כדי להוות הודאת בעל דין או ליצור הסתמכות או הסכמה לאופן זה של החישוב. גזבר העירייה צירף לתצהירו שני תחשיבים שונים על פי שיטות החישוב, שנכללו בכתב התביעה. אך משדחה בית המשפט את עמדת החברה לפיה אין לבסס את פסק הדין על ריבית בשיעור פריים + 1% (סעיף 10 לפסה"ד החלקי), לא היה מקום לקבוע שהעירייה הסכימה, בהודאת בעל דין לחישוב ריבית מצטברת בשעור 0.75% כי שתי שיטות החישוב מצויות באותו תצהיר. גם אם הסכים גזבר העירייה לחישוב ריבית בשיעור גבוה יותר, אין בכך לחייב העירייה כיוון שהריבית לו זכאית החברה היא לכל היותר ריבית לפי סעיף 6 לחוק הריבית, שהינה בשיעור של 0.5%. טענה נוספת שדינה להתקבל נוגעת למועד החישוב. ביהמ"ש קבע המועד מיום 27.11.00, מועד פניית החברה. גם כאן נתפס בית המשפט לכלל טעות כיוון שכבר ביום 20.12.00 הסכימו הצדדים על החזר הכספים ופריסתם. משהסכימה החברה לפריסה, אין היא יכולה לטעון שהסכום לא שולם במועד, שכן אלמלא הסכימה לפריסה זו, יכלה הרשות ליטול הלוואה זולה ולא להסתבך בחיוב בריבית מיותרת. סוף דבר הערעור נדחה. הערעור שכנגד מתקבל, באופן ששעור הריבית יעמוד על 0.5% ויחושב מיום 20.12.00. החברה תשלם לעירייה הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ להיום. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא השופטת ר. ברקאי: אני מסכימה.     רחל ברקאי, שופטת            השופט א. ואגו: אני מסכים.   אריאל ואגו, שופט       הוחלט, כאמור, בפסק דינה של השופטת דברת.    חוזההסכם פיתוחביטול חוזהאגרה