קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול זיכוי מעבירת מהירות: בפני ערעור, שהגישה המדינה, על פסק דינו של בית משפט השלום (לתעבורה) באשקלון (כב' השופט ד.פולוק), על פיו זוכה המשיב, מעבירה של נהיגה במהירות מופרזת. כנגד המשיב, הוגש כתב אישום, המייחס לו נהיגה, במהירות של 117 קמ"ש, בכביש 40, בקטע שבין צומת אחוזם לצומת בית קמה, מקום בו המהירות המירבית המותרת, היא 90 קמ"ש. המשיב כפר בעובדות ובבית משפט קמא העיד השוטר שרשם את הדו"ח, מטעם המדינה והמשיב העיד מטעם ההגנה. השוטר אלכסנדר מוסקלנקו, העיד, כי הוא הפעיל מכשיר ממל"ז, שהיה מחובר לשקע מצת הניידת המוסווית והמכשיר קלט מכונית פרטית ממרחק של 343.7 מטר, אשר נסעה בנתיב הימני ומצידיה לא היו רכבים אחרים. המכשיר הראה מדידה של מהירות 117 קמ"ש, ולפיכך סימן השוטר לנהג המכונית לעצור, הראה לו את צג המכשיר ורשם לו דו"ח. תגובת המשיב, שהיה נהג המכונית, לשוטר, היתה , כי המשיב לא הסתכל על מד המהירות במכוניתו ובכל מקרה הוא נצמד למונית שנסעה לפניו. המשיב העיד בבית משפט קמא, כי הוא נסע כל הזמן צמוד מאחורי מונית שנסעה לפניו, והוא מכחיש שנסע במהירות 117 קמ"ש. בעדותו אמר המשיב כי אולי נסע במהירות של 100 קמ"ש. בית משפט קמא, הורה לתביעה להציג בפניו את כל הניסויים שנערכו במכשיר הממל"ז, וכן את הבדיקות והמבחנים המדעיים. לאחר מכן, ניתנה הכרעת הדין, בה זיכה בית משפט קמא את המשיב. הנימוק לזיכוי היה, כי על מנת שבית המשפט יוכל להרשיע נאשם על פי תוצאות של מכשיר, צריך בית המשפט להשתכנע שיש יסוד מדעי מקובל והגיוני, על פיו פועל המכשיר ושהמכשיר מיישם את היסוד המדעי האמור בדרך המבטיחה מדידה נכונה ומדוייקת. עוד יש להוכיח, כי המכשיר פועל בדרך השוללת כל חשש שנהגים שלא ביצעו עבירה, יורשעו בשל טעות של המכשיר. לאחר שסקר בית משפט קמא סקירה ארוכה את התפתחות הפסיקה בענין זה ואת הראיות שהוגשו לבתי המשפט השונים בישראל, הוא הגיע למסקנה, שאין די בראיות שהוגשו לבתי המשפט, כדי להוות הוכחה מספקת לאמינות מכשיר הממל"ז. בית משפט קמא ציין (עמ' 13 שורה 14 של פסק הדין) כי לא רק שהנאשם זכאי בתיק זה, אלא אין מנוס מלקבוע שמכשיר הממל"ז אינו אמין, עד שתובאנה ראיות קבילות מתאימות. בית משפט קמא ציין גם שניסויים שונים הראו, כי יש סטיה בתוצאות מדידת המהירות, של שני קילומטר לכל כיוון. מנימוקים אלה, שהם העיקריים אבל לא היחידים, זיכה בית משפט קמא את המשיב. המדינה הגישה ערעור על פסק הדין הנ"ל ובערעור זה, טוענת המדינה, כי בית המשפט העליון וגם בתי משפט מחוזיים, קבעו בפסקי דין שונים, שיש להסתמך על אמינות מכשיר הממל"ז, מבלי לדרוש מהמדינה, להוכיח בכל משפט מחדש את אמינותו. יתרה מזו, טוענת המדינה, שבתיק זה, לא שמע בית משפט קמא, עדים מומחים לגבי אמינות המכשיר. העדים היחידים שהעידו בפני בית משפט קמא, היו השוטר המפעיל מטעם המדינה והמשיב, שהוא עו"ד ואיננו מומחה בתחום האלקטרוניקה. לפיכך, טוענת המדינה, שלא היה מקום, כי בית משפט קמא יסתמך על חומר חיצוני, שלא הוגש בפניו כראיה ויסיק מסקנות. המשיב מבקש להסתמך על פסק הדין של בית משפט קמא. לאחר ששקלתי את כל נימוקי באי כח הצדדים, מסקנתי היא, שפסק הדין של בית משפט קמא, איננו יכול לעמוד. אלה הם נימוקיי לכך: הלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון, מחייבת את כל בתי המשפט, למעט בית המשפט העליון. ראה סעיף 20 (ב) לחוק יסוד השפיטה. בית המשפט העליון, קבע, יותר מפעם אחת, כי מכשיר הממל"ז, הוא מכשיר אמין וכאשר הוכח שנעשו הבדיקות המתאימות על ידי המפעיל, ניתן לבסס על תוצאות בדיקת המכשיר, הרשעה במשפט פלילי. ברע"פ 6048/97 (שאלתיאל נגד מדינת ישראל), טרם פורסם, פנה נאשם לבית הדין הגבוה לצדק וביקש רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שדחה ערעור על פסק דין של בית משפט לתעבורה, על פיו הורשע המבקש בנהיגה במהירות מופרזת, על סמך מדידה במכשיר ממל"ז מסוג L.T.I 20-20 Marksman (אותו מכשיר ששימש את המשטרה בתיק נשוא ערעור זה). הנימוק לבקשה היה, העדר אמינות של המכשיר האמור. בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים, סרב להעניק רשות ערעור, באמרו: "לא ראינו מקום לתת לו רשות ערעור. בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ח.פורת) קבע, כשהוא מסתמך על פסק הדין ברע"פ 747/96 (רחמני נגד מדינת ישראל), כדלקמן: "קיימת פסיקה מספקת של בתי המשפט השונים כדי לקבוע חזקה עובדתית בנדון זה, שהמכשיר הוא מכשיר אמין. במילים אחרות, התביעה לא צריכה יותר להוכיח אלמנט זה, אלא מי שמתנגד לכך, הוא שיביא ראיות". יש פסקי דין נוספים של בית המשפט המחוזי, זה יותר משנתיים, האומרים אף הם, כי האמינות של המכשיר היא כיום, לאחר שימוש רב לאורך זמן, ולאור הפיסקה, בגדר חזקה שבעובדה, הניתנת אומנם לסתירה, אולם החובה לסתור מוטלת על הנאשם. הדברים מקובלים גם עלינו." בתיק בש"פ 2343/00 (אביבה כהנא נגד מדינת ישראל), טרם פורסם, אמר כב' השופט חשין: "הממל"ז החל משמש את משטרת התנועה בשנת 1993, ותקופה לא קצרה עמדו אנשי המשטרה בחקירות באשר לאמינותו של המכשיר. אותה עת היו הניסויים שנערכו בממל"ז בבחינת חומר חקירה. המשטרה ביקשה להסתמך על ביצועי הממל"ז כדי להביא להרשעתו של נאשם בדין, ועד שהיו נכונים לסמוך על חיה זו כחיה מהימנה ונאמנה, ביקשו בתי המשפט ללמוד ולידע את ביצועיה וללמוד ולהבין את הניסויים שנעשו בה. דרך העולם היא - דרך העולם זה דרך המשפט - שמקום בו מבקש בעל דין לסמוך על מכשיר חדיש להוכחת טיעוניו, מבקשים בתי המשפט לעמוד על טיבו של אותו מכשיר, ושלא לקבל את ביצועיו כמהימנים וכאמינים עד שיוכח להם כי אכן מכשיר מהימן ונאמן הוא. כך ולאורך זמן מסויים עד היווצרה של מעין "מסה קריטית" לאחר היווצרה של "מסה קריטית", שוב אין מוטל עליו, על בעל דין, להוכיח הכל מבראשית. ונוצרת חזקה שבעובדה כי המכשיר החדיש מכשיר אמין ומהימן הוא, עד אם יוכח אחרת. מאותה עת ואילך רואים את כל הניסויים שנעשו בעבר כמו נבלעו ונטמעו בחזקה שבעובדה, והמבקש להפריך אותה חזקה, עליו הנטל (הטקטי) להוכיח את טענתו. בעניננו שלנו, עברנו שלב זה, של היווצרות "מסה קריטית". היה זה כב' השופט עמוס זמיר אשר בפרשת רחמני (ע"פ 747/96) החליט - בהסתמכו על פסקי דין קודמים כי קמה החזקה שבעובדה, לפיה מכשיר הממל"ז הוא אכן מכשיר אשר ניתן למדוד באמצעותו - באופן אמין ומדוייק- את מהירותו של רכב נוסע, ואשר תוצאות מדידותיו הן ראיות קבילות". בבג"ץ 5769/99 (יצחק דוידסקו נגד מפקד משטרת התנועה הארצית ואחרים), טרם פורסם, סרב בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים, לבטל כתבי אישום המבוססים על מדידות הממל"ז, כאשר נימוק העותר היה שבית דין צבאי קבע כי בדיקת המכשיר איננה ראיה מספיקה להרשעה. וכך אמר בית המשפט העליון: "בית המשפט העליון קבע זה מכבר (לאחר מתן פסק הדין על ידי בית הדין הצבאי), כי לאחר שנים של שימוש בליזר, אמינותו כיום הינה בגדר חזקה שבעובדה. הרוצה לסתור חזקה זו - עליו הנטל לעשות כן." ברע"פ 2703/97 (אנגל שמרון נגד מדינת ישראל), פד"י כרך נ"ה, חלק רביעי עמ' 241, סרב כב' הנשיא ברק, להעניק רשות ערעור, למערער שהורשע בנהיגה במהירות מופרזת, על סמך מדידת מכשיר ממל"ז וערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה. וכך אמר כב' הנשיא ברק: "לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות". טענותיו של המבקש מתמקדות בשאלת מהימנותו של הממל"ז. שאלת מהימנות המכשיר היא ענין שבעובדה. שאלה זו נדונה בהרחבה בפני בית המשפט לעניני תעבורה. הדרך הנכונה לבירור הסוגיה היא על ידי הבאת מומחים לדבר. המדינה נהגה בדרך זו שעה שהביאה את רפ"ק יחיאל בן יאיר כמומחה מטעמה. אכן, אין הכרח כי מומחה לענין יהיה ממציאו של המכשיר. די בכך שמדובר באדם אשר מעורה היטב בענין הנדון ואשר בית המשפט סבור כי ניסיונו והמידע שצבר יוכלו לתרום תרומה ממשית לבירור השאלה השנויה במחלוקת... בפני המבקש פתוחה היתה הדרך לנסות להוכיח כי התוצאות המתקבלות בממל"ז הינם שגויות. גם הוכחה מעין זו מן הראוי כי תעשה על ידי מומחים לדבר. הוא לא עשה כן. המבקש לא תקף את שיטת הפעולה של הממל"ז ולא הוכיח באופן פוזיטיבי כי מכשיר זה מבצע טעויות." המסקנה מכל האמור לעיל, היא , כי בשורה של פסקי דין, קבע בית המשפט העליון, בהרכבים שונים, כי היום קיימת חזקה שבעובדה, שמכשיר הממל"ז הוא מכשיר אמין ותוצאות הבדיקה שלו מדוייקות, לגבי קביעת מהירות הרכב הנמדד. כמובן, שחזקה זו, ניתנת לסתירה ובכל תיק, רשאי הנאשם לנסות ולסתור חזקה זו באמצעות עדים מומחים מטעמו. קביעה זו של בית המשפט העליון היא בגדר הלכה והיא מחייבת את כל בתי המשפט המחוזיים, בתי משפט השלום ושופטי התעבורה. בית משפט קמא חולק על הקביעה שיש מסה קריטית של ראיות המוכיחות את אמינות המכשיר. במקרה הנוכחי, המשיב לא הביא כל ראיות, כדי להזים את החזקה העובדתית הזאת ועל כן, על פי ההלכה שקבע בית המשפט העליון, בהעדר הוכחה אחרת, היה צריך בית משפט קמא לקבל כראיה מוכחת את תוצאות מדידת הממל"ז, כמובן לאחר שהשתכנע, שהבדיקות שערך המפעיל, אומנם נעשו והן הבדיקות הנדרשות. במקרה הנוכחי, כל מה שהעיד המשיב, היה , שהוא לא נסע במהירות של 117 קמ"ש, שהראה הממל"ז, אם כי יתכן שהוא נסע במהירות של 100 קמ"ש, שגם היא מהירות מופרזת. בית משפט קמא, מיוזמתו, ביקש מהתביעה להמציא לו כל החומר בדבר הניסויים במכשיר הנ"ל וכן חומר נוסף ועל סמך אותו חומר, הגיע למסקנת הזיכוי. שיטת המשפט הישראלית, היא השיטה האדברסרית. הצדדים הם שקובעים את זירת המחלוקת שבינהם ובית המשפט מכריע במחלוקות שהועמדו להכרעה. בדרך כלל, בית המשפט איננו יוזם העמדת מחלוקות, שהצדדים לא טענו להן, אלא אם מדובר בנושא כמו סמכות ענינית שבית המשפט יכול לעורר מיוזמתו. במקרה הנוכחי, טען המשיב, כי הוא נסע כל הזמן מאחרי מונית. בכך רצה המשיב לומר, כי מכשיר הממל"ז לא יכול היה למדוד את מהירות מכוניתו של המשיב, שכן המונית חצצה בין הממל"ז לבין מכונית המשיב. אם בית משפט קמא, היה מקבל את עדותו של המשיב בעניין זה, יתכן ויכול היה להגיע לאותה תוצאה מבחינה עובדתית. אולם בית המשפט בחר ללכת בדרך אחרת והיא תקיפת אמינות הממל"ז. גם בסיכומיו, טען המשיב כנגד מפעיל הממל"ז שאיננו מיומן אבל לא חלק במפורש על אמינות הממל"ז למעט אמירה סתמית, שהוא קרא בעיתונים שהמכשיר לא תמיד מהימן. על כן, הליכת בית משפט קמא לעבר מחלוקות, שלא הועמדו כמחלוקות בפניו, היא סטיה מהכללים הברורים, של השיטה האדברסרית. אין שופט במדינה, שרוצה להרשיע נאשם, שיש ספק באשמתו. אולם, במקרה הנוכחי, בית משפט קמא לא צעד בנתיב הראוי במקרה כגון דא. סטיה מהלכת בית המשפט העליון, איננה הדרך הנכונה, כדי לבדוק אמינות מכשיר, שהוכר על ידי בית המשפט העליון כאמין , מספר פעמים. כאשר תועמד מחלוקת ברורה בבית משפט קמא בענין אמינות המכשיר ויובאו עדים מומחים לסתור את החזקה שבעובדה בדבר אמינות המכשיר, תהיה זו הזדמנות מתאימה, לחקור נושא זה ולהחליט לגביו. אולם המקרה הנוכחי, איננו המקרה הנכון לדרך זו, במיוחד כאשר לא הובאו עדים מומחים בתחום זה ובית משפט קמא הסתמך על חומר כתוב, שהוא הזמין מהתביעה. בהקשר זה אוסיף גם, כי אינני בטוח שהשימוש בהוראות סעיף 167 של חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982, היה נכון, שכן סעיף זה מטרתו לאפשר הבהרת נקודות, שנשארו בלתי ברורות, לאחר ראיות הצדדים. אין מטרתו של סעיף זה לאפשר לבית המשפט למלא את מקומו של צד לדיון בניהול המשפט. בהקשר דברים זה, לא למותר לציין, כי המשיב הוא עו"ד במקצועו ועל כן יכול היה לנהל את המשפט במקצועיות ולא היה צורך שבית המשפט יצא מגידרו, כדי להכניס לתיק ראיות רבות, שהמשיב עצמו לא ראה צורך להגיש אותן. בעמ' 17 של פסק דינו, כותב בית משפט קמא כי "אין בראיות שהוגשו בעבר לבתי המשפט בארץ כדי להוות הוכחה מספקת לאמינות מכשיר הממל"ז על פי המבחנים החדשים". מסקנה זו, היא בניגוד מפורש לפסיקת בית המשפט העליון, הקובעת, כי הראיות שהוגשו בעבר לבתי המשפט השונים במדינה, מבססות את המסקנה, שהוכח במידה מספקת, כי מכשיר הממל"ז אמין. ראה לענין זה, דבריו של כב' השופט חשין בבש"פ 2343/00. אינני שולל באופן מוחלט את האפשרות, שיכולה להיות טעות במדידת המכשיר. אולם טעות כזו, יש להוכיח בדרך הנכונה לבית המשפט, בהתאם לכללי הראיות המקובלים. אם בית משפט קמא, היה קובע בהכרעת דינו, מסקנות בדבר מהימנות העדים שהעידו בפניו, היינו השוטר והמשיב, הייתי יכול לסיים את הפרשה בפסק דין זה, תוך התעלמות מהמסקנות לגבי אמינות מכשיר הממל"ז. אולם בית משפט קמא, לא קבע כל ממצאים בדבר מהימנות העדים ועל כן אין מנוס אלא להחזיר את הדיון אליו, על מנת שיתן הכרעת דין חדשה, על סמך הראיות שבפניו. אשר על כן, הערעור מתקבל והדיון מוחזר לבית משפט קמא, שיתן הכרעת דין חדשה, על סמך ראיות שהובאו בפניו ועל סמך החזקה שבעובדה, שמכשיר הממל"ז, אמין, אלא אם הוכח בראיות אחרת. משפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות